דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

יוסף עוזר וילדיו. לא פשוט להיות ספרדי בעולם חרדי

צ'סלב מילוש ואני

יוסף עוזר, משורר ומנהל תלמוד-תורה, אב לשבעה ילדים, מספר על מקורות ההשראה לשירתו, וגם על הדרך שעשה מהספרות והשירה אל הישיבה, ומהישיבה אל השירה

וכך כותב המשורר המופלא וידידי האהוב, צ'סלב מילוש:

  • "אומרים כי המוסיקה שלי שמיימית
  • וכשהנסיך שומעה
  • פניו החתומים מתרככים
  • עם הקבצן היה חולק אותה שעה
  • את שלטונו"

נמצא אצלו את התובנה של מתבונן במלוא ההיקף על מאורעות דור ואת חרדותיו מהטבע האנושי, כולם נושאים כבדי משקל המנוסחים בקלילות גאונית:

  • "ביום קץ העולם
  • הדבורה חגה מעל כובע הנזיר
  • הדייג מתקן את רשתו המבהיקה…
  • אנקורים צעירים נתלים במרזבים…"

אני מבקש לספר על היום שבו פגשתי לראשונה בצ'סלב מילוש. בוקר אחד יצאתי לדרכי מישיבת "אור שמח" בירושלים, ורגלי הוליכו אותי לחנות הספרים ברחוב קינג-ג'ורג'. לא ידעתי שאגלה שירה שתהיה לי כקולן, אותו כלי שלפיו מכוון המוסיקאי את צליל נגינתו, כאשר אכתוב את ספר שירי "שם ומלכות". מעגל נפתח באותו בוקר, כשחזרתי לשירה לאחר חמש שנות שתיקה בישיבת "אור שמח", ומעגל אחר נסגר בפגישה אקראית עם הסופר יצחק אורפז, פגישה שעליה אספר בהמשך.

המציאות החברתית שלנו ממדרת ומקטלגת, ואני נמצא בצמתים מרובי מחלפים ומחובר לכיוונים שונים ומנוגדים. זו תקופה שבה צריך לנקוט עמדה. האדם הפרטי הוא לא לגמרי פרטי, הוא חלק ממטחנת ההיסטוריה. זה לא רע לשירה. זה מאמלל במישור של החיים, הבית והילדים.

יש לי שבעה ילדים. ממש שמח. לא פשוט להיות ספרדי בעולם חרדי. עוד לא אמרת אפצ'י וחרם ונידוי מחכים לך בפינה. מידי יצחק רבין קיבלתי את פרס ראש-הממשלה לשירה, ואני משמש כמנהל חינוכי של תלמוד-תורה. ממש אידיליה. אבל הקהל שלי איננו נמצא במגרש הבית. זו הסיבה שכאשר בערב ספרותי ניגש אלי הרב מנחם פרומן מהיישוב תקוע ואמר, בעודו מחבק אותי, "כשאתה קורא אני מקבל צמרמורת," הייתה זו לי חוויה נהדרת.

לעולם של קיום מצוות הגעתי כאשר דימיתי בנפשי שגם לספרות אין בשורה אמיתית לקיום. בזמן מסוים בישיבה תקפוני הגעגועים. התגעגעתי ללשון השירה. יופיה של השפה המביעה את האני האישי היה חסר לי עד דיכאון. קמתי ועשיתי את הדבר. צעדתי משכונת מעלות-דפנה עד קינג ג'ורג'. זכרתי שיש שם חנות עם מדף שירה די גדול. אילו יוצרים חדשים אמצא על המדפים? אתה חוצה גבולות כשאתה מחפש ספרי שירה על מדפים בחנות. אתה מרגיש כמו מישהו שזיהה את יקיריו שלא ראה שנים ארוכות, והוא מגיע בבולמוס לגדר שחוצצת בינו לבינם ומושיט אצבעות כדי לגעת באצבעות האהובה או האח.

מהי הרלבנטיות של הספרות? האם היא אסתטיקה עירומה לבדה? אם הסיפור לא מתיימר לעשות את הישר והטוב, איזה טעם יש לו? בישיבה אומרים שקושיה טובה עדיפה על תירוץ דחוק. נשארתי עם הקושיה

על הכריכה של הספר שצד את עיני היה כתוב "צ'סלב מילוש". תרגום: דוד וינפלד. קראתי בעמידה. הבושם הזה מלווה אותי עד היום, התמונות הנהדרות והרגישות שהוא יוצר במילות השירה שלו, ויותר מכול, העומק בתפישת העולם. הרוחב. מה שלא פגשתי עוד בשירה הישראלית. במיוחד נכבשתי מהנכונות של המשורר הפולני להעמיד במרכז שירתו את הערכים של העולם המערבי כדי לבחון אותם על רקע הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה והשואה. ההפתעה למצוא אצלו אהדה ליהדות וליהודים ("במה אתה מהרהר כאן/ מקום שהרוח נושבת מן הוויסלה/ מפזרת את האבק האדום על עיי חורבות"). והעוצמה. העוצמה השירית הזו. ענק! כשם ספרו "וזרח השמש ובא השמש". על הכריכה גיליתי שהוענק לו פרס נובל. איי, כמה שניהנתי! החושים שלי לא ניזוקו! זיהיתי שזו שירה גדולה כבר בקריאה ראשונה. רכשתי לי את הספר ועמדתי לחזור לישיבה. עליתי לאוטובוס ומי יושב שם? הסופר יצחק אורפז. בירכתי אותו לשלום. הסופר נדהם. מאין אתה מכיר אותי?! הביט בציציות והחזיר את מבטו אלי. "לא ידעתי שגם אתם קוראים את סיפורי," הוא אמר, ולי זה היה מעצבן, אבל מובן ונסלח. "אני מכיר אותך מזמן מפגשי חבורת גבריאל מוקד בקפה שטרן," עניתי לו. "אז גם אתה חזרת בתשובה? למה? למה?", שאל?.

נשארתי באוטובוס. לא נוטשים סופר באמצע הדרך. זכרתי היטב את אחד מסיפוריו שהופיע ב"מאזניים" וידעתי שאדהים אותו כשאומר: "סיפור שלו הוא שעזר לי לחזור בתשובה." "סיפור שלי?". "הסופר בוודאי זוכר את הסיפור שכתב", הרגל קניתי בישיבה לפנות בגוף שלישי, "את הסיפור על משוגע אחד בתל-אביב שרצח את הוריו ונמלט לגג. אנשי משטרה וסתם עוברי אורח התאספו סביב הבניין כועסים, ועודדו אותו לקפוץ מהגג אל מותו. והוא עומד על הגג ובינתיים מספר להם סיפור. זהו קטע מאוד עקרוני וחזק."

אורפז מקשיב לי בתשומת לב. האוטובוס נוסע ברחוב יפו. בישיבה התחיל הסדר השני של שעות אחר-הצהריים, ואני ממשיך: "הוא על הגג, מספר להם על העבר. הוא מספר להם על יהודים רבים שקפצו בעבר מצוקים גבוהים באיטליה או במרוקו כדי לעוף. כדי להגיע לארץ ישראל, לירושלים. קפצו בלי מורא והתרסקו. שמת בפי הרוצח דברים שהבנתי את כוונתם," המשכתי. "יהודים קפצו באמונה שלמה מגגות ומצוקים לעבר ירושלים. קפצו – והתרסקו בפצפוץ עצמות." הוא הינהן. "ובאמת, גם כאן מי שישאף לעוף יתנפץ בפצפוץ עצמות. בהבדל אחד. מי שקפץ בהיותו יהודי, כמו שמספר האיש על הגג בתל-אביב, הייתה לו האפשרות לדמות בנפשו שהוא קופץ למען איזו מטרה גדולה. היה לו שגב כלשהו. אבל כאן מדובר בקפיצה ריקה. אין משמעות לקפיצה בתל-אביב; תל-אביב זו, שהציונות היכתה בה את היהדות, אבל נמחק בה שאר הרוח שהיה בקיום היהודי."

הראיתי לו את תרגומו הנהדר של דוד וינפלד שזה עתה רכשתי. האוטובוס הגיע לתחנה המרכזית וירדנו. אורפז אמר: "אם הייתי יודע שהסיפור הזה יחזיר אותך בתשובה, לא הייתי כותב אותו."

תשובת הסופר לא זעזעה אותי. היא חידשה בי את השאלה החתרנית הישנה: מהי הרלבנטיות של הספרות? האם היא אסתטיקה עירומה לבדה? אם הסיפור לא מתיימר לעשות את הישר והטוב, איזה טעם יש לו? בישיבה אומרים שקושיה טובה עדיפה על תירוץ דחוק. נשארתי עם הקושיה.

צ'סלב מילוש, מתוך "מסה על שירה":

  • "תהיה נא שפת האם פשוטה
  • ועל מי שישמע את המילה
  • יראה עצי תפוח
  • נהר, דרך פונה, כפי שרואים
  • ברגע של בְּרַק קֵצִים
  • אך אין הלשון יכולה להיות
  • תמונה ותו לא מאז ומקדם
  • מפתים אותה
  • ערסול החרוז, החלום, הניגון…"

יצחק אורפז כתב את "הצליין החילוני", אך סיפר בראיון שברגעי חרדה הוא קורא תהילים. צ'סלב מילוש, שהיה חילוני, נעשה מאמין על פי דרכו. לדידי, מי שמקשיב ושומע את טפטוף הברז ושומע זמן חולף, שומע שמיעה דתית. מילוש מפעיל את השירה כמלאך העוטף את כל הדברים במטה קסמים מרגש. אני חושש לומר את זה בקול: הייתי רוצה להיות תלמידו הפואטי.

  • כל נדרי/יוסף עוזר
  • במה אלביש אותך נשמה שלי
  • באיזו דוגמא של מלבוש
  • שאין בו שבעה ייאושים
  • מלבוש אשר לא רק יורדים אתו
  • עם כתנת אל הבור
  • ואחר כל עולים ממנו להביט בפני
  • אחים מתנכרים.
  • באיזו אופנה מלבוש לך
  • ואני יודע שהיחיד הפושט ולובש בפרהסיה
  • הוא נחש.
  • ערום מכול, הוא מותיר עקבות של
  • התפשטות והתלבשות בין השיחים.
  • ימח שמו וזכרו לדור דור.
  • אני יוצא לשוח בשדה, נשמה שלי.
  • וזה לא קל להיות גלויה לעצמך:
  • לומר את המילה שמסגירה
  • את חיטי הרמאות
  • ולהיזהר שלא
  • אתה, עצמך, תשחיל להם את החוט למחט.
  •           מתוך: שם ומלכות, הוצאת עקד 1990

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יוסף עוזר הוא משורר. היה בין מקמי כתב העת "דימוי" ולאחר מכן ליווה את הקמת כתב העת לשירה "משיב הרוח". לאחר שירותו הצבאי כלוחם במלחמת יום כיפור, למד בישיבת אור שמח בירושלים. כיום הוא מנהל חינוכי ומחנך בתלמוד תורה בירושלים.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה