דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

קדיש לאב לא-יהודי

אנה בירקנהאור, גרת צדק מגרמניה, מספרת על הדרך שעשתה מבית הוריה, שהשתייכו לשמאל הגרמני לקהילת "יקר" בירושלים, ועל השיבה שלה אל בית הוריה – כיהודיה 

צילום: מריה טרוס

אני באה ממשפחה קטנה מאוד. גדלתי בטובינגן שבמערב גרמניה. אבא שלי קלאוס בירקנאואור, היה סופר, הוא כתב על ברטולד ברכט, סמואל בקט ועל היינריך פון קלייסט, וכשהייתי קטנה הוא עסק בתיאטרון וניהלנו אז חיים בוהמיים. אבי גדל במשפחה קומוניסטית, ודודו היה פעיל מרכזי במחתרת הקומוניסטית בתקופת המלחמה. אחר-כך, בשנות השבעים, אבא היה פעיל באגודת הסופרים בענייני חופש הדיבור, ובאותה תקופה זה לא היה דבר מובן מאליו בגרמניה. היו זמנים שאבי לא יכול היה לכתוב, ואמי פרנסה אותנו בעבודתה כמורה. לפני עשרים וחמש שנה, אבא הקים מרכז בינלאומי למתרגמים של ספרות יפה; הוא עצמו תרגם מאנגלית לגרמנית (ולדימיר נבוקוב, קורט וונגוט ואריך פרום). המרכז הוא מעין גן-עדן למתרגמים, שיש בו ספרייה ענקית ובה ספרים ב-27 שפות. אמא הקימה בשנים אלו בית-ההוצאה זעיר, המתמחה בהוצאת מילונים מקצועיים וספרי שירה במהדורות דו-לשוניות. אני עצמי מתרגמת כיום מעברית לגרמנית, על פי רוב ספרות יפה: דן פגיס, יובל שמעוני, אהרון אפלפלד, דניאלה כרמי ואחרים.

בהסתכלות מאוחרת על ילדותי הבנתי שהיתה נהוגה אצלנו בבית הבחנה בין מה שאומרים בִּפנים ובין מה שאומרים בחוץ, הבחנה שאחר-כך נוכחתי בקיומה אצל חברים יהודים שגדלו בגלות. בִּפנים שמעתי הרבה ביקורת על החברה הגרמנית, על ההתעלמות מן העבר הנאצי של שופטים בכירים, פרופסורים, פוליטיקאים, כלכלנים. דיברו איתנו על המלחמה, על היהודים, על הצוענים ועל הדוד אריך, שבסופו של דבר לא הנאצים הוציאו אותו להורג אלא סטאלין, מפני שחרג מן הדוקטרינה הסטאליניסטית. בחוץ התחולל השיקום הכלכלי של גרמניה לאחר המלחמה, ושתיקה כבדה בכל הנוגע למלחמה ולשואה. יש לזכור, שמעל למציאות בגרמניה ה'אחרת' התרחשה המלחמה הקרה בין המזרח למערב.

כשהייתי בגיל ההתבגרות, חווינו את רדיפות השמאל שבאו בעקבות המרדף אחר קבוצת באדר-מיינהוף.

בהיותי בת 18 הגעתי לארץ במסגרת הארגון 'אות הכפרה והשלום'. שם קצת יומרני, אך הארגון עושה עבודה טובה לציבור וגם דואג למתנדביו. עבדתי במועדון זקנים בקריית-היובל בירושלים. אחד מרגעי השחרור שלי כאן היה קשור לזיכרון השואה. בגרמניה המאבק על הזיכרון היה פוליטי בלבד והתנהל כנגד אלו שרצו להשכיח, ולא נשאר מקום לצורך הנפשי של האדם באבל. כאן לא הייתי צריכה עוד להילחם, ויכולתי לחוות את הזיכרון.

עמדו בהר סיני

במשך שנים לא עלה בדעתי להתגייר; להפך, התנגדתי לרעיון. חשבתי שזה אופן פשוט מדי להתחמק מהאחריות ההיסטורית המוטלת על אנשים שנולדו כבני העם הגרמני. היו אפילו תקופות שבהן חשבתי כי להתגייר זה מעין הכחשת השואה, כי כמה מהסבים של חבריי כאן מתו במחנות והסבים שלי מתו במיטותיהם. קשה להסביר מדוע בכל זאת התגיירתי. למדתי כמה שנים מחשבת ישראל באוניברסיטה בברלין, כאשר בליל לימוד של שבועות שמעתי בבית-כנסת ייקי אחד ברחביה את המדרש: "רגליהם של הגרים עמדו כבר בהר סיני". פתאום כל הטיעונים הקודמים איבדו מתוקפם. הם כנראה היו נכונים לשם, אך לא לכאן. כאן יכולתי לחיות.

"במשך שנים לא עלה בדעתי להתגייר; להפך, התנגדתי לרעיון. חשבתי שזה אופן פשוט מדי להתחמק מהאחריות ההיסטורית המוטלת על אנשים שנולדו כבני העם הגרמני. היו אפילו תקופות שבהן חשבתי כי להתגייר זה מעין הכחשת השואה, כי כמה מהסבים של חבריי כאן מתו במחנות והסבים שלי מתו במיטותיהם. קשה להסביר מדוע בכל זאת התגיירתי"

אני חושבת שגיור הוא דבר די מסוכן. להינתק עם השורשים מחייך הקודמים, ולהכות שורש בחיים חדשים יכול להתברר כמשימה קשה ביותר. אתה, שהיית אדם שמעולם לא השתייך לקבוצה גדולה, פתאום אתה רוצה להשתייך. אתה מוכן לעשות המון דברים כדי להשתייך. אובדת לך הביקורתיות היתרה שניחנת בה קודם, אתה מתחיל לחיות לפי כללים שעדיין לא הבנת אותם, ומצבך דומה קצת למצבו של ילד שלומד שפה ולא יכול להרשות לעצמו לשחק במילותיה, שמא יחשבו שאינו מבין. התקופה הזו עלולה להימשך זמן רב. מדי פעם שולחים אלי בחורות צעירות מגרמניה שנמצאות בתחילתו של תהליך הגיור. אם אני נוכחת שהסיבות שהביאו אותן להחלטה הן בעיקר הרצון להתנקם במשפחותיהן או בעיות אישיות, אני מנסה להניא אותן מכך. תהליך הניכור כלפי התרבות הקודמת, שממנו מתחיל תהליך הגיור, עלול להיות מאוד הרסני אם בסופה של הדרך לא תצליח להגיע למקום שבו אתה שוב חש בבית. אחרי שרואים את התרבות הקודמת מבחוץ, ובעצם מנגד, מבחינה היסטורית, כאשר מתחילים לראות את שורשיה הנוצריים של האנטישמיות, אין, נדמה לי, דרך לחזור לשם, ואז לא ברור אם לאדם יש בכלל מקום בעולם. באחת השיחות שבהן הסברתי להורי מדוע אני רוצה לעזוב את גרמניה ולגור בארץ, אבא אמר שהוא יכול לקבל את זה, אבל אני צריכה להבטיח לו שאשאר בישראל ולא אמשיך לנדוד. הוא הכיר גורלות של סופרים שעזבו את המולדת ונידונו לחיי נדודים. ייתכן שמשום כך הוא עצמו לא העז לעזוב את ארצו ואת לשונו.

אם את מרגישה שייכת

חודש או חודשיים לפני מלחמת המפרץ של 1991, כשכבר חייתי בישראל כאזרחית, ביקרתי בגרמניה. פרסמו שם בעיתונים את כל הנתונים שלא פורסמו אז בארץ על התוצאות האפשריות של הפגיעה בנשק הכימי והביולוגי שמצוי בידי עיראק. אבא שלי הביט בי בעיניים דומעות, התיישב לידי ואמר: "אם את באמת מרגישה את עצמך שייכת לעם הזה", והוא השתמש במונח הvolk, שמעולם לא נזקק לו בעבר, "את ללא ספק חייבת לחזור לשם. אבל אם יש לך ספקות בדבר, נעדיף שתתלבטי פה". זו היתה דרכו העקיפה לברך אותי בדרכי.

כשעבדנו על הוצאת ספר שיריו של גרשון בן-דוד – ואוסיף במאמר מוסגר כי גרשון בן-דוד, שאינו מוכר כאן, שרד כילד יהודי את תקופת המלחמה בגרמניה לאחר שאמו מסרה אותו לאימוץ לידי משפחה נוצרית. לאחר המלחמה הוא עזב את משפחתו המאמצת והחל לחפש את אמו. הוא לא מצא אותה אך הצטרף אל העקורים ועלה לארץ וחי כאן חיים בוהמיים. הוא חי בירושלים בעברית וכתב שירים על השואה בגרמנית. את השירים הללו, בתרגום אברהם הוס, הוצאנו במהדורה דו-לשונית בבית-ההוצאה של אמי בגרמניה, וליווינו את השירים בהרבה מקורות.

הספר נפתח מצד ימין ושמאל כאחד, ושני החלקים העברי והגרמני שאינם שקולים נפגשים בעמוד כפול, אפור, שעליו מודפס "יזכור". תרגמתי את התפילה לגרמנית, והתרגום היה ארוך מדי ולא נכנס לדף. במהלך העריכה אמא הציעה להוציא שש או שבע שורות מהחלק האמצעי, אך אבא הטיל וטו: "תפילה, כמו כל שיר, נצרכת לאורך שנקבע לה ולזמן המדויק שהוקצב לה, עד שמגיעים לשורות הסיום". אבא שלי לא היה דתי כלל, ולכן רגישותו ריגשה אותי כל-כך.

במספר תמונות מצומצם זה ניסיתי לאפיין את האדם שאמרתי קדיש לזכרו, לאחר מותו בפברואר 2001. בתום שנת האבל נשאתי דרשה בפני הקהילה שבפניה אמרתי את הקדיש, קהילת 'יקר' בירושלים.

הקדיש לזכר אבא

ואלה הדברים שאמרתי לאנשי קהילת 'יקר':
אלן גינזבורג היה בן שלושים כשאמו נפטרה והוא כתב לזכרה קדיש משלו, יצירה שהמשיך לכתוב אותה כמעט עד יומו האחרון. כנראה יש שתי צורות להתמודד עם מותו של הורה: לכתוב קדיש חדש, מי שיכול, או לומר קדיש יתום בנוסח הישן הזה, ולומר אותו שוב ושוב.

בשתי הצורות יש מן החזרה – משהו כמעט כפייתי – הדרושה כנראה כדי להתמודד עם האובדן.
בחרתי בצורה המסורתית, להגיד קדיש יתום במשך 11 חודשים. "בחרתי", שהרי לא הייתי מחויבת לכך מבחינת ההלכה, כאישה וכבת לאב לא-יהודי. אני בחרתי ואתם איפשרתם לי ועודדתם אותי. באתי להודות לכם על כך היום, בשבת האחרונה של שנת האבל.

אין זה מובן מאליו ביהדות האורתודוקסית שֶׁבַּת תגיד קדיש, ועוד פחות מובן מאליו לקבל תמיכה וליווי כמו אלה שקיבלתי בקהילת 'יקר'. הרי זה לא פשוט לקום בכל שבת, בתוך שימחת השבת, ולהכריז בציבור, כאישה, בבית-הכנסת: "אני יתומה!", להשלים עם כך שאבי איננו. בבדידות הזאת תמכתן בי מאוד – אתן הנשים שבעזרה – בעדינות נפלאה ובנאמנות רבה. על הסולידריות הזאת באתי להודות.

כשחשבתי מה אגיד היום, במעמד זה, נראה היה לי שאני חייבת לכם תשובות על שאלות הלכתיות אחדות שלא שאלתם בשל עדינותכם. למשל, איך זה שאישה אומרת קדיש, האם באמת לא אסור לה? ועוד קדיש דרבנן? האם שאלת רב? על מה את מסתמכת, הרי את גיורת, לא?
ההלכה מציעה לנו מסגרות שאפשר למלא אותן בחיים האישיים שלנו. זוהי מעין הצעה איך להתמודד עם החיים. דווקא מי שאינו מצוּוה יכול לחוות את הפן הזה של ההלכה ביתר עוצמה, כפי שקורה בזמננו לנשים רבות בתחומים שהן אינן מצוות בהם.

אומר כמה דברים על עצמי. אני בתו של סופר. הקדיש הראשון שקראתי היה הקדיש של אלן גינזבורג, הרבה לפני שהכרתי את המקור ואת היהדות.

אבי בא מן הספרות וגם אני חיה עם טקסטים, ממש חיה איתם. אתם איפשרתם לי לחיות עם הטקסט של קדיש יתום במשך 11 חודשים, לא לפרוש מהציבור ולהתבודד בבית, אלא בנוכחותכם, בעיקר בנוכחותכן – הנשים בעזרה.

אבן-הבוחן שלי

אני גיורת, פרט שולי בחוויה שלי היום, אך משמעו שאין לי גירסא דינקותא. לפני 14 שנה הצטרפתי אל 3,000 שנות ההיסטוריה היהודית. מאז אני חיה עם ההיסטוריה הזאת בצד היהודי, כיהודיה, חווה את עצמי בתוך הזרם הזה. אולם בשנים הראשונות כגיורת עוד לא היתה לי היסטוריה אישית הקשורה לטקסטים האלה, ליהדות, להלכה.

זוהי תחושת החֶסֶר החריפה ביותר של גר בשנים הראשונות לגֵרוּתו, כשעוד אין לו היסטוריה אישית הקשורה למסורת. הוא קיבל אותה בשלמותה, אך אינו יודע מה יקרה לו כאשר הוא ישתנה, יתפתח נוכח הטקסטים הנצחיים, נוכח ההלכה הקבועה. הוא עוד לא חווה פגישה מחודשת עם ראש השנה ויום-הכיפורים בכל שנה ממקום אחר, עוד לא יודע שכל שנה אתה מרגיש דברים אחרים, נמצא במידה שונה של קירבה/ריחוק מהמסורת. רק כשחווים את ההשתנות האישית בתוך המסגרת שההלכה מעצבת לנו, מבינים מה היא נותנת.

אך האם אני צריכה להצטמצם כדי להיכנס למשבצות שלה, או שמא אפשר גם קצת להתאים את המשבצות האלה אלי? האם עלי לצפות שאוכל להביא את כולי אל תוך המסגרת ההלכתית, למעין מיקווה ששום שערה לא תישאר בחוץ, או להשלים עם העובדה שיש דברים באישיותי, בעבר שלי, שתמיד יישארו בחוץ, שלעולם לא יהיה להם מקום ביהדות שלי? זו ודאי לא רק בעיה של גֵר, אלא של כולנו.

כיום אני לא מרגישה גיורת, אלא יהודייה. אך יש תחום אחד שהיה עלול להפר ולסכן את הקביעה הברורה הזאת: היחס שלי ושל הקהילה שלי, ושל היהדות בכלל, אל המשפחה שממנה אני באה, אל אבי, אל אמי ואל אחי.

זו היתה אבן-הבוחן, עד כמה אני באמת "בפנים". עד כמה היהדות מאפשרת לי להיות באמת בפנים, ובאיזה מחיר. וגם, עד כמה אני מרשה לעצמי להיות באמת בפנים.

לפני כארבע וחצי שנים אבי חלה, ויותר מחצי שנה היה בסכנת חיים יומיומית. בתקופה ההיא נסעתי אליו פעמים רבות, פשוט כדי להיות איתו בבית-החולים, לתמוך בו ולהישאר לצדו. כל יום בדרך לבית-החולים, אחרי הנסיעה ברכבת, הייתי צריכה ללכת עשרים דקות ופעם שמתי לב שאני מזמזמת משהו תוך כדי הליכה, ניגון. אחר-כך באו בהיסוס גם המילים. ניסיתי לשחזר אותן, ועד שהגעתי לבית-החולים הבנתי שהפסוק שזמזמתי כל הדרך הוא מתנה. וכבר היו בי הכוחות וקבלת הדין – יהיה אשר יהיה – ויכולתי לתמוך באבי.

חזרתי ארצה וכעבור זמן-מה אמא התקשרה ובישרה לי שאבא כבר אינו מצוי בסכנת חיים. היה לי צורך עצום להביע את ההודיה שלי בצורה פומבית. "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. נדריי לה' אשלם נֶגדָה נא לכל עמו, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" (תהילים קט"ז, י"ז-י"ט). אבל איך? ועוד כאישה?

"תהליך הניכור כלפי התרבות הקודמת, שממנו מתחיל תהליך הגיור, עלול להיות מאוד הרסני אם בסופה של הדרך לא תצליח להגיע למקום שבו אתה שוב חש בבית. אחרי שרואים את התרבות הקודמת מבחוץ, ובעצם מנגד, מבחינה היסטורית, כאשר מתחילים לראות את שורשיה הנוצריים של האנטישמיות, אין, נדמה לי, דרך לחזור לשם, ואז לא ברור אם לאדם יש בכלל מקום בעולם"

מהססת, פניתי אל הרב גוטהולד, הרב שאיתו למדתי לגיור ומאז נשארנו בקשר. שאלתי אותו אם אוכל לברך את ברכת הגומל בשם אבי (הרב גוטהולד נהג להדגיש את החשיבות שבהמשך השמירה על יחסים טובים עם ההורים, בייחוד לגר). פתחנו גמרא ורמב"ם, היד החזקה, וביררנו את הסוגיה אם אפשר להגיד את ברכת הגומל למען אדם אחר, אף אם הוא לא-יהודי. האם אוכל להגיד ברכת הגומל למען אבי שכלל לא ביקש זאת ממני, ואולי אפילו היה מתנגד לכך.

בדקנו, גיבשנו נוסח ואכן אמרתי כאן, בבית-הכנסת, ברכת הגומל למען אבי. ועל הצהרתי "שגמל לאבי כל טוב" עניתם את הנוסח הרגיל בגוף שני: "מי שגמל עלייך כל טוב הוא שיגמול עלייך כל טוב".

ידעתי שלא ניתן לשמוע מה המברך אומר בדיוק, ולכן עניתם בצורה אוטומטית. וזה קצת העציב אותי. רציתי לשמוע מכם את ההבטחה הנפלאה הזאת מופנית לאבי: "מי שגמל על אביך כל טוב, הוא שיגמול על אביך כל טוב". היום אני יודעת שצדקתם ומודה שדרכי ביהדות, שהתחילה בצורך להגיע אל עצמי בתוך המסגרת של המסורת והתממשה באמירת ברכת הגומל, היתה בבחינת גמילת חסד של אמת.

הלימוד הזה היה אבן-בוחן בשבילי, עד כמה אני יכולה כולי להיות בתוך היהדות, לא רק מבחינה תרבותית אלא גם מבחינת המסורת. בדקתי אם גם בהלכה יש מקום בשבילי, למצב חיים אישי מסוים, ואכן מצאתי את המקום.

העולם הפנימי שלי מוצא לו היום ביטוי בעברית, אני חיה עם הרבה אסוציאציות של טקסטים שונים שלנו, גם של התפילות, וראיתי שההלכה גם היא מעין שפה שבה אני יכולה לבטא דברים אישיים. ומהמקום הזה של "להרגיש בבית, בפנים", ביקשתי להגיד קדיש על אבי שנפטר. הלימוד הזה אז, השיחה עם הרב רוזן לפני שנה, שאמר בעת שישבתי שבעה כי אפשר ורצוי שאגיד קדיש גם בבית-הכנסת, עודדו אותי והיו התשתית לאמירת הקדיש לי.

תמיד אהבתי את הקדיש, לאו דווקא קדיש יתום, אשר ביטא משהו ששנים חיפש בי ביטוי. מאז שאבי חלה שמחתי על היום שבו יכולתי לשמוע את הקדיש הנפלא הזה ולהגיד אותו בלב, בלי שום צל של אבלות, וכל קדיש היה לא רק הצהרה נפלאה אלא גם הודיה.

אבא נפטר, וכל השנים עד אז הייתי בטוחה שכשיגיע הזמן ארצה להגיד קדיש כל יום ואלך כל בוקר לבית-הכנסת. אך כבר בשבעה הרגשתי שזה לא נכון לי, שאני רוצה להגיד קדיש רק בשבתות, גם כדי לציין שאני לא מחויבת. יכולתי להחליט כך מפני שההלכה אינה מחייבת אותי כאישה וכגיורת.

לא יכולתי ולא רציתי לומר את הקדיש במהירות ובצורה רוטינית, כמו שאני רגילה לשמוע מהצד של הגברים, אלא להגיד טקסט שאני מתכוונת אליו, לכל מילה בו, אפילו לנוכח מות אבי להגיד, "יתברך וישתבח ויתפָּאַר ויתרומַם ויתנשא ויתהַדָּר ויתעלה ויתהַלָּל שמֵהּ דקודשא ברוך הוא".

וכשאומרים קדיש יתום רק בתפילות השבת, הוא לא נשחק כל-כך מהר ולא נעשה אוטומטי אלא פוגש אותך כל שבוע מחדש במקום אחר ואתה גדל איתו.
מעין קנה-מידה קבוע שעל-פיו נמדדת ההתפתחות.

כמנהגה של אמא, שהיתה מעמידה אותנו בכל יום-הולדת ליד המשקוף של הדלת וכותבת ליד ציון השנה את הגובה, כך היתה לי הזכות לחוות חוויה אישית נפלאה של עומק היסטורי ביחס למסורת, במעין תהליך מזורז. אמנם היו לי בינתיים רק 14 פעמים ראש השנה, יום-הכיפורים ויציאת מצרים (והרווחים ביניהם גדולים), אבל לקום במשך שנה שלמה, כל שבת וחג בכל התפילות ולהשמיע בקולי – מהוסס או בוטח, חנוק או צלול – את המילים האלה, את השירה הזאת – ולראות איך אני משתנה ואיך אותו הטקסט של הקדיש משתנה…
יתגדל ויתקדש שמֵהּ רַבָּא.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 17: "הגיור- המבחן והאתגר הגדול של הציונות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אנה בירקנהאור היא מתרגמת מעברית לגרמנית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה