דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | מהדורה 04

פאול צלאן

פסטיבל פאול צלאן

מבול של כתבות עיתונאיות, ספרים וכנסים העוסקים בפאול צלאן מאפיינים את מצבו החדש" של האמן באירופה, אדם שרבים רואים בו את גדול המשוררים היהודים במאה העשרים. שלושים שנה אחרי התאבדותו בפאריס, האיש אשר שינה את פני השירה המודרנית נשאר עדיין בגדר חידה

כשפאול צלאן התאבד בקפיצה לנהר הסיינה, ככל הנראה מגשר מיראבו, בלילה שבין 19 ל-20 באפריל 1970, הוא היה כמעט אלמוני בצרפת. שיריו התפרסמו בכתבי-עת יוקרתיים אך בתפוצה אינטימית, ורק קומץ מן המשוררים הצרפתים ידעו לזהות במעט מיצירותיו שתורגמו אז אמנות רדיקלית חדשה, מערערת, המתווה את קו פרשת המים בתולדותיה האוניברסליות של השירה. כך, כבר ב-1954 כותב לו רנה שאר: "אתה מן המשוררים המאוד נדירים שאני כמה למפגש עימם". אנרי מישו, אדמונד ז'אבס, איב בונפואה ועוד מהמבריקים שבמשוררים ובפילוסופים הצרפתים – כדוגמת דרידה ולוינס – הכירו בגדולתו, אך מציאות חייו של פאול צלאן נשארה ללא שינוי. בבדידותו, אחרי שעזב את אשתו, אמנית הגרפיקה ז'יזל לטראנז', הוא סובל מהתקפים חמורים של מחלת נפש המסתיימים מפעם בפעם באשפוז. המשורר מותיר אחריו שיר אחרון:

  • אַנְשֵׁי כֶּרֶם חוֹפְרִים
  • הוֹפְכִים בִשְׁעוֹן שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ,
  • עֵמֶק אַחֲר עֵמֶק.
  • אַתָּה קוֹרֵא,
  • הֶעָלוּם
  • מְצַוֶּה לַעֲצֹר
  • אֶת הָרוּחַ,
  • אַתָּה קוֹרֵא,
  • הַפִּתּוּחִים נוֹשְׂאִים
  • אֶת הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן,
  • הִיא תַּכִּיר אוֹתְךָ,
  • בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
  •           (מתוך "אִמְרִי שֶׁיְרוּשָׁלַיִם יֶשְׁנָהּ",
  •           בתרגומה של אילנה שמואלי)

כיום הכול השתנה. לפני כחודשיים, בגליון הומאז' לצלאן שהקדיש לו כתב-העת Europe, כתב פרנאן קמבון, מהמומחים לשירתו, על "מצבו החדש" באירופה ובארצות-הברית:

"אפשר לקבוע שמתפרסמת עליו כתבה אחת בשבוע, בכל צורה ומעל כל במה, ובכלל זה בעיתונות היומית, יוצא לאור כספר בחודש, ובכל שנה מתארגנים כנסים רבים במקומות שונים… 'אופנתי' תהיה מלה חלשה מדי ולא נכונה כדי לתאר את מצבו של צלאן באירופה". יכולנו אף לבדוק עד כמה האמירה של קמבון מדויקת, מפני שבינתיים, לפני כחודש, התפרסמה בהוצאת 'סיי' התכתבות בין צלאן לאשתו בשני כרכים, שכל אחד מהם מכיל 800 עמודים. הראשון כולל את ההתכתבות עצמה, השני הוא כולו הערות ביקורתיות, אינדקסים, כרונולוגיה, תמונות נדירות וגם עבודות גרפיות של ז'יזל לטראנז', שנוצרו לרוב בהתאמה לשיריו. ההתכתבות ראתה אור בו-בזמן גם בתרגום לגרמנית. לפרסום הכפול היתה השפעה של רעידת אדמה ספרותית: עיתונים יומיים, שבועונים, כתבי-עת ספרותיים הקדישו לצלאן שערים, בנו אריק יצא סוף-סוף מהצל כדי להופיע בטלוויזיה, חברים סיפרו והעידו. בקיצור, מעכשיו צלאן הוא תופעה תרבותית בה"א הידיעה. באמסטרדם, ברומא, אך גם במונטריאול ובניו-יורק כבר חדלו למנות את היצירות התיאטרוניות, המוסיקליות והקולנועיות המושפעות משיריו, שאגב, מנסים להדביק להם כל מיני הגדרות: "חסידו-היידגריאני", "ליריקה של פוסט-אושוויץ", "תיאולוגי כפירתי", "שירת אני ואתה", "קדיש ובית-קברות" וכו'. מומחים רבים מציינים שלפעילות ההרמנויטית הזאת יש רק תקדים אחד במערב: פרנץ קפקא. גם במקרה שלו התארגנה סביב יצירתו וחייו לא פחות מאשר דיסציפלינה אקדמית, "קפקאלוגיה" אמיתית, עם מאסטרים משלה, פיגורות בעייתיות, ואף מספר לא מבוטל של שרלטנים. באשר לצלאן, הדבר ברור: הוא נתפש כאנדרטה הספרותית האולטימטיבית של המחצית השנייה של המאה העשרים, והדרך שהובילה אותו למעמדו ראויה שיסַפרו אותה.

אב ציוני

פאול צלאן נולד ב-1920 בצ'רנוביץ שבבּוּקובינה, בבית יהודי שהגרמנית נתפשה בו כלשון הקודש של התרבות, היופי והטוב. אביו ניסה לטעת בו חינוך ציוני, ואם הצליח, זה היה רק במישור הלשוני: הוא חינך את פאול צלאן לאהבת העברית, שפה שאחרי שנים רבות תופיע בעוצמה בשירתו. בשאר ההיבטים הציוניים נכשל האב לחלוטין. כנער, ראה פאול צלאן את עצמו כאוניברסליסט ואף ביקש להיות כזה, והיה קשור לחוג המארקסיסטי המחתרתי של צ'רנוביץ. הוא בולע קטעים שלמים של "קפיטל", קורא את רוזה לוכסמבורג, אך גם שקוע בקריאת האנרכיסטים, ובראש ובראשונה הנסיך פייר קרופוטקין. כנגד הכישלון הציוני של האב, אמו מורישה לו אהבה בוערת לספרות. לבר-מצווה הוא מקבל את "פאוסט" של גתה, ספר שילווה אותו בכל גלויותיו, עד לימים הטראגיים של אפריל 1970. ביוני 1940 כובשת ברית-המועצות את צפון בוקובינה, והצבא האדום נכנס לצ'רנוביץ. פאול צלאן צופה בהגשמת הדוקטרינה המרקסיסטית, ממהר לנתק את קשריו האידיאולוגיים ומתבטא: "עכשיו אני טרוצקיסט". שנה לאחר מכן תוקף הרייך את ברית-המועצות וצ'רנוביץ חוזרת לריבונות של רומניה, שותפה למדינות-הציר. ואחר-כך: פרעות, טלאי צהוב, שריפת בית-הכנסת הגדול בצ'רנוביץ. הוריו מגורשים לאוקראינה, למחנה הגרמני מיכאלובקה. אביו של פאול צלאן מת מטיפוס ואמו נרצחת מכדור בעורף. באשר לפאול צלאן, הוא עצמו כלוא כאסיר במחנה כפייה מיולי 1942 עד פברואר 1944. מאוחר יותר, כאשר יישאל על פשר הניסיון, יסתפק במלה "חפרנו". מעשה החפירה מרכזי בשיריו, יש לו קונוטציות פיזיות, אך גם אלגוריות ותיאולוגיות.

  • אֲדָמָה הָיְתָה בָּהֶם, וְהֶם
  • חָפְרוּ.
  • הֶם חָפְרוּ וְחָפְרוּ, כָּךְ עָבַר
  • עֲלֵיהֶם יוֹמָם, לֵיְלָם. וְלֹא הִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים,
  • שֶׁשָׁמְעוּ כּי רָצָה בְּכֹל זֶה,
  • שֶׁשָׁמְעוּ כּי יָדַע עַל כֹּל זֶה.
  • הֶם חָפְרוּ וְשׁוּב לֹא שָׁמְעוּ דָּבָר;
  • לֹא הֶחְכּימוּ, לֹא הִמְצִיאוּ שִׁיר,
  • לֹא תִּכְּנוּ לָהֶם שָׂפָה.
  • הֶם חָפְרוּ.
  • וּבָאָה דְמָמָה, גַּם סוּפָה בָּאָה,
  • וּבָאוֹ כֹּל הַיָּמִים.
  • אֲנִי חוֹפֵר, אַתְּ חוֹפֶרֶת, וְחוֹפֶרֶת הַתּוֹלַעַת,
  • וְהַשַּׂר שָׁם אוֹמֵר: הֶם חוֹפְרִים.
  • הוֹ אִישׁ, הוֹ שֹוּם אִישׁ, הוֹ לֹא אִישׁ, הוֹ אַתְּ:
  • לְאָן הָלַךְ מַה שֶׁאָבַד?
  • אַתְּ חוֹפֶרֶת וַאֲנִי מִתְחַפֵּר עָדַיִךְ
  • וְטַבַּעַת מְקִיצָה עַל הַיָּד.
  •           (מתוך "אֲדָמָה הָיְתָה בָּהֶם", מהקובץ "סוֹרֵג שָׂפָה",
  •           בתרגומו של שמעון זנדבנק)

אחרי המלחמה פאול צלאן שב ומוצא לפתע זיקה לעברית, לומד חסידות, ואפילו מתרגם לגרמנית שני שירים של יהודה הלוי. באין לו עוד עוגן בצ'רנוביץ, הוא מתיישב בבוקרשט וקושר בה קשרים עם החוג הסוריאליסטי שהקים ב-1939 המשורר הגדול ג'ראסים לוקה. לאחר מכן ייפגשו שוב בפאריס, יחיו שם בגלותם המרה, שם גם יתאבדו כל אחד במי הסיינה, אולי בקפיצה מאותו גשר מיראבו. כדי להתפרנס צלאן עוסק בתרגום, כותב כמה שירים ברומנית, אך החשוב מכול, הוא כותב באותה תקופה (בגרמנית) את "פוגת מוות" שלפי המתרגמת ואלרי בריאה, עתידה להיות "אחד השירים הגדולים שנכתבו אי-פעם". השיר הארוך הזה שמציג את "המוות" כ"אמן מגרמניה", ומעמת את הדמויות הסימבוליות של היהודייה שולמית והגרמנייה מרגריטה, נפתח במלים:

  • חָלָב שָׁחוֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
  • שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וּבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
  • שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
  • כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
  • אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
  • כּוֹתֵב לְגֶרְמַנִיָּה בִּשְׁעַת דִמְדוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָרִיטָה
  • כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
  • שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בְּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
  • פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לְמָחוֹל
  •           (מתוך "פוּגַת מָוֶת", מהקובץ "סוֹרֵג שָׂפָה",
  •           בתרגומו של שמעון זנדבנק)

ייחוד קיצוני

גולה ללא מנוחה, פאול צלאן עוזב את בוקרשט באופן לא חוקי בדצמבר 1947 ונוסע לווינה. הוא כותב למכר בישראל: "אני אולי מהאחרונים שחובתם לחיות עד הסוף את גורלה של הרוחניות היהודית באירופה". אפשר לומר שבמשפט הזה פאול צלאן מגדיר את עצמו ומתוודע לעצמו: כמי שמסתייג מ"הפתרון הציוני", הוא רואה את עצמו כמשורר יהודי אבוד בעולם, מקדיש את כל ימי חייו לאבל ולעדות, במאבק מתמיד נגד השיכחה. כשם שהוא כותב באחד משיריו המאוחרים מן הכרך "תפנית נשימה" (1967), "אף אחד/ לא מעיד בשביל ה /עד". בווינה הוא יוצר קשרים רציניים עם החוגים הספרותיים. הוא הופך למאהב של הסופרת והמשוררת אינגבורג בכמן, שיחד עם תומס ברנהארד נחשבת לגדולת הקלסיקנים המודרניים של הספרות האוסטרית. אחרי המלחמה הוא ממשיך בתרגומיו ומפרסם שירים בכתבי-עת אוונגרדיים כדוגמת "דער פלאן". אך צלאן נחנק בווינה שבה קיימת אנטישמיות, וביולי 1948 משתכן במלון עלוב בלב פאריס. מעתה מתפתחים חיים גדושי פרדוקסים, יצירתיות ומחלות נפש, שבסופם מוות ברוטלי. חיים שארכיוני פאול צלאן הנחשפים והולכים מגלים אותם לעינינו בייחודם הקיצוני.

אם אמת הדבר שבאירופה בכלל, ובצרפת בפרט, חדר פאול צלאן לתודעה הציבורית רק בעשרים השנים האחרונות, הרי שמצבו בגרמניה היה שונה לחלוטין. שם, מאז פרסום קבצי שיריו הראשונים, הכירו בו כמשורר הגדול בדורו הוגים כהיידיגר ואדורנו, וכן חבריו הסופרים גינתר גראס, היינריך בל ואחרים. החל מ-1958 יצירתו זוכה בפרסים הספרותיים החשובים בגרמניה. אך הדרמה של צלאן מהותה בכך שאינו מסוגל לכתוב אלא בגרמנית. אמנם הוא מדבר בשש שפות נוספות פרט לגרמנית ומתרגם מהן (רוסית, אנגלית, איטלקית, רומנית, פורטוגזית, עברית), אך הגרמנית היא השפה שבה מתקיימת תודעתו הפואטית. לאחר השואה הופכת הגרמנית ל"שפת הרוצחים" בעיני פאול צלאן. זו השפה ששימשה את הפסיכופתים של ואנזה, כאשר דנו וגזרו על השמדת עם שלם, עמו של צלאן. זו השפה שבה שלט "האמן מגרמניה" מ"פוגת מוות". כך, פאול צלאן נידון להגיד את הרצח בשפה שאפשרה את הרצח. מתוך הסתירה הזו עתידה להיוולד שירתו, בעלת האווירה הכה מיוחדת, שהיא מרתקת או מטרידה, אך אינה משאירה את האנשים אדישים. אפילו בהיותה מתורגמת, היא משתמרת במוזרויותיה ובחידותיה.

בראש ובראשונה, מפני שהיא שירה המתבוננת בבעיית השפה עצמה:

  • תֵּל מִלִּים שְׁפוּכוּת, ווּלְקָנִי,
  • טוֹבֵעַ בְּרַעַשׁ הַיָּם.
  • לְמַעְלָה,
  • אֲסַפסוּף שׁוֹצֵף
  • שֶׁל אַנְטִי בּרוּאִים:
  • דֶּגֶל הֵנִיפוּ – בָּבוּאָה וְצֶלֶם
  • נִגְרָרִים רֵיקָם אֶל הַזְּמַן.
  • עַד שֶׁאַתָּה מֵטִיחַ אֶת יְרֵחַ
  • הַמִּלָּה, וּמִכֹּחוֹ
  • גֵּאוּת הַפֶּלֶא מִתְחוֹלֶלֶת,
  • וְהוּא מוֹלִיד מַכְתְּשִׁים דְמוּיֵי
  • לֵב
  • עֲרֻמִּים לִבְרֵאשִׁית,
  • לְהֻלֶּדֶת
  • מְלָכִים
  •           (מתוך "סוֹרֵג שָׂפָה", מהקובץ "סוֹרֵג שָׂפָה",
  •           בתרגומו של שמעון זנדבנק )

כותב שירים בגרמנית

בשנות החמישים מאשימה קלייר גול (אלמנת המשורר איוואן גול) את צלאן בשוד יצירת בעלה, שפאול צלאן תרגם אותה עם הגירתו לפאריס. מה שפאול צלאן מכנה "פרשת דרייפוס חדשה" צובר בגרמניה ממדים לאומיים, ומחלק את הקהילה האינטלקטואלית. כדי להגן על עצמו מפני השקרים והזיופים של קלייר גול, פונה פאול צלאן לאישים רבים, ביניהם נלי זק"ש, אינגבורג בכמן, פול סארטר, גינתר גראס. אך גם אם היו בהם שעשו משהו, הוא ראה בזה אות לסולידריות רופפת בלבד, ואפילו האשים אותם בחוסר רצון להבין את עומק "הפרשה". לפאול צלאן היו הדברים ברורים: "גרמניה החדשה" אינה סולחת לו על שהוא זועק שוב ושוב את אשמתה הטוטאלית, שאין לה מחילה. בעיני פאול צלאן, אושוויץ היא עבר שאינו עובר. לנוכח נחישותו, היידֶגֶר הידוע בדבקותו בנאציזם בשנות השלושים, יעדיף לומר: "פאול צלאן הוא חולה נפש חשוך מרפא". ב-1952 כותב פאול צלאן לאשתו: "הכרתי כרבע מהסופרים הגרמנים. אני חושב רק על אלה שאפשר ללחוץ את ידם בלי להרגיש חרטה. בין אלה יש מספר רב של חסרי תרבות, קשקשנים, לוזרים למחצה, והם לא פספסו אותי כמטרה. התמודדתי, ואני חושב שאני יכול לומר שעמדתי על שלי". כמובן, חלק מהביקורות הספרותיות באותה תקופה, אשר לא הפנימה את שלילת הנאציזם, גולשות לאנטישמיות, ופאול צלאן הוא הנושא. כך, ב-1959, שנה שבה יצא לאור "סורג שפה", כותב גונתר בלוקר ב"טאגס שפיגל" היוצא לאור בברלין: "פאול צלאן נוהג בגרמנית חופשיות רבה יותר מאשר רוב עמיתיו המשוררים, וזה קשור למוצאו". לפאול צלאן תהיה תשובה חריפה: "אושוויץ, מאטהאוזן, טרזיינשטט, טרבלינקה, הרציחות, המתה בגז… נכון שהגיע הזמן להוריד את המסכות של ההוא – זה קשור למוצאו – אשר בלי להיות לגמרי נטול זיכרון, כותב שירים בגרמנית". ב-1954 תוקף קורט הוהוף את פאול צלאן במסתו הספרותית המפורסמת "צלילי חלילים מעל האין". הוא כותב, בין השאר: "הפילולוגיה מתפוצצת במגעה עם השירים האלה, כשם שהמדע נואש אל מול קטעי המשנָה". מופצת קריקטורה אנטישמית על צלאן, שבה הוא נראה אסור בשרשראות, מתחנן, ותחתיה הכיתוב: "הושע-נא לבן דוד". בגרמניה, המנסה להיבנות על הרס הזיכרון, הוא מעלה מחדש את השאלה היהודית המסרבת להשלים עם הדחקתה. אפילו כשמוענקים לו פרסים ספרותיים – וזה יקרה לעתים תדירות – הוא רואה בכך תרגיל, כוונה נסתרת לאלפו ולקנותו. ב-10 באוגוסט 1962 צלאן כותב לחברו אריך אינהורן: "שלא ישלו אותך הפרסים הספרותיים שהוענקו לי: בסך-הכול אינם אלא האליבי של אנשים אשר, בצל האליבי הללו, ממשיכים באמצעים אחרים, חדשניים יותר, את מה שהחלו בו או המשיכו תחת היטלר". ב-1963 מפרסם צלאן קובץ שירים שעתיד להפוך לקלאסיקה של השירה הגרמנית והשירה היהודית גם יחד: "שושנת שום איש". הקובץ הזה הוא רגע חשוב במפעל הפואטי שלו. "שושנה" היא התואר הקבלי לעם ישראל. "שום איש", שם שחוזר על עצמו בספריו, מתייחס לאלוהי המקובלים במעמקי אינסופיותו אשר אין לה שם. אך "שום איש" הוא גם השם שפאול צלאן נותן לאלוהי אושוויץ והמחנות. אלוהים אשר הסתיר פניו, אשר ערק מעמו. בעצם, צלאן מחזיק בעמדה תיאולוגית קיצונית: מול המשוואה אושוויץ התרחשה, לכן אלוהים איננו, מרים פאול צלאן את רעיון המרד האמוני, עלייה כפירתית אל האל. כך פאול צלאן הוא נגד אלוהים אך לא נטול אלוהים. לשמים הוא משגר ללא סוף את "האני מאשים" שלו. הוא איוב הממאן להינחם.

  • שׁוּם אִישׁ שׁוּב יוֹצֵר אוֹתָנוּ עָפָר מֵאֲדָמָה,
  • שׁוּם אִישׁ מַשׁבּיעַ אֶת אֲבָרֵינוּ.
  • שׁוּם אִיש.
  • יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ, שׁוּם אִיש.
  • לְמַעַנְּךָ
  • נִפְרַח.
  • נֶגֶד
  • פָּנֶיךָ.
  • אַיִן
  • הָיִינוּ, הֹוִים, נִהְיֶה
  • תָּמִיד פּוֹרְחִים:
  • שׁוֹשַׁנַּת הָאַיִן,
  • שׁוֹשַׁנַּת שׁוּם אִיש.
  • […]
  •           (מתוך "פֶּרֶק תְּהִלִּים", מהקובץ "סוֹרֵג שָׂפָה",

בתרגומו של שמעון זנדבנק)

כדי שלא יזוהה עם השירה הגרמנית, שהוא מסרב למצוא את מקומו בתוכה, הוא זורע בשירה מן התקופה הזאת יותר ויותר מלים עבריות. עד כדי כך, שרבים משיריו בתקופתו האחרונה מציבים בעיות חמורות בפני הקהל האירופי, ומחייבים את מפרשיו ללמוד מלות מפתח ביצירתו: "פאות", "קדיש", "זכור", "אשרי", "שיבולת", "הבדלה", "הושע-נא", "הכניסיני" (אשר פאול צלאן שאל משירו המפורסם של ביאליק). באותה תקופה הוא גם עוסק בתרגום של שירה עברית מודרנית. הוא מתרגם ומפרסם את שיריו של דוד רוקח. אם עד אז ראה פאול צלאן את עצמו כיהודי גולה, באמצע שנות השישים הוא מתחיל להפנות את מבטו לעבר ישראל. כאשר מתרחשת מלחמת ששת הימים, פאול צלאן חי את הימים האלו באינטנסיביות, כותב שירים על ישראל, מגן יחד עם איז'ן יונסקו ואינטלקטואלים אחרים על עמדות ציוניות ברורות, שולח לאשתו (שממנה נפרד ואליה שב פעמים רבות) מכתבים הדומים לגרפיטי ציוני על קיר פאריסאי. ולבסוף, הוא כותב שיר ציוני שרואה אור בכרך "שמשות חוט":

  • חָשַֹׁב
  • חָשַֹׁב:
  • חַיַּל בִּצּוֹת מִמְּצָדָה
  • קוֹנֶה לוֹ מְכוֹרָה בַּל תִּמָּחֶה,
  • כְּנֶגֶד
  • כֹּל דּוֹקְרָן בַּתַּיִל.
  • חָשַׁב:
  • חַסְרֵי עֵינַיִם, בְּלֹא דְּמָעוֹת
  • מוֹלִיכִים אוֹתְךָ חָפְשִׁי בַּהֲמֻלָּה,
  • אַתָּה מִתְעַצֵם
  • וּמִתְעַצֵם.
  • חָשַֹׁב:
  • יָדֵךְ שֶׁלָּךְ
  • הִיא
  • שׁאָחֲזָה
  • בְּחֶלְקַת קַרְקַע זוֹ
  • שֶׁהָעָלְתָה בְּיִסּוּרִים
  • וְשׁוּב נוּכַל
  • לִשְׁכֹּן בָּהּ.
  • חָשַֹׁב:
  • זֶה בָּא לִקְרָאתִי,
  • בְּיָד עֵרָה, עֵר לַשֵּׁמוֹת
  • לָעַד, זֶה בָּא
  • מִמַּה שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לִקְבֹּר.
  •           (מתוך "אִמְרִי שֶׁיְרוּשָׁלַיִם יֶשְׁנָהּ ",
  •           בתרגומה של אילנה שמואלי)

התקופה הישראלית

באוקטובר 1969 פאול צלאן מבקר בישראל. מקבלים אותו חבריו הוותיקים: אילנה שמואלי, שהנציחה את הביקור בספר הזכרונות וההתכתבות המרגש, "אמרי שירושלים ישנה" (הוצאת כרמל ,1999), דוד זיידמן, ושרידים של יוצאי צ'רנוביץ. פאול צלאן מקריא משיריו בביתו של גרשום שלום, שהוא נפגש איתו רבות באירופה, ונושא נאום בפני אגודת הסופרים העברים אשר נפתח במלים "באתי אליכם לישראל משום שהייתי זקוק לכך. כפי שחשתי רק לעתים רחוקות, הפעם שולט בי – אחרי כל מה שראיתי ושמעתי – הרגש שעשיתי את הדבר הנכון, וכפי שאני מקווה, לא למעני בלבד". בביתו של יהודה עמיחי הוא מקריא משירת ביאליק בעברית, נפגש עם דוד רוקח ועם דן פגיס. הוא נפגש גם עם נתן זך, אשר היה הראשון שתרגם אותו לעברית ולאחרונה, עם פטירתו של יהודה עמיחי, הזכיר את פאול צלאן כ"משורר היהודי הגדול ביותר במאה העשרים". המסע לישראל מסמל את פאול צלאן המאוחר. מהארץ הוא לוקח איתו חזרה לפאריס שמות, פנים וחוויות שישמשו חומר לשירים רבים אשר יתפרסמו רק שש שנים לאחרי מותו בקובץ "חוות זמן". מדובר כאן בפרק ביצירתו המכונה "התקופה הישראלית": ירושלים, האור, יד אבשלום, הבן המורד, ומעל לכול, מבטה וקולה של אילנה שמואלי, אשר אחרי "שיער האפר" של שולמית מ"פוגת מוות", תהפוך בשירתו לפיגורה הפרדיגמטית החדשה של "היהודייה". ממכתביו בתקופה הזאת ניכר שצלאן נמצא יותר מאי-פעם בחיפוש אחר אנושיות ודיאלוג אמיתי. קשייו הנפשיים מחמירים. בקטע הלקוח מפנקסו האישי, שהתפרסם לפני כחודש בגרמניה, נכתב מעל לסקיצה לשירו "כוכב מקשיב": "יהדותי: מה שעוד ניתן לי לזהות בשברי חיי".

  • כּוֹכָב
  • מַקְשִׁיב לְאוֹר,
  • שָׁעָה מְגַרֶשֶת
  • שָׁעָה,
  • כְּבַד-לֵב
  • מִתְגַּלְגֵּל עָלֶיךָ
  • הַכְּחוֹל,
  • רֻקְּךָ
  • הַמָּהוּל בְּדָם
  • מְשַׂמֵחַ לֵב גַרְגִיר אָבָק
  • אָחוּז דִּבּוּק
  • גֶּדֶם-אֵם
  • מוֹלִיְך פָּנִים נוֹלָדִים
  • דֶּרֶךְ כְּאֵב
  • אֱלֹהֵיהֶם
  • סוֹקֵר בְּהֶנֵּף חֵרְמֵשׁ אֶת חֲזִית הַתְּמוּנוֹת,
  • עַל רִכְסֵי הָעֲרִיסָה
  • הַגְּבוֹהָה
  • מִכֹּל גָּבוֹהַּ.
  •           ("כּוֹכָב מַקְשִׁיב", מהקובץ "סוֹרֵג שָׂפָה",
  •           בתרגומו של שמעון זנדבנק)

במארס 1970 פאול צלאן מקריא משיריו בפרייבורג בפני קהל מצומצם, שבתוכו נמצא גם מרטין היידגר. הפילוסוף המזועזע כותב לפאול צלאן מכתב תודה על האירוע. עם שובו לפאריס פאול צלאן רואה את בנו בפעם האחרונה, ונעלם. סובביו חושבים שהוא בפראג, אך מתחיל לקנן חשש לחייו. ב-1 במאי מוצאים את גופתו בנהר הסיינה, לא רחוק מגשר מיראבו. ומשם האגדה יכולה להתחיל.

ספרו של לוראן כהן, "פאול צלאן-כרוניקות של האנטי-עולם", ראה אור לפני כשנה בהוצאת ז'אן מישל פלאס, וזכה לביקורות נלהבות.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה