דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2009 | מהדורה 49

צילום: מרים צחי

ציפורה נדירה

את ציפורה לוריא פגשתי לראשונה לפני למעלה מעשרים שנה במערכת "נקודה", העיתון של היישובים ביהודה, שומרון ועזה. זו היתה ראשיתה של ידידות שעתידה היתה לעבור בתחנות רבות – ובהן שותפותה של ציפורה בהקמת "ארץ אחרת" – ולהימשך עד יום מותה של ציפורה

כשנשאלתי לפני שנים רבות מיהו הקורא שעבורו אני מקימה את העיתון, היתה תשובתי האינסטינקטיבית: ציפי! היא היתה האדם שאת ברכתו חיפשתי ואני עדיין מחפשת בימים הבלתי זוהרים שלי, הימים של המאבק הבלתי פוסק על קיומו של העיתון ועל דרכו הייחודית והעצמאית.

ציפורה לוריא היתה אדם מלא: מלא השכלה, רוחב דעת, סקרנות ובעיקר ? מלא טוב לב ונדיבות מהסוג שנדיר למצוא. אהבת האמנות והתיאטרון הניעה אותה לפרוץ את גבולות העולם הדתי שבו בגרה כדי לרכוש השכלה, חברים, ובעלי ברית מעולמות שונים מאוד ולעתים אף עוינים את העולם שבו חיה ופעלה.

היה משהו נקי, לחלוטין בלתי אינטרסנטי, ברצון שלה לקדם אמנים ויוצרים דתיים ולהפוך אותם לחלק מן השיח התרבותי המרכזי. מצוידת בטונות של חוכמה, נועם ושכל טוב היא דחפה תלמידים ויוצרים צעירים קדימה, אל האומץ הנדרש כדי להפוך לשותפים של ממש ביצירה הישראלית והיהודית המתחדשת.

מפני שהיתה גם חכמה וגם ענווה, גם ידענית וגם לא מפגינה את הידע הגדול שלה, היא לא עוררה התנגדות, גם לא אצל מי שהיו עלולים להתנגד בכל ליבם "לאישה שגרה בעופרה".

וכך, במשך עשרות שנים, היא היתה עולה לאוטובוס בבוקר, נוסעת בעקבות תערוכות של אמנים ידועים ולא-ידועים בכל רחבי הארץ, מתעניינת בכל נפשה ביוצרים שבאים ממקומות פריפריאליים ודוחפת אותם קדימה אל המרכז. ועם האוטובוס נסעה מעופרה לתל-אביב, ובתל-אביב היתה מסתובבת בכל התערוכות ופוגשת חברים אמנים, מבקרים ואוצרים, ועם ערב היתה שבה באוטובוס הביתה לעופרה: אישה אחת לבד, מתווכת בין תרבויות, בין חברות עוינות, בין שפות ובין חלומות.

היא כתבה ביקורות אמנות ב"דבר", ב"עיתון 77", ב"נקודה", ב"דימוי", ב"מקור ראשון" וב"ארץ אחרת". היא לימדה אמנות ותיאטרון במכללת "אמונה" ובמכללת "תלפיות". היא אצרה תערוכות והקימה את "מרקם" – קבוצת תיאטרון אוונגרדית של נשים בשומרון.

עוד כשגרה בתור אישה צעירה מאוד בראשון לציון היתה שותפה בקבוצה של תיאטרון אוונגרדי. בעלה שַי, שהיה מרצה בפקולטה לחקלאות ברחובות, החליט שהוא לא רוצה להמשיך להרצות על חקלאות, אלא להפוך לחקלאי בעצמו. כך מצאה את עצמה עולה להתיישבות בעופרה, ואת שי מעבד מטעים של פירות נשירים באזור גבעון החדשה. החיים נדמו יפים עד שהתברר שאין פרנסה של ממש במטעים. והגיעו חובות גדולים. והחובות הרגו את שי ראשון.

יום אחד בעת שעבד במטע הוא ביקש לנוח מעט, ולא קם יותר. ליבו לא עמד בדאגה העמוקה שליוותה אותו במשך שנים.

ציפורה נשארה לבד, עם חובות עצומים. מה תעשה מבקרת ומרצה לאמנות עם חובות עצומים? ובכן, היא תחזיר חובות. וכך, במשך חמש שנים תמימות היא עבדה בשתי משרות כדי להחזיר חובות. והחובות לא נגמרו.

לפני מספר חודשים התברר שלשַי ולחבורה שעיבדה איתו את המטעים יש מעט מניות ב"תנובה". ו"תנובה" נמכרה לקרן ההשקעות "אייפקס". ביום שהתברר כי מכירת המניות תכסה את החובות, באותו יום עצמו התברר לה כי היא חולה בסרטן.

בשנים הראשונות שבהן הכרתי את ציפורה היא תמיד הציגה את עצמה כ"אדם לא פוליטי". היא הרי הגיעה לעופרה בגלל שַי. אבל ככל שנקפו השנים היא הפסיקה לומר זאת.

זה לא שהיא הפכה לחיה פוליטית. ממש לא. העניין, לדעתי, נעוץ בעובדה שהיא הלכה והתוודעה לחברת המתנחלים ונתמלאה כבוד ואהבה לרבים מאנשיה. מנגד, פגשה באופן אישי בשנאה העמוקה כלפי ציבור זה, שנאה שפצעה אותה, אך לא גרמה לה להתרחק מעולמה הישן. אדרבא, היא הקדישה את חייה לאפשרות לקשור בין העולמות דרך האמנות

.וכך כתבה, בין השאר, בגיליון 10 של "ארץ אחרת", שעסק ביחסי החברה הישראלית עם המתנחלים:

"החיפוש אחר ייצוגו החזותי של הישראלי תושב יש"ע, אותו אדם המעסיק את התודעה הציבורית והתקשורתית בארץ קרוב לשלושה עשורים והקרוי "מתנחל" ? חיפוש זה לא הניב פרי. לא האדם, אף לא נופיו הפנימיים והחיצוניים, התגלגלו לתוך ייצוגים פלסטיים המשתתפים בשיח הדימויים האסרטיבי אשר מתנהל בזירה הציבורית.
בשעת האמת חסרת הרחמים שבה נכתבות שורות אלה, מתוך אמפתיה וכאב, אין מנוס מלהודות: מאגר דל למִצער של דימויים אמנותיים עומד לרשותו של אדם החפץ ללמוד בדרך זו ? הדרך האמיתית, העמוקה והמדויקת ביותר, לא כן? ? על עמיתו ביש"ע. בין אם הדבר נובע מכשל מהותי, בין אם מכשל ממסדי, זהו המצב.

"לא הייתי נדרשת כלל לנושא זה לולא הייתי מזהה את החיים ביש"ע ? בעיקר מאז האינתיפאדה הראשונה ? ככמוסת קיום ייחודית. מתָחֶיה של חברה זו, כאביה ושמחותיה, הדחתה ממעגלי ההתקבלות הנורמטיביים, השאלות המצפוניות שעליה להתמודד איתן השכם והערב, כוח ההתמודדות שהיא שואבת מ"אי-שם" ? כל אלה מצטרפים לסצנה ייחודית במרחב הישראלי. סצנה מעין זו, בכל הקשר שבו היא נוצרת, מחייבת גם כלי ביטוי ייחודיים אשר ישכילו להכיל אותה, לדייק במסירת אופיה. ללא זאת לפנינו קיום פגום, נכה. והנה החברה ביש"ע, שהיא רבת-און ופעלתנית, מצד אחד, מתקיימת בה-בעת גם מתוך איזו הַדמָמָה עצמית.

"וכאן, אין כל צורך להתחמק מקביעה זו: הפלג החברתי שעוסק ביצירת דימויים, בשטף בלתי פוסק ובקצב מעורר קנאה, הוא פלג חדור אידיאולוגיה המתנגדת ליש"ע. כתוצאה מכך, שפע הדימויים של פלג זה ? דימויים עזים, ולא פעם רבי-כשרון ? הם דימויים שיפוטיים, מלאי עוינות. באופיים זה הם מוטבעים בתודעה הציבורית, ולמרות חד-צדדיותם הופכים לנורמה. אנו עומדים, אם כן, מול א-סימטריה מדאיגה בשדה הדימויים. המצב המתנחלי חסר את מבט היסוד האמפתי שיתבונן בו מתוך קשב, מתוך חמלה".

ציפורה היתה אישה יפה וגדולה, שענדה תמיד צמידים ועגילים ענקיים. היתה לה צמה גדולה, שהיתה סימן ההיכר המובהק שלה. היא ושי היו נאמנים לחלום הציוני-דתי הישן: חיים של צניעות והסתפקות במועט, של אהבת העבודה וההתיישבות, אהבת ההשכלה והאמנות, ושל יחס עמוק לתורה. הכל מתוך מתינות. הם גילמו בכל אורחותיהם את מה שנעמי שמר כינתה פעם: ארץ ישראל היפה והנשכחת.

כבתם של ניצולי שואה היא פיתחה תחושה של חרדת קודש כלפי מי שהיו "שם". לאחרונה הפיקה פרוכת שעליה רקומות באותיות זהב המילים "אין כניסה". אין כניסה אל המקום הפנימי המקודש של מי שהיו שם, כי רק מי שהיו שם יכולים להיכנס ולהבין. זר לא יבין. בן או בת לא יבינו. אולי מהתחושה שאל "המקום הזה" לא ניתן להיכנס נולד בה רצון עז, קנאי כמעט, לשמור על פרטיות, שלה ושל היקרים לה.

וכך, כשחלתה, לפני פחות משנה, לא גילתה כמעט לאיש עד כמה חמור מצבה. בלא תלונה, מתוך סוג של קבלת הדין, היא פשוט יצאה מן העולם בשקט. שלא ליפול למעמסה על איש.

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה