דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

קדושת היחסים האנושיים

  בונה הברמן, ראש בית-המדרש 'מסתברא' שבאוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, מביטה בישראל מבחוץ ומבפנים. כמי שהתגוררה שנים ארוכות בישראל וחזרה לכאן לשנת שבתון, היא מתבוננת בהוויה הישראלית מתוך תקווה שזו תצמיח הוויה של קדושה. זאת, בצד ביקורת חריפה על תופעות שונות בחברה, ובראשן הסחר בנשים, הדיפתן של נשים מתוך הטקסים היהודיים וביזוי סקטורים חשובים בעם היהודי, שאינם משתייכים לאורתודוקסיה

היינו קהילה יהודית קטנה, אי זעיר בתוך ים של פרוטסטנטים וצרפתים-קתולים. נאבקנו כדי לקשור את הזהות היהודית שלנו לפולחנים היהודיים, בעוד זרם התרבויות הנוצריות השליטות שוצף ומרווה את המרחב הציבורי. עצי חג המולד, מזמורים, סצינות הולדת ישו ואורות חורף זוהרים וצבעוניים; לבבות של יום ולנטיין הקדוש וארנבוני פסחא, תחפושות יום כל הקדושים: ממתק או תעלול – כל אלה עימתו אותנו עם האחרוּת שלנו. ההתגברות על השונוּת היתה העיסוק העיקרי של ילדותי. אחדים מאיתנו הסתירו; זו היתה גישה הכרוכה בהכי פחות עימותים. אני זוכרת את השבוע שאחרי מלחמת ששת-הימים. רבים מקהילת המתפללים בבית-הכנסת שלנו הורידו את כובעיהם והחלו לחבוש בגאווה את הכיפות ברחוב, ברשות הרבים. ואז בשנות השבעים, כשאופ"ק זעמו ועל המכוניות נראו מדבקות: "הִרגו את היהודים, תנו לנו את הנפט שלנו", חזרנו למחבואנו. כדי לא למשוך תשומת-לב מיותרת, היו שאפילו הדליקו את הנרות בחנוכייה שלהם על שולחן המטבח.

החגים שלנו מעולם לא התאימו לעונות השנה. פעמים רבות עמדנו בסוכה בכפפות, במעילים מרופדים ובכובעי צמר, התבוננו בהבל פינו הקפוא בזמן הקידוש, ומיהרנו פנימה לברכת המוציא. האדמה היתה קפואה לחלוטין כשהדבקתי בולי ט"ו בשבט על תמונות העצים של הקרן הקיימת. קציר החיטים היה במרחק של חודשים ואלפי קילומטרים מאיתנו, בערבות רחבות הידיים, ואף פעם אי-אפשר היה להגיע אליו בשבועות.

אחת ההזדמנויות המרגשות ביותר שישראל מעניקה היא שלמות החוויה היהודית במרחב הציבורי. יש כאלה שבשבילם "אחרי החגים" הוא בגדר האטה מטרידה; בשבילי, זה לוקסוס שאני לא צריכה להצדיק את היעדרותי מהכיתה ומהעבודה. בישראל הרימונים מבשילים לקראת ראש השנה.

השילוב המובן מאליו של היהדות בחיי היום-יום בישראל עדיין מדהים אותי. דמעות עלו בעיניי כשקראתי את הציטוט מהתנ"ך לצד המושבים הראשונים באוטובוס, "מפני שיבה תקום" (ויקרא י"ט, ל"ב). ויכוחים על שמירת השבת יכולים להתקיים רק במקום שבו השבת קיימת כקטיגוריה תרבותית בעלת משמעות. אני מתגאה במחלוקות, אף שהייתי מעדיפה לנהל אותן יותר כשיח בין-אזרחי. אכיפה של סטנדרטים דתיים היא בעייתית במקום שבו מספר ניכר של אזרחים חווים זאת ככפייה, ולא כתמיכה במנהגים שהם מקיימים מרצונם החופשי. איך נוכל להיטיב לאפשר שיח על אודות המרחב הציבורי, שיח שמכבד ומטפח גירסאות רבות של יהודיות ושואף לעצב אורח-חיים שיש בו יותר מן הקדושה?

פורים אחד שכנעתי קבוצה של חברים לקרוא את מגילת אסתר ברחוב, באזור בתל-אביב שסרסורים מחזיקים בו נשים בבתי-בושת בכוח. התבוננות ביקורתית במגילה מגלה את תקפותו של הטקסט בכל הנוגע לסחר בנשים כיום בישראל. במגילה אנחנו קוראים שהמלך אחשוורוש, לאחר ששבר את התנגדותה של ושתי להופיע בפניו ובפני שריו בעירום וסילק אותה מארמונו, היה להוט אחר המין, ואסתר נלקחה אליו מבין הנשים הצעירות שקובצו בהרמון (בית-בושת?) המלך. לימוד המגילה בקרבת המרחב המיועד לסיפוק הלקוחות מאפשר מבט חדש על פגיעותו הרבה של הכבוד האנושי, בייחוד כשזה נוגע למיניות. לקריאה השנתית במגילה נוספה הפעם עוד מודעות: כשם שחובתה של אסתר היה לדבר בשם עמה, עלינו לדבר ולהגן על כבודן ועל חייהן של שפחות המין.

הגירות קשורות זו בזו

באנו בשנות השמונים, כדי להקים את ביתנו בישראל. הבית הערבי שבחרנו בו עלה בחלקה של משפחת פליטים יהודים, שברחו מאיראן ב-1948 בגלל הרדיפות שליוו את הכרזת העצמאות. המשפחה הערבית שגרה בבית הזה לפני כן עזבה, והם היו לפליטים במהומה של מלחמת 1948, כשיהודים כבשו את השכונות במערב ירושלים.

המשפחה היהודית-פרסית גידלה את תשעת ילדיה בדירה שהיו בה חדר שינה אחד וסלון, עם שירותים בחוץ. במשך השנים הם עשו כל שביכולתם להסוות את המאפיינים הערביים של הבית ולעשות ממנו דירה מודרנית: טייחו את קירות האבן הפנימיים, הפכו את פתחי הדלתות המקושתות והמלכותיות למעברים רבועים קטנים, הנמיכו את התקרות. השקענו מאמצים כדי להפוך על פיהם את המאמצים שלהם, ולגלות את הארכיטקטורה הערבית הנסתרת.
בעינינו, הבית הערבי היה סמל מקורי להגירה שלנו מזרחה. עבדנו ככל יכולתנו בידינו החיוורות – מגרדים, מרצפים – בזמן שהתינוקות שלנו ישנו. שכרנו את מחמוד, שהיה מורגל בחומרים הכבדים של המזרח התיכון: אבן, בטון, שיש ואריחי גרניט. הוא חפר בעפר ובבטון של הגג העבה השטוח, כדי לפתוח פתח לארובה לתנור העצים הישן שלנו.

גדלנו בבתי עץ חמימים עם גגות רעפים מזוותים, קירות גבס וגשם קיץ מתוק. מעולם לא ערבבנו בטון לפני שהגענו לישראל. מעולם לא היתה לנו מקדחה חשמלית. במקום שאנשים בונים בו באבן ובבטון והזמן נמדד באלפי שנים, השינוי מתנהל בכבדות, ובכל זאת הוא אפשרי. לוחות הברית נחרטו על אבנים מסיביות, סמל לנצחיות. ואולם, בדמיון התלמודי הלוחות נחרטו באש שחורה על גבי אש לבנה, מפעמים בתנועת החיים ובחום האנרגטי של השינוי (מדרש תנחומא, בראשית א').
זמן רב לאחר תחילת האינתיפאדה חזרנו אחרי היעדרות ארוכה. שיחי הצלף גדלו פרא. מחמוד עדיין לא נכנס לומר שלום.

חללי מגורים מקודשים

אני מתאמצת לשלב מתוך שימחה בין המציאויות המרובות של ישראל: עתיקה ופוסט-מודרנית, נביאים ופוליטיקה, שימור וחידוש, קודש וחול. במשך שנים הייתי חוזרת למשנה שמתארת את החלל היהודי המקודש כעשרה מעגלים קונצנטריים, עשר קדושות. לפי הטקסט הזה, הקדושה מועצמת עם התנועה פנימה; כל תחום עוקב קדוש מקודמו. התחום הגדול ביותר כולל את כל הארצות; מקודשת ממנו היא ארץ-ישראל. בתוך עיר הקודש, חתום בחומות של מתחם המקדש, קודש-הקודשים הוא החלל הפנימי הייחודי והקדוש ביותר. רק הכוהן הגדול נכנס למקום המקודש הזה בשעה היעודה ביום הקדוש ביותר בשנה, יום-הכיפורים, בעת עבודת הקודש (כלים א', ו'-ט'). באותו הרגע, זמן קדוש וחלל קדוש מתמזגים בפולחן נורא הוד, שבו תלוי גורל העם היהודי כולו. חורבן המקדש והגלות מירושלים ביטלו את העבודה הזאת; הכותל הוא השריד היחיד לתפקידיו המקודשים הציבוריים של העם היהודי במולדתו.

חז"ל הגדירו חלל מקודש לפי הגיאוגרפיה: טריטוריות פיזיות, מוחשיות. ככל שסבבתי בין ישראל לארצות הפזורה, הבנתי שקדושה היא לא תכונה סטאטית הטבועה באזור גיאוגרפי זה או אחר, בלא תלות בחיינו ובהתנהגותנו; קדושת החלל היא תולדה של הפעולות הרצוניות שלנו ושל היחסים והפעולות שבתוכו.

הפעולה הראשונה, המתוארת בקטע המשנאי שעניינו עשר קדושות, היא הקדושה שבהבאת ביכורים מארץ-ישראל אל המקדש. בספר בראשית מסופר, עד כמה קין השתוקק שה' ישעה למנחתו; הוא רצה מאוד להשלים את מעגל הקבלה והנתינה של חיים. אבל היחסים בין האחים לא כלכלו חיי קדושה.

הרס המעגל החקלאי של קבלה ונתינה הביא עימו עצב, כעס, ובסופו של דבר רצח, בדידות ונדודים. אולי קידוש המִנחה של פירות הביכורים יש בו תיקון. הוא מתחיל בתשומת-לב לעבודתו היצרנית של כל אדם כפרט, ומאפשר ביטוי קולקטיבי של הכרת תודה לנס שבהבטחתם של צורכי הקיום. ההליכה אל הבוסתן, לראות את הפרי נוצר מתוך הפרח, והקדשתו כאות תודה, הן בעצם קידוש היחסים המזינים עם האדמה (ביכורים ג', א'). כשמביא הביכורים מגיע למקדש ובידו סל מלא פרי, הוא אומר:
"וַיּוֹציאֵנוּ ה' ממצרים… ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זָבַת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נָתַתָּה לי ה'" (דברים כ"ו, ח'-י').

הביכורים הם פירותיו של התהליך המיתי-היסטורי של היציאה לחופשי. אבל היציאה לחופשי אינה מסתיימת עם ההגעה לישראל. כמו, כן איננו זכאים לקטוף את פרי הארץ בלי לתת דין וחשבון. מצוות הביכורים היא המצווה הראשונה שניתנה עם הכניסה לארץ המובטחת; על כן הביכורים מסמלים את נסיוננו להמשיך להגשים את יציאתנו לחופשי.

אחרי שקמנו מן השואה היהודית ומתוך הרס חלק ניכר מהתרבות של יהדות המזרח, אנחנו עסוקים בריפוי גופו הרצוץ של ישראל. משחזרנו לארצנו בעידן הזה, לאיזה מקדש אנחנו מביאים את ביכורינו? האם הביכורים בני-זמננו הם הפעולות המקודשות שאנחנו מנסים להקל בהן על הסבל והדיכוי? איך נצמצם את הפער הגדל והולך הזה, שהוא השני בקצב התרחבותו בעולם, בין הרעב לתאוות הבצע? איך נתקדם במאמץ להגדלת החופש והכבוד העצמי של כל התושבים היצרניים בארץ הזאת? איך נכבד את האקולוגיה של הארץ, כך שנדע להעריך את היופי והקדושה שבנס קיומנו?

בעבר התמקדתי בארץ-ישראל כמקום בעל קדושה אובייקטיבית, עד אשר התחלתי לראות בארץ מקום פוטנציאלי לפעולות שיש בהן כדי לקדש. מנקודת המבט הזאת, הטקסט העתיק על עשר הקדושות הוא רלבנטי במפגיע לישראל של היום. הקדושה של הארץ מקורה במימוש הכוונות שלנו לקדש; קדושת הארץ תלויה בקדושת היחסים האנושיים שלנו עם כל התושבים, עם האדמה ועם הבריאה כשלמות (יש להוציא את החקלאות האורגנית מהקטיגוריה "גחמה של עשירים"! החומרים הכימיים המשמשים להדברה מסכנים את הצרכנים ואת מגדלי הפירות והירקות כאחד, כלומר, את כולם). הקדושה של הארץ אינה נתונה מראש, ואנחנו גם לא זכאים לה. זוהי הזדמנות שאנחנו מחללים לעתים קרובות מדי.

אף שאנחנו נוהגים לפי הנורמות ההלכתיות המקובלות על האוטוריטות הראשיות בדור הזה (למשל, רבי משה פיינשטיין זצ"ל), הנשים נדחקות מתוך המרכז הסמלי של חיי הטקס היהודיים. תפילה שוויונית, שבה נשים וגברים משתתפים שווה בשווה בפעולות הפולחן הציבורי של קהילתם, מתקיימת במקומות רבים בגולה; ועם זאת, על המניינים השוויוניים אסורה התפילה בכותל. המדיניות הזאת פוגעת בעקרונות הבסיסיים המועלים על נס בהצהרת העצמאות של ישראל

אחת הסיבות לשינוי בנקודת המבט שלי היא ההבחנה, שהאמונה בקדושה האינהרנטית של הארץ גוררת רכושנות, גאוות-יתר, ולבסוף, עימות אלים. התוצאות האיומות האלה ניכרות לעין לא רק בישראל, אלא בכל החברה האנושית. כיצד נוכל להגדיל את כוחן של פעולות הקדושה שלנו כדי להיטיב להגשים את קדושתה של ארץ-ישראל ואת קדושתן של כל הארצות?

חומות וכתלים

היום חומת הביצורים השומרת על המקום הקדוש מגלמת את מאבקי הכוח, הזהות והפערים שקורעים את העם היהודי. המרכז הקדוש הסימבולי יצא מידי העם היהודי לידיו של מיעוט כופה. הישראלים מסכימים, הסכמה שבשתיקה, להעניק את השליטה לפלגים המתנגדים לכל צורות היהדות שאינן זהות לשלהם. במשך 15 שנה ניסו "נשות הכותל" להביע את מחויבותן לתורה ולתפילת נשים בציבור בעזרת הנשים בכותל. אף שאנחנו נוהגים לפי הנורמות ההלכתיות המקובלות על האוטוריטות הראשיות בדור הזה (למשל, רבי משה פיינשטיין זצ"ל), הנשים נדחקות מתוך המרכז הסמלי של חיי הטקס היהודיים. תפילה שוויונית, שבה נשים וגברים משתתפים שווה בשווה בפעולות הפולחן הציבורי של קהילתם, מתקיימת במקומות רבים בגולה; ועם זאת, על המניינים השוויוניים אסורה התפילה בכותל. המדיניות הזאת פוגעת בעקרונות הבסיסיים המועלים על נס בהצהרת העצמאות של ישראל, המבטיחה חופש גישה למקומות הקדושים. היא פוגעת גם בעקרונות הישראליים של פלורליזם ודמוקרטיה, שלפיהם אזרחות מלאה מוענקת לכול באופן שווה, בלי הפליה על בסיס מיגדרי.

הגבולות המפרידים את ישראל מהגולה היו לקרומים מלאי נקבוביות. הדופק של היהודים הישראלים פועם בכל הגלובוס. קוראים "הארץ" בלוס-אנג'לס, קוראים מתוך תפריט בעברית במסעדה בדהרמסלה ומחליפים סיפורים על נתיב האינקה עם הישראלים בקוּסקו. קואליציה בעלת השפעה, "Birthright", טוענת שזכותו של כל צעיר יהודי מהגולה לבקר בישראל. הסוכנות היהודית מארגנת ביקורים בישראל של מספר גדל והולך של בני-נוער מהגולה, בתקווה לעודד תמיכה בישראל ועלייה.

קיבוץ גלויות משמעו נכונות לקבל בברכה את זוויות המבט, את תרומתנו ואת מנהגינו-שלנו, של אנשי התפוצות. בהעניקו זכויות-יתר הגמוניות לפלג קיצוני ביהדות מבזה הרוב הישראלי סקטורים חשובים בעולם היהודי, בישראל ובגולה כאחת. הכותל הוא מיקרוקוסמוס של תופעה הניכרת בכל החברה הישראלית. הוצאה מהמחנה של יהודים מחויבים ונאמנים מחללת את המטרות הקדושות המשותפות לנו.

על הציבור הישראלי לגלות עניין בביטויים היצירתיים, בניסויים ובחידושים בתחום הדת בקהילות היהודיות ברחבי העולם; כדאי לישראלים לזכור את האחריות ההדדית ואת הצורך להתגייס לרווחתם של נזקקים. דחיקת רגליהן של נשים מן החיים הציבוריים ומן הפולחנים היהודיים עושה את היהדות לבעלת אפיונים ארכאיים ובלתי נסבלים בעיני רוב היהודים, החיים כיום בישראל.
כיצד נוכל להקל על המחויבות הישראלית לסוגי היהדות העכשוויים האותנטיים בגולה, ולאלה הצומחים מתוך קרקעה של ישראל? כיצד נוכל לשתף פעולה בפרויקט של יצירה-מחדש והעצמה של סוגי היהדות, המשכילים להביע באופן משכנע ומתוך שימחה את הרגעים הנפקחים האלה בגורלו של העם היהודי, בגולה ובישראל?

להתבגר ולהבשיל

אף על פי שגדלתי מחוץ למימד הפיזי של ישראל, לשון התפילות והלימוד משכה אותי פנימה. ממרחק צמחו געגועיי. במשך השנים יחסי לישראל הלך ודמה ליחסי לגופי-שלי. הקשר הזה מתקיים לא רק במישור הסימבולי, אלא כמבנה המארגן של זהותי. דימויה של הארץ לגופו של העם היהודי אינו מוגבל בעיניי לרגע מסוים, אלא לרצוני לראות את התהליך שבו נתבגר ונבשיל כעם על אדמתנו.

במשך יותר ממחצית המאה קובצנו יחד, כדי לאחות את השברים בעם היהודי. ישראל עומדת בפני אתגרים עצומים הכרוכים בדאגה לגופנו השברירי, לבניית מבנה-בסיס חומרי ולניסיון להבטיח לעצמה קיום של ביטחון. יחד עם זאת, עלינו לצעוד אל עבר הגשמה יותר בוגרת של שיבתנו הביתה. הבה נעמיק לתוך הטריטוריות של גופנו, כדי לעדן את מנהגינו השונים בתחום המוסר, הרוח, האסתטיקה והאינטלקט; זהו מסענו האינסופי אל עבר הקודש.

פעימת המים הרעננים במקורות הירדן,
דם גואה בעורקיי…
עונות השנה של תבונתי
המקום שיראה לנו אלוהים
עבודת לבבי

פרופ' בונה דבורה הברמן היא מרצה לאתיקה באוניברסיטת ברנדייס

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה