דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באפריל 2005 | מהדורה 27

צוואה ונקודת מפנה

קריאה מאוחרת ב"שיח לוחמים", גרמה לאורי ש. כהן להבין כי הוא מעיין בדיווח על לוויה: ארץ-ישראל היפה והלבנה נפרדת מעצמה ועל ערש מותה בניה הנבחרים והמובחרים, הלוחמים האשכנזים להפליא, יפי הבלורית עם קוקו, סרפאן, טורייה ועוזי, מצוּוים על הגעגועים. ישראל שבה התנועה הקיבוצית היתה מרכזית וחשובה, אליטה במובן החיובי של המילה, שוב איננה

בתקופת אוסלו נדמה היה למי שהסתובב בחנויות הספרים המשומשים, ש"שיח לוחמים" הוא הספר שהישראלים רוצים להיפטר ממנו יותר מכול. אולי פשוט גם היו ממנו הרבה עותקים, כי הקיבוצים הדפיסו מהדורה של 75 אלף וחילקו עותק לכל בית-אב בכל הקיבוצים מכל התנועות, והציבור הרחב רכש שלוש מהדורות נוספות. אצלנו בבית הוא עמד על המדף הגבוה ביותר ואף אחד לא קרא בו, אבל באחד משיטוטיי בארונות הבית מצאתי את הכאפיה ואת החרב שאבא הביא מהמלחמה. הוא לא אהב לדבר על זה, הוא לחם קצת, לא משהו מיוחד, היה בצור-באחר. מהעמדה שלו ראה איך מטוסים מרקטים (מלשון רקטות) שיירה של ירדנים נסוגים, אנשים בערו, זה בטח היה יפה, אמרתי, לא, הוא אמר, זה לא היה יפה.

על מה הם שוחחו ועל מה הם לא שוחחו אנחנו לא באמת יודעים, אנחנו יודעים מה העורכים בחרו בשבילנו מתוך שלושים שיחות עם 140 משתתפים. נוסף לכך, אנחנו יודעים שהשיחה עם תלמידי 'מרכז הרב' – יואל בן-נון, דב ביגון, נפתלי בר-אילן ואחרים – הושמטה מהספר, "מסיבות מוסריות", כפי שאמר לימים אברהם שפירא, העורך

"לא חזרנו מהקרב הלומי ניצחון", מצהיר יריב בן-אהרון בפתח הספר. בני הקיבוצים, השזופים והחזקים, המלאים אידיאלים כרימון, הומאניים וסוציאליסטים, חזרו מהמלחמה עם מועקה. כחניכי תנועות-הנוער שטחנו אחד לשני את השכל באינסוף פעולות בתנועה, התפלספו באוזני ה"נערות" עד שהבוקר עלה או לחלופין, עד שהן הסכימו ללכת איתם יד ביד בשדות, הם חזרו מהמלחמה הלומים, והתיישבו לשוחח. על מה הם שוחחו ועל מה הם לא שוחחו אנחנו לא באמת יודעים, אנחנו יודעים מה העורכים בחרו בשבילנו מתוך שלושים שיחות עם 140 משתתפים. נוסף לכך, אנחנו יודעים שהשיחה עם תלמידי 'מרכז הרב' – יואל בן-נון, דב ביגון, נפתלי בר-אילן ואחרים – הושמטה מהספר, "מסיבות מוסריות", כפי שאמר לימים אברהם שפירא, העורך.

כשבאתי הביתה יום אחד ואמרתי שאני מצביע חד"ש, אבא שלי אמר לי בכובד ראש שאני לא יכול מפני ש"אני מוציא את עצמי מכלל ישראל", ומפני שבן גוריון אמר: "בלי חירות ובלי מק"י". הייתי בן 15. את "שיח לוחמים" קראתי אחרי שהשתחררתי מן הצבא, ואז הבנתי עד כמה היה הספר בתוכי כל הזמן. כמה מאות עמודיו עזרו להגדיר את המלחמה כנקודה שבה נפרדו הישראלים והיהודים זה מעל זה. אמנם לא כך הובנו הדברים אז, אבל בדיעבד קשה לא להסכים עם הגדרתו של ישראל הראל שעמוס עוז, מעורכיו של "שיח לוחמים", מצטט ב"פה ושם בארץ-ישראל" (עם עובד, 1983, עמ' 93 ). ישראלים ויהודים, זה השם שהראל נותן למה שנהוג לכנותו ימין ושמאל.

אני באתי מהשמאל. אולי בגלל ההורים שלי ובני דורם, שהם בני גילם של עמוס עוז וא. ב. יהושע, אשר גם הם ראו את עצמם כשמאל. בוויכוחים הפוליטיים סביב שולחן הקפה הנמוך עם טס הנחושת, שנקנה באחד משוקי הגדה, כינינו גם אנחנו את הדור ההוא, "שמאלנים". אבל כשסוף-סוף קראתי את "שיח לוחמים", הבנתי שאני קורא דיווח – ארכני במקצת – על הלוויה. ארץ-ישראל היפה והלבנה נפרדת מעצמה ועל ערש מותה בניה הנבחרים והמובחרים, הלוחמים האשכנזים להפליא, יפי הבלורית עם קוקו, סרפאן, טורייה ועוזי, מצוּוים על הגעגועים. מצוידים בחוש היסטורי מחודד למדי, אנשים כמו אברהם שפירא, שהיה ברבות הימים פרופסור להיסטוריה, אבא קובנר, משורר, מפקד בפרטיזנים ומפקד במלחמת השחרור, עמוס עוז ויריב בן-אהרון, שמנהל היום את מכללת 'אורנים', הבינו שיכול להיות שזה נגמר. ישראל שבה התנועה הקיבוצית היתה מרכזית וחשובה, אליטה במובן החיובי של המילה, שוב איננה, ואיתה עומדת להיעלם המרכזיות של התנועה הקיבוצית. היא השאירה מאחוריה את הספר הזה, כצוואה וכנקודת מפנה. מתוך השיחות שמנהלים הלוחמים, "חבורה אחת – ללא מחיצות" (עמ' 282 ), מצטיירת המלחמה כרגע שבו הכול השתנה. האנשים המובחרים וההמומים האלה נפגשו עם כל הכהה והשחור: אפלת המשיחיות, השחור הערבי והשחור המזרחי.

להיבדל באמצעות הייסורים

כך, למשל, בשיחה בקיבוץ חולדה עם שי, פותח עוז בהגדרת ההבדל. הוא שואל את חברו הטוב אם הוא היה מוכן לירות באנשים "'בצורה שנראית לך חורגת מדברים שאתה מאמין בהם, מהומאניות, מהחינוך שלך?'.
שי: 'הייתי מסרב לפקודה בכל מחיר ובכל תנאי'.
עמוס: 'ואתה חושב שבזה עזר לך החינוך שקיבלת כאן?'" (עמ' 119).

אחר-כך עוז מדווח על רגע באל-עריש: "ניגש לזחל"ם שלנו איש מבוגר, שעשה רושם נכבד מאוד, והיו לו איזה טענות או איזה בקשות. הוא היה מלא יראת כבוד כולו, מנומס, חלקלק כמו ששכנינו לפעמים יודעים להיות, בגינונים אירופיים מופרזים, אפילו קריקטוריים, והלך ישר לדבר עם האלחוטאי – כי האלחוטאי היה האיש החשוב ביותר על הזחל"ם, כי זה האיש שעבד ליד המכשירים…" (עמ' 119). לעוז הסצינה הזאת מזכירה את הסיפור "חירבת חזעה" של ס. יזהר, שי אומר שהוא הרגיש "איום" להיפגש עם האוכלוסייה האזרחית, ועמוס אומר:

"ברור שאתה לא צריך לחזור ולומר שלא נהנית מהרגשה של כובש. אבל האנשים שלך – יוצאי צפון אפריקה והוותיקים למיניהם, ואנשי אופקים ודימונה – היתה הרגשה שהם נהנים מהעובדה שהם כובשים?" (עמ' 120).

העולה המזרחי, הספרדי הוותיק, בן עיירת-הפיתוח, קצת חשודים בערביות, חשודים גם ככובשים. עולם הכובשים מתחלק, מסתבר, לאלה שמתייסרים ולאלה שאוהבים את הכיבוש, וגם זו ראשיתה של החלוקה לימין ולשמאל.

גם דן מקיבוץ גת חושב שההרגשה "של צבא כיבוש היא הרגשה מטונפת באופן בלתי רגיל" (עמ' 118 ). עוז, להבדיל מאחרים, לפחות מודע למקורות הספרותיים של התחושה הזאת; הוא גם מבחין יותר מהשאר בצורך הנואש של כל המשוחחים להבדיל את עצמם מהאחרים על-ידי הייסורים. אשר ממשמר-הנגב, לדוגמה, מספר על אישה וילד שהם לקחו טרמפ על הג'יפ, ואז מוסיף: "למה, לכל הרוחות, אתה צריך לעשות את זה! למה אתה צריך להיות כל-כך אנושי! כל- כך רך! ואף על פי כן אתה עושה זאת" (ע' 115).

אף על פי כן! כמו שהיה אומר ברנר, מתוך הזעזוע היסודי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת בנוסח של "שאל בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל אי הדרך, אי?", כפי שכותב בפתיחה יריב בן-אהרון, וכוכבית קטנה מפנה אותנו להערה: "מתוך המוטו של י. ח. ברנר בשער 'המעורר'".

"המעורר" יצא לאור בתקופה שבה הספרות העברית עמדה במשבר גדול. "ברנר, ששהה אז באנגליה, היה סבור שהספרות העברית נלחמת את מלחמת 'מסדה' שלה, והחל להוציא בכוחות עצמו את ירחונו 'המעורר' (1907-1906) שנועד להמציא מפלט מעט ל'השארית הנמצאה', כפי שקבע הוא עצמו בקריאות הפתטיות, שהיה רושם בשולי החוברות של הירחון ועל גבי כריכותיהן" (דן מירון, בודדים במועדם, עם עובד, 1987, עמ' 46-45).

אני לא בטוח ש"שיח לוחמים" לא רואה את עצמו בדיוק בעמדה הזאת, כדיבור של קהילה שהספרות הזאת היא גבעת התחמושת שלה. כמו ברנר, גם אנשי "'שיח לוחמים" נוטים להגזים. הציטוט עצמו משובש, כיוון שברנר מעולם לא קבע מוטו בשער "המעורר". בן-אהרון מצטט בתום-לב את המוטו שבחרו בו חברי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, כשהוציאו לאור מהדורה מצולמת של "המעורר"' שבה הם כותבים: "בהביאנו את חוברות 'המעורר' בהוצאתנו המחודשת נביא את קריאתו של ברנר אל האחרונים על החומה בסיסמתו: כי לעוררך אחי אני בא. שאל בן-אדם אי הדרך אי?".

השיבוש השולי הזה, שבו המקור של כתבי ברנר מוחלף בגירסה הקיבוצית שלהם, הוא מעניין. הדברים עצמם לקוחים מתוך הגיליון השישי של כתב-העת (יוני 1906), ממאמר ששמו "על הדרך", ואותי מעניין למה הושמט החלק הראשון של המוטו. התשובה היא שהעורכים של "שיח לוחמים" טוענים שהכותבים "לא הלומי ניצחון" – כאשר הם בהלם; ולרתיעה מהאחר, שלא לומר הבחילה ממנו, הם קוראים הומניזם.

אין לטעות: "שיח לוחמים" הוא ספר של אנשים "הלומי ניצחון" במובן הפשוט ביותר של הביטוי – הם ניצחו והם בהלם. בני הקיבוצים ששבו מן הקרב, והשאירו בשדותיו הרוגים רבים, הרגישו מועקה כי "המולת המצהלות שלאחר המלחמה הכבידה על הצמחת הניב האישי החווייתי, מנעה ביטוי רחשי לב. הדור שפשט את בגדי המלחמה התבצר בשתיקתו, בעוד גובר בו-בנו הצורך בהאזנה לעצמנו, בשיח עם חברינו; במגע של רוח ברוח ונפש בנפש. רצינו להבהיר לעצמנו ורעֵינו את אשר עבר עלינו בתקופה הקצרה-ארוכה של מלחמה ששת-הימים, ולהשיח מתחושותינו והגיגינו לאחריה" (עמ' 282).

תפקיד המוכתב על-ידי המציאות

השיח של הלוחם העברי בן הקיבוץ הוא פרדוקסלי: גם כשהוא משוחח, הוא שותק. יש משהו עקרוני מאוד בקושי לדבר, כמו גם בכך שעל הכריכה כתוב שהספר מכיל בדיוק את ההפך ממה שיש בו. בעוד אנחנו, הקוראים, מקבלים פרקי "הגדה והראיה", על הכריכה כתוב שאלה פרקי "הקשבה והתבוננות". משהו על הסתירה הזאת, על ההתעקשות להיראות שותקים גם כשמדברים, אפשר להבין מהדברים של אבא קובנר שפותחים את הקובץ ושהופיעו גם בפתחו של אלבום הניצחון של צה"ל. קובנר מסתובב בעיר קטנה בשרון, נתניה אולי, ושומע את "קול הקריין המונה את יחידות המילואים שנקראו לגיוס:

"דברים גדולים מאלה משתכחים לימים. ואילו קולו של זה לא היה כקולו ההיסטרי של הקריין מארץ היאור. לא כקולו היהיר של קריין רדיו וארשה בספטמבר 1939. זה לא היה קולו הטראגי של האיש מפראג…

"כבר ראיתי ערים ביום פקודה. ראיתי עמים יוצאים למלחמה. ראיתי אותם והם צועדים מתחת רמקולים צרחניים ומהממים. ראיתים בתחנות רכבת חבוקים בזרועותיהן של רעיות מתייפחות בקול ואמהות משתוחחות. ראיתי אותם עוברים בסך עתירי נשיקות משפתי נשים קלות דעת. ראיתי אותם ביציאתם וכידוניהם מעוטרי פרחים רעננים. נוקשים בנעליים מסומרות ושירי לכת בוטים בגרונם. ראיתי אותם מחייכים וזחוחים. ותמיד-תמיד בינות המון עַם מנופף להם ומריע: הוררא! ויוואט! הוך-הוך! ניך-ז'יה! אך מעודי לא ראיתי עיר בדממה כזאת קמה למלא חובתה. שייצא עַם למערכה בתחושת גורל כבדת סבר כזו ובשקט של נכונות שאין למעלה ממנה – וזאת בנתניה ובקריית-שמונה, בירושלים, בתל-אביב ובבאר-שבע – והנה זה עמי. ולא ידעתי את עמי" (עמ' 20-19).

אבא קובנר, שראה את כל הערים האלה בגופו הגיבורי, מופיע בקובץ הזה כאִמם של הילדים שמשוחחים. ילדי המפגש בין 'השומר' למחתרת בגטו, שחונכו מינקות לעמוד על הנפש מפני ההשמדה. אבל עוד לפני השואה התגבש הדפוס הזה של 'השומר', כמו שהתגבש כבר הדפוס של השיחה בין הלוחמים.

בן-גוריון, שלא היה ב'השומר', התעקש בתוקף בכל הנוגע למקום המרכזי של השמירה בסג'רה בתולדות חייו. ב-1939 הוא נפגש עם נציגי 'הליגה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי' וביניהם בובר, והם דיברו על כיבוש הארץ. נציגי 'הליגה' חשבו שבן גוריון מחרחר מלחמה במקום לדבר על שיתוף פעולה, ובן גוריון אמר לחיים מרגליות-קלווריסקי: "אתה הזקן בחבורה ויודע שהיינו מוכרחים לקחת רובה ביד מן הרגע הראשון. אתה יודע זאת וגם אלה שבאו לפנינו, אם כי היו ביניהם שהביטו על הערבי כעל בזוי האדם וכעל עבד. הם זלזלו בו; אני בטוח שלא כולם הביטו ככה. העלייה השנייה היתה כולה סוציאליסטית, רבולוציונרים, והם היו רחוקים מדברים אלה של זלזול בערבים, ואת הרובה הראשון ביד לקחו לא חברי הפועל-הצעיר, שהיה מחונך על-ידי בובר, אלא פועלי-ציון חניכי מארקס, עם האינטרנציונליזם, עם הסוציאליזם הבינלאומי, עם המצע של ארגון כל הפועלים הערבים. אלה ארגנו את הגדוד הראשון בארץ, כי הועמדנו לפני המציאות, ראינו את המציאות…". (נלחם כאמונה, זכרונות מן העזבון, עם עובד 1997, עמ' 147-164)

השומרים הראשונים ראו את תפישת הכוח כהכרח, אבל כהכרח מגונה. תפקידו של השומר מוכתב על-ידי המציאות, והפרויקט של המציאות הוא לעולם עמידה על הנפש, שמירה על הקיים. תפקידה של השמירה הוא להיות "כוח מזוין בארץ ולטפח יחסים טובים עם השכנים הערבים", כדברי בן גוריון (שם). אבל זה מעולם לא קרה. בניגוד לכל ההערכות, השומרים לא שיפרו את היחסים עם השכנים, ובכלל השנה כבר היתה מאוחרת, 1939 לערך. הלוחם החליף את השומר, כי כבר נעשה ברור שליהודים אין מקום בעולם פרט לזה שהלוחם יכבוש להם, כשהוא ילך בשדות. למי שנולד אחרי 67' אולי קשה להבין את הדברים האלה, אבל בן גוריון, בכנס הייסוד של מפא"י כמה חודשים אחרי מאורעות תרפ"ט, היה חד-משמעי ביחס לאופי המאבק נגד הערבים:

"עלינו להעריך את התוצאות הפוליטיות של המאורעות הללו. והתוצאות הן אולי יותר מסוכנות מעצם המאורעות.

"קודם-כול התוצאות בתוך היישוב הערבי בארץ. גם עד המאורעות נמצאו אולי יחידים בקרב ציבור זה אשר ראו את הדרך הכי פשוטה וישרה לגמור החשבונות איתנו – בהשמדת היישוב היהודי על-ידי טבח כללי. אבל אלה בוודאי היו יחידים אשר לא העזו לגלות לפיהם מה שהרהרו בלבם, וודאי לא ההינו להעלות את הדברים בציבור, בפומבי. אחרי המאורעות נשתנה המצב. הרעיון של השמדת היישוב היהודי נעשה לנחלת רבים, אני חושש להגזים ואיני אומר לנחלת המונים. צוינה דרך חדשה – אם במחשבה תחילה ואם לא – העולה בקו ההוויי העממי של היישוב הערבי המקומי, לפתרון שאלת היהודים בארץ" (הרצאה בוועידת הייסוד של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, ו' בטבת תר"ץ).

כך היה השומר ללוחם. סכנת ההשמדה היא שמגדירה את מה שהוא שומר עליו: שוב אין זה הדונם או העז, אלא עצם החיים של היהודים. עומק התפישה הזאת ניכר בנוכחות של השואה בכל פינה ב"שיח". מוקי צור, למשל, פותח כך את הקובץ:

אין לטעות: "שיח לוחמים" הוא ספר של אנשים "הלומי ניצחון" במובן הפשוט ביותר של הביטוי – הם ניצחו והם בהלם. בני הקיבוצים ששבו מן הקרב, והשאירו בשדותיו הרוגים רבים, הרגישו מועקה כי "המולת המצהלות שלאחר המלחמה הכבידה על הצמחת הניב האישי החווייתי, מנעה ביטוי רחשי לב. הדור שפשט את בגדי המלחמה התבצר בשתיקתו

"נוטים אנו לשכוח ימים אלו של לפני המלחמה, ואולי בצדק, אך הם היו הימים בהם התקרבנו ביותר לגורל היהודי ממנו נמלטנו כנכווים במשך שנים. לפתע החלו הכול מדברים על מינכן, על השואה, על העם היהודי שגורלו מופקר. השואה לא הצטיירה בעינינו כאפשרות ריאלית, כפי שהיא הצטיירה בעיני אירופה; היא היתה התמונה המוחשית של נצחון האויב ממנו החלטנו להתחמק ויהי מה… ייתכן וזוהי הסיבה לכך שבעולם לא יבינו אותנו: לא יבינו את האומץ ולא יבינו את ההיסוסים ואת מוסר הכליות בעת המלחמה ולאחריה. אלו שעברו את השואה, אלו הרואים תמונת אמא ואבא, אלו השומעים צעקות מתוך חלום של קרובים, אלו ששמעו סיפורים – יודעים כי אין עַם הנושא עימו תמונת רפאים שכזו. ותמונה זו גורמת לנו להילחם ולהתבייש במלחמתנו. המימרה 'סליחה, ניצחנו' אינה אירוניה; היא אמת" (עמ' 7).

"כמו גטו לפני אקציה", אומרת הדודה של אידה פינק, יוליה, בסיפור הנושא את שמה. היא הגיעה לארץ רק כמה חודשים לפני המלחמה. בקולה העבה מסיגריות היא לומדת עברית. "ים", היא אומרת, "בים אונייה". את כל מה שהיה לה היא השאירה בשואה, ועכשיו, לבדה בארץ, היא מקשיבה לרדיו קאהיר ומסתכלת באטלס: "הצילו את הילדים".
מתברר שהיהודי החדש היה רק אגדה, וכשם שהיום הפלמ"חניקים נראים ונשמעים בדיוק כמו יהודי השטעטל שהם באו ממנו, הלוחמים המשוחחים נראים כמו הילד מהגטו שגדל ועכשיו מרים ידיים לא לכניעה אלא להשכים להרוג את הקם להורגו. רדופי שואה, הם לא לוחמים בצבאה של מדינה; הם חיילים במיליציה שתפקידה להגן על השבט מפני האויב. אפשר לראות מהדברים של כל המשוחחים, כמה עמוקה השייכות שלהם לשבט הזה. עמוס עוז מתקשה להאמין, כשחברו שי מספר לו שבתקופת ההמתנה הוא התפלל כל יום עם החיילים שלו. או עמרם:

"'הרבה חבר'ה דיברו במלחמה על החוויה שלהם כיהודים – אם זה עניין של הכותל, ואם זו ההתעוררות העצומה הזו בגולה… היה גם משהו אצלכם?'.
שמעון: 'כן… כן… הרגשתי… דיברו הרבה על העניין הזה, שאסור שהשואה תחזור. אנו מוכרחים להילחם היטב, כדי שהשואה לא תחזור, ולא יקרה לעם היהודי… אני זוכר שדיברו על זה ואני זוכר שהרגשתי את את זה… הייתי אומר שהיתה איזו התעוררות לאומית בין החבר'ה'" (עמ' 68).

ישנן דוגמאות רבות לכך, ועמוס עוז הוא אולי הבהיר והמהיר ביותר בהתנגדות שלו ל'דרך הרוח' הזאת: "אני היום כולי מתקומם נגד מיתוס של אדמות זועקות ומקומות קוראים לשחרור. אפשר לשחרר אנשים. אי-אפשר לשחרר מקומות… תהרוג אותי… זה מת אצלי… עם כל השיכבה החירותניקית שלי – זה מת… לשחרר אנשים אפשר… צריך… כדאי למות בשביל לשחרר אנשים… קודם-כול בשביל להישאר בעצמנו משוחררים. בשביל לשחרר מקומות? ציפורן לא" (עמ' 142).

כל התורה כולה עומדת על אותה ציפורן, שקצת קשה לומר – ובייחוד קשה במלחמה הזאת לומר – אם מקריבים אותה למען המקומות או כדי להישאר משוחררים, ועוז יודע היטב שאולי אפשר לשים את חיי האדם לפני האדמה, אבל לפני ההשרדות אין את מה לשם. מוקי צור בסיפור הפתיחה שלו נותן כמעט פרודיה על תפישת השלום-עכשיו, שתעלה מתוך הספר הזה:

"כשההרים מסביב לעין-גב החלו לבעור וללבוש את בגדי המלחמה השחורים שלהם, עם תחילת הקרבות, עמדה חוליית סיירים שלנו על אחד ההרים סמוך לגבול הסורי ועסקה בכיבוי אש בשדה קטן של פלאח ערבי. 'שדה זה שדה', אמר אחד הסיירים. כלום יש התנהגות פרדוקסלית מזו? אך דומני כי דווקא התנהגות זו יש בה כדי לבטא את המצב בו אנו שרויים. רגשותינו מעורבים. נושאים אנו בלבנו שבועה לא לחזור אל אירופה של ימי השואה, אך גם אין אנו רוצים את את החוש היהודי של הזדהות עם קורבנות" (עמ'8).

מוקי צור צודק, באמת הסיפור הזה ממחיש יפה את המצב שבו אנחנו שרויים. מה זה השדה הזה? אולי השדה הזה הוא אוסלו? שדה קטן, שכל הזמן משקיף על השדות הגדולים שלקחו ממנו. או אולי זהו בכלל שדה של איכר סורי שעכשיו, מי יודע איפה הוא עכשיו. אבל מוקי וחבריו, אפשר רק לדמיין, אש ניתכת עליהם מהעמדות הסוריות, הם עוצרים את הג'יפ, לוקחים את המַטפֶּה, את השמיכה הצבאית ומתחילים לכבות את האש, כי "שדה זה שדה". אחרי הכול, מוקי צור כותב בתוך המסורת של הישראליות היפה, שיופייה הוא בכך שהיא לא מאבדת את "החוש היהודי". אבל מהו באמת אותו החוש? זה לא רק הזדהות עם הקורבנות, אלא נחישות, וכל מי שקרא את "חירבת חזעה" או את "השבוי" של ס. יזהר יודע שזאת נחישות: לא לעשות שום, אבל שום דבר בנדון, חוץ מלהזדהות. הספר מלא באותה אחווה של עובדי אדמה, שבעיני הלוחמים מהקיבוץ קושרת אותם אל הערבים. בכל מיני שיחות הם מכבים שריפות, שומרים על מלפפונים, נחרדים מכך שלוקחים דברים. "ביזה", אומרים הלוחמים המשוחחים, "היא דבר בזוי"; אולי דווקא מפני שאלה דברים קטנים – כאפיה, חרב – ולא, כפי שהיה בלא מעט קיבוצים, כפרים שלמים על אדמתם.

הדמיון בין הרעיונות

בהתחשב באופיו של "שיח לוחמים", זאת הפתעה קטנה מאוד שהדברים שעלו בשיחה עם הלוחמים מ'מרכז הרב' לא עשו את דרכם אל תוך הקובץ. השיח של הלוחמים החילונים והשיח של הלוחמים-המתנחלים מתנגש דווקא בגלל הדמיון ביניהם. מה שכל-כך מאיים בדברים שלהם הוא הקירבה בין הרעיונות. ב"פה ושם בארץ-ישראל", עוז מגדיר את התחושה שהיתה לו בעת ביקור בעופרה, כשקרא את הדברים שנאמרו בשיחה ב'מרכז הרב', כבגידה:

"זה (הכיבוש; א. ש.) היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית. ואילו אנשי 'ישיבת מרכז הרב' לא זו בלבד שדיברו לשון זרה לנו; איש מהם לא הבין מה כואב, מה הבעיה המוסרית, מה הבעיה בכלל. היתה אטימות מוחלטת. איני יודע כמה מכם השתתפו באותה פגישה. איני יודע אם אתם תופשים את עומק הפגיעה. האטימות של בני הישיבה נראתה לנו – ומפני כבודה של האמת אשתמש במילים חריפות – מגושמת, זחוחה ויהירה, בעל גופית, שיכורת רוח, שופעת רטוריקה משיחית, אתנוצנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמילה אחת, לא אנושית. גם לא יהודית" (פה ושם בארץ-ישראל, עמ' 106).

כדאי לשוב ולקרוא את הדברים שנאמרו באותה שיחה, כדי להבין ממה בדיוק נעלב עוז. נפתלי בר-אילן, למשל, רואה חייל מצרי על הגבול וחושב: "באיזו רשות הוא נמצא על הגבול, הוא בא לרצוח אותנו – כמו פידאיון. מה ההבדל? וכשמסתכלים עליהם בתור עם של רוצחים, אז כל ההתייחסות היא אחרת" (מחברת שדמות כ"ט, אביב 1968, עמ' 19).

יוחנן פריד, להבדיל, רואה בשואה "מטאטא ענק שזירז את העלייה לארץ-ישראל", ומה שעוז ואנשי "שיח לוחמים" עומדים מולו הוא העובדה שבמדינה, שלא כמו במיליציה, מי שמקריב אינו שולט במה שנעשה עם קורבנו. ולעולם יהיו בין המקבלים כאלה שיחשבו שאלוהים הוא מין שרת, שמטאטא את היהודים לארץ-ישראל בעזרת הימלר. המחיקה של השיחה הזאת מתוך "שיח לוחמים" היא ניסיון נואש של הלוחמים לשלוט בכל זאת במשמעות של הקורבן, והנסיון לשלוט ב'שיח' לעולם עומד אל מול הכשלון לעשות זאת בזירה הציבורית.

אבל מה באמת המרחק בין המדברים ב'מרכז הרב' ובין המשוחחים על הדשא בקיבוצים? ההבדל הזה היה להבדל בין ימין לשמאל, וצריך לומר שלפעמים הוא נראה כמו ההבדל בין מי שמתיימר להבין את אלוהים ובין מי שחושב שהוא בקושי מבין בני-אדם. בין אלה שחושבים ש"אם מצרי אחד מעז לעמוד על הגבול, אז הוא רוצח מנוול" ובין אלה שרואים בו בן-אדם. בין אלה שחוגגים את הניצחון ובין אלה שמתאבלים עליו, מתייסרים בגלל טיבו.

אבא קובנר לא השתתף בשיחות רבות, אבל נראה שהוא היטיב להבין את הרוח של שיח הלוחמים, וכך הוא אומר להם:

"הדבר המחריד שאירע באירופה, ושאת לקחו אנו מבקשים לא לשכוח, אינו רק בכך שקמו עלינו מרצחים חסרי מצפון, אלא בהתנהגותם של בעלי מצפון, אנשים רגישים ורודפי צדק דרך-כלל, שבסיטואציה של סיכון העדיפו שלא להסתבך ועמדו מנגד לדם. האומנם לא היתה התנהגותנו שונה?" (עמ' 164).

אף אחד מהמשוחחים אינו עונה על השאלה של קובנר, אבל אולי הקובץ כולו הוא התשובה. יותר ויותר נדמה שהכעס שעליו מדבר עוז, העלבון, מקורו באמת האיומה שמגולמת בזחיחות של אלה שיודעים את התוכנית האלוהית. אנחנו לא שונים, לא עם סגולה, לא יהודים חדשים; אנחנו מנוולים כמו שאר בני-האדם, אנחנו עומדים על הדם, על הגזל. בין אם אנחנו מתייסרים ובין אם לא, אנחנו נחים את מנוחת הלוחם, ישנים על סדינים נקיים, אותם סדינים שחותמים את הספר, אחרי מפתח העניינים – שורה תחתונה שאין לערער עליה, לחישת הפרידה של הלוחם המשוחח, שמספר על מילואימניק מבוגר בימי ההמתנה שהוציא מהתרמיל שני סדינים לבנים ומגוהצים, ואמר "בטון שקט ועצוב: 'כל השנים לאן שאני הולך מלווים אותי שני סדינים – עוד מהמלחמה העולמית, עבדתי אז במכבסה שכיבסה לצבא הגרמני, לנו בגטו לא היו סדינים… וכל היום כיבסנו סדינים בשבילם… ואז נדרתי נדר, שאם אצא מן המלחמה הזאת חי, תמיד אישן על סדין'. והוא נשכב על הסדינים ונרדם".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 27 של "ארץ אחרת": השמאל הישראלי: חי או מת?. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה