דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

פנים חדשות תחת החופה

"נצמדנו לטקס המסורתי. הרגשנו, בלי שנדע לומר זאת, שהמילים אשר נאמרו שוב ושוב במשך דורות רבים מדברות אלינו יותר ממשמען המילולי. שינינו מעט והוספנו. הפכנו את המילים הזרות, שצחקו עליהם במקומותינו כל השנים, למילים שלנו". שי זרחי, המנהל הפדגוגי של המדרשה באורנים מספר, כיצד נולד בלבו ובלב זוגתו טקס נישואין יהודי, הקרוב מאוד לזה המסורתי, אבל שונה ממנו במספר נקודות מרכזיות; טקס שעל-פיו נישאים מדי שנה מאות זוגות ישראלים. על חופה וקידושין ללא רבנים

סוניה ושי זרחי ביום חתונתם: אי-נחת רוחנית עמוקה

בסוף האביב של שנת תשמ"ב, חגגתי את נישואיי עם זוגתי סוניה. היינו אז זוג צעיר המצוי בתהליך התוודעות מרהיב לתרבותו היהודית. הביוגרפיה הקיבוצית של שנינו נסכה בנו געגוע מתמיד להלך-רוח חלוצי, מטען עמום ודהוי של שלילת העולם הרבני לגווניו, ואיזו אי-נחת רוחנית עמוקה. חתונתנו היתה אפוא, לנו ולסביבתנו הקרובה, למסע רב-קסם של לימוד, תהייה, יצירה, והיא סימנה את תחילתה של דרך חדשה.

כבר מילדותי תהיתי על החתונות שנכחתי בהן. כשצפיתי בחופה חשתי התרגשות מהולה במבוכה גדולה, ושתיהן יחד הולידו ציניות קולנית שנדמה שאינה הולמת את המעמד. משהו נצץ תמיד בעיני החתן והכלה, בעוד הציבור המצטופף סביב החופה פלט באופן כמעט כפייתי בדיחות על אומללות חיי הנישואים, על הרב שכמו נקלע לרגע קל לתוך היפודרום חילוני אלילי, ורוח הקדושה שנצנצה פה ושם התנפצה לרסיסים כמו זכוכית הכוס הנשברת. רק לאחר החופה התחילה החגיגה. המזכיר בירך, השׁרים שרו, המחוללים חוללו, ונאמרו הברכות. גם החלק הזה, שהיה משלנו וברוחנו, ביטא חוסר כשרון להכיל רגע עדין של אינטימיות.

היה ברור לנו שלא נתחתן כך.

לא היתה לנו כתובת טבעית להיוועץ בה. יצאנו למסע. הסתייענו במורי היהדות האהובים שלנו, בחברים, בספרים. הרגשנו שאנחנו מחפשים משהו נוגע, הולם ופחות חיצוני.

יופייה ועתיקותה

לאמת של המסע השתרבבה התרסה כנגד המונופול האורתודוקסי, על אף הכבוד העצום לציבור הדתי ולמקורות ישראל. שאלנו: איזו משמעות יש לכך שרב, שהוא בעל סמכות רוחנית בציבורו ואינו בעל סמכות בציבורנו, יחתן אותנו? הוא אינו מכיר אותנו ואת הציבור שבו אנו חיים, והוא מסמל עבור רבים משהו זר ורחוק. איך אפשר לקדש ולהתקדש כך? שאלנו: החתונה המסורתית, על יופייה ועתיקותה, נותנת ביטוי לעולם שבו מעמדן של נשים שונה מאוד מאשר בעולמנו. האם לא הגיע הזמן לתת בחתונה ביטוי לשוויון הערך שבין גבר לאישה ולהיות פשוט מה שאנחנו? שאלנו: הכתובה, שלא היה לה בימים קדמונים מעמד טקסי אלא משפטי, הפכה ברבות השנים לטקסט הארוך ביותר הנאמר מתחת לחופה, ועוד בארמית. האם אנו רוצים כתובה? ואם כן, האם יהיה זה נכון לנסח את כתב ההתחייבות שלנו כחוזה כלכלי בלבד? הרי חיינו המשותפים החלו הרבה לפני החתונה, אנו מכירים ומוקירים זה את זה, אז מדוע שלא ניתן ביטוי חגיגי לקשר ולמחויבות שאינם כלכליים?

שאלנו, וניסינו לענות.

נצמדנו לטקס המסורתי. הרגשנו, בלי שנדע לומר זאת, שהמילים אשר נאמרו שוב ושוב במשך דורות רבים מדברות אלינו יותר ממשמען המילולי. שינינו מעט והוספנו. הפכנו את המילים הזרות, שצחקו עליהם במקומותינו כל השנים, למילים שלנו.

אני זוכר שיחה מבוישת עם מורה אהוב מאוד, שרמז לי בבדיחות שדעתו אינה נוחה מרצוננו לחדש. בטוב לבו, סיפר לנו סיפור נפלא: "לפני חתונתי באתי עם זוגתי אל מורי ורבי [שהיה גדול הדור, ואולי התלמיד-חכם הגדול של המאה העשרים], שיסדר לנו את החופה. כשהתיישבנו בחיל ורעדה להתכונן איתו לחתונה, שאלתי כיצד עלי להכין את מה שדרוש לחופה. הוא נתן בי את עיניו בהשתאות ואמר: 'תקרא מה שכתוב בתורה'. למשמע האמירה החדה והפסקנית הזו החוורתי ולא ידעתי מה לומר. משהרגיש את מבוכתי, שאל: 'עוד לא מצאת?'. ואני, בבושה גדולה, השבתי: 'תסלח לי על בורותי, אבל איני זוכר בתורה כולה דבר-מה שילמד אותי כיצד להתחתן'. אז חייך חיוך גדול ואמר: 'מה זאת אומרת, הלוא כתוב: כבד את אביך ואת אמך. לך אליהם, שאל אותם מה עושים, וכך תעשה'".

הבנתי בבהירות רבה את דעתו על החידושים שלנו, אלא שלא יכולנו לקבל את דעתו. יחד עם זאת, סיפורו עורר בי צורך להגיע להבנה עם הורינו. הם פחדו ממה שאנחנו עושים, ובעיקר דאגו שמא הילדים שייוולדו לנו יהיו ממזרים או לא-חוקיים. כחודש לפני החתונה זימנתי את משפחתי המורחבת לסדר פסח והייתי, לראשונה בחיי, אב הסדר. הסדר כולו היה חוויה נפלאה של הכנה לחתונה: רבדים רבים של מסורת דורות, שנטועה בה ההעזה לחדש וליצור, הונחו על השולחן. ובין המסורת לחידוש שרנו, ודרשנו, ויצאנו לחירות. זה היה חשוב מאוד להוריי, בדרך אל הלא-נודע שבחתונתי.

ערכנו את טקס הכלולות שלנו במסגרת אינטימית: בחיק המשפחות, ובשותפות של חברים קרובים. בשבוע שלאחר החופה קיימנו מדי ערב מפגש עם אנשים חשובים לנו, ממעגלים שונים בחיינו (כמנהג שבעת ימי המשתה המסורתי). שתינו "לחיים" ובירכנו שבע ברכות עם "פנים חדשות".

את חתונתנו חגגנו מתוך תודעה של גאולה אישית. לא היינו מודעים אז, כמה זוגות צעירים מרגישים כמונו. היה זה שנים רבות לפני שרבני 'צוהר' הבינו שהם צריכים לערוך את חתונותיהם של זוגות חילוניים מתוך התכוונת מיוחדת; אז עוד לא היו 'המדרשה באורנים', ו'אלול' בירושלים, ו'עלמא' ו'בינה' בתל-אביב, ואף לא 'מכון הטקסים החילוני'; לא היו גם סמינרים להכנתם של זוגות לחתונה, וימי עיון "לקראת כלולות", וחוברות הדרכה וספרים. אמנם התנועות הליברליות כבר חיתנו זוגות בישראל ואף קיבלנו השראה מהן, אך לא היה בזאת די עבורנו.

מעיינות נובעים של יצירה

בשבועות שלאחר החתונה היינו למוקד של התעניינות. הוריי – שעברו מהפך משלהם – אירחו אותה שנה בביתם את סמינר ההכנה הראשון לטקס הנישואים שערכנו לזוגות. למדנו את מקורות הטקס, שוחחנו על משמעותו בחיינו המודרניים, והוריי שיתפו את הזוגות הצעירים בכל מה שעבר עליהם לפני החתונה, במהלכה ואחריה. מאז ועד היום, במשך למעלה מ-22 שנים, אנו מקיימים (במכון הציוני באורנים וב'מדרשה באורנים', שצמחה ממנו) סמינרים לזוגות לקראת נישואים. הפעילות התרחבה גם ל'אלול', ואחר-כך ל'עלמא' ולמקומות נוספים. אנשים רבים, שחולקים איתנו את הביוגרפיה הרוחנית המרתקת, מחתנים כיום עשרות ואולי מאות זוגות מדי שנה.

לשימחתי, הולכים ונפתחים מעיינות נובעים של יצירה שמאפשרים לקיים בריתות, שימחת בת ובר מצווה וטקסי אבלות ברוח יהודית פתוחה ויותר מותאמת לעולמנו. אך כדרכם של השדים שבאים, לפי אגדות הנפוצות בכמה תרבויות, דווקא בחתונה, ושבירת הכלים מגרשת אותם, כך גם כאן, סכנת השרלטנות אורבת. תרבות אין יוצרים מתוך מהלכים כוחניים וחפוזים או מתוך הכרעות אידיאולוגיות בלבד. הקו שדבקנו בו, קו שנעשה פחות ופחות מתחכם במשך השנים ויש בו יותר הבנה של עומק האחריות שבניהול טקסי החיים המלווים יחידים ומשפחות, מאפשר למתן במקצת את הסכנה התרבותית הנשקפת לנו. הדבר גם איפשר במשך השנים התרקמות של שיחה עמוקה וטובה עם קבוצות מגוונות של רבנים ואנשי רוח, המובילים את ניהול טקסי החיים בציבור שלהם. חיי הנישואים וחיי המשפחה מצויים במתקפה (או שמא במגננה) בחברה הישראלית בעידן שלנו. המהלכים להכנתם של זוגות לַטקס ברוח שתדבר אליהם בעומק מהותם, המאמץ התרבותי לעיצוב כלולות שיחדשו בהן פנים, והדגשת ממדי הקדושה שבחיי המשפחה נראים לי חשובים ביותר דווקא בתקופה זו. טקס הכלולות אמור לתת ביטוי לממדים אלה. במקורותינו "פנים חדשות" הם האורחים שבאים להשתתף בשבעת ימי החתונה, ועורכים להם סעודה שאומרים בה שבע ברכות. כשם שאפשר לראות בחתונה טקס שנותן בבני-הזוג "פנים חדשות", מעין זהות חדשה – כך, נדמה לי, ניתן לומר בזהירות על מפעל החתונות החדשות ש"פנים חדשות באו לכאן". העבודה התרבותית בתחום רבה, היא רק בתחילת דרכה, ויש ביכולתה למזג זרמי עומק מגוונים בחברה היהודית-ישראלית למפעל יצירתי גדול לחידוש פנים.

שי זרחי הוא המנהל הפדגוגי של "המדרשה באורנים" וחבר מערכת "ארץ אחרת"

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

שי זרחי הוא מורה לספרות עברית במדרשת אורנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה