דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | / / / מהדורה 71

רישום: שארל זלקמן

צעקתו האילמת של האחר

במציאות שאחרי מלחמת העולם השנייה עמדו פילוסופים רבים בפני דילמה: האם להיענות לפיתוי הניהיליסטי שהותירה השואה, פיתוי של שלילה, של סירוב אל מול כל מערכת ערכית, ולהכיר בעובדה שהטירוף לבדו הוא המולך בהיסטוריה האנושית, או שמא עלינו להשתדל לחשוב על בעיית האדם באור שונה. לוינס הימר על כך שהאתגר שווה ניסיון, והקדיש את חייו כהוגה לחיפוש אחר עמדה מוסרית ששמה במרכזה את ערך האדם

ההכרה ההדרגתית בחשיבותו של לוינס החל משנות משמונים קשורה לחיפוש מחודש אחרי אפשרות מוסרית לאירופה. שנים אלו מאופיינות בביקורת על שורשי התוהו הטוטאליטרי של ברית-המועצות, ביקורת על הרפתקאות השמאל החדש האירופי, אשר במקרים רבים הפך את ההומניזם לסיסמה ואפילו לטרור. ה"פילוסופים החדשים", רובם תלמידיו של לוינס, היוו ברגע זה את האוונגרד הביקורתי. הידוע ביותר ביניהם, הפילוסוף ברנר אנרי -לוי, מציין עד כמה סארטר עצמו היה בסוף חייו קרוב ללוינס. הקשר בין סארטר ללוינס התקיים על ידי בני לוי, לשעבר מנהיגו של השמאל הפרולטרי, מהפכן מקצועי שהיה יד ימינו של סרטאר וגילה את יהדותו דרך משנתו של לוינס. על אותם ימים כותב בנילוי: "זו תקופה בה דור שלם של יהודים צעירים גילה מחדש דרך לוינס ודרך קריאותיו התלמודיות, את החן העצום של האות היהודית, דיבורה החי, כוחה". ובמקום אחר אמר כי אנשים גילו שאפשר לחשוב על האדם גם דרך רבי עקיבא.

יש הטוענים שכל יצירתו של עמנואל לוינס היא ביקורת על האדישות. אדישות אנושית, מוסרית, חברתית; אך גם מחשבתית. עד לשנים האחרונות נותרה הקהילה האינטלקטואלית הישראלית רחוקה, סגורה – ובעיקר אדישה – להגותו של לוינס. לבד מגרשום שלום שעמו נפגש, וישעיהו ליבוביץ, שראה בו בשנות השמונים את גדול ההוגים היהודים, לא היו ללוינס עד  מעריצים רבים בארץ הקודש. מרי אן לסקורה, מומחית לכתבי לוינס, מנתה שלוש סיבות לחוסר העניין בו בישראל: "לוינס היה יהודי, ליטאי ופילוסוף". כלומר, עבור החילונים הישראלים היה לוינס יהודי מדי ולדתיים, ליטאים או אחרים, הוא היה פילוסוף מדי. יש כאן מידה מסוימת של אמת: לוינס לא כיוון את כתיבתו לחוג קוראים מסוים, ולראיה: באירופה ובארצות-הברית מצויים כתביו בכל ספרייה המכבדת את עצמה. קשה להפריז בהערכת ממדיה של ההתעניינות בלוינס, ואולי אף מיותר. תרגומו של דניאל אפשטיין ל"תשע קריאות תלמודיות"  יצא לאור בשנת 2001, ומאז תורגמו עשרה ספרים נוספים ועליהם נוספו מספר ספרים ומאמרים שדנים במחשבתו.

"הפנים" מעידות, לפני המילים, על מערומיו וחולשותיו של האדם בעולם. הפנים הופכות לשטח שבו מתגלמת דרישת האין-סוף. במובן מסוים, הפנים הן רישומו של ציווי האל על אודות ובעד כל אנוש: "פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול, הקודמת לכל הסכמה חופשית, לכל ברית, לכל חוזה…"

הגותו של עמנואל לוינס יכולה להיתפש כתגובה לכישלון של העולם המערבי; בלהבות אושוויץ והירושימה מתה הבטחת הרציונליזם – הבטחה לעולם המופעל על-ידי תבונה ואחריות. במציאות שאחרי מלחמת העולם השנייה עמדו פילוסופים רבים בפני דילמה: האם להיענות לפיתוי הניהיליסטי שהותירה השואה מאחוריה, פיתוי של שלילה, של סירוב אל מול כל מערכת ערכית, ולהכיר בעובדה שהטירוף לבדו הוא המולך בהיסטוריה האנושית ומוליך אותה, או שמא עלינו להשתדל לחשוב על בעיית האדם באור שונה, אולי באור מסורות רעיוניות אחרות. לוינס מהמר על כך שהאתגר שווה ניסיון, ויקדיש את חייו כהוגה לחיפוש אחר אנושות אוטופית.

לימודי פילוסופיה

לוינס נולד בשנת 1906 בעיר קאונס שבליטא. גישת היהדות באזור זה היתה מאוד שכלית, פלפולית, להבדיל מן החסידות הרגשנית שאגב, כבר התרחקה באותה תקופה מתורתם המקורית של תלמידי הבעש"ט, והתנוונה במקרים רבים למעין צדיקומניה. לוינס גדל באווירה ובהשפעה של אותם מאסטרים ליטאים שכונו בפי היינריך היינה "אתלטיקאים של הדיאלקטיקה". אך לוינס לא התחנך על כתבי הקודש בלבד. "אימפקט הרוסים" עליו היה חזק מאוד: גוגול, לרמונטוב, טורגנייב, טולסטוי, פושקין וכמובן דוסטוייבסקי. מוטיב מתוך "האחים קרמאזוב" ילווה את לוינס לאורך דרכו: "אשמים, כולנו אשמים, ואני יותר מכולם".

ב-1923 הגיע לוינס לשטרסבורג והחל בלימודי פילוסופיה. בפרייבורג, חמש שנים מאוחר יותר, נפגש עם אישים אשר סללו נתיבים חדשים בחיי הרוח באירופה: ראשית, הפילוסוף אדמונד הוסרל, פרופסור באוניברסיטת פרייבורג שאף השיג ללוינס הצעיר שיעורים פרטיים בצרפתית לפרנסתו, ואחריו היידגר, אשר ריתק אותו עמוקות. כמובן, אחרי התקופה הנאצית של היידגר, ואחרי שהתבררו בעולם ממדי הטבח הגרמני, רחק לוינס מהיידגר וטען שקיים קשר הדוק בין הגותו לבין דבקותו בשיגעון ההיטלראי. עשרות שנים לאחר היכרותם בפרייבורג הוא כותב: "אני נזכר תמיד בהתרגשות גדולה בלימודיי עם היידגר. לא חשוב מה הן ההסתייגויות שניתן להביע כלפיו כאדם וכלפי התגייסותו הפוליטית לצדם של הנאצים; הוא היה ללא ספק גאון בעל יצירה פילוסופית עמוקה עד מאוד, שלא ניתן לפטור אותה במשפטים אחדים… חוסר הדאגה לזולת אצל היידגר וההרפתקה הפוליטית האישית שלו שזורים יחדיו".

בתחילת שנות השלושים המשיך לוינס בנדודיו והגיע לצרפת. הוא קיבל אזרחות, נשא לאשה את המוסיקאית היהודייה ראיסה לוי, וב-1935 פרסם חיבורים כדוגמת "על הבריחה". וכאן חובה לציין: מבקרים חריפים, ובראשם הפסיכואנליטיקאי היהודי דניאל סיבוני, טענו שלוינס הגיע "מאוחר" אל היהדות. סיבוני מקצין את האשמתו המוזרה וכותב: "מלכתחילה, השיטה הערכית (של לוינס) היא מאוד יוונית, מאוד מערבית". ומוסיף שהתפתחותו הפילוסופית של לוינס מזכירה את "הפרוגרמה שיהודים מסוימים לוקחים על עצמם: להצליח בעיני אחרים, בתחום שלהם, ולא בתחום יהודי טיפוסי, לעשות חיל ולהביא לידי כך שלאחרים תהיה חובה להכיר בהם". אך סיבוני מרחיק לכת בהאשמותיו, לאור העובדה הפשוטה שכבר משנות השלושים החל לוינס לפרסם מאמרים על נושאים יהודיים, על הרמב"ם או על האיום האנטישמי, בכתבי-עת שונים כ"שלום ומשפט". יתרה מזאת, בפאריס עוסק לוינס בחינוך יהודי. אחרי המלחמה הוא מלמד, מנהל מוסדות וככלל, עתיד להתייחס לחינוך היהודי כמטרה בפני עצמה.

לוינס על רבו יעקב גורדין: "הוא היה מאלה אשר בתורתם ובנוכחותם השפיעו, באמצעות הנוער, על האוריינטציה שתפסו החיים הרוחניים והאינטלקטואליים היהודיים בצרפת מאז השחרור לכיוון של יהדות אינטגרלית, לכיוון של יהדות-תרבות אוניברסלית, לכיוון של יהדות בת שיח בעולם המודרני"

מר גורדין

בפרוץ המלחמה שירת לוינס בצבא הצרפתי. ביוני 1940 הוא נאסר. אשתו ובתו הסתתרו באורליאן בחסותן של נזירות, והוא עצמו שרד את ימי המלחמה בסטאלג גרמני, עֵד לרוע המתגלם סביבו. על תקופה זו יתבססו מאוחר יותר קטעים נרחבים בהגותו. בסוף המלחמה לוינס חוזר לפאריס. אלו היו ימים אפוקליפטיים עבור היהודים. איש-איש סופר את מתיו. במתמטיקה המקאברית הזו יש ללוינס קורבנות רבים, בני משפחה וחברים, אך אשתו ובתו ניצלו ושלושתם נפגשים שוב בפאריס. מן התקופה הזו לא ישכח לוינס שני דברים, שלכאורה סותרים זה את זה: מחד, רבים מן התליינים הגרמנים גדלו והתחנכו תחת כנפי הנצרות. מאידך, דרך תיאולוגים קתולים אשר שהו עמו בסטאלג, הוא מגלה ביטויים אציליים של המוסר הנוצרי. לוינס כותב: "באופן כללי, אני חושב שהצדק הנוצרי התגלה לרבים מאתנו רק בזמן הרדיפות ההיטלראיות".

לאחר המלחמה מחליט לוינס להישאר בפאריס. הקהילה היהודית הרוסה, אך בשנים הללו שתי דמויות יוצאות דופן פועלות בעיר. הרבה כבר נכתב על השתיים, ועל אחת מהן אף ישנן אגדות. עבור לוינס, הן משחקות תפקיד כה חשוב שכדאי להזכירן. יעקב גורדין נולד ב-1896 בדווינסק, למשפחה יהודית עשירה. ב-1917 גורדין כבר נמצא בשלב מתקדם של לימודיו בפילוסופיה. הרדיקליזם המהפכני מוביל אותו להצטרף לחוגים האנרכיסטיים ולמהפכה הבולשביקית. הוא למד, בין השאר, ערבית והתעמק בקוראן. אחרי מפגש מרתק עם רבנים חסידיים התוודע לקבלה, ולפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. ב-1923 גורדין מתקבל ללימודים באקדמיה למדעי היהדות של ברלין. ספרו הראשון יוצא בסוף שנות העשרים: "מחקרים על תיאוריית השיפוט האין-סופית". ב-1933 הוא מהגר לפאריס, עובר את תקופת הכיבוש במחתרת ופועל במיוחד להצלת ילדים יהודים. למרות התנאים הקשים, הצליח גורדין לארגן חוגים ללימודי יהדות. במאמר שפרסם לוינס עשרים וחמש שנה לאחר מותו של גורדין, הוא כותב על רבו: "הוא היה מאלה אשר בתורתם ובנוכחותם השפיעו, באמצעות הנוער, על האוריינטציה שתפסו החיים הרוחניים והאינטלקטואליים היהודיים בצרפת מאז השחרור לכיוון של יהדות אינטגרלית, לכיוון של יהדות-תרבות אוניברסלית, לכיוון של יהדות בת שיח בעולם המודרני".

מר שושני

האישיות השנייה שהשפיעה על רבים בתקופה שלאחר המלחמה, וביניהם על לוינס, היא כמעט דמיונית. היא מוכרת תחת השם הבדוי "מר שושני". רב-ביטניק (דווקא במובן המדויק של המלה), המכונה "הקבצן המיסטי", היה תלמיד-חכם לא קונבנציונלי ביותר, מדען, בלשן, מזרחן. מרי אן לסקורה כותבת: "כל זמן שהם למדו יחד, הפילוסוף אסר על עצמו לפרסם טקסטים חשובים, מחשש רב לשיפוטו של רבו". מתוך העדויות הרבות על מר שושני, נצטט קטע מ"שיר המתים", ספרו של חתן פרס נובל אלי ויזל, שנמנה אף הוא עם תלמידיו הקרובים: "אף אחד לא ידע את שמו או את גילו, מאין בא, מה שימח אותו ומה היה טיבם של פחדיו, מה הוא ניסה להשיג או לשכוח, זאת לא ידענו. מוצאו נע בין מרקש לווילנה, בין קישינב לצפת, בין כלכותה לפירנצה. הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו היתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בין-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר. מאחר שהיה יהודי נודד, הרגיש כבן-בית בכל תרבות. תמיד מלוכלך, מוזנח, הוא דמה לקבצן או לליצן. הוא היה חובש כובע פצפון, תמיד אותו הכובע, על ראש ענקי, עגול, תפוח. מי שנתקל בו ברחוב ולא הכירוֹ, התרחק בגועל, אגב, לסיפוקו הרב (של שושני). במשך שלוש שנים, בפאריס, הייתי גם אני תלמידו. לצדו למדתי הרבה על סכנות השפה והתבונה, על דחפיו של החכם, וגם של המטורף, על דרך המסתורין של המחשבה לאורך המאות, על הפקפוק דרך המחשבות, אבל לא למדתי דבר על הסוד שייסר אותו או הגן עליו אל מול אנושיות חולה".

לשאלה מהי אתיקה, משיב לוינס: "זו הכרת הקדושה. אסביר את עצמי: התכונה היסודית של ההוויה היא הדאגה השוכנת בקרבה של כל הוויה יחידה להווייתה. צמחים, חיות וכל הנבראים עלי אדמות מתרכזים כל-כולם בקיומם. עבור כל אחד, זהו מאבק החיים… והנה, בתוך האנוש, ההופעה האפשרית של גיחוך אונטולוגי: דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית. לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על-ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת"

אתיקה

בשנת 1947 מפרסם לוינס את ספרו "מן היקום אל הקיים", שנכתב ברובו בעת היותו בשבי. מכאן מתחילה קריירה פילוסופית צנועה, כמעט בשוליים, רחוקה מן האופנות האינטלקטואליות הפריסאיות. למעשה, פרסומו של לוינס בצרפת ובאירופה היה אטי, מלווה באי-הבנות ובקשיים. רק לקראת שנות השמונים זכתה הגותו להכרה בינלאומית.

תחילה עלינו לשאול: מהו הנושא של לוינס? שמים או ארץ? נסתכן ונאמר: אתיקה. ולשאלה מהי אתיקה, משיב לוינס: "זו הכרת הקדושה. אסביר את עצמי: התכונה היסודית של ההוויה היא הדאגה השוכנת בקרבה של כל הוויה יחידה להווייתה. צמחים, חיות וכל הנבראים עלי אדמות מתרכזים כל-כולם בקיומם. עבור כל אחד, זהו מאבק החיים… והנה, בתוך האנוש, ההופעה האפשרית של גיחוך אונטולוגי: דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית. לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על-ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת".

המלים "האחר", "הזולת" במחשבתו של לוינס אינן מצביעות על ישות רחוקה ומופשטת. האחר הוא אדם העומד לפני, בשבריריותו ובקריאתו אלי. מפרשים מוצאים אצל לוינס קטעים שבהם מתרחשת גלישה: מן האחר שהוא הזולת שלי, עד "הכולו אחר", "האחר המוחלט" – האלוהים. בעצם, לפי לוינס, האל מתגלה לי, או לפי המושג החסידי, הוא עולה במחשבתי, ברגע שמתעוררת בי תחושת האחריות, אי-האדישות, כלפי רעיי.

"זה כאן, בעדיפות הזאת של האדם האחר על פנַי, לפני הערצתי לבריאה, והרבה לפני חיפושיי אחרי הסיבה הראשונית של העולם, שאלוהים עולה במחשבתי". יש הרואים בניסוח זה הפניית עורף כלפי הספרות היהודית המיסטית, מפני שהקבלה מתעניינת יותר במערכת האלוהית מאשר בגורלו הקונקרטי, הפרוזאי, של בשר ודם. דימויו של לוינס כהוגה אנטי-קבלי נהיה מאוד בון-טון ומופיע במונוגרפיות רבות. אך לוינס דווקא מגלה רגישות אתית לכתבי הקבלה. בין הספרים שהשפיעו עליו, של היידגר ואחרים, אנו מוצאים את "נפש החיים" של רבי חיים מוולוז'ין, ספר קבלי מובהק. לוינס חיבר הקדמה חשובה ביותר למהדורה הצרפתית של ספר זה, ובה כתב : "ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם. מלכות השם תלויה בי. אלוהים מולך רק על-ידי סדר אֶתי, דווקא היכן שהאדם מתחייב לאחר. העולם ישנו לא מפני שהוא מתעקש בהווייתו, לא מפני שסיבת ההֱיוֹת היא להיות, אלא מפני שהאנוש עשוי להצדיק את הווייתו. האנוש הוא, לפני כל נחישות אנתרופולוגית, עצם האפשרות של להיות-למען-האחר".

"הדתיות" של לוינס מתייחסת ל"כאן ועכשיו". היא דורשת התבוננות מכוונת במישור הארצי של "האני" ו"האתה". אמנות ויכולת הדיאלוג יכולות להתקיים רק כאשר "האני" נתפש כאחראי. אם אין פנייה כלפי חוץ, "האני" מסתגר בטוטליות שלו וגוסס. למעשה, "האתה" מציל את "האני" מהתאבדות אגותית (מלשון "אגו").

כאן עולה בזכרוננו האידיאל הדיאלוגי של מרטין בובר. אך לוינס ובובר חלוקים בנקודה ספציפית: בעיני בובר, "האני" ו"האתה" הופכים למציאות ברגע שקיימים רצון, אנרגיה או משיכה הדדיים. אין מפגש אנושי ללא הדדיות. אך לוינס מרחיק לכת ומדבר על "א-סימטריה אתית", על חד-כיווניות מוסרית. קתרין שלייה מציינת: "הא-סימטריה האתית מתבססת על הרעיון שדאגתי לזולת אינה תלויה בשום פנים ואופן בדאגתו האפשרית לי". ב"אתיקה ואין סוף", למשל, אומר לוינס עצמו: "הקשר האינטר-סובייקטיבי הוא קשר לא-סימטרי. במובן זה, אני אחראי לאחר בלי לצפות להדדיות, אפילו אם זה יעלה לי בחיי. ההדדיות, היא עניינו. אני אחראי אחריות טוטלית, שמתחייבת לכל האחרים ובכל אצל האחרים, אפילו לאחריותם. ל'אני' יש תמיד אחריות יתרה מכל האחרים".

אצל לוינס, הקריאה הראשונית שהאחר מכוון אלי היא צעקה אילמת. עצם הופעתם של פני הזולת כבר מזמינה אתיקה.

"הפנים" מעידות, לפני המלים, על מערומיו וחולשותיו של האדם בעולם. הפנים הופכות לשטח שבו מתגלמת דרישת האין-סוף. במובן מסוים, הפנים הן רישומו של ציווי האל על אודות ובעד כל אנוש : "פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה, בטקסטים הקנוניים של היהדות ראה לוינס ניסיון לשחרור האדם, מאמץ האדם לשחרר את "האדַמיות" שבקרבו. כך הוא פירש את התלמוד, בעודו מודע היטב לדקותו של הגבול בין חופש לעיוורון, בין אחריות לאדישות: "הדרישה למוסר אבסולוטי היא דרישה לחופש אבסולוטי. לכן היא פתח לאי-מוסריות – המוסר דורש חופש אבסולוטי, אך בחופש זה כבר טמונה האפשרות לעולם אי-מוסרי, דהיינו, קץ המוסר: האפשרות של עולם ללא מוסר כלולה בתנאי המוסר".

הבאנו כאן על קצה המזלג מהגותו הרחבה של אדם, שגישר בין היהדות לבין ימינו הפוסט-מודרניסטיים. לוינס נפטר בשנת 1995 בפאריס. הוא הותיר אחריו ירושה, הפועמת כיום בלבו של השיח הפילוסופי והיהודי.

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה