דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ירושלים הפשוטה והאבודה. צילום: מרק ברגהש

פשט וסוד

ירושלים הנדרשת טרם מצאתיה. העיר כולה מזיעה דם. כינון המקדש ואבן השתייה אינם באפשר. כי מאין יבואו המים. מאין הישועה. חביבה פדיה חוזרת אל ירושלים שהיתה ואל מילים שמכילות יותר מכפי שנראה לעין

ירושלים הפשוטה. זו האבודה כשם שאבודה מולדת החיים, הילדות. ברחוב ישעיהו, דירת שני החדרים השכורה עם מטבח ושירותים בחוץ, בית ספר למל ומולו קולנוע אדיסון. ליד קולנוע אדיסון דירת שני חדרים שכורה, קטנה עוד יותר, של אחד הדודים. בקיר היה חור הצצה. לפעמים אבי היה מגיע איתנו בדיוק במועד של הצגת הערב הראשונה. יחד היו צופים דרך העינית הגדולה בסרטים ההודיים והטורקיים. אשתו של הדוד זכריה היתה אז אטרקציה בעיני. בלונדינית. ברחוב אלפנדרי שכן ביתו של סבי. דירת שני חדרים קטנה אף היא, אך היה בה פריט נדיר, אמבטיה. דירת הקרקע היתה מטופחת ומסודרת וריח של מופלאות עתיקה עמד בה. את גינתו עבד באופן מרהיב. אנשים היו עומדים וצופים בהשתאות מן הרחוב על מה שנראה כמו גן עדן. הדירה שבה גר היתה מושא רצונם של חברי ועד ישיבה כלשהי. כזוהר הרקיע. משלא נעתר לפנות את דירתו ללא סיבה, התעורר בוקר אחד ומצא שכל הגינה רמוסה. הפרחים נגדעו בהשתוללות, ועל האדמה פוזרו מכולות זבל וצואה. הוא עקר מן הדירה, אך מאז התמיד לקרוא לישיבה בשם צופן כלשהו. נדמה לי שהיה זה אחרית דבר. הורי עקרו לרחוב רשב"ם וסבי לרחוב ישעיהו. ההליכות בין שני המוקדים כללו את חוויית ההרפתקה של בחירה בעוד ועוד מסלולי הליכה אפשריים ועוד סימטאות מסתוריות. בית ספר רוחמה. ישיבת מאור עיניים. פעם אחת משך אותי הניגון פנימה לפני שידעתי חסידות מהי. בבתי הספר נראו נערים מתאבקים ורבים בהפסקות. האם הם באמת לומדים שם? תחכמוני. שערי ציון. מאפיות עבודת יד בתוך מרתפים. לפעמים שילחו משם האופים פיתה מתובלת כתשורה. דודה זקנה, שבעלה כבר נפטר ונראתה כלקוחה מן המאה הקודמת, גרה באמצע הדרך בין בית הורי לבית סבי, בעיקולו של רחוב דוד ילין. בכניסה לבית היה מרתף אפל שהדיף ריחות יין עזים. תמיד פחדתי שמפלצת שעירה כלשהי תגרור אותי למטה. היא גרה ביחידות עם צעיר בניה, שהיה ללא כיפה ובעל אופנוע חדש. מאחוריו על האופנוע התנפנפה צעירה שאיתה יצא, ובתוך הבית הוא דיבר ערבית-עיראקית עם אמו הזקנה, שאותה כיבד מאוד. על המזנון – כפי שנקרא אז פריט ריהוט זה – בביתה עמדו אינספור תמונות ממוסגרות. גם לה היה מטבחון ושירותים בחוץ. כשבאנו לבקר, היא היתה מגישה תמרים ממולאים בשקדים ושאר מיני מתיקה ומיד עוברת לשיחה בערבית-עיראקית עם אמי. פעם אחת העזתי לבדוק את גבולות החצר האחורית של ביתה. לתדהמתי גבלה החצר במה שנדמה כמין הר. גבעה עם פרחי בר גלשה שם, ובאמצעה גשר אבנים שהסתיים במדרגות תלולות שהובילו לסימטה צרה שנדמתה כצדו האחר של העולם. אולי היה זה רחוב אלשיך בשכונת זכרון משה, ואולי רחוב אחר צר מאוד לידו. מאז היה האתגר למצוא את החצר של הדודה שמחה גם מן הצד השני ולהעפיל אליה במדרגות שנראו מלמטה כמובילות לשמים. לימים למדתי ששם שכן גם משרד של גמילות חסדים, ופתק מסבי לראשי קרן החסד האשכנזים די היה בה לתמוך בכל נצרך.

לפעמים לבש סבי חג ויזם הליכה משותפת לבית הקולנוע הענקי בעיר העתיקה. האולם המהמם היה מלא יציעים, והתנועה של הממתקים והקרחונים וכל סוגי המאכלים בילעה את דעתי וכמעט לא התרכזתי בסרט, אך הורי והדודים היו לבושים מחלצות ודיברו בקסמי בגדאד.

גם בסיבוב רחוב בליליוס היו מדרגות שמובילות לשמים, והייתי צופה בהן מרותקת מתוך חנות של צבעי טמבור. המוכרת היתה אישה גבוהה ואצילית עם שיער שיבה, שחשדתי בה שהיא לאה גולדברג הנערצת שהתחפשה.

פתרון חלומות

פעם אחת הוזמנתי אל אחת מילדות הגן שחלתה, והנה התברר שהיא גרה בבית שבראש מדרגות השמים. גן הילדים שכן במסגד, ובתוך המסגד היה פסנתר. אני נחשבתי לחסרת שפה כי שתקתי רוב הזמן. היה לי קשה כל כך להיכנס אל תוך העברית, ואף על פי שלבסוף נטמעתי בה אני ממשיכה להרגיש חיגרת בכל כניסה לשפה אחרת. פעם אחת התרחקתי מהילדים המשחקים וגיליתי בין העשבים הרחוקים דלת של מרתף, ובדלת אשנב הצצה ובה עין של ילד חולני שהציץ רוב הזמן על הגן. מאז הייתי יושבת שם והיינו משוחחים בעד האשנב.

אבי, שלא היה פנוי אלא בחופשות הקיץ, משך אל הים ואל בתי הקולנוע וביומיום אל השוק ואל בית לחם. אמי משכה אל דודים ודודות עתיקים. למשל, אל זוג הישישים ברזני בבית ישראל, הוריו של עולה הגרדום מאיר ברזני. פנים קמוטות וטובות ונפלאות שקשה להעלות בדמיון היו לחכם אברהם ברזני, ופעם נטל את כף ידי וקרא בה בדקדוק. זכית לכבוד גדול, אמרה לי אמי אחר כך

השיטוטים בזכרון משה היו עם סבי. במאפיית אביחיל היה עובד הנערץ, שהיה (שומו שמים) לא חובש כיפה או כובע והיה מוכר חלות מתוקות ובייגלה יחידים במינם. בשטיבל היה סבי עוצר להתפלל. הוא אהב מאוד את המולת השטיבל. הזמינות, ההתחלפות, המיידיות.

ברחוב דוד ילין עמד בית הכנסת אוהל רחל, שאותו הקים הסבא רבא. גם סבי הקים בית כנסת וקרא לו מנחת יהודה, על שם אביו. ממול העפיל הרחוב לישיבת שפת אמת ולעוד בתים של חסידי גור, בעוד האדמו"ר עצמו גר ברחוב אלפנדרי. סבי סיפר שבשמחת תורה היה האדמו"ר מגור נכנס לבית הכנסת אוהל רחל, ותוך כדי ריקודים עם הסבא רבא המקובל הרב יהודה פתיה היה מחליף עמו את כובעו, וכך היו מרקדים המקובל מבגדאד עם האדמו"ר מגור. על ספריו של הסבא רבא, פירושים לזוהר ולעץ חיים, התנוססה הסכמה מאת האדמו"ר לצד עוד הסכמות מבכירי רבני היישוב האשכנזי. לימים גיליתי עותק של ספרו בספריית האוניברסיטה בגבעת רם, ועליו בכתב ידו של גרשם שלום עדות שהכיר אישית את המחבר, סבא רבא שלי. חבל ששלום לא רשם משהו בעבורי מאת סבי.

בבקרים שבהם אמרתי לאמי שחלמתי חלום היא היתה ניגשת לטלפון ומדווחת על כך לסבי. הוא היה מקדים במעט את מועד ביקור הבוקר שלו, בא עם עלי לימון ויסמין שקטף בדרך ומולל בין אצבעותיו ועם ורד שקטף בגינה והושיט לי בבואו. אחר כך היה יושב עם ספל קטן של קפה טורקי חריף ומקשיב לחלום.

היה עליו לאתר את שכבת החלום: מרפרף, בינוני, עמוק, עמוק מאוד. מהשכבה העמוקה מאוד מגיעות בשורות הנוגעות לעניינים רוחניים ביותר. ייתכן שרק עשרה או חמישה-עשר חלומות ילדות הוגדרו ככאלה ועל כן הם זכורים לי בבהירות רבה עם פירושיו. את השאר איני זוכרת.

כנפי מלאכים

אחר כך תם עידן האצילות ששכן בין שבע לשמונה בבוקר, ואנו פסענו עם הילקוטים לבית הספר ולשיעורי המורות, שהיו תמיד אשכנזיות ומדיפות ריח של מעמד גבוה. מעמד גבוה היה להגיע מבית הכרם, להדיף ריח סבונים ובשמים חלשים וזרים, ולדבר על התבגרות נשית. לילדות המצטיינות הוצע ללכת לפנימיית בויאר. למה פנימיה? יש לי בית בירושלים. אלה היו הצעות לילדות מחוננות ממוצא מזרחי.

המורה אילת אלבוים הכירה לנו את אהרן אפלפלד. המורה לאה קירשנר הבכתה אותי בדברה על השואה. המורה גבריאל טרגן דקלם את האמנה החברתית בצרפתית רהוטה ולימד משנה ותורה שבעל פה. ובדרך בין לבין גר אברהם פררה בדירה קטנה ודחוקה וגזר כנפי מלאכים להצגות ילדי בית הספר.

חלק מהשיטוטים עם סבי היו לעיר העתיקה. פעמים שישבנו בשמש ירושלמית חורפית על גדר האבן הסמוכה לקישלה. הוא היה מספר על הפעמים שבילה שם בבית המעצר, ואיך הצליח להיפטר מהנשק שנשא כחבר אצ"ל ולהשליכו למחבוא בעוד מועד. מרדפים כאלה היו לו עד לפתח של קבר רחל. שם בכל יום חמישי מחצות הליל ישב אביו בתיקונים ובתפילות ובטקסים מיוחדים להקמת השכינה מעפר, דמעותיו זולגות לתוך כוסית קטנה, ואותן היה מקפיד לשתות כדי לקיים את הפסוק שיקוי בבכי מסכתי.

ירושלים הרמוזה נמצאת לי בכל ספר שנכתב על ירושלים. ירושלים האבודה מן המרחב הארכיטקטוני עדיין קיימת בתוך המילים שלהם. בתוך כך הציעו פתחים למקום ולמושגיות ולדיון – אותו דיון שנרמז ונרשם גם בתוכי ושלא תמיד אחפוץ לעוררו

לאחר השיטוטים והשיחות בשוק היינו קונים לפעמים בייגלה וטובלים אותו שוב ושוב בזעתר החריף הניתן בנייר עיתון. פעם קרא מישהו לעברו יהודי איך אתה אוכל בייגלה של ערבים. סבי בקושי התגבר על זעמו. אין זו פת עכ"ום לפי הרמב"ם, וזו שיטתנו מימים ימימה, אמר למתלונן הזועם, אשכנזי חבוש כיפה סרוגה. המוסלמים אין דינם כדין עכו"ם, אף הם במייחדים.

סבי עוד יבנה את מפעל השיקום שלו לנפגעי נפש בשכונת אבו בצל. אחד הדודים יֵצא וייכנס חליפות בבית החולים כפר שאול. ורק לימים יבוא שמעון שלוש, אח בבית החולים, ויראה לי את שיריו על ירושלים הספוגים בנוף ההרים של כפר שאול ועם זאת אוניברסליים כל כך.

ויה דולורזה, הר ציון, מגדל דוד, ואז אנו מגיעים לגינה שקטה עם ספסל המשקיף על מורדות הקדרון. זה היה הרבה לפני שהכרתי את שירת אורי צבי גרינברג, ולפני שכתבתי את המאמר מן השוליים למרכז, המתאר את זרימת הדם ממזבח המקדש אל נחל קדרון, שם היה נמכר לגננים כחומר דשן. שם הומר הדם על פי חזונו של יחזקאל על אחרית הימים למים שיזרמו בעתיד עד ים המלח ויחיו אותו, אך נבואה זו טרם התממשה. בינתיים דם מומר בדם. פעמוני הדורמציון נחוו תמיד כמעוררי אימה, והתרגשות רבה היתה כרוכה בקולותיהם הכבדים. לפתע היה בוקע המואזין ואז נותרה התקווה שסבא ישיר פיוט או תפילה.

קולות, ריחות, צבעים וספרים

בקצה האחר של העיר היו הנסיעות להר הזיתים לקברו של הסבא רבא, שם ערך סבי תפילות מדי שנה. האוטובוס חלף על פני כנסיית גת שמנים, שאליה לא הגענו בשיטוטים הרגליים. אבל הגענו אל כנסיית התפילה, והשקפנו על שער הרחמים הסגור ושער האריות, ונחרט בי המשפט "כאן ישו הזיע דם".

ההליכות של ימי החול היו שונות מהליכות השבת, שכבר נשאו בתוכן את הכמיהה למסכת שבת: בבקרים, כבר בשבע בבוקר, לאחר תפילה בהנץ, קידוש על ערק וביצה קשה ומלפפונים, פרשת השבוע וזוהר בנעימה, ובלילות שבת, ובפרט הארוכים, פיוטים ששרה כל המשפחה בצוותא. חלוקה לנשים וגברים לא היתה. הדודה הצעירה היתה ממריאה בקולה אל על, וסבי היה נותן את ראשו בין שתי כפות ידיו ועיניו נעוצות בשולחן כשהיה שר את הפיוטים העצובים, ובמיוחד את אלה שבהם נקשר בתודעתו גורל הגלות והשכול עם אלמנותו שלו: "יעוף חלומי וידד חזיוני".

זה היה המעגל האינטימי של התנועה בנופי הילדות. החץ מזרחה, קדימה, היה לכיוון העיר העתיקה. המעגל החיצוני יותר נגע בהמולה של רחוב קינג ג'ורג', רחוב יפו, בתי הקולנוע, שוק מחנה יהודה, ולאט לאט הלכו המעגלים החיצוניים והתרחבו.

ירושלים הסמויה הסמלית והסודית היא כאחד עם הפשט. אינני יכולה לכתוב עליה עכשיו. זה כמו להתיר את עבותות הנפש. להתעמק בפיתולים של הסימטאות הישנות והפנים והדפים, וברצפים אל ירושלים של מעלה וירושלים הפנימית ומיקומה במרחב. והיא עולה מתוך הלב, ופעם מאירה פנים לדיון הפוליטי ופעם עוינת אותו ובוכה מרה. ליד הכותל היא נגלית עייפה ועתיקה, שחורה ורעבה כמו שנגליתי פעם לעצמי בחלום עת הסרתי רעלת אישה זקנה שישבה ליד שער האריות וגיליתי מתחתיה את פני שלי

סבי אהב לנדוד ממקום למקום ולספר סיפורים. אבי, שלא היה פנוי אלא בחופשות הקיץ, משך אל הים ואל בתי הקולנוע וביומיום אל השוק ואל בית לחם. אמי משכה אל דודים ודודות עתיקים. למשל, אל זוג הישישים ברזני בבית ישראל, הוריו של עולה הגרדום מאיר ברזני. פנים קמוטות וטובות ונפלאות שקשה להעלות בדמיון היו לחכם אברהם ברזני, ופעם נטל את כף ידי וקרא בה בדקדוק. זכית לכבוד גדול, אמרה לי אמי אחר כך. איני זוכרת את אשר ניבא לי. ההליכות האלה ברחוב מלכי ישראל כללו הליכה במאה שערים, גאולה ובית ישראל, ומעבר ליד ביתה של המשוררת זלדה.

המרפסת של בית סבי ברחוב ישעיה השקיפה על רחוב הנביאים, והיה ניתן לראות ממנה בבירור את התנועה בתוך גן המיסיון. הגן היה מדהים – כמו פינה חבויה חבוקה בתוך העיר. ואם נשאנו את מבטנו מן החצר האחורית, השקפנו על המסגד ועל המשך רחוב הנביאים עם בית החולים הקטנטן והחצר עם עץ האגסים שעליו כתבה המשוררת רחל שבאה לכאן מכּנרת כדי להחלים.

ברחוב הנביאים נענו הלוך ושוב ליד כנסיית החבשים ועד ספריית בני ברית הקסומה, מחוז ילדות אבוד שם שאלתי מדי יום שמונה ספרים בהסדר מיוחד, שם הייתי קטנה מאוד עת ראיתי לפתע את השולחן הענקי ומסביבו אנשים לומדים ונעורה בי כמיהה מיידית ליטול חלק בטקס העלום הזה, שם נגלתה לי עוצמתה של המילה הכתובה.

הספרייה של סבי התפזרה לארבע רוחות אחרי פטירתו. היו שם ספרים של היינה, אריסטו, טולסטוי, צ'רצ'יל, מרקס וספרו של גרשם שלום על שבתי צבי. סבא רבא שלי גר בשלב מסוים בחייו בתוך השוק. פעם עמד בחלון וראה את מדרכות השוק צבועות דם. בעל חזיון היה.

סבי נפטר עייף וכמֵה לגאולה. ליד קברו של הסבא רבא בהר הזיתים דיבר קשות על עיכוב הגאולה. דיבר על לבו של הקב"ה שיתיר את שבועתו ויגאל את השכינה מעפרה. ביקש מן הקהל להאיץ את הקץ ולפתוח יחד בשירת לכה דודי. הפעולה לא צלחה, אמר לי ברוח נכאה כבר באותו שבוע. לא כולם שרו איתי. הרב בן ציון מוצפי היה בנמנעים. סבא הזכיר את הסיפור בשבחי האר"י, שבו התמהמהו אחדים מתלמידי האר"י לעלות עמו ירושלימה וביקשו ליטול רשות מנשותיהם. באותה שנה נתבקש לישיבה של מעלה.

הרגע שבו הפשוט ביותר הופך לחלום ולמיתוס הוא הרגע שבו נולדים כמיהה וגעגועים וחלומות, רצונות לשוב ורצונות לברוח. זהו הרגע שבו העיר האחת הופכת לשתיים ואדם הופך מילד למבוגר. זאת שבשבחי היותה עדן חיי סיפרתי היא ירושלים הפשוטה האישית. דחוסה בריחות, צבעים, קולות ומסורות, חילוניות אשכנזית ומסורתיות מזרחית לצד חרדיות אשכנזית. מיסטית, דתית, רוחנית, נוגעת בדם ובמים.

ירושלים הרמוזה נמצאת לי בכל ספר שנכתב על ירושלים. בעיקר אצל עגנון, יהודה בורלא, חיים הזז, דן בניה סרי, נוצות של חיים באר, עקוד של אלבר סוויסה, אמירה הס, שמעון שלוש ומואיז בן הראש, אמנון דנקנר ביצירותיו האחרונות, מיכל הלד ומיכל גוברין, דוד שחר בהיכל הכלים השבורים, זלדה ואחר כך עמוס עוז בסיפור של אהבה וחושך, יהודה עמיחי, חיים גורי ואריאל הירשפלד ובתיה גור, אלי עמיר ואלמוג בהר. כל אלה נגעו בקודקודי ילדותם ותנועתם במרחב הארצי, כל אלה כתבו סיפורים, רומנים, שירים, רשימות וספרי בלשים. ירושלים האבודה מן המרחב הארכיטקטוני עדיין קיימת בתוך המילים שלהם. בתוך כך הציעו פתחים למקום ולמושגיות ולדיון – אותו דיון שנרמז ונרשם גם בתוכי ושלא תמיד אחפוץ לעוררו.

כמו להתיר עבותות נפש

ירושלים הנדרשת טרם מצאתיה. העיר כולה מזיעה דם. כינון המקדש ואבן השתייה אינם באפשר. כי מאין יבואו המים. מאין הישועה. התרחקתי מירושלים כדי לחקור את באר שבע. כתבתי על באר שבע. הפכה ירושלים בחורבנה למפת הלב הסמוי שלי. השקפתי על ירושלים כשכתבתי עליה מאמרי מחקר שונים בחקר המקרא והמדרש והמיסטיקה ובאתי אליה כעולה לרגל. אך קבוצת המחקר שהצעתי על אודותיה כדי לפרק את שפתה התיאולוגית והפוליטית במכון ון ליר נדחתה. אני חושבת שהם טעו בדחותם אותי. אני עדיין יודעת שיש לי הרבה מה לדבר על אודות ירושלים. אני עדיין באה אליה כעולת רגל החצויה לשתיים, באה אליה מתוכה ומחוצה אליה. בשירה ובמחקר. והיא בקודשה מנועה ונשגבת. ובאמת ביקשתי לספר בירושלים וסיפרתי בבאר שבע.

ירושלים הסמויה הסמלית והסודית היא כאחד עם הפשט. אינני יכולה לכתוב עליה עכשיו. זה כמו להתיר את עבותות הנפש. להתעמק בפיתולים של הסימטאות הישנות והפנים והדפים, וברצפים אל ירושלים של מעלה וירושלים הפנימית ומיקומה במרחב. והיא עולה מתוך הלב, ופעם מאירה פנים לדיון הפוליטי ופעם עוינת אותו ובוכה מרה. ליד הכותל היא נגלית עייפה ועתיקה, שחורה ורעבה כמו שנגליתי פעם לעצמי בחלום עת הסרתי רעלת אישה זקנה שישבה ליד שער האריות וגיליתי מתחתיה את פני שלי. נבהלתי זעקתי אמרה לי אז ירושלים בלחישה שאינה יכולה לשאת את ייסורי ההיפעלויות וחפצה היא לעמוד בנצח בלבד, מעבר להיסטוריה ולדתות ולאהוב את הכל בהזיעה אור ותשוקת רוח לצמרות ביודעה שנחת רוח אינסופית למקום בשמעו את רגשת התפילות כולן כרגשת מי האוקיינוס שנחנק אי אז מתחת לאבן השתייה, ואז כמו הסבא רבא שלי אספה האישה העייפה את הספלון הקטן שלא קפה בו אלא דמעות ושתתה אותו עד תומו.

שאלתי בלי מילים אם אראה אותה שנית. אמרה כי אינה נמצאת בירושלים הנדרשת, אך ייתכן שמשם ניתן להשקיף עליה. כל הפוליטיקה וכל התיאולוגיה היא רק בירושלים הנדרשת. אך הלא אלהים כבר אמר נדרשתי ללא דרשוני קראתי הנני למי שלא חפץ בי ואין שום אבן הנרגמת נהרסת או נבנית נוגעת בנצח ירושלים, שם פשט וסוד טרם נפרדו זה מזה כמו במי בראשית.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופ' חביבה פדיה היא משוררת, סופרת ופעילה חברתית ומרצה למחשבת ישראל ולתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה