דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בדצמבר 2013 | / / / מהדורה 67

סיום מסע כומתה: "חמש דקות עליתם על מדים וחזרתם"! . צילום: מיכאל סמין

צה"לית שוטפת

בצה"ל מדברים בשפה אחרת, שונה מאד מן העברית האזרחית. הלל אשד, חיילת בדימוס, כותבת על השפה הצה"לית, המייצגת ומבנה את המציאות האלטרנטיבית שבה חיים החיילים והחיילות. האם השפה של הצבא מצמצמת את טווח המחשבה העצמאית של החיילים?

במהלך שירותי הצבאי הייתי מש"קית הוראה בגדוד הסיור הבדואי (גדס"ר 585). תפקידי היה ללמד חיילים אנאלפביתים לקרוא ולכתוב בעברית. בשיחות היומיומיות, ואף בכיתה, התגלתה לי תופעה מפתיעה: גם החיילים שבקושי יכלו לנהל שיחת חולין בסיסית בעברית, דיברו צה"לית שוטפת.

"אבא שלי היה אומר שאיבדתי שישים אחוז מאוצר המילים שלי בצה"ל", סיפר מאיר שלו בהרצאה שנשא בכנס משותף לצה"ל ולאקדמיה ללשון עברית. צמצום אוצר המילים החיצוני לצבא הוא כלי לצמצום מרחב המחשבה החופשית של היחיד כאינדיבידואל הנפרד מהמערכת הצבאית"

תמר במסדר

המקרה הקיצוני הזה של שיחה עם אדם שכמעט אינו יודע עברית, אבל מתפקד מצוין בצה"לית, חשף בפני את נושא השפה המדוברת בצה"ל; אז הבנתי שמדובר בהרבה יותר מאוסף של ביטויים צבאיים ומילות סלנג. מדובר בתת-שפה העומדת בפני עצמה ויש לה חוקי דקדוק ותחביר מיוחדים לה. מרגע שמתבוננים בצה"לית כשפה של ממש, ניתן לשאול מה קורה לתפישת המציאות של הדוברים אותה; מה קורה לחיילת בטירונות כאשר היא מתרגלת לשמוע פקודות כגון: "חמש דקות עליתם על מדים וחזרתם! חמש דקות, חמש דקות זוז!" או איך מושפעת תפישת העצמי של חייל שזה עתה התגייס כאשר שולחים אותו "לטחון צעירוּת" במטבח (כלומר, לסבול עבודות שחורות ומתישות הנדרשות אך ורק מהחיילים החדשים)?
כדי לבחון את העניין פתחתי במחקר חופשי שערכתי בקרב מכרים חיילים שהשתחררו מהצבא לפני לא יותר מחמש שנים, וביקשתי מהם שימנו בפני את המאפיינים הבולטים ביותר בשפה שהם דיברו בצבא.
השפה המדוברת משקפת מציאות חברתית, ובה בעת מַבנה את המציאות. במקרה של השפה הצה"לית בא לידי ביטוי ביתר-שאת הפן הדינמי של הבניית הזהות, שכן מדובר במסגרת קצובה בזמן. האדם אשר נכנס אל תוך המערכת הטוטלית הזאת בגיל שמונה-עשרה מפנים אל תוכו את התרבות, וזהותו מושפעת ממנה ומתעצבת בתוכה, ולאחר שנים ספורות הוא יוצא אל העולם שבחוץ, ושוב עליו להסתגל למסגרת תרבותית אחרת, וזהותו הדינמית משתנה בהתאם.
עם גיוסם לצה"ל מגיעים המגויסים הטריים לבקו"ם ועוברים תהליך המכונה "שרשרת חיוּל"; כל בחור ובחורה מקבלים מספר אישי, דסקית, פנקס חוגר, מדים, חוקים, ולצד כל אלה הם מתחילים ללמוד, כבר ביומם הראשון, את שפת עולמם החדש. שלל המילים והמשפטים החדשים, המשוננים באוזניהם שוב ושוב, מבהירים להם שצה"ל איננו הבית, והחיים בצה"ל שונים באופן חד-משמעי מהחיים שמחוצה לו. שונים עד כדי כך שהם דורשים שפה חדשה כדי לתאר אותם.

הוא קידר את החיילים

המאפיין הבולט ביותר והמוכר ביותר של השפה הצה"לית הוא השימוש הרב שנעשה בה בקיצורים, בראשי תיבות ובהלחמי בסיסים. נטייה זו היא הגורם העיקרי ביצירת התחושה של שפה מקודדת, או סודית, שזר לא יבינה. מקור הנטייה הזאת מעשי לחלוטין: על המפקד להעביר בזמן הקצר ביותר הוראות או מידע. בנוסף, בעיקר בשפת הקשר (נדב”ר: נוהל דיבור ברשת רדיו), יש לשמור על שפה מוצפנת ככל האפשר בהנחה שהאויב מאזין.

בפועל ניתן לראות כי במקרים רבים הקיצורים זוכים להטיות ארוכות ומסורבלות, ולעתים קרובות תוכנם המקורי נשכח. (דוגמה לאובדן מקור הקיצור היא הביטוי "סס"ל לבן", שפירושו "סרט סימון לבן לבן"). קיצורים רבים נתפשים בשפה המדוברת כשמות עצם או כפעלים בפני עצמם, וזוכים לפיתוחים יצירתיים רבים. ראשי התיבות קד"ר – קליטה דרך הרגליים – זכו לשלל הטיות כפועל מן השורה: "הוא קידר את החיילים כל הלילה", "זה היה קָדֶר רציני" וכד'.
דוגמה נפוצה להלחם בסיסים צה"לי הוא הפועל "לשפצר", המולחם מהמילים "שיפור" ו"צורה" ומשמש לציון פעולה של השבחת ציוד צבאי על ידי הוספת עזרי נוחות ויצירת מראה "ותיק", כלומר משופשף. ניתן לשפצר כל דבר, מכומתה ועד טנק. החיילים הטריים עושים כמיטב יכולתם לאמץ במהירות המרבית את הצה"לית, מדלגים על שלב שאלת השאלות (שחס וחלילה לא יואשמו ב"שאלות קיטבג") ומתרגלים לדבר במילים בלי להבין את משמעותן המדויקת או את מקורן.

תופעה רווחת בצה"לית היא אימוץ מילים עבריות ממשלב לשוני גבוה. לאחר אימוצן לצה"לית זכו המילים האלה לשימוש חופשי ומשובש באופן יצירתי ממש. למשל, כל דבר שהתיישן או נהרס מכונה "בלאי".

עוד תופעה רווחת בצה"לית היא אימוץ מילים עבריות ממשלב לשוני גבוה. לאחר אימוצן לצה"לית זכו המילים האלה לשימוש חופשי ומשובש באופן יצירתי ממש. למשל, כל דבר שהתיישן או נהרס מכונה "בלאי". אבל לא רק מדים קרועים או נעליים ישנות הם בלאי. גם חייל גרוע יקרא "חייל בלאי". דוגמה אחרת: בקרב המפקדים נפוצה המילה "רשאי". אחי נהג להנחות את חייליו הטירונים בביה"ס לשריון: "עשר דקות הפסקה: רשאים סיגריה, לא רשאים טלפונים".

בתוך שלל הביטויים שאספתי זיהיתי כמה משקלים, או דרכי תצורה, המשמשים גם בעברית המדוברת, ואשר בצה"ל נבנו לפיהם מילים ייחודיות. למשל, משקל קטלת, המסמן בעברית על פי רוב מחלות, משמש בצהל"ית לציון מחלות צה"ליות: "סגמת" (מחלה של קצינים טריים בדרגת סג"ם), "פזמת" (מחלה של חיילים ותיקים), "צהבת" ("צהוב" בסלנג צבאי פירושו מערכתי מדי), והמחלה המוכרת ביותר – "קשקשת ברשת". בכל הנוגע לשמות של מקומות, יש נטייה בשפה הצה"לית לשימוש רב בסיומת ייָה (כמו "מרכזייה"), הנדירה בעברית הרגילה: המחסן של הרס"פ (רב סמל פלוגתי) נקרא "רספייה", ואילו הקפיטריה החלבית נקראת "חלבייה".
גם ברובד של הפעלים אנו עדים לאינפלציה בשימוש במשקלים מסוימים, שאחדים מהם נדירים ממש בעברית המדוברת. הדוגמה הבולטת ביותר שמצאתי לכך היא השימוש הרב שנעשה במשקל לתפעל-תפעול (או תפעולת): לתפעל את הנשק, לתחזק את הרכב, לתדרך את החיילים, לתשאל את האסירים, לתעדף… השימוש הרב במשקל הזה בצה"לית הביא ליצירת מילים חדשות רבות, אשר בבסיס רבות מהן עומד שם עצם: "לתספק את המחלקה בשטח" (מלשון אספקה), "לתחמש את הטנקים" (מלשון תחמושת), או, כפי שצעקה עלי המפקדת בטירונות: "הלל, את מתשדרת!" שפירושו – את חושפת בהבעות פנייך את רגשותייך (השליליים כמובן). בבירור שערכתי עם האקדמיה ללשון עברית עלה שאין הסבר משותף אחד לכל הפעלים במשקל לתפעל מעבר לכך שכולם פותחו כדי לגוון את הפעלים הקיימים באותו השורש. "לתפעל" שונה במשהו עקרוני מ"להפעיל". לחלק ניכר מן הפעלים הללו יש אופי מתמשך. אם "לשאול" הוא חד-פעמי, "לתשאל" פירושו לחזור ולשאול שוב ושוב. כאשר שאלתי אנשים שאינם מתחום חקר הלשון על הנטייה לשימוש במשקל לתפעל, הובעה התחושה כי מדובר במעין פסיביות אקטיבית – אינני מפעילה את הנשק אלא גורמת לו לפעול. בצבא, אם כן, לא "חוקרים" אלא "מתחקרים", לא "מדריכים" אלא "מתדרכים", ו"תדרוך" שונה במשהו מהותי מ"הדרכה" גרידא, כי הוא נפרד מכל פעולת הדרכה שאיננה צבאית, נבדל ומיוחד.

"לעלות על אזרחי"

מעבר לרכישת מילים חדשות למושאים שאין איתם מגע ב"אזרחות", כגון חלקי הנשק ("פין פציל") או שמות הדרגות הצבאיות, מוקנות לחייל גרסאות חדשות למילים מוכרות. ככל שההיכרות עם הצה"לית מעמיקה, מתברר עד כמה היא מייצגת עולם נפרד מן החיים שבחוץ. כל הורה יכול להעיד שכבר בשבת הראשונה שבנו שב הביתה הצבא הוא משתמש מבלי משים במילים חדשות כדי לתאר את חוויותיו.
הביטוי השגור "לעלות על אזרחי" עשוי להיות מושג מפתח להבנת ההפרדה שיוצרת השפה הצה"לית בזהות החייל: כשם שאני יכולה "לעלות על מדים" או "לעלות על מד"ס" (בגדי ספורט), כך אני יכולה "לעלות על אזרחי". הרעיון שהאזרחות היא סוג של מלבוש, שניתן ללבוש ולפשוט, הוא מרתק; האזרחות איננה תכונה אינהרנטית ברורה מאליה, כי אם סוג של מצב חיצוני ובר החלפה. ובאמת, אפשר לשמוע דיבור נרחב בקרב חיילים ומפקדים המתייחס אל האזרחות כאל ממלכה אחרת, רחוקה מאוד מהצבא. חיילים יאמרו: "באזרחות בחיים לא הייתי עושה ככה", וישאלו חייל משוחרר: "אז איך באזרחות?". בהזדמנות אחרת כדאי לבדוק מהי אותה "אזרחות", אך עתה נשאל מי הוא ה"עצמי" הלא-אזרח?
בצבא ניתן "לעלות" ו"לרדת" בכל מיני מובנים: "עולים בדרגה", אבל גם "עולים לשמירה" ו'"יורדים משמירה"; "עולים למשפט אצל המג"ד", וגם "עולים בקשר" או "עולים במשני" (בטלפון). נראה כי דימויי העלייה והירידה הללו משקפים הבניה חד-משמעית של היררכיה ואמות מידה פנים-צבאיות, וההבניה הזאת יכולה להיתפש כחלק חשוב בהבניית העולם החדש שהשפה הצה"לית מבקשת ליצור; אם "עולים למשפט", הרי שהמפקד השופט גבוה מן החיל הנשפט, אם יורדים מהשמירה, אזי התפקוד שלא בזמן השמירה חשוב פחות.
במהלך הבנייה הזאת נבנית גם זהותו החדשה של האדם כחייל: דרגה, תפקיד, מחלקה, פלוגה, גדוד וחיל הם מגדירי שייכות וזהות ראשוניים במערכת הצה"לית. אל המרכיבים הללו מצטרף שיח הוותק כחלק מרכזי בעיצוב הזהות. ובאמת, חלק ניכר מאוצר המילים הצה"לי מוקדש לעיסוק בהיררכיית הוותק, היא היררכיית ה"פז"ם" (פרק זמן מינימלי) המדוברת עד כדי אובססיה בשיח הצבאי. חייל שזה עתה התגייס זוכה לשלל שמות וכינויים כגון "צעיר", "פעור" (שפיו פעור לרווחה כל הזמן), "שוקיסט", "צ'ונג" (שם סיני הוא כנראה פיתוח של המונח השגור "צהוב"). ואילו הוותיק מכונה "פזמניק", "פזמוזאורוס", "סבא" ו"עתיק". לפעמים, כאשר לחייל ה"זקן" כבר "כואבת עצם הפז"ם", הוא יסתובב בבסיס עם "מקל פז"ם" וישנן את משפט התקווה המפורסם: "הפז"ם דופק".
המרכזיות של העיסוק בוותק בהבניית הזהות של החיל מלמדת על אלמנט חשוב בהפרדה בין ממלכת האזרחות לממלכת הצבא – אלמנט הזמן; הזהות של היחיד בצה"ל נמדדת כל הזמן ביחס לזמן היציאה שלו מתוך המערכת. פרק הזמן המינימלי הוא הזמן היחיד שמתקדם בצבא. השעה המיוחלת היא שעת היציאה הביתה והתאריך הנכסף הוא תאריך השחרור. בין הזמנים הללו אין ממש זמן אחר. היעלמות זמן העתיד מהשיח, והדיבור הרב בעבר ובהווה, יוצרים תחושה של זמן מתמשך, מעגלי כמעט. בהתאמה, הפעולות אינן חד-פעמיות אלא חזרתיות; "תיחזוק" או "תיספוק" משקפים פעולה שנתפשת כחזרה, ואולי גם כפעולה פסיבית.

לבצע ירי

בתוך הזמן-לא-זמן המתמשך הזה משקפת השפה את תפישת היחיד כבורג במערכת גדולה. התופעה המשקפת באופן החי ביותר את מצב התודעה הזה היא השימוש המוגבר בפועל הגג "לבצע". אם בעברית המדוברת פועל הגג הנפוץ הוא "לעשות" (לעשות מקלחת, לעשות חיים), בצה"ל משתמשים למכביר בפועל הגג "לבצע", כאשר השימוש הנפוץ ביותר הוא "לבצע ירי" או "לבצע פשיטה", אך לעתים ניתן לשמוע משפטים מוזרים כמו "לבצע הפסקה", או, כפי שצוטט באוזני מפקד בסיירת אגוז: "בעשר דקות הבאות הגענו לנקודה, ביצענו ארוחת ערב והתקפלנו".

התופעה של דיבור בפועל גג + שם פעולה (לבצע ירי) במקום בפועל הייעודי בהטייתו הנכונה (יורה) מעניינת מכמה בחינות: ראשית, אני מזהה בה משום התרחקות מן הפעולה. אינני יורה אלא מבצעת ירי, וכך נחלשת המעורבות שלי כגוף ראשון יחיד בזמן הווה ספציפי. ד"ר רבקה בליבוים, העוסקת בתחום הלשון הן מצד המחקר והן מצד ההוראה, סיפרה לי מנסיונה כי פעלים הם המבנים הממוקמים הכי עמוק בנפש. חולי שיטיון, למשל, שוכחים קודם שמות, ואילו את הפעלים הם שוכחים בשלבים מאוחרים בהרבה. משום כך, לטענתה, יש מעורבות אישית עמוקה בשימוש בפועל, והיא אובדת כאשר אנו עוברים לדיבור באמצעות פעלי גג כמו לעשות או לבצע.
מעבר לכך, הפועל "לבצע" משמעו למלא פקודה או הוראה. ההבדל בין "לעשות סריקה" ל"לבצע סריקה" טמון במקור הפעולה: האדם שעושה נתפש כמי שפועל על דעת עצמו, בעוד האדם המבצע מוגדר מעצם פועל הגג כמי שמציית לדרישה של אדם אחר. הציות הזה הוא במובנים רבים תמצית ההוויה הצבאית – ביצוע פקודות; ברגע שאני לא יורה אלא מבצעת ירי, אני מוצבת כמוציאה אל הפועל ולא כפועלת עצמאית. ההנחה שיש כוונה מאחורי מעשה הירי מותקת ממני, היורה, אל ערכאות גבוהות ממני, והאחריות על מעשַי מוּסרת כמעט לגמרי, שכן לא אני יזמתי את הירי.

הביטוי השגור "לעלות על אזרחי" עשוי להיות מושג מפתח להבנת ההפרדה שיוצרת השפה הצה"לית בזהות החייל: כשם שאני יכולה "לעלות על מדים" כך אני יכולה "לעלות על אזרחי". הרעיון שהאזרחות היא סוג של מלבוש, שניתן ללבוש ולפשוט, הוא מרתק; האזרחות איננה תכונה אינהרנטית ברורה מאליה, כי אם סוג של מצב חיצוני ובר החלפה

בספרו "הזירה הלשונית" כותב רוביק רוזנטל בהרחבה על היעדרותו של גוף ראשון יחיד בשיח הצבאי, ומראה כיצד בראיונות מימי מלחמת לבנון השנייה החליפו החיילים "אני" ב"אתה" או בגוף בינוני-רבים: "אתה מחפש את זה, אם כבר פה, אז להיתקל", או, "פורצים לתוך הכפר ביריות מטורפות […] תופסים מחבלים פה ושם". רוזנטל טוען כי ההעדפה של גוף שני (אתה), או של צורת הבינוני הסתמי (פורצים), מעידה על מצב שבו האדם מבקש להתרחק מעצמו. בפן האחר, אפשר להצביע בבחירה בגוף שני על איזו הכללה של "אנחנו", שיח שמחבר בין הנוכחים, חוויה של יחד, שגם היא אלמנט חזק בחוויה הצה"לית. בהקשר הזה מראה רוזנטל תופעה מרתקת: "ככל שהמלחמה התארכה, התחלף ה'אנחנו' הסתמי בלשון יחיד הולכת ומתחזקת. 'לא היה לי כוח לראות את חגיגת ההרס הזאת'; 'התחלתי לחשוב לאן אנחנו הולכים' […] 'אני נמצא במצב של מעין אפתיה, אחרת אשתגע'". ה"אני" האובד בדיבור הצה"לי מסתמן על פי הבחנה זו כקשור קשר הדוק למחשבה העצמאית המתנתקת מהמערכת ומבקרת אותה, ואילו ה"אנחנו" והבחירה בסתמי משקפים חשיבה מערכתית יותר.
מעניין לשים לב כי גם בפנייה אל החיילים, בעיקר בפקודות, יש הימנעות מהטיה לגוף שני והעדפה של שם הפועל (יצירת משפט סתמי): מפקד יצעק "לסתום פיות" ולא "תסתמו את הפה". המפקד הספציפי אומר משפט סתמי וכללי, המעוצב כמו דרישה כללית, ללא מוען ונמען מסוימים. הבחירה בשם הפועל הסתמי מאפשרת מצד אחד עמימות בכל הנוגע לאלמנט האישי בשיח בין המפקד לחייליו, ומצד שני היא מחייבת הבנה מתוך הקונטקסט המיידי של השיח, ובכך מבטיחה העברת מסר ברור וחד.

שישים שניות רצתם

התנועה המנטלית שהשפה הצה"לית יוצרת איננה אך ורק של הרחקה, אלא גם של צמצום. "אבא שלי היה אומר שאיבדתי שישים אחוז מאוצר המילים שלי בצה"ל", סיפר מאיר שלו בהרצאה שנשא בכנס משותף לצה"ל ולאקדמיה ללשון עברית. צמצום אוצר המילים החיצוני לצבא הוא כלי לצמצום מרחב המחשבה החופשית של היחיד כאינדיבידואל הנפרד מהמערכת הצבאית, ובלי מילים החיצוניות למערכת קשה לבקר את המערכת. התופעה שמתאר רוזנטל, לפיה ה"אני" מבצבץ בשיח רק בעת משבר אמון של החיילים, מחזקת מאוד את התחושה הזאת: כל עוד החייל תופש את עצמו כ"אנחנו" סתמי, הוא לא מסוגל לפנות נגד כיוון המערכת.
תופעה לשונית אחרת הנוגעת לצמצום מרחב החשיבה היא הנטייה לוותר על זמן עתיד, ולהשתמש במקום זאת בזמן עבר קונקרטי ובלתי ניתן לוויכוח: "60 שניות רצתם, נגעתם בקיר וחזרתם לפה". אפשר להסביר את פעולת הדיבור הזאת כמציבה עובדות בשטח – הדיבור בזמן עבר מציב את הדרישות כקיימות כבר, ועל דבר שכבר התקיים קשה יותר לערער. כך מצמצם המפקד הדובר את אפשרויות הערעור של חייליו על הפקודות או הדרישות שלו.
גם בדיאלוגים שנלקחו משפת הקשר אפשר לזהות צמצום חד של מרחב התמרון של המחשבה על ידי השפה; בשפה הזאת, שנועדה להיות מוצפנת ומקוצרת ככל האפשר, אין כמעט תחביר עברי קביל, והשימוש במבני המשפטים שהיא מכתיבה נפוץ גם בדיבור היומיומי של החיילים. הדיבור במבני השיח הקבועים והנוקשים של הנדב"ר מגיע לשיאו בהפיכת הדיאלוג בין המפקד לפקודיו לכדי מונולוג כפול: המפקד אומר דבר והחיילים חוזרים אחריו בדיוק כדי להביע הבנה והפנמה. כך, למשל, המפקד יכול לעצור באמצע תדריך ולשאול את חייליו "עד כאן"? ועל החיילים להשיב לו כהסכמה באותן המילים: "עד כאן". מבנה החזרה הזה מקובל גם בתרגילים ובלחימה. חבר שלחם במלחמת לבנון השנייה סיפר שבדיוק בצורה הזאת ניתנו להם פקודות בקרב, כאשר המפקד צועק "כולם להסתער" והחיילים צועקים כתשובה "כולם להסתער". הצמצום הזה הוא חלק מניסיון מכוון של השפה הצבאית ליצור פקודות בהירות וחד-משמעיות ככל האפשר, בעיקר בשעת חירום. אך פועל יוצא מתבקש של היעילות הזאת הוא צמצום גדול ככל האפשר של אפשרויות המחשבה של החייל בעת הפעילות הצבאית.

***

חיים נחמן ביאליק כתב בחיבורו הקלאסי "גילוי וכיסוי בלשון" על תפקידה של השפה כמכסה על התוהו של העולם, ומרגיעה את האדם הפוחד מהתוהו, באמצעות מילים הממסכות את האמת ומעניקות תחושה של ביטחון וסדר:

היושב יחידי באשון חשך ואפלה ומרתת, משמיע קולו לאזניו: קורא את "שמע" או מצפצף בשפתיו. למה? "סגולה" היא להסיח דעתו ולהפיג פחדו. וכך המלה הדבורית – או שיטה שלמה של מלים – כוחה אף היא לא בתוכנה המפורש – אם בכלל יש כזה – אלא בהיסח הדעת הכרוך בה. העלמת העין היא סוף סוף המקלט הקל והנוח ביותר, אף אם מדומה, מפני הסכנה, ובמקום שפקיחת העיניים היא גופה הסכנה, הרי אין לך גם מקלט בטוח הימנה, ו"יפה עשה משה שהסתיר פניו".

מש"קיות הוראה: נפגשות עם אנשים שכמעט ואינם יודעים עברית, אך מתפקדים מצוין בצה"לית

מש"קיות הוראה: נפגשות עם אנשים שכמעט ואינם יודעים עברית, אך מתפקדים מצוין בצה"לית

אני מוצאת כי השיח הצבאי הוא דוגמה מרשימה לאותו מיסוך שביאליק מדבר עליו. המון ראשי תיבות, קיצורים ומילים ייחודיות המשמשים את הדוברים מסמנים מסומנים הקשורים בסכנה, בפחד, בהרג ובמיתה. השכפ"צ, שאותו סוחבים החיילים מהארונית למסדר בכל בוקר ולובשים בכל שמירה, לא נקלט בתודעה כ"שכבת פיצוץ" הודות לראשי התיבות שלו. הרבה יותר מפחיד לחשוב על הלבוש שעל גופך כשכבת פיצוץ מאשר לקרוא לו פשוט "שכפ"צ", כשם שפשוט יותר להתייחס לחומר שאתה אוחז בידך בשם "חנ"ם" ולא בשמו המלא, חומר נפץ מרסק, או להיכנס לאוהל אב"כ ולא לאוהל לוחמה אטומית-ביולוגית-כימית.
גם מבני השיח הקבועים, כמו הנטייה שאומצה משפת הקשר של וידוא הבנה באמצעות חזרה ("עד כאן?" "עד כאן!"), מסייעת למיסוך הפחד על ידי אוטומטיזציה. כאשר המפקד צועק בקרב “להסתער", ההרגל האוטומטי לחזור על דבריו ולציית להם עוקף את הצורך בעיכול הדברים, במחשבה על תוכנם ובעיצוב תשובה ביחס אליהם. פשוט צועקים אחריו "להסתער". אלמנט אחר של אותו מיסוך וארגעה טמון בשימוש הנפוץ עד כדי הוזלה בטרמינולוגיה של אסון ופחד. חיילים שחזרו מתרגיל מתיש או ממסע מפרך יאמרו, "היה תרגיל שואה, אנסו אותנו", או, "היה מסע שחיטה, שואה גרעינית, אל תשאל…" לאחרונה נפוץ סלנג חדש, המתאר דבר טוב מאוד כ"מפחיד": "אני מת עליו. הוא אח מפחיד". או: "במסיבה בשישי היה מפחיד". אם כל דבר קשה הוא "שואה" קשה להמשיג סיטואציה קשה באמת כנפרדת מהשגרה. אם "מפחיד" הוא טוב, אז אולי כל דבר מחריד באמת קל יותר לעיכול.

מכיוון שהגיוס לצה"ל חוצה אזורים גיאוגרפיים, עדות ומעמדות, יש לשפה הצה"לית השפעה עצומה על עיצוב השפה המדוברת בישראל. גם אם בטיול הגדול בהודו או בדרום אמריקה מתמסמסת האינטנסיביות של השפה הטוטלית, ומבני הלשון והתחביר חוזרים להרגליהם הישנים, אלמנטים רבים של הצה"לית משתרשים עמוק בשפה המדוברת וחודרים אל השיח בעבודה, במשפחה, בבתי הספר ובתקשורת. ההתבוננות המעמיקה בשפה הזאת, ובאופנים שבהם היא משפיעה על תודעת הדוברים אותה, מעוררת בי חששות כבדים לגבי החברה שלנו; זוהי שפה שמעצבת בדובריה תודעה של בורג קטן ופסיבי במערכת, ויוצרת הדחקה, הסרת אחריות וצמצום של מחשבה חופשית וביקורתית. אך אם נשים לרגע בצד את המסרים הבעייתיים כל כך שהשפה הזאת מזרימה אל תודעתנו, אפשר גם להתפעל מהגישה היצירתית של החיילים אל שפתם. הלוואי שדווקא הרעיון הזה הוא שיופנם, וימשיך להשפיע גם לאחר החזרה אל החברה אזרחית – השפה היא שלנו לשחק בה, לשבור אותה ולהרכיבה מחדש, בחיות, בהומור וביצירתיות אין קץ.

 

הלל אשד היא תלמידה בתוכנית "אמירים" באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

3 תגובות

  1. מאמר מרתק. חומר רב למחשבה.

    מרים צ'פמן |
  2. זו קלישאה, אבל אין לי מילה אחרת לתאר את המאמר חוץ מ"מרתק!".

    יוסי |
  3. מאמר מצוין, מנוסח באופן משעשע להפליא ויחד עם זאת מעורר המון מחשבה.
    תודה!

    מרב |

הגיבו לכתבה