דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

ציוויליזציה בתנועה

"מסיבות שונות ומשונות למדי יצאתי לפני שנה למסע בעקבות התפילה. בעקבות הטקס, בעקבות המתפלל, המבקש, המתחנן בפני אלוהיו. סרט דוקומנטרי, חשבתי, גג חמישים דקות, צ'יק-צ'אק, תמונת מצב נכון לתחילת המילניום השלישי, מצלמה על הכתף, עד עשרה ימי צילום. עדיין לא חזרתי" רינו צרור בעקבות התפילה הישראלית

איור: מירי גרמיזו

התפילה מתעוררת, היום כבר אין ספק בכך. היא פופולרית מאי פעם, משתנה, מפתיעה, מחוברת לקהילותיה, ומתפתחת לכיוונים שונים. התפילה, המעשה עצמו. הטקס, התוכן, המוסיקה. תפילה מתעוררת פירושה, בין היתר, תרבות בתנועה. המטען הרוחני יצא לדרך, מסע מתחנה לתחנה. "ואסע אל מקום נסעו אבותי", כתב כבר יהודה הלוי על שרשרת הדורות, "ובמקום תחנותם – תחנותי".

מסיבות שונות ומשונות למדי יצאתי לפני שנה במסע מעקב קטנטן אחרי התפילה. בעקבות הטקס כמו בעקבות המתפלל, המבקש, המתחנן בפני אלוהיו. סרט דוקומנטרי, חשבתי, גג 50 דקות, צ'יק צ'אק, תמונת מצב נכון לתחילת המילניום השלישי, מצלמה על הכתף, עד עשרה ימי צילום. מאז עדיין לא חזרתי. כולם מתפללים כאן הכל. מה שתרצו, איך שתרצו. ביציעים של בית"ר ירושלים ובני יהודה, למשל, בשעה של שבר קשה, צועקים בקולי קולות את תחילת הנעילה של כיפור, "אל נורא עלילה", בקצב אש, עד לב השמיים, ומן העבר השני, בחיפה, על הכרמל, מתכנסת מדי יום קבוצה חילונית המתפללת טקסטים שונים, משיר של לאה גולדברג ועד למאמר פרשנות נוקב בעיתון יומי. החברים קוראים את הכתוב, מצמידים לחן מוסכם, ונושאים תפילה בלב מלא ובכוונה גדולה. יש והצורך בתפילה נואש וקורע לב.

שתי תנועות דרמטיות מצאתי בתהליך התעוררות התפילה, שני זרמים מרכזיים, סותרים לכאורה. פתיחות מלאה, מרעישה, מצד אחד, ובדיוק להיפך מן העבר השני. חזרה דקדקנית לנוסח בית סבא, לא אבא, סבא, חזרה לאותה הגייה, לאותו לחן, לנוסח ההוא ששרו "שם" בארץ המוצא של האב המהגר, שנים הרבה לפני תחילתו של "כור ההיתוך". שני הזרמים המובילים מורגשים יפה יפה בשני הנוסחים, ספרד ואשכנז. מה שקורה אצל מתפללים אלה, קורה גם אצל אלה, במינונים שונים.

נוסח התפילה האשכנזי נחשב לקפוא ולשמרן עד אמצע שנות ה-80' לפחות. ובכן, הוא נפתח, פשוטו כמשמעו, ולרווחה. אם המאפיין הראשון והבולט של נוסח אשכנז היה השקט, אותה "דממת התפילה", עכשיו תפילת הציבור המשותפת, בקול רם, פופולרית במיוחד, מ"נוסח קרליבך" ואילך, פלוס ריקוד של ממש. ריקוד, חברים וחברות, תנועת גוף, סיבוב, קפיצה, מחיאת כף. אבל לא רק שפת הגוף השתנתה, גם המוסיקה, הלחן. "ונתנה תוקף" נוסח יאיר רוזנבלום ז"ל, למשל, מושר על ידי מתפללים עטופים בטלית, פניהם לארון הקודש, מצפון ועד דרום, בדיוק כפי שהוא מנוגן בכלי התקשורת. אם יאיר רוזנבלום בנוסח אשכנז, גו' עמר חביבנו בנוסח ספרד. "קדיש" על פי לחן "ישמח משה" פופולרי מאחרים בימים אלה. מכל מקום, יש והמפגש עם החידוש מרתיע למדי.

במקביל לפתיחת שערי השמיים עד ל"אדון הסליחות" בטראנס כבד, מצאתי תהליך הפוך, דרמטי, בולט במיוחד בנוסח ספרד. החברים חוזרים בקנאות, בדקדקנות, בבקיאות מאלפת, לנוסח התפילה של אבות אבותיהם. כל אחד ואחד חוזר לנוסח ארץ המוצא שלו. יש דקדקנים החוזרים עד לנוסח עיר המחוז. חוזרים, מצאתי. כולם חוזרים לנוסח ההוא, קטנים וגדולים, רובם צעירים, תלמידים, בני עשר עד שבע-עשרה, בדבקות, לנוסח הירושלמי החם או לנוסח המרוקאי המבוקש, מרוקו הספרדית לחוד, מרוקו הערבית לחוד, או לנוסח בני תימן, שאמי או בלדי כולל תרג'ום, קשה עד מוות להגייה או להבנה, או לנוסח החלבי היפהפה, שיש לו כבר ספרי תפילה משל עצמו, או לנוסח האורפאלי, שזה שילוב בין נעימתם של בני סוריה לנעימתם של יוצאי תורכיה, קרב ענקים מתקיים ביניהם, או לנוסח הכורדי הגא או לנוסח המצרי הכבד או לנוסח הטריפוליטאי הכובש או לנוסח הג'רבאי המיוחס, שגם להם ספרי תפילה ופיוט עצמאים, לכל יום ויום במהלך חודש הסליחות תפילה מיוחדת, אחרת מזו הרווחת בכלל ישראל, בנעימה שונה, במקם אחר, וכיוצא באלה, מיני מינים בני מיני מינים של נוסחים ערבים ומרניני נפש ומנגינות מסתלסלות לשמים, אל תשאלו, ולשם, בדיוק בדיוק לשם, כולם חוזרים. לנקודת המוצא. על פי המקמים התואמים, ובדייקנות, לפי חיתוך, הדגש והגיית בית אבא בארץ מוצאו, שם.

כאשר מזרחים בני דור שני ושלישי חוזרים עם תפילתם לנקודת המוצא, לנוסח בית אבא וסבא, להגייה המדוייקת של הפיוט, פירושו גם זהות. הזדהות. שיקומה של החוליה הפגועה, אם תרצו, בשרשרת הדורות. חוליית המהגרים, הנחשונים, נחבטה ונחבלה קשות עם המעבר מארץ לארץ. עכשיו, אחרי שנים של שיקום, אפשר ויוצאים לדרך המלך.

אלף סיבות להתעוררות התפילה בשנים אלה, אף אחת מהן אינה קשורה במצבנו הבטחוני, אבל תקצר היריעה מלעסוק בהם כאן. רק נאמר שהתפילה מתעוררת במקביל להתנערות המתפללים, ובזיקה ישירה להיווצרותו של הזרם המסורתי החדש, הליברלי, הפתוח מכולם, זה העתיד להוביל, זה המאפשר תפילה כנה לריבונו של עולם תוך כדי הקלה מרשימה בהתחייבויות. הקלה, לא שינוי. הזרם המסורתי החדש, רשמו לפניכם, מחבר לראשונה בתולדות ישראל החדשה בין מאמינים משבטים שונים, רקע, נוסח ותרבות. הוא מאחד. הוא אומר, אם הבנתי נכון, את מה שמבקש המתפלל ה"רך" לשמוע. תעשה, יקירי, מה שאתה יכול. לא יותר מזה. לא יותר מדי. אלהים שומע תפילה, גם מה שאתה לוקח על עצמך בסדר. ועוד נאמר, שההתנערות הנמרצת הזו כוללת כל. היא נגלית בכל עשירון, בכל שבט, בכל אזור בארץ.

ערב יום כיפור, רחבת הכותל המערבי בירושלים, שעת לילה מאוחרת יחסית, קצת לפני אחת עשרה. הייתי שם, עם מצלמה. ברחבת הכותל התכנסו כ-30 אלף איש לומר "סליחות". 30 אלף ב-11 בלילה נדמים עם רב מאוד. העיתוי דרמטי לכשעצמו, ליל סליחות אחרון לפני יום כיפור. התפילה המונית, בחסות ש"ס, רבניה ומנהיגיה, אורכת כשעה ורבע, ומשלבת זמר מוביל ומקהלה. היא נוהלה מתוך בית כנסת קטן, דמוי מערה, שברחבת הכותל. לשם התכנסו הרב עובדיה יוסף, הרבנים הראשיים לאו ובקשי דורון, השרים סוויסה וישי, וכיוצא באלה. כולם עמדו כל זמן התפילה, לפניהם שולחן ארוך, מוגבה מעט. על השולחן, מול הרב עובדיה יוסף, מיקרופון. כמטר מאחורי המיקרופון, מול הרב, מצלמת טלוויזיה. את התפילה הוביל הרב עובדיה יוסף. הוא מתפייט בתפילתו, נהנה, מסלסל כראוי. מעת לעת החליף אותו בקשי דורון.

כל מהלך התפילה צולם במצלמות טלוויזיה. חלקן העבירו את התפילה בשידור חי, באמצעות לווין, לתחנות קליטה בארץ ובעולם. חלקן העביר את תצלום הרב המתפלל למסך ענק, משמאל לרחבת הכותל, מול עיני אלפי המתפללים. המתפללים באו מכל קצות הארץ, רובם ככולם מזרחים. בני כל הגילים, מחמש עד שמונים, נשים וגברים. בני שש מראש העין, בראשם מלמד, "מורי", יודעים על פה את התפילה, בני 18-20 מאשדוד, לא חוזרים בתשובה אבל באו לראות, בני 25 מקריית שמונה, בני 40 מתל אביב, חילונים כהנה וכהנה, נציגות מלאה כמעט של כל יוצאי המזרח בישראל, על המאפיינים השונים, מרוקאים, עירקים, תימנים, כורדים, לובים, תוניסאים, מיצרים, יוונים, מכל מין וסוג. והנה, ברגע אחד מסויים, במהלך התפילה, כאשר החל הרב המחזן לומר: "וירד אלהים בענן, ויתייצב עמו שם", באותו רגע, הגיב כל הקהל העצום, כ-30 אלף איש, שאינם מכירים זה את זה, שגילם שונה, דורם שונה, בדיוק באותה הצורה. באותו האופן. כולם כאחד, כולל אנשי כוחות הביטחון וממונים על הסדר. כאשר שר החזן "ויעבור אלהים על פניו" קד כל הקהל, אלפי האיש, קידה קטנה או גדולה, השתחוויה או כריעה, וכאשר הגיע החזן לומר "ויקרא, אלהים אלהים", ענה כל הקהל כאחד "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת", קולו עולה ומגביה, בהתאמה, עד לצעקה כמעט, אחידה, היוצאת מגרונם של 30 אלף נפש, גברים ונשים. איש לא הורה להם לנהוג כך, קודם לכן. הם אינם מכירים איש את רעהו, גילם שונה שנות דור, מוצאם שונה, חלקם מהגרים, חלקם בני מהגרים, דור ראשון, שני, גם שלישי. ובכל זאת כולם נוהגים כאחד. מה לקשיש בן 70, יוצא כורדיסטאן, משתולה בצפון הארץ, ולצבר בן 22, בן לצברים, ילדים ליוצאי תוניס, מתל אביב? מה החיבור? הקשר? מדוע כל הקהל קד כאחד כאשר נאמר "ויעבור אלהים על פניו", ויוצא מדעתו ב"אל רחום וחנון"?

התגובה הקיבוצית הזו, שפת הגוף של המתפלל, מוכרת לי היטב. נהגתי בדיוק כמו כל אחד מאותם 30 אלף איש, למרות המצלמה שלידי. כאשר הגיע מוביל התפילה ל"ויעבור אלהים על פניו", קדתי קלות. כאשר הגיע ל"ויקרא, אלהים אלהים", מלמלתי ביני לביני את המשכו של הפסוק, "אל רחום וחנון" וגו'. איש, כמובן, לא הורה לי לנהוג כך. לא בהתכנסות הזו, ולא קודם לכן.

במהלך השנתיים האחרונות ראיתי אינספור מפגשים קיבוציים דומים, קטנים וגדולים, ברחבי הארץ, מצפון עד דרום, מקריית שמונה ועד נתיבות, כולל תל אביב רבתי. לעיתים דובר בהתכנסות פוליטית, לעיתים בהתכנסות דתית או חברתית, במספרים משתנים. ותמיד התגובה דומה. הקהל מגיב ביחד, על פי קוד בלתי נראה או נשמע, נע יחד, כגוף אחד, לפעמים רק על פי צלילים, לפעמים בתגובה למשפט. הקהלים שונים זה מזה לפי כל חתך מאבחן אפשרי, גיל, השכלה, הכנסה, ובכל זאת התגובה דומה להפליא. ערב הבחירות האחרונות ראיתי שלוש התכנסויות פוליטיות שונות, ליכוד, מפד"ל, וש"ס, באותו יום, באותה עיר, בזה אחר זה. את שלושתם איכלסו בעיקר יוצאי עדות המזרח, גברים ונשים, חילונים ודתיים, ובכולם החלו או סיימו את ההתכנסות בצלילי המזרח, שיר, נעימה, אחר כך תפילה. בשלוש ההתכנסויות המראה היה דומה להפליא. רק השמיעו צליל וכבר כולם מזדקפים, נעמדים, מתחילים לנוע לאט, כה וכה. אבל מה בדיוק, מניע אותם?

זיכרון גנטי

התפילה המסויימת הזו, "הרכה", להבדיל מן הקפדנית, מקיפה בישראל של היום שכבת אוכלוסיה גדולה מכל שהיה עד כה. לוקחים בה חלק דתייים, מסורתיים וחילונים, מהגרים ובני הארץ, דור שני ושלישי, ילדים, נערים ובוגרים וקשישים, גברים ונשים, מאות אלפי איש בארועים שונים במהלך כל השנה. בימי שבת וחג, בטקסים ממחזור החיים, בהילולות, בהתכנסויות פוליטיות, בהתוועדות דתית, כמעיין המתגבר בכל אתר ואתר, ש"סניקים, מפד"לניקים, ליכודניקים, מערכניקים. התפילה מחברת בין כל קבוצת המתפללים העצומה הזו, המילים, המוסיקה, הזיכרון. לפעמים, נדמה לי, מדובר בזיכרון גנטי.

לרגע קטן אחד ניסיתי לפענח את הזיכרון הגנטי. "האדם", כתב בפשטות פרופ' ידין דודאי, חוקר מוח, "הוא תבנית נוף זכרונו. דמות העבר ומראה העתיד. מה שאנו יודעים לעשות, ומה שאנו מבקשים לחוות, כל אהבותינו, העדפותינו, שאיפותינו, כל אלו נסמכים על זכרונות המקודדים במוח. הזכרון הוא הדבק של האישיות, של חייו של הפרט." הזכרון המקודד במוח הוא סיפור המפתח. על פי המחקר, בשנות חיינו הראשונות מקדד המוח צלילים פלוס חוויה רגשית כיחידה אחת. מאוחר יותר, בכל פעם שישמע צליל מקודד תעלה ותצוף אחריו החוויה הרגשית ברגע הקידוד. רוצה לומר, בכל פעם שאשמיע את קולה של אום כלתום מישהו יזיל דמעות לזכרו של אביו.

התפילה עשויה צלילים. מילים ולחן. הצליל, ידוע לנו היום, הוא אחד מאותם כלי נשק שנגדם אין לבשר ודם שום אפשרות תגובה או הגנה. כלום. רק מול צליל מאיים במיוחד, גבוה ומנסר על פי רוב, ינסה אדם מן הישוב לאטום את אוזניו בשתי ידיו, ולזמן קצר. חוץ מזה, הוא שומע הכל, חשוף להשפעות. אפשר ומשום כך גם נברא העולם דווקא בצליל. הצליל מגן על התוכן, על הלב, על הלוז. הוא המעטפת. וכמו מקל שליחים, הוא שעובר מיד ליד. צלילי התפילה, נעימות הפיוט, הם זיכרון ילדות של יהודי המזרח. כלומר, זיכרון בית אמא ואבא, זיכרון האושר ההוא, הקסם, השקט. לפעמים, לא פעם, מדובר רק בהזייה של זיכרון.

הזיכרון הוא ביתו של המהגר, של העקור, של חסר הבית. במקרה שלנו, צלילי התפילה והפיוט, המוסיקה של האמונה באלוהים, כמו ההתנהגות הנלווית לכך, הם עמודי ביתו של המהגר, אולי יסודות ביתו. שם, בין הצלילים ההם, נמצאת ההיסטוריה המשפחתית שלו, שם מתוארת הדרך, חוליות השלשלת, מתואר הייחוס, מצויין הקשר שבינו היום לבין אז, בעבר, ומכאן גם מיקומו היום, חלק מקבוצה, לא אחד, לא לבד, לא שונה.

התפילה מתעוררת, כתבתי בתחילת הדברים, הטקס, המעשה עצמו הולך ומשתנה, והנה היא בכלל שפה בין בני אדם, לפני הכל, ובמנותק מן היתר, מכנה שותף רחב, מקיף, חוט שידרה, סימן לקבוצה, להשתייכות קבוצתית, לאו דווקא לאדיקות. זו התפילה הרווחת בישראל בתחילת האלף השלישי. רכה ושוברת שיאים של פופולריות.

רינו צרור הוא עיתונאי, עורך ובמאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

רינו צרור הוא עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה