דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | / מהדורה 07

צילום: אילן וולף

צלליות

ספרו של אמיר גוטפרוינד "שואה שלנו" ראה אור ב"עמודים לספרות עברית" בשנת 2000

בימי הקיץ היה דודי נתן מקיים מופעים של צלליות. על קיר לבן, בעשר אצבעותיו ואלומה של אור, הפליא ליצור אריה וקוף, אליגטור וקטר. כשהחל לקסום צללים, רותקו כל העיניים. לא הרבה נדרש לו. רק תנו קיר, תנו אור.

בירכתי חגיגת חתונה, או בתום ארוחת חג, היו נאספים סביב דוד נתן מעריציו ומתפעלים – פרפר, צבי, תיאודור הרצל, צב. בין מופע למופע היה דוד נתן פקיד צייתן במשרדי מס-ערך-מוסף. לא התרעם על החיים שזימנו לו כך, חדר צר, שולחן ואלפי טפסים. "הרי מול הקיר כאן החל הכול…", נטה לשקוע בזכרונות מתוקים, מחווה באצבעו כלפי קיר הגבס שמולו. קיר חשוף, לא תמונה, לא חלון. רק צללית אצבעו של דוד נתן תועה עליו, וכבר אינה סתם מצביעה אלא מלהטטת – סוס-ים, רקדנית, מטוס קרב. דוד נתן מצחקק ועיניו זוהרות. ארשת פניו של בן-שיחו כבר מזמן ביטלה אפשרות לרחמים על האיש הכפוף כאן, על שולחן סדוק, דחוק בין דלת לארונות תיקים. משרדון עלוב, שנִבצע מתוך משרד גדול על-ידי קיר גבס. לפני שנים הוחלט לחצוץ, שישה פקידים מן העבר הזה, קבלת קהל, ודוד נתן כאן. החלונות נשארו בצד ההוא, ווֶנטה קלוקלת נחפרה מעל ראשו של דוד נתן. "אבל לא נורא, אם לא הקיר הזה, איפה הייתי…". וחגיגת אצבעות כבר משולחת רסן על הקיר. דוד נתן מדהים את בן-שיחו – כריש, טרקטור, קוסם, צנחן.

בימי הקיץ היינו מתכנסים בחצר למטה, לוטשים עיניים אל קיר הבית וממתינים למחזותיו. שכנים הביאו כיסא, סריגה, מקלֵט טרנזיסטור לאוזן. במדבר של שלווה חצו האנשים את נתיב הערב. מנומנמים, נפוחי עיניים, הגופים קורסים בכסאות ואנו, הילדים, נטועים ביניהם כגפרורים דקים. מעל כולנו דוד נתן, מניף ידיו בעקלתון, מטיל על הקיר מכל אוצרותיו – קיפוד, מרכבה, בן-גוריון, תותח.

משנה לשנה שוכללו הפלאים. כשיצא דוד נתן לפנסיה, התכנס תקופה ארוכה בדירתו, לא נראה ולא נתגלה. כיוון שחי ללא אשה וללא ילדים, איש לא ידע מה מתרחש בין הכתלים. בלילות היה זורח פנס אל הקיר הלבן בביתו. בימים הוגפו התריסים. בבוא הקיץ החלו נחשפים מופעיו החדשים. לא אריה, לא קוף, לא קטר.

"תנחשו", דחק דוד נתן. כשדממו הנסיונות היה טורח, מסביר: "זה? הגול של סטלמך, רגע הנגיחה מול לֵב יאשין הגדול…". ואכן, מבט משווה לתמונה המונצחת בשחור-לבן, ממשחקה של נבחרת ישראל מול נבחרת רוסיה, הראה רוחב-לב של דמיון, תיעוד נאות של כל פרט פעוט. כל אגודל וכל זרת שינסו מותניים כדי ליצור את הרגע המיתולוגי.

"ותנחשו את זה…". צלליות נארגות, מתקשרות. אין ניחושים. "נו, זה הצנחנים מול הכותל. לא רואים?". התגעגעתי לקוף, לקטר. אבל דוד נתן לא חדל. "זה? המזכ"ל הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב, בנאומו המפורסם באו"ם, הולם בנעלו בדוכן!".

"תעשה קטר", ביקש מישהו מן האפֵלה. דוד נתן לא חש באי-נחת. על פניו קרנה אהבה, חיבה למעשי ידיו. הוא ליהטט באצבעותיו, הציג את המיטב שבו על הקיר. הנה "שרה גיבורת ניל"י מתאבדת", והנה "מבצע אנטבה – ההרקולס הראשון נוחת בנמל-התעופה". תנחשו, רק תנחשו!

ב"שבעה" על סבא מנדל הציג את "מוט'לה שפיגלר מבקיע שער באליפות העולם".

כבר שם נחתה טרוניה על הפרצופים. הסתתרה בשפמים, בקמטים. מישהו העיר: "לא עכשיו, לא מתאים". והמון כולא רגשותיו הצטרף במין הסכמה שקטה, מתלהטת. אך דוד נתן הפליג אל הפסגות. "1977 – הנשיא סאדאת יורד מהמטוס בנמל-התעופה לוד". "1978 – א-ב-ני-בי זוכה באירוויזיון. רגע ההדרן". "הסכם שלום קמפ דייוויד – לחיצת ידיים משולשת". בברית-המילה של אורן הציג את "אהבת אבלאר ואלואיז", ודוד מנחם אמר: "דברים של גויים. לא מתאים". קולות מתנהמים הצטרפו. להפסיק עם זה. "אם לא רוצים לא צריך", ויתר דוד נתן ברוחב-לב. חייך. התיישב מצונף בין אבנר לסימה. השתתק. ומה יש לו להגיד?

לא שמו לב שלחתונה של גליה לא הגיע. ל"שבעה" של אברהם קימל-שטורזמן הגיע, אך ישב שמוט לסת, בהה בכעכים שהושמו על השולחן לצד המיץ והכיפות. "לא צריך…לא צריך…", מלמל. לסדר הפסח הוזמן, אבל לא הגיע. בשבועות התכנסה המשפחה כולה אצל דודה פרלה – לביבות, עוגות גבינה, קירות לבנים. אך דוד נתן נעדר.

בתחילת הקיץ מצאו את דודה פרלה כדי להודיע לה שדוד נתן אושפז, בית-החולים לחולי-רוח. ביקרו אותו כולם, בטפטוף נכלם. ישבו איתו, דיברו. הביאו לו בייגעלאך, מיץ, קצת כסף כיס. ניסו לנחם אותו – אולי תעשה קוף, אריה, צנחנים מול הכותל? הסתכלו עליו מבוהלים. כשיצאנו החוצה עמדנו במגרש החניה, בשמש, ודוד מנחם סיפר איך פגשו את נתן, אחרי המלחמה, בפולין. איש צעיר, זר, ללא משפחה, שצורף מתוך רחמים כלפי מי שאיבד הכול. "אצלנו אמרו שהוא משהו כמו אח של דודה דרך נישואים", נזכר אריה. "אבל חשבתי שהוא ודודה פרלה מאותה משפחה", אמרתי. כעסו עלי: "מה פתאום?". ודני אמר: "תמיד התייחסנו אליו כמו אל משפחה. איך זה פתאום, מסכן…".

המשיכו לבקר אותו מדי פעם, אף על פי שלא היה משפחה, עשרים דקות ליד דמותו השותקת. אבל אט-אט נשכח. כמה אפשר לשבת ליד מישהו שאפילו שלום לא אומר?

בקיץ באנו, הילדים, לקיר של דוד נתן. ניסינו – קטר, אליגטור. אבל הרגשנו שהקסם רחוק, יושב על כיסא בחדר שלו, לא מדבר עם אף אחד. דודה פרלה היתה נוסעת אליו פעם בשבועיים, ומספרת ששלומו טוב, שהוא שקט, אפילו נהיה קצת דתי בבית-החולים, לא נורא. לחופשות לא הוציאו אותו, אבל אמרו שמצא חברים באשפוז. בסוף אמרה דודה פרלה שאי-אפשר יותר, בסך-הכול הוא כמו משפחה, צריך להזמין אותו פעם אחת. לא התווכחו איתה. בבקשה. ובאו כולם כשארגנה אצלה בבית ארוחה, משהו קטן. אנשים התרגשו כשראו את דוד נתן מגיע. הוא נראה כמו תמיד, קצת חיוור, ולראשו כיפה שחורה גדולה. העיניים שלו היו מבריקות והפה נטה, פתוח מעט, כאילו רצה כל הזמן להפטיר בדיחה. ניגשו אליו, שאלו מה שלומו, חיבקו אותו אפילו, אמרו: "טוב לראות אותך". דוד נתן חייך בזהירות. "אתה תעשה היום מופע, שמענו?", פנו אליו. דוד נתן התפתל: "אמרו שצריך".

אחרי ששתו את הקפה ואכלו את העוגות, הגיע זמנו של דוד נתן. העמידו אותו, קצת אילם, מול סדין לבן גדול שנתלה לאורך המרפסת. כשדודה פרלה אותתה לו שהכול בסדר, הסתובב דוד נתן באִטיות אל הסדין. הוא זקר אצבע אחת, הניע את הצל שלה כאילו בדק משהו חשוב. האנשים הביטו, מתי כבר יתחיל? חיכו לקוף, לאליגטור, לטרקטור. "תנחשו מה זה", אמר דוד נתן. היה לו קול קצת מוזר, ועל הסדין היתה עדיין רק אצבעו, ניצבת זקופה. דוד נתן הסביר: "זה אחד". שתקו בחדר. הסתכלו על הכיפה השחורה, החדשה, חיכו – מתי המופע? הוא הוסיף אצבע זקורה נוספת. "וזה?" "שתיים…", היססו קולות. "נכון", אישר דוד נתן, עוצם עיניו באישור, וזקר עוד אצבע. "וזה?" "שלוש!", קראו מכמה פינות. גם אני כבר קראתי: "שלוש!". "וזה?" "ארבע!!" הריעו. דוד נתן פקח עיניו, תיקן את כיפתו על קודקודו, הרצין: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו…".

"מה?"

"על מִכרָם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים…".

"על מה אתה מדבר, נתנק'ה?", שאלה פרלה. הוא התרכז, הטיל צללית מסובכת על הקיר. "זה דוד יצחק, שניצל ילדים ונגע בהם הרבה שנים. תשאלו את גליה ועמי. עד היום יש להם בעיות. לי הם סיפרו…". צללית חדשה. "וזה חצי כיכר לחם. אמרו לפרלה שתגיד איפה מתחבאים האחרים, ויתנו לה לחיות, ויוסיפו חצי לחם… כולם ידעו את זה שמה, במקום מאיפה שבאנו, כולם…".

"נתנק'ה…".

"וזה איש יושב עם רגל בגבס. זה דני, שיום לפני מלחמת ששת-הימים רחל אשתו שמה לו גבס על הרגל, שלא ילך, ואחר-כך הלך למפקדה וקיבל תעודה על התרומה שלו בעורף, וזה…" יותר לא הספיק דוד נתן, כי דני התרומם אליו, התנפל עליו עם בועז של צילה, וגם אחרים הצטרפו. עטפו אותו בסדין הלבן, להשתיק אותו, שלא ישתולל, אבל דוד נתן, בתוך הסדין, התפתל כמו אבעבועה לבנה. הוא צרח וצווח שיש לו עוד, אבל החזיקו אותו טוב-טוב וקראו למגן-דוד. אחר-כך ניסו לעשות שקט. כל שבת הייתי נוסע עם אמא ואבא, להיפגש עם המשפחה. מי שלא בא, ריכלו עליו. גם אני רציתי להבין, מה אמר דוד נתן על דוד יצחק? ועל דודה פרלה? אבל אמרו לי לא שלא צריך לשאול כאלה שאלות, סתם מסכן דוד נתן, השתגע. דודה פרלה המשיכה לבקר אותו פעם בשבועיים. אמרו שהיא נפש צדקת. שאלתי גם אותה מה קרה לו, מה הוא אמר על דני, אבל היא נאנחה, מספיק צרות יש, עכשיו גם אתה מתחיל.

כשהגיע הפסח אמרו אחד לשני, טוב שהגיע החג, קצת שקט, ונסעו כולם לחולון, לבית של דני, שהחליט שהשנה זה הוא שיעשה סדר. מלמלנו כולנו את ההגדה, עם כיפות על הראש, וכבר התרגלנו שדוד נתן איננו, שהוא שם, במוסד, אבל ראיתי שדני כל הזמן דוחף את הכתפיים שלו קדימה, ועל הקיר מאחוריו הצל שלו נראה כמו נשר, ודוד יצחק, שכבר בקושי בא למפגשים, שם יד מעל לעיניים שלו, ועל הקיר הצל שלו הצדיע. גם מולי, על הקיר מאחורי אבי, מאחורי אמי, הצללים נראו אחרת מהאנשים. הסתכלתי על גליה, עם בעלה, יושבת מפזמת, "ואילו לא שיקע צרינו בים – דיֵינו", אבל הצל שלה מתנדנד יותר ממנה. הסתכלתי עליה ועל דוד יצחק. מה אמר דוד נתן?

החלטתי ללכת אליו. זה היה קל. רק להתכופף קצת באוטובוס, שדודה פרלה לא תראה שעליתי אחריה. אחר-כך למצוא את החדר. אמרתי לו שאני רוצה שילמד אותי לעשות צלליות. הוא הביט בי ושתק. "כולנו היינו ילדים פעם", אמר. ואז החל לבכות. דמעות ירדו לו על אצבעות הידיים, זלגו על הפיג'מה. עוד ועוד דמעות, בלי קול, בכי שאי-אפשר להפסיק. בסוף קם דוד נתן מכסאו, התקרב אל הקיר, החל מַרְאֶה אט-אט איך הוא משלב את האצבעות – אליגטור. אחר-כך – קטר.

התחלתי לבוא אליו פעמיים בשבוע. רק האצבעות, ולפעמים שמה של הצללית – זה ליצן, וזה קיפוד, וזה אליהו הנביא שוחט את נביאי הבעל. בהתחלה הדברים הפשוטים ואחר-כך המסובכים.

ביום הראשון של הקיץ, בחצר, הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

 

אמיר גוטפרוינד הוא סופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה