דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
25 במרץ 2010 | מהדורה 55

אירופה כיום: דחף לשיכחה עצמית מטהרת. צילום: נעמי סגל

צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית

ההתגייסות להריסתה של ישראל היתה למלאכת הקודש האחרונה שעוד נותרה לו לאדם הפרוגרסיבי המערבי. אילן גור זאב שואל האם קיימת עוצמה המחברת בין הערצת פוקו, דלז וז'יז'ק, התמלאות הכרס בכתבי אילן פפה וההתגייסות להגנה על זכותו של מוחמד בּכּרי להציג במודע מיצג כוזב של רצח עם בסרט "ג'נין ג'נין"?

האנטישמיות החדשה כבר כאן. היא נוכחת באינספור דרגות ומופעים, שלכאורה אין ביניהם קשר. ברגע ההיסטורי הנוכחי, נוכח צליבתו מחדש של היהודי, לא ניתן עוד להתחמק ממופעיה, מפירותיהם ומהאתגרים שהיא מעמידה בפנינו כישראלים, כיהודים, כבני הציוויליזציה המערבית וכבני אדם. על כל אדם, ולא על האדם היהודי בלבד, ללמוד בעת הזאת להגיב באומץ לאנטישמיות החדשה, להתגייס למלאכת ההולדה מחדש של הקדושה ולהיות קשוב לזימונה של התקווה.

אפשר לדמות את האנטישמיות החדשה לפירמידה. הבסיס של הפירמידה, השכבה הקשה ביותר לאתגוּר, נשען על הרגישות החדשה והמילון התרבותי של עידן הפתיחות והפלורליזם. באוצר המושגים כאן לא מוזכר ה"יהודי", ואף לא שפת האנטישמיות הישנה.

השכבה הצרה שמעליה מכילה את המנסרות האידיאולוגיות שבמסגרתן מתגבשות הרגישות החדשה והרטוריקה של עידן הפתיחות והפלורליזם. אפשר למצוא כאן את הפמיניזם הרדיקלי, את הרב-תרבותיות המהפכנית, את החינוך הסביבתי הביקורתי ואת הפוסט-קולוניאליזם. כאן כבר מאותגרת רוח היהדות, גם אם בדרך כלל באופן עקיף. הביקורת מתרכזת בדרך כלל באתגוּר ה"פָלוּסצנטריזם" (התפישה הטוענת כי עליונות הגבר מוטבעת בתרבות הפטריארכלית ובלשון), ה"מערב", "אמריקה" או "התשוקה להומוגניות אוניברסלית".

השכבה העליונה בפירמידת האנטישמית החדשה היא זו שבה רוחשות התרבות הפוסט-מודרנית, הניאו-מרקסיזם העכשווי ופילוסופיות הפוסט-סטרוקטורליזם. הדיון האידיאולוגי ברובד הגבוה של הפירמידה לובש צורה של דיון פילוסופי כללי, העוסק במושגי היסוד ובכוחות המחוללים את הרוע האימננטי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית ושל הקיום בכלל. לכיפת הפירמידה צורה של מזבח. עליו מועלים לעולה קורבנות לאינספור ובלא הפסק. הכיפה ניצבת על שני עמודים פוסט-מודרניסטיים: עמוד "הביקורת" מזה ועמוד "ההתנגדות" מזה. חדי העין יוכלו לראות שעל המזבח חרוטה כתובת שחלקה מחוק, או אולי טרם נכתב, ובה ברורה לחלוטין מילה אחת בלבד: "ישראל". הכתובת, שלה צורה של צלב, כתובה בשפה שעדיין לא הגיעה לכדי מודעות עצמית ואף טרם קיבלה שֵם, אבל הכל חשים שהיא השער לחידוש גמור. רגע בתר-היסטורי, שטרם גמר בדעתו מהו מבקש להיות: יום הדין האחרון או הגאולה שהסירה את מסכתה.

האנטישמיות החדשה אינה מחזה של חוגים שוליים, או אידיאולוגיה סהרורית שביקורת רציונלית או הצגה נכוחה של העובדות עשויה לפוגג. יש לה יסודות רגשיים, תודעתיים ופוליטיים הנרתמים לרתיחה רוחנית יצירתית הקובעת את סדר יומנו הממשי. בעת הפוסט-מטאפיזית הדלה הזו, האנטישמיות החדשה היא הביטוי העשיר והחיוני ביותר לנוכחותה של האמת. בשורה לחיים המעוצבים בידי תנטוס (יצר המוות) כשלמות שבטירוף שבריצה הפוסט-מודרנית מן החיים אל הקץ.

לרוחניות הגואלת שבאקט הצליבה-מחדש-של-היהודי שמחולל כיום הפוסט-מודרניזם קיימים תחליפים מושכים. האלטרנטיבה האחת היא זו של עולם הג'יהאד. האלטרנטיבה השנייה מתבטאת בהזמנה להיספגות מוחלטת במכונת העונג הפוסט-מודרניסטית. לשתי האלטרנטיבות מעמד שונה, אך שתיהן משתלהבות בהיענותן להשתלבות באנטישמיות החדשה והן בהחלט תורמות את תרומתן. ברם שתיהן נדחות בשתי ידיים על ידי הענף הביקורתי של האנטישמים החדשים. החסידות זחוחת הדעת של "הביקורתיים" מסרבת לפרויקט הגאולה הטוטלית שמציע עולם הג'יהאד מזה ולגרסת השיכחה העצמית שמציעה ההיספגות המושלמת במכונת העונג הפוסט-אידיאולוגית מזה.

האנטישמיות החדשה נעשתה למטא-נרטיב של החשיבה הפרוגרסיבית בימינו. כאן אתרכז בענף הביקורתי. את בחינת הזיקה שבין האנטישמיות החדשה לשקיקה הקפיטליסטית הפוסט-פורדיסטית, ליצירתיות החדשה ולחירות נוסח "גוגל" אשאיר לדיון אחר.

עידן גלות הקדושה

האנטישמיות הישנה היתה תגובה לציווי הכפול, הקשה מנשוא, שנשאה היהדות בחובה: אהבת החיים ואחריות מוסרית אנטי-דוגמטית לאורה של ההלכה מזה, וסירוב להישאבות להיסטוריה של כוח לטובת השתגבוּת אינסופית מזה. האנטישמיות הישנה לא היתה מסוגלת לעמוד מול הדרישה היהודית לחריגה יומיומית מעל פיתויי הקונצנזוס, הניצחון והשיכחה העצמית.

תנאי האפשרות של האנטישמיות הישנה היו:

  1. עולם של מהירויות נמוכות ושינויים חברתיים-תרבותיים אטיים.
  2. נוכחות של קדושה הזורחת ממקור אלוהי טרנסצנדנטי ומעניקה אמת-מידה אובייקטיבית לאתיקה ולכל פעולה ורגע בחיי המאמינים בדת האמת.
  3. הצו והאפשרות הממשית לחריגה, לשגב ולגאולה.
  4. תפישה טלאולוגית של ההיסטוריה ושל היחיד לקראת ההבקעה הגדולה; הזמן המגויס להכשרה לקראת נוראות יום הדין ומלכות שמים.

בפרה-מודרנה, ובמובנים מסוימים אף בתוככי המודרנה, היהדות נתפשה ובדין כ"אחר" האולטימטיבי של תרבות המערב על הייעוד הנשגב שהוא מחויב לו. במודרנה לא ניתן היה לעכל את בשורתה יחד עם כינון מדינת הלאום, הסדר הדמוקרטי והרציונליזציה של התפקוד במרחב הציבורי. היהודים תפשו את מקומם לצד ה"אחר" המנוגד להם, הצוענים, שביטאו את האלטרנטיבה של השיבה אל הגולמיות שבטרם התגבשות התודעה העצמית, החוק והתרבות בכללותה.

האנטישמיות החדשה, לעומת זאת, היא כותרת למצב אנושי שכמותו לא נודע עד כה: גלות הקדושה והתפרקות הערגה להתעלות שתאפשר התחברות מחדש לאינטימיות הפרה-תרבותית עם הישות. האנטישמיות החדשה היא המכלול שבמסגרתו מתחוללת גלות הקדושה שבהריגת האלוהים רגע-רגע-מחדש בדרך להעלאתה של האנושות לשלב גבוה יותר. הריק שהולידה גלות הקדושה חולל רגישות חדשה ופתיחות שאפשרו התנגשות חדשה עם רוח היהדות, שמעולם לא היתה איבר מאיבריה של "הציוויליזציה היהודית-נוצרית" כפי שדימו בדמיונם הפרוגרסיבים המרקסיסטים והליברלים שהתמסרו להגשמת האידיאלים של הנאורות, ואשר תבוסתם הסופית מסומנת על ידי כשלון מרד הסטודנטים של 1968. מחורבות הפרויקט ההומניסטי ומקריסת האידיאלים של הביקורת הפרוגרסיבית והחינוך ההומניסטי נולדו הרגישות החדשה, ואליה נלווית האקסטזה המחייבת את צליבתו מחדש של היהודי.

רוח היהדות, הציונות ומדינת ישראל נעשו בעולם המושתת על תפישות אלו להוויה דמונית נוראה. רוח היהדות נתפשת כאן כאיום האולטימטיבי על אפשרות ההתגברות על מוראות "האב הגדול", המונותיאיזם והאקסקלוסיביות האפיסטמולוגית והמוסרית שמשמשת מבוא לגזענות ושער לקולוניאליזם ולסבל המיותר שהם מולידים. על כן, לא ניתן ואף אסור – מבחינה מוסרית ואקזיסטנציאלית, ולא פוליטית גרידא – להתפשר עם היהדות או לקבל את קיומה של מדינת ישראל. לגודל האירוניה, דווקא בשל החובה המוסרית למחות אותה מעל פני האדמה לא ניתן לוותר עליה, וזאת משום שלא ניתן לוותר על התחליף לאימפרטיב המוסרי ששערוריית קיומה מייצגת בעידן פוסט-מטאפיזי, ממש כשם שבעידן המהירויות הנמוכות ושגשוג המטאפיזיקה דווקא לאור האחריות להיאבק בשטן לא ניתן היה לוותר באמת על ה"יהודי".

ברגע ההיסטורי הזה מקבלת הדילמה שבעמידה מול רוח היהדות משמעות חדשה. משמעות זו מתאפשרת גם נוכח כל יכולתו של ניצחון חוסר השחר והמק'דונלדיזציה של המציאות בעידן ההיפר-ריאליה; מתוך חיוניותה של יקידת השנאה העצמית וההתגייסות לצליבתו מחדש של היהודי כ"תיקון" למעללי הקדמה הרוחנית שהניפה צליבתו הקודמת. צליבתו מחדש של היהודי היא התחליף העוצמתי האחרון לקדושה ולארוס, ומשימתה לחולל מראית עין סוגסטיבית של אחריות מוסרית. בעידן של רגישות חדשה לגורלם של הלווייתנים הכחולים או הרעבים בגיניאה המשוונית, שאף טיפה אחת משיטפון המיליארדים של הכנסות הנפט אינה מגיעה אליהם, הצליבה מחדש של היהודי מאפשרת שיכחה-עצמית-פרוגרסיבית-פעלתנית טהרנית-חסודה וזחוחת דעת.

ואין לזלזל בעוצמות של שיכחה עצמית זחוחת דעת שכזאת, התופשת את עצמה כחסידות ומתנדבת לפעול כמשטרת מוסר פעלתנית של הפוליטיקלי-קורקט. צליבתו מחדש של היהודי היא ההתמודדות העליונה שנותרה לשנאה העצמית המערבית נוכח מה שהיא תופשת כאמת המרה של הרגע ההיסטורי הנוכחי: אין שום זירה, ספירה או זימון לחריגה מן הקונטינוּאוּם אל עבר "משמעות" כלשהי, קל וחומר גדלות רוח וייעוד משגיב. ההתעלמות מהפרובלמטיקה של העמידה מול הרוע בעולם שאין בו מקום לאהבת החיים מצריכה תחכום והעצמה של הפיתוי לשיכחה עצמית. ובעידן פוסט-מטאפיזי הצורך הזה מתאפשר באמצעות העצמת ההתחסדות זחוחת הדעת. כלומר, על ידי האסתטיזציה האֶקסטָטית של האלטרנטיבה שמשגרת האנטישמיות החדשה, שבה שמור מקום מיוחס ל"התנגדות" המזככת לקולוניאליזם על כל מופעיו ובמיוחד ל"ישראל".

דין וחשבון עצמי

ארחיב מעט על גבולות חלותה של הקטגוריה "אנטישמיות חדשה". בקטגוריה זו נכללות:

  1. הפריחה העכשווית של התנחלויות האנטישמיות הישנה בתרבויות רחוקות זו מזו כמו יפן ומדינות ערב ואמריקה הדרומית.
  2. התגבשות התיאולוגיה הפוליטית של האסלאם, שבמסגרתה אין להפריד בין מדינת ישראל לבין קיומו של העם היהודי ושליחותו.
  3. השילוב בין האנטישמיות "הישנה" וזרמים של האנטישמיות החדשה בגרסתה הניאו-מרקסיסטית העדכנית.
  4. עמדות פוליטיות של הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית והתרבות הפוסט-מודרנית המופיעות במנסרות מגוונות ולכאורה נעדרות זיקה, כמו פמיניזם רדיקלי, תיאוריות קוויר, רב-תרבותיות מהפכנית, חינוך סביבתי ביקורתי ופוסט-קולוניאליזם.
  5. הרגישות החדשה כשער להתחסדות זחוחת דעת המשגשגת במסגרת האצת המהירויות והתעצמות הסוגסטיה שמפרנסת תרבות ה"פתיחות", ההתאפנתוּת המתמדת, משחק השונויות, הבחירה החופשית וה"מימוש העצמי" הכאילו-דמוקרטי במרחבי הקפיטליזם הגלובליסטי, הסייברספייס ותרבות הצרכנות הכובשת כול.

על פי טבעה של המציאות הפוסט-מודרנית, מופעים אלה של הרגע ההיסטורי הנוכחי הנם תלושים, זמניים, משתנים-תדיר ונעדרי הקשר אוניברסלי, אובייקטיבי או טלאולוגי המחבר בין החוליות השונות של הטוטליות; רגע היסטורי פוסט-מודרני המבטא את ניצחון כל יכולתה של האקראיות נעדרת המשמעות והייעוד אינו יכול ליצור או לבטא טוטליות כלשהי אלא באופן כוזב, פרודי, נאיבי ונלעג. זהו אופן נוכחותה הטוטלית של גלות הקדושה שחולל פרויקט הריגת האלוהים על ידי הנאורות במסגרת הקדמה ההומניסטית בדרך למימוש האוטופיה. משחקי לשון מגוונים, מנגנוני ייצוג מתנגשים בסתמיות המולידה תשוקות חזקות, אופנות וכאילו-אמיתות וזירות תרבותיות ופוליטיות שונות ואף מתנגשות נולדות מרחם זה של התנפצות רוח היהדות שהתניעה את השתלהבות הציוויליזציה המערבית והקולוניאליזם המהותי שלה, על-פי הביקורת שמציגה האנטישמיות החדשה.

נשאל: האם קיימת עוצמה המחברת בין הערצת פוקו, דלז וז'יז'ק, התמלאות הכרס בכתבי אילן פפה וההתגייסות להגנה על זכותו של מוחמד בּכּרי להציג במודע מיצג כוזב של רצח עם בסרט "ג'נין ג'נין"? האם קיים חוט המחבר בין הרלטיביזם ההיסטורי של היידן וייט והאפיסטמולוגיה הרלטיביסטית של המחנך הפוסט-קולוניאליסטי פיטר מק'לרן לבין תשוקתם של ילדינו שלנו להפציץ את תל-אביב "עד שיגיע השלום" והקריאה השיטתית בשם האינטרסים של קורבנות הקולוניאליזם ל"אלימות שכנגד"? האם כל אלו מבקשים להתגבר על הריק שנוצר עם הריגתו ההומניסטית של האלוהים?

עלי לדעת להשיב על השאלה הזאת לא רק כדי להבין את ההתלהבות של חברַי בפקולטה מעבודת מחקר של אחת התלמידות היותר "ביקורתיות", המכריזה במבוא לעבודת המאסטר שלה (בעקבות קריאתה את ספיבק, גור-זאב ואילן פפה) כי במחקר זה אין לה עניין באמת, אלא בטקסט שיאפשר יתר העצמה לנשים הפלסטיניות ולתרומתן לשחרור פלסטין. עלי להתבונן באופן חדש בעבודתי שלי כדי שאוכל לתת לעצמי דין וחשבון על דרכי ועל פירותיה. כן, אני מבקש להבין מה באמת אומרת התלמידה שמצהירה כי הסיקה מספרי ומקריאת הביקורתיים האחרים, כי אם בנה החוגג שמונה-עשר אביבים יתגייס לאחת מקבוצות הטרור ויתחיל להרוג כאן יהודים, היא לא תנסה לעצור בעדו. תחת זאת היא תצדיע לו. כן, עלי להבין מה בלמידה הביקורתית הזאת הביא את אחד היקרים שבחברַי, פילוסוף בעל מוניטין עולמי שרבים מכם מכירים, לצלצל לביתי בנווה שאנן לאחר הפיצוץ במסעדת "מצא" ולשאול: "אילן, אתה בסדר? האם הילדים בריאים ושלמים? כל כך דאגתי לכם! אבל תדע שלגבי היהודים שנפגעו בפיצוץ אינני יכול לחוש אמפתיה כלשהי, שהרי בדעה צלולה הם בחרו לראש ממשלה את אריאל שרון".

בין הפוסט-קולוניאליזם לבין האנטישמיות החדשה

האנטישמיות החדשה היא מטא-נרטיב ייחודי, שונה מכל קודמיו בהיותו לכאורה אנטי-מטא-נרטיב. אנטי-מטא-נרטיב המקדש מלחמה בביטויים השונים של כל מטא-נרטיב, ובמיוחד זה המונותיאיסטי היהודי-נוצרי. ואולם בה בעת הוא מתפקד כאותם מטא-נרטיבים שעל חורבותיהם הוא משגשג; מאפשר התמודדות עם שאלות גדולות כקטנות, מחולל את הרגישות החדשה ומציע דקדוק פילוסופי ומילון אקזיסטנציאלי, רגשי ופוליטי להתמצאות, לבניית זהות ולפעולה בזירות המגוונות של המכלול העכשווי.

המטא-נרטיב הפרוגרסיבי החדש מפרנס בשכבה היסודית של ה"פירמידה האנטישמית החדשה" גם ביקורת, רצון טוב, ופעולה ששייכים לזירות מודרניסטיות שטרם התמוטטו. וכך, בשל העוצמות של שכבת היסוד בפירמידה הזאת, הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית האנטי-הומניסטית וביקורתם של הומניסטים מהדור הישן (סוציאליסטים וליברלים כאחד) נפגשות בשאט הנפש שמעורר בהם הקיום היהודי הריבוני בישראל. הוא מתנסח לעתים כ"סירוב להשלים עם הדיכוי של הפלסטינים בידי מדינת ישראל".

על רקע זה יש להבין כיצד עלילת הדם שהתפרסמה לפני חודשים אחדים בשוודיה, כסקופ לפיו הצבא הישראלי הורג פלסטינים כדי לשדוד את איבריהם הפנימיים, מתגלגלת לאחר ריאיון עם פרופ' יהודה היס בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" לכותרת ב"גרדיאן" הבריטי ולפיה ישראל מודה בהרג פלסטינים כדי להשתמש באיבריהם הפנימיים, אף שבריאיון ב"עובדה" התברר כי השימוש בלא רשות באיבריהם של הנפטרים כלל לא הבחין בין דת, לאום ומין. והרי ה"גרדיאן" מחויב להשקפת עולם הומניסטית, ובשום אופן לא ניתן לראות בו שליח של תלמידי פוקו, דלז, ז'יז'ק או חיים לוסקי. וכך בעוד דוגמאות רבות, כמו הצהרת שרת הבריאות בממשלת הצללים של בריטניה כי יש צורך בחקירת ישראל בעקבות האשמות נשיא איראן והחמאס כי משימתה האמיתית של משלחת הסיוע הישראלית לאומללים בהאיטי היא לקצור את איבריהם של החללים ולסחור בהם כפי שרק היהודים יודעים.

כאן לא אוכל להרחיב על הזיקה בין האנטישמיות החדשה לבין שולי החוגים הפרוגרסיביים "הישנים", ואף לא אתייחס לדרכים שבהן האנטישמיות החדשה מולידה את תיאוריות הקוויר, הפמיניזם הרדיקלי, החינוך הסביבתי הביקורתי, הרב-תרבותיות המהפכנית או הפדגוגיה הביקורתית העכשווית. אתרכז בזיקה שבין הפוסט-קולוניאליזם לבין האנטישמיות החדשה. ובכל זאת, חשוב לומר כי בעידן פוסט-מטאפיזי, שהקדושה גלתה ממנו ויחסי הזמן והחלל מתארגנים בו באופן שאינו מאפשר טרנסצנדנציה או "משמעות", קיים אך "מקום" יחיד ומיוחד שבו יכולים להיפגש מתוך הסכמה כל הקורבנות של גלות הקדושה: ה"כיפה" שטוותה בחסדה האנטישמיות החדשה. זהו המזבח האחרון שעדיין אפשרי להיטהרות, בדמות המאבק המשותף ברוח היהדות/במערב/באמריקה. ובאופן קונקרטי מוקד להתגייסות האקסטטית ל"ביקורת", ל"התנגדות" ולמעשה להעלאתה לעולה של הקדושה הכוזבת, הקולוניאליסטית, שאותה מבטאת מדינת ישראל בעצם קיומה ובכל ביטוי ספציפי של הקולוניאליזם הגס והאלים שלה, הנובע מעצם הגדרתה כמדינה יהודית.

בתחילת מרס 2010 התקיים בבריטניה שבוע ההתנגדות למדינת האפרטהייד. לכבוד האירוע באו מישראל רבים מחברַי לתיאוריה הביקורתית וחברו לפעילים פרוגרסיבים מכל העולם. האנטישמיות החדשה דוברת את עצמה דרכם. חוגגת את ניצחונה מתוך המזבח האנטי-ישראלי שעליו מועלית לעולה רוח היהדות המוצגת כאם-הגדולה של הקולוניאליזם המערבי על שלל היבטיו המגדריים, האפיסטמולוגיים, הכלכליים, הטכנולוגיים, התרבותיים והפוליטיים.

הפוסט-קולוניאליזם, בשונה מהאנטי-קולוניאליזם ששגשג משנות הארבעים ועד שנות השבעים של המאה ה-20, אינו מבקר היבטים מוגדרים של הפוליטיקה, הכלכלה או התרבות המערבית. בניגוד לאנטי-קולוניאליזם הוא אף אינו מבטיח קדמה מהפכנית בדרך למימוש האוטופיה. נבצר ממנו להאמין בשחרור המדוכאים בעולם השלישי ובשיבתם לתרבותם האותנטית, בהתקדמותם לקראת שגשוג מודרניסטי-מדעי-טכנולוגי או בהיבטים אחרים של האוטופיזם החיובי שאפיין הן את המודרנה הן את המרד הגדול בבגידתה בייעודה. אין הוא יכול להבטיח גאולה חילונית וקדושה אלטרנטיבית בעידן של מהירויות-על וחגיגת הניצחון של האימננציה על הטרנסצנדציה, של תנטוס על ארוס, של הסתמיות על המשמעות. על האדם המערבי להציע הצדקות חדשות לכך שהוא משכים מדי בוקר וקם לקראת היום החדש.

במרחביו של הרגע ההיסטורי הדל מביט איש המערב במראה ומה רואות עיניו? את המעולל האולטימטיבי! מן המראה ניבטת דמות המקרבן, שאינו יכול אלא לפעול באופן כובשני – שאינו מסוגל אלא ליצור סבל מיותר בכל נגיעה מנגיעות ידיו. ומה יעשה האדם המערבי בעידן פוסט-מטאפיזי כדי למרק את עוונו ולהיטהר שעה שהוא חושף את מהותו היהודית של הייעוד המערבי שהוא הסוכן הנאמן שלו? המנסרה הפוסט-קולוניאליסטית (לצד המנסרות האחרות) מציעה דרך לישועת הנפש של האדם המערבי שאין שיעור לשנאתו העצמית.

הפוסט-קולוניאליזם הוא מנסרה אידיאולוגית שבה מתממש הסירוב הפילוסופי להומוגניות שהיהדות מסורה כביכול להתממשותה. הפוסט-קולוניאליזם מציג חזית פוליטית (אבל גם רוחנית) נגד ההיררכיה האקסקלוסיבית של המערב, שהיהדות היא המקור והמבטא הטהור ביותר שלה. האקסקלוסיביות הזו מציגה את רעיון "עם הבחירה": "אתה בחרתנו" אומרים היהודים כשהם מסתכלים ממרומי ההיררכיה המוסרית והאפיסטמולוגית שכוננו, וממנה הם שופטים את ה"גויים" לא כבלתי שווים בלבד, אלא אף כמי שאינם בני אדם במלוא מובן המילה. על מסד אובייקטיביסטי בעל יומרה לחָלוּת אוניברסלית מתמדת בנויה הגזענות היהודית שהרעילה את התרבות המערבית, ואשר המיסיונריות הנוצרית והאחריות הנאורה להטביל להומניזם את הלא-מאמינים, את השוליים ואת ההולכים בחושך משמשות לה זרוע קולוניאליסטית-אכזרית-מתחסדת עד היום. רוח הקפיטליזם הגלובליסטי מזה, והאקסטזיס הפוסט-קולוניאליסטי מזה, אינם יכולים להשלים עם עזות המצח ה"אנטי-דמוקרטית" הזאת. שהרי אינה אלא מבוא לגזענות המהותית למערב בכלל, וליהדות בפרט; כפי שמוכיחה ההתגלמות המובהקת ביותר שלה בימינו – מדינת ישראל.

הפוסט-קולוניאליזם מהווה תנועת התנגדות פילוסופית ופוליטית לאנטי-דמוקרטיות המהותית של תרבות המערב. אין הוא יכול להציע שחרור, אך הוא יכול בהחלט להציע פעולת שחרור. הפעולה הזאת כ"התנגדות" מתממשת גם ב"ביקורת" החדשה שאין לה עוד יומרה לאמת, אלא לשחרור מהיומרות ההומניסטיות לאמת ולשחרור אוניברסלי על פי אמות המידה האתנוצנטריות, המקומיות, הגזעניות של המערב.

האנטישמיות החדשה מזמנת לאדם המערבי מעין ישועה: סוגסטיה פרוגרסיבית עזת כוח, המבטיחה את יציבותה של השיכחה העצמית בעולם שלא זו בלבד שאין בו נוכחות של אלוהים, אלא שגם הקדושה ההומניסטית של הריגתו פורקה, הולעגה או נחשפה כקולוניאליזם אלים שוחר דיכוי, ניצול והשפלה. האנטישמיות החדשה מאפשרת לאדם המערבי שיכחה עצמית, שלא יהיה הבדל בינה לבין מירוק עוונו באמצעות צליבתו מחדש של היהודי, בהיעדר שיבתו מחדש של המשיח. הישועה האפשרית על אף הכל מותנית באיתור היסוד המהותי לציוויליזציה המערבית, בהקרנתו החוצה כ"אחר לחלוטין" ובהעלאתו האקסטטית לקורבן עולה בספקטקל שיחולל יציבות לאשליית הכפרה, בדומה לאינספור חוויות הספקטקל בתרבות הרייטינג, אך בחווייתיות נרגשת עוד יותר עד כדי דמיון לאקסטזה דתית ממש.

אך מהי אותה מהות נוראה מכל, שהחצנתה והצגתה כ"אחר לחלוטין" וצליבתה מחדש עשויה לאפשר מעין היטהרות בהיפר-ריאליה, ששופעת אך ורק אפקטים של מאבקיהם של מנגנוני ייצוג יריבים שאינם מייצגים את "הדבר כשלעצמו" אלא את סתמיותה של שרירותיות אקראית בהיעדר קדושת האלוהים מזה וקדושת הריגת האלוהים מזה? רוח היהדות. רוח היהדות מוצגת כאם כל חטאת, "שורש הרע בעולם" על פי מיקיס תיאודורקיס, יסוד לפורענויות שמחולל המערב על פי סלבוי ז'יז'ק, הפילוסוף הנערץ של הכוחות הפרוגרסיביים בימינו.

המטא-נרטיב האנטישמי החדש מאפשר תודעה פרוגרסיבית חדשה, שבה מתהפכים היחסים שמתאר הֶגֶל בדיאלקטיקה שבין האדון והעבד. מעתה הדוברים בשם ה"עבד", המציגים את עצמם כקורבנות רוח היהדות והקולוניאליזם המערבי שהיא מחוללת, זוכים לכל-יכולתו של ה"אדון" בדמות עוצמות ההתחסדות הטהרנית שלהם, הפותרות אותם מדין וחשבון יותר אמיץ, שאינו נחלץ בעזרת היהודי כשעיר לעזאזל ומסתיים במנדט לפעול באלימות טהרנית סימבולית וישירה בדרך לחיי כזב שמוצדקים באמצעות האסתטיזציה של ההיפר-ריאליה ו"אלימות-הנגד" של הקורבנות.

חשוב שנראה לאן מובילה ה"הבנה" הביקורתית הזאת את "אלימות-הנגד של הקורבנות". מאמפתיה לסבל הקורבנות של הקולוניאליזם היא מגיעה להזדהות עם "אלימות-הנגד" ומשם היא ממשיכה. לאן? היא ממשיכה להעדפת הרטוריקה על פני הפילוסופיה, ובסופו של דבר להזדהות עם ההיספגות בתוככי האלימות כמטרת האלימות. הפילוסוף הפרוגרסיבי ז'יז'ק אומר לנו זאת במפורש: אל לנו לברוח מהאלימות או לנסות לצמצמה, אלא להפך, עלינו להתגייס לאלימות דמוקרטית מהפכנית חדשה שאין לה יומרה לאמת. וחברנו אדם טננבאום, המעמיק שבגיבורי התרבות התל-אביבית, מדייק עוד יותר מאילן פפה, יהודה שנהב ועדי אופיר, ומציג את הייעוד הפוסט-מטאפיזי העליון: אלימות שהשתחררה מכל גבול, אמת מידה או מטרה; אלימות טהורה כמטרת האלימות. היא, שהשתחררה מהפרימיטיביות של אשליית אלימות-הנגד הפוסט-קולוניאליסטית, רשאית להתיימר באמת הקסם לחולל מעין הטהרות עוצמתית בעולם שאין בו מקום לאשליית האמת, הצדק והקדושה.

כשאין עוד למי להתפלל

הדחף לשיכחה-עצמית-מטהרת בעידן שבו הטרנסצנדנציה היא מן הנמנע ואין עוד אל מי להתפלל מפרנס את האובססיה להזדככות ולמנוס מהסבל הכרוך בתודעת "האדון" כשורש הרע. צליבתו מחדש של היהודי היא בה בעת גם עקידה פוסט-מודרנית: עקידה של צו החריגה וכניעה לקונטינוּאוּם שבאימננציה – הימלטות מההתמסרות המכאיבה-בהכרח לאהבת החיים כחריגה והתגברות-מאלתרת-תמיד. בעידן מהירויות-העל פירושו של דבר הוא שטקס ההיטהרות של האדם המערבי חייב "לפצות" את עצמו בתזזיתיות מוגברת על היעדר עושר התפילה כדי לשכוח שאינו יכול עוד להיוולד מחדש, להתמרק או להתעלות.

דלותו של הרגע ההיסטורי הנוכחי מחייבת את זרועותיה של הפוסט-מודרניות למאבק מעין גאולתי נגד רוח היהדות. אויב איום הוא היהדות. היא האשמה באחריות לאמירת "הן" לחיים כהתגברות אוהבת! היא האשמה בהתמסרות לחריגה ולהתעלות המוסרית המאלתרת-תמיד! מכונת העונג הפוסט-מודרנית מזה, והפוסט-קולוניאליזם מזה, מתאמצים לכונן דגם אלטרנטיבי הן לגלותיות היהודית כייעוד הן למדינה היהודית. ההיגיון של המחשבה הפרוגרסיבית העכשווית אינו יכול אלא להישאב למאבק לחיים ולמוות ביהדות בכלל ובמדינת ישראל בפרט. במסגרת האנטישמיות החדשה, המחשבה הפרוגרסיבית רואה את היהדות ויומרתה "הגזענית" לאמת גאולתית-אוניברסלית כאנטיכריסט שיש להילחם בו עד חורמה.

מדינת ישראל היא הנציגה המובהקת של מהות כוחות השחור הקולוניאליסטיים, כפי שמבינים אותה נציגי שחרור המחשבה המערבית כגון ג'ודית בטלר, סלבוי ז'יז'ק, ז'וזה סראמאגו, הוגו צ'אווס, אנטוניו נגרי ופיטר מק'לרן. במקומותינו מדובר בדמויות פרוגרסיביות כיהודה שנהב, אילן פפה, עדי אופיר, חיים לוסקי, יצחק לאור, אראלה אזולאי, אדם טננבאום ועוד גיבורי התרבות התל-אביבית העכשווית.

ההתגייסות להריסתה של ישראל היתה למלאכת הקודש האחרונה שעוד נותרה לו לאדם הפרוגרסיבי המערבי. שהרי ישראל היא הסוכן הישיר, הגס והאלים ביותר של ההיגיון הקולוניאליסטי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. אין בנמצא מעין-כפרה מטהרת אלא בטריפה אקסטטית של בשר "הלווייתן" היהודי-נוצרי המועלה לעולה. עדיין רוחש בזיכרוני זיכרון האקסטזה שאחזה בנוער האשכנזי משכונת רחביה בכנס במזרח ירושלים שאליו הגעתי עם אילן פפה כדי להרצות בנושא "הצלת החופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות". לשיאו הגיע הכנס בשעה שאחד המרצים הציע להתמיד בהפצצת תל-אביב "עד שיבוא השלום". ההתלהבות המעין-דתית של ילדינו שלנו מחזון ההפצצה של "תל-אביב" עד בוא "השלום" באה לידי ביטוי במחיאות כפיים נלהבות ובעיניים בורקות שעודן איתי, מאירות את המרחב שבין דחף השיכחה העצמית וההתאבדות שבהישאבות למכונת העונג הפוסט-מודרניסטית, לבין האקסטזיס שבאיבוד לדעת בהתגייסות ל"התנגדות" הפוסט-קולוניאליסטית לישראל.

ישראל מייצגת את המחויבות לייחודיות אפיסטמולוגית, מוסרית, כלכלית ופוליטית שהיא דכאנית מיסודה בעידן שפנה עורף לרעיון האקסקלוסיביות הלאומית, זכויות היתר של קולקטיב כלשהו או של רעיון היררכי זה או אחר ובחר בגישה פלורליסטית, פתוחה, דמוקרטית, פוסט-קולוניאליסטית. ההתעקשות על חוק השבות, על אפליה חוקתית ושיטתית של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל והדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים אינם נסבלים עוד אפילו בשוליים המתונים ביותר של החוגים הפרוגרסיביים בימינו. עצם הרעיון של מדינת לאום, קל וחומר של מדינה יהודית, הנו שערורייה שאין להשלים איתה מנקודת המבט הפרוגרסיבית.

האנטישמיות החדשה יצרה מעתק מהחשיבה הפרוגרסיבית המודרניסטית הישנה לחשיבה פרוגרסיבית עכשווית, המייצגת את עידן גלות הורג האלוהים. איך תוכל בעידן שכזה ישראל של עולם המק'וורלד להצדיק בשם התנ"ך את שליטתה על מה שנתפש כשטחים פלסטיניים כבושים וכליאתם של מיליונים בעזה הנצורה, שההוגים הפרוגרסיבים מציגים כ"מחנה ריכוז ענקי" ועורכים השוואה בינו לבין המחנות שהקימו הנאצים ליהודים? הביקורת חושפת את ישראל כישות שחטא קיומה מתפקד במנעד שבין מדינת האפרטהייד הדרום-אפריקאית לבין מחנות הריכוז הנאציים שקורבנותיהם, דומה, הפכו למקרבנים, שמקימים מחדש את רעיון ה"אתה בחרתנו" בדמותם של מחנות הריכוז שהם מייעדים ל"אחרים".

בין אם מדובר במנסרה הפמיניסטית, האקולוגיסטית, הרב-תרבותית, הקווירית או הפוסט-קולוניאליסטית – האנטישמיות החדשה היא אתגר שהחינוך היהודי, קל וחומר החינוך הישראלי, אינם יודעים כיצד להתמודד עמו. הקושי נובע בין היתר מכך שלעתים קרובות אכן מנסים אצלנו להתחמק מאחריות לדיכוי, לעוול ולאפליה באמצעות הטחת האשמה של "אנטישמים" במבקרים.

עורמת ההיסטוריה נחשפת בתהליך האירוני המאפשר קדושה חדשה: במהלכו של הזמן הקדוש במסגרת המאמץ להתמודד עם הרוע והאלימות השופעים נגדה הופכת מדינת ישראל לא רק ל"יהודי שבין האומות", אלא גם מתקרבת באופן מבהיל לדמותה של אותה תפלצת שמציירים באכזריותם האנטישמים החדשים. השנאה האקסטטית שבמעשה הצליבה מחדש של היהודי כביטוי עוצמתי של אי-צדק המאפשר את נוכחות התביעה לצדק, והתגובה הישראלית של התבהמות והתנוולות, אינם ניתנים להפרדה. הם איבר מאיבריו של הניסיון שבו עומד כעת העם היהודי.

ברם לא נשכח גם זאת: הייעוד היהודי עמד בפני ניסיונות ואתגרים קשים גם בעבר. הניסיון הנוכחי עומד על הרצף ההיסטורי שבו ממוקמים יציאת מצרים, פיתויי נביאי השקר, חורבן בית המקדש, החרבת קהילות ישראל במסעי הצלב, האמנסיפציה והשואה. האתגר שמעמידה בפנינו האנטישמיות החדשה אינו אלא אתגר נוסף בדרך לחריגה מההיסטוריה החילונית ומפיתויי "השיבה הביתה" אל הגולמיות הטהורה או אל פיתויי הישועה הרוחנית הכוזבת. האנטישמיות החדשה כביטוי עוצמתי של אמת הרגע ההיסטורי הפוסט-מטאפיזי הנה ממשית, חודרת-כל וסוגסטיבית, ומבטאת דווקא את ייחודו של היהודי ואת ייעודו האקסקלוסיבי גם אם שלא בטובתו. עלינו לנסח תגובה אמיצה לסתירה שבין הגלותיות כייעוד יהודי ייחודי לבין ההגנה על הלגיטימיות ואפשרויות הקיום הריאלי של מדינת ישראל. עלינו לדעת להשיב לעצמנו, ואחר כך גם לאחרים, נוכח ההתקפות על היהדות הן כביטוי של פרטיקולריזם בלתי נסבל הן כנציגה של גלותיות אוניברסלית-כוזבת. כיום נפל בגורלנו להתמודד עם האחריות לתחייה יהודית. תחייה רוחנית ליהדות היא כעת תנאי לעצם הקיום, קל וחומר לקיום היהודי הראוי בכלל ובמדינת ישראל בפרט. ישראל לא תוכל לשרוד בהסתמך על תעשיית ההיי-טק או על ההרתעה שבפצצה שלה אם לא תהפוך את החינוך לאבן הראשה של הקיום הישראלי כמופת אוניברסלי לחיים ראויים.

מוטל עלינו לעמול למען שפה חדשה, להכשיר את עצמנו לזימונה של קדושה, ועל אף כל הנסיבות לחנך לאומץ לאור מצוות "ואהבת לרעך כמוך". חינוך לאומץ בימינו הנו חינוך-שכנגד לאהבת החיים המאלתרת תמיד. אומץ זה של החינוך-שכנגד יאתגר את שלושת הרבדים השונים של האנטישמיות החדשה, אך קודם כל את הטוטליות שהיא מכוננת ומייצגת. חינוך-שכנגד לאומץ שכזה חייב להתחיל בהתמודדות עם גלות הקדושה, עם פירות החיים בעידן מהירויות-העל ועם ההסתברות הגדלה שהקדמה האנושית תתממש בקץ קרוב של כל החיים על פני האדמה. חינוך-שכנגד מעין זה הנו דיאספורי במהותו, והוא מתאפשר אך ורק מתוך זוהר נוכחותה של התקווה. והתקווה הרי אינה יכולה להיהפך לכלב פודל צייתן שיגיע באותו רגע קפריזי שבו יידרש להגיע. זוהי נקודת המוצא של החינוך-שכנגד. זוהי גם דמותה האפשרית של הופעת התקווה בימינו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 55 של "ארץ אחרת": הביקורתיים החדשים – עצמאות מחשבתית בעידן פוסט-אידאולוגי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אילן גור-זאב היה פרופסור לפילוסופיה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה