דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2009 | מהדורה 47

"ילדי השמש"

קורבנות של אוטופיה

"ילדי השמש" של הבימאי רן טל משרטט באמצעות צילומי ארכיון של הקיבוץ, דיוקן קבוצתי של מי שאמורים היו להיות ילדי הדור הראשון של מהפכת "היהודי החדש". ענת צוריה כותבת על הסרט ועל מחיר הרחקת הילדים מהוריהם שהיה כבד מכפי ששיערו הוגי התנועה הקיבוצית

"ילדי השמש". בימוי: רן טל, הפקה: אמיר הראל, עריכה: רון גולדמן, מוזיקה: אבי בללי. ישראל 2007

הסרט "ילדי השמש" של הבמאי רן טל מתחיל ברגע דרמטי אחד שבו אנשים, שזהותם עדיין אינה ידועה לנו, מתכנסים יחד בחדר לצורך הקרנה בלתי שגרתית של חומרי ארכיון נדירים המתעדים את חייהם. וכבר בסצנת הפתיחה של ההקרנה יוצאת הדופן הזאת אנחנו, הצופים, הופכים לשותפים עיוורים באירוע.

בעל כורחנו אנו מצותתים לאנשים הנזכרים בכאב בעברם. ומדוע אנו מצותתים להם? כי בסרט העצמאי הזה נמנע מאיתנו, הצופים, מראה הגיבורים. אנו מוצאים את עצמנו במצב של חוסר ודאות לגבי זהותם של גיבורינו, ללא מידע על המראה שלהם, מנסים להסתגל להיבט החריג של הסרט. בכך הפך רן טל את חוויית הצפייה שלנו למעין חקירה באפלה, כשאנחנו שותפים סמויים בסוג של ניסוי קולנועי.

שלב אחר שלב מתפתל הסרט דרך חוויות יסוד שהן השלד הרגשי של הביוגרפיה של כל אדם. מושגים כמו שם פרטי, אמא ואבא, ניקיון, חברים, גוף, נשיקה ראשונה, מין, נישואים, ילדים ובית מוצלבים עם מושגים הקשורים בבירור בנורמות החברתיות שאפיינו את הניסוי הקיבוצי ליצירת ה"אדם החדש": בית הילדים, המטפלת, הקבוצה, מבחני הסיבולת, טקסי החניכה

יש היבט אירוני בבחירה של טל לספר את הסיפור על הניסוי החברתי הידוע בשם "יצירת אדם חדש" בקיבוץ באמצעות ניסוי קולנועי. בזמנו הבינו הוגי הניסוי החברתי כי כדי לשלוט בתהליך היצירה של "האדם החדש" עליהם להרחיק ממנו את הוריו. ללא קשר עמוק וקבוע עם הוריו יהיה הילד חשוף בצורה היעילה ביותר למכלול ההשפעות של השבט. במידה רבה הבמאי רן טל יצר "סרט אחר", כאשר יחד עם העורך רון גולדמן הוא הרחיק מהצופה את גיבורי "ילדי השמש". האנונימיות של הגיבורים, מלאכת ההאחדה שלהם בתודעה שלנו, הצופים, תהיה בהמשך הסרט מפתח חשוב בהבנת המצב הקיומי שלהם.

מראות ילדות מטרידים

מתחילת הסרט ועד סופו אנו צופים בחומרי ארכיון, ועוקבים אחר התגובות והזיכרונות של המתבוננים בעדויות המצולמות האלה. אנו מגששים, מנסים לאתר בקולות של גיבורים לא נראים את הנוכחות הדרמטית של מי שניצב מול מה שהיה עברו. בפתיח מוקרנים לפנינו סרטים ישנים ושרוטים של קבוצות ילדים המשחקים במשחקים שונים, ואנחנו שומעים את התגובות הראשוניות לתמונות האלה. לתגובות האלה יש עוצמה, שכן אף שהפעולה הקולנועית של העלאת זיכרונות היא לכאורה פשוטה ושחוקה, יש בה כוח של חרב פיפיות, זהו מעשה אנושי מענג ואכזרי כאחד.

רגעים אחדים נשמעים הגיבורים של הסרט כשהם נבוכים. אחד מהם משתלט על השיחה ומנסה לשוות טון היסטורי שקול למראות הילדות המטרידים. אבל לא עובר זמן רב והמבוכה של הדמויות מתחלפת בסקרנות, שכן החומרים המצולמים מטושטשים וצריך לפענח אותם. חברי הקבוצה, הכלואים בהתבוננות בעברם, נאחזים כמו בגלגל הצלה בפעולת הזיהוי של החומרים המצולמים. הדברים הראשונים שהם מצליחים לזהות קשורים, כמה מפתיע, בזהות הקולקטיבית שהוטמעה בהם. נשמעות קריאות כמו "זו הקבוצה שלנו" ו"ראיתי ילדים מהקבוצה". רק לאחר שהם נמצאים על הקרקע הבטוחה של הקבוצה מגיע גם הרגע של גילוי האני.

עבורנו, הצופים, זהו רגע מיוחד; כי עד אז התמודדנו עם חוויה של צפייה תלושה, והנה לפתע מופיע מתוך המסה של צילומי קבוצות הילדים זיהוי של אדם מסוים, סימון ויזואלי של בדל של דמות. והצורך שלנו, הצופים, בגיבור צורב את הילד היחיד שניתן לזיהוי אישי. זהו ילד שאוזניו בולטות מהרגיל, כך שגם בצילום מרחוק, ממרחק של עשרות שנים, מישהו מהקבוצה מזהה בו את עצמו. הוא מגלה בילד בעל האוזניים הגדולות את דמותו, אבל בשלב הזה הוא עדיין נמנע מלתאר את רגשותיו. מעניין הוא האופן שבו הוא מצחקק כאשר הוא מזהה את עצמו: "הנה זה עם האוזניים. זה אני". והוא חוזר על כך פעמיים ומצחקק שוב. יש משהו נוגע ללב בגיבור היחיד שנזהה. הוא נחרט בנו. ילד קטן בעל מאפיין ויזואלי משעשע ומדכדך כאחד, ואיתו אנו יוצאים למסע קולנועי בלתי נשכח: מסע המתאר את הניסוי הטוטלי ביותר שנעשה בבני אדם במסגרת הסוציאליזם הציוני בארץ.

הילד שייך לקיבוץ

הסרט כמו עשוי מסצנה אחת, שאיננה נגמרת למעשה. הצופים מצויים כל הזמן במצב של צפייה בצילומי העבר של חברי ה"קבוצה", הגיבורים הלא נראים שלנו, והללו מלווים את הצילומים בסיפור זיכרונותיהם.

העקידה של בני הקיבוצים מצטלמת נפלא. התינוקות והפעוטות נראים בצילומי הארכיון בעשייה מתמדת. בממלכת הקיבוצים אין רגע דל. עובדים ורוקדים ומטיילים, והכל נעשה כמעט תמיד בקבוצה. הצילום מרוחק, כמעט אֶקסטרים לוֹנג, והכל מדיף ריח עז של סדר ושל ניקיון

שלב אחר שלב מתפתל הסרט דרך חוויות יסוד שהן השלד הרגשי של הביוגרפיה של כל אדם. רן טל מתעכב לאסוף זיכרונות על המושגים המרכיבים את הזהות הפנימית של האדם. מושגים כמו שם פרטי, אמא ואבא, ניקיון, חברים, גוף, נשיקה ראשונה, מין, נישואים, ילדים ובית מוצלבים עם מושגים הקשורים בבירור בנורמות החברתיות שאפיינו את הניסוי הקיבוצי ליצירת ה"אדם החדש": בית הילדים, המטפלת, הקבוצה, מבחני הסיבולת, טקסי החניכה ועוד.

סיפור מתן השם של אחד מחברי הקבוצה הופך בסרט לסיפור האבסורד הראשון המייצג את המכניזם הפולשני של החיים בקיבוץ. למרות שעברו מאז עשרות שנים מתאר החבר ששמו נחום בטון ציני ובקורטוב של זעם כיצד ניסו מנהיגי הקיבוץ להכתיב את שמו לאביו. הוא מספר כיצד "חוכמולוג בקיבוץ" החליט שחברי הקיבוץ הם שיקבעו את שם הילד. כשהאב הצעיר מחה, נאמר לו: "אתה האבא, אבל הילד שייך לקיבוץ". שני שמות עלו להכרעה, ובתום תחרות צמודה נבחר השם נחום ברוב של שמונה קולות. בנימה סרקסטית מדגיש נחום את העובדה, כי זכה להיקרא על שם סבו בזכות אותו הפרש היסטורי של שמונה קולות. לכאורה, האב ניצח. אבל, האופן שבו זֵכר אותו המאבק נחקק בעולמו הרגשי של נחום מבשר את מה שהכרוניקה של הסרט תפליא לשרטט: את ממדי הטרגדיה הכרוכה בשלב הראשון של חינוך לאידיאולוגיה אוטופיסטית. לשלב הזה קוראים במקרא "עקידת יצחק" ובמהפכה הקיבוצית זוהי עקידה כפולה: האב והבן נעקדים יחד.

קשר סטרילי עם ההורים

העקידה של בני הקיבוצים מצטלמת נפלא. התינוקות והפעוטות נראים בצילומי הארכיון בעשייה מתמדת. בממלכת הקיבוצים אין רגע דל. עובדים ורוקדים ומטיילים, והכל נעשה כמעט תמיד בקבוצה. הצילום מרוחק, כמעט אֶקסטרים לוֹנג, והכל מדיף ריח עז של סדר ושל ניקיון.

העורך המחונן של הסרט יצר פואטיקה הצרופה משילוב של התמונות הפסטורליות של חיי היומיום בבית התינוקות ובבית הילדים ועל הדשא המיתולוגי עם המונולוגים העצורים והצרודים מכאב של חברי הקבוצה, שדומה שרובם היו פעם זן מוכחש של ילדים נטושים. הצילומים המיופייפים והייצוגיים, של מה שנותר מהמשפחה לאחר שנעקדה בשם הערכים החדשים, אינם מסגירים דבר. כמו בעולם החרדי או הבורגני, שנגדו פעלה, גם האידיאולוגיה החדשה הצמיחה שלל של קלישאות שקריות.

אנו רואים תיעוד של רגעי אושר קיציים שכמו בדרמות משפחה רבות מתבררים כמאולצים. הקריעה של הילדים מהוריהם באה לידי ביטוי בפרטים הקטנים. למשל, בטון שבו אחדים מחברי הקבוצה מספרים כי מעולם לא הגו את המילה אמא. למשל, במונולוג מצמרר של אחת מבנות הקבוצה המעידה בפשטות שהיא לא זוכרת את ההורים, הם חור שחור עבורה. מישהי אחרת מתארת את המפגש המסורתי עם ההורים כמפגש מלאכותי, שאת הניכור שלו היא מכנה "סטרילי".

המונולוגים של חברי הקבוצה מצטברים לתמונה אפלה. ההורים הפכו לזרים, לסוג של אשליה של הורים. והתחליף להורים היו חברי הקבוצה, שהפכו לסֶמי-אחים. איתם נוצרה האינטימיות, ועמם הם חוו גם סוגי התעללות השמורים לעתים לקרובים ביותר.

יתמות מאוחרת

בשלב הזה של הסרט אנחנו כבר מזהים את השפה ואת הטון המייחדים את אנשי הקבוצה. רבים מהם נוטים לסרקזם וללאקוניות. הם נשמעים עצורים גם ברגעים שבהם הכנות שלהם מאפשרת לנו הצצה להחמצה הבלתי נסבלת של המגע הנכסף עם אהבת אם או אהבת אב. תחושות היתמות המתוארות באיפוק מאפיינות במידה רבה את סוג הצייתנות והמשמעת הגבוהה שנדרשה מבני הדור החדש. ערכי האמונה הקיבוצית תבעו מה"אדם היהודי החדש" עשייה פיזית, והפועֵל הוא זה שהוכתר תחת המדכא הבורגני או המדכא הרבני.

הקריעה של הילדים מהוריהם באה לידי ביטוי בפרטים הקטנים. למשל, בטון שבו אחדים מחברי הקבוצה מספרים כי מעולם לא הגו את המילה אמא. למשל, במונולוג מצמרר של אחת מבנות הקבוצה המעידה בפשטות שהיא לא זוכרת את ההורים, הם חור שחור עבורה

בימים אלה אני עסוקה בניסיון לשרטט תופעה חברתית הקשורה בעולם החרדי. גם שם הילד מופקד במידה רבה בידי השבט, והשבט הוא שקובע באופן כמעט מושלם את חוקי חייו ואת גורלו. להערכתי, קיים דמיון רב בין שיטות דיכוי הפרט הנהוגות בעולם החרדי לבין השיטות שהיו נהוגות בחברה הקיבוצית. אביו של נחום הזדעזע כאשר הקבוצה ניסתה למנוע ממנו את הזכות לתת לבנו הרך את השם שבחר. ובעולם החרדי שממנו הגיעו רבים ממייסדי הקיבוצים – מי באמת בחר מרצונו את שם הרך הנולד? היו מנהגים שהתקבעו, היה דבר הרב, ומן הסתם גם שמו של נחום הסב הוכתב על ידי המסורת והדת היהודית.

הסרט "ילדי השמש" אינו מצייר את הזיקות בין העולם החדש והישן. הוא נע בתוואי החמור של הכרוניקה של חיי ילדי הקבוצה. הוא עובר את השלבים השונים בניסוי החברתי ליצירת האדם החדש ומשרטט את האלימות המושכלת שנדרשה כדי להכפיף את הילד לנורמות החדשות של הערכים החברתיים הנבחרים.

מה שנוגע ללב בגיבורי הקבוצה שבחר רן טל הוא שהנבחרים הללו נשמעים במידה רבה שפויים ורגילים. אין בהם דבר חריג במיוחד, למעט הביוגרפיה שהמציאה עבורם התנועה הקיבוצית.

לעתים נדמה כי במקרה שלהם דווקא הפן ה"נורמלי" באישיותם תרם לאופן שבו הסכינו עם הנורמות של התקופה ולאופן שבו נפגעו מהנורמות האלה. כטיפוסים נורמטיביים הם הקדימו לאמץ את מאוויי התנועה והדחיקו את מאווייהם שלהם. כטיפוסים נורמטיביים הם איחרו להתפכח. ההתפכחות שלהם הגיעה מעט מאוחר, אולי מאוחר מדי. והבמאי רן טל, שגדל אצל חלק מחברי הקבוצה (במובן הזה "ילדי השמש" הוא סרט אישי), מתבונן בכנות יוצאת דופן בייסורי ההתפכחות של נשואי הניסוי. אלה שחטאו להם והם בכלל לא ידעו; אלה שאימצו ללא ערעור את תפקידם כנבחרים; אלה שגדלו בשדות בין חברי הקבוצה; אלה שהתעוררו יום אחד לקיבוץ שהפסיק להיות הבית; אלה שעזבו אבל נשארו שם; אלה שגדלו כילדי שמש והקיבוץ היה ונשאר נוף ילדותם.

הדיוקן הקבוצתי של ילדי השמש המפוכחים, החכמים והכנים אינו רק דיוקן של תולדות הדיכוי הקיבוצי. בניסוי הקיבוצי הפער בין היומרה האוטופיסטית של התנועה לבין המציאות האנושית הוביל לא רק לחורבן של בית המשפחה. בדרך התרחשה שם גם סוג של יצירה קולקטיבית שהיו בה רגעים בלתי נשכחים ורגעים בלתי נשלטים, שבהם האחיזה של ההכוונה של האח הגדול התרופפה.

"ילדי השמש" הוא מסוג הסרטים הנדירים שנוצרו כאן. רן טל, קולנוען עצמאי ונועז, בחר לחרוג מכללי הקודש של הקולנוע הרואה באפיון הוויזואלי של הדמות את הבסיס לשפה הקולנועית. ב"ילדי השמש" יצר טל מסע קולנועי חמור ותובעני, שמי שצולח אותו צובר בתודעתו תמונה קבוצתית של קורבנות של ניסויים יהודיים אוטופיסטים שמהלכים בקרבנו. קולם הסדוק והחסום של גיבוריו מעיד עד כמה עייפו מהתביעה הקולקטיבית להסתרה עצמית.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 47 של "ארץ אחרת": למה ביאליק – לחזור לשאלות הגדולות. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה