דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 במרץ 2007 | מהדורה 38

פמניזם כמוצר צריכה

במבט ראשון נראה הקטלוג של 'קום איל פו' כפרויקט שחרור תודעה פמיניסטי. במבט שני, הקטלוג של 'קום איל פו' הוא דוגמה משוכללת לניכוס גישות ביקורתיות ומגמות חתרניות בתרבות העכשווית על-ידי מערך שיווק של חברה קפיטליסטית, שמשתמשת בהן לעידוד מכירות

"תמרה מנסה לחשוב חיובי בחצאית פלמנקו בצבע נחושת",

קטלוג 'קום איל פו' 2005. איור: אורית ברגמן

comme il faut ('קום איל פו' מצרפתית: "כמו שצריך", "כמו שמן הראוי שיהיה") הוא בית-אופנה לבגדי נשים. אתר החברה מונה שבע חנויות ברחבי הארץ, חמש מתוכן בתל-אביב ובגוש דן, וכמה מיזמים נוספים, כמו שני בתי-קפה בתל-אביב ו'כּוּלַה', ספא לנשים. באתר החברה מתנוססת הצהרה: "אנחנו מאמינות בנשים", המוצגת כמחייבת את החברה ל"תחום שלם של פעילות הנוגעת בפמיניזם, במצב האישה, בפעילות למען הקהילה מאמינה ותומכת בקידום נשים… היות והמאבק רחוק מסיומו 'קום איל פו' מאמינה שיש הרבה דרכים להראות נשיות, ולאו דווקא לפי המוסכמות שעולם האופנה והזוהר בוחר להציג".

קטלוג קיץ 2005 של החברה, שכותרתו "עבודות שקופות", נפתח בהצהרה הבאה:
"על עבודות שקופות לא מקבלים שכר. עבודות שקופות הן אלה
שאף אחד לא מחשיב כעבודה, אולי בגלל שאף אחד לא שם לב
שמושקעת בהן עבודה.
אפילו לא אלה שעושות אותן.
העבודות השקופות הן אלה שחונכנו להאמין שאנחנו
עושות מאהבה, חלק מתפקידנו בחיים, חלק מהיותנו נשים.
לעבודות השקופות האלה יש ערך. כלכלי, רגשי וחברתי,
ערך משפחתי וערך אימהי.
אנחנו מאמינות שהעבודות האלה אינן שקופות כלל וכלל.
הן ברורות ואמיתיות ומחייבות חלוקה.
קטלוג קיץ 2005 בא להפוך את העבודות השקופות האלה
לנראות מאוד. ומדוברות".

מבט ביקורתי בחזרה

בטקסט של כעין מניפסט שנכתב במיוחד עבור הקטלוג, וכותרתו: "לא עובדת בשביל אף אחד.. או 'אשת חיל' עושה חשבון (נפש)", מזכירה רוני הלפרן, מרצה לספרות וללימודי נשים באוניברסיטת תל-אביב, את השימוש שעושה וירג'יניה וולף בדימוי ה"מלאך שבבית" – אותו אידיאל ויקטוריאני של אישה ואם המסורה למשפחתה ולביתה – כדימוי שיש להורגו כדי לאפשר לנשים ליצור. בהמשך, תוך התייחסות לביקורת פמיניסטית מארקסיסטית, המצביעה על כך שאת עבודות הבית והטיפול בבעל ובילדים עושות הנשים חינם, והן אינן מוכרות כעבודה או כראויות לגמול – לא על-ידי המדינה לטובת ביטוח לאומי, למשל, ולא על-ידי החברה כולה – מצהיר הקטלוג של 'קום איל פו' על כוונותיו לחשוף את העוול הנגרם לנשים העושות "עבודות שקופות", ואף להציע דרכי פעולה.

ועל מי מדברות נשות 'קום איל פו' כשהן אומרות "נשים"? על-פי הקטלוג, הנשים שקונות קיש כרישה ב'אנג'לינה' והולכות ל"חוג התעמלות מחטבת" הן בעלות רכב, בית, גינה; הן חיות עם בן זוג, כולן אמהות לילדים וקונות את הבגדים היקרים מאוד של 'קום איל פו'. הקטלוג מציג אותן כמי שעומדות לרשותן עוזרת ומטפלת, קוסמטיקאית ומורטת שיער – כולן נשים, "נשים שקופות" שאינן מוזכרות כלל בקטלוג כזכאיות להכרה, נראוּת ודיבור

משום ש'קום איל פו' מצהירה על זהות ועל פעילות פמיניסטית, ומציגה את עצמה כבעלת רגישות גבוהה לצרכים של "נשים אמיתיות", ברצוני להפנות את המבט הביקורתי בחזרה לבית-האופנה ולבחון שני היבטים בקטלוג, הקשורים זה בזה. ראשית, אשאל באיזה מובן תוכנו של הקטלוג הוא פמיניסטי; אילו הנחות יש בו בנוגע לנשים ולפוליטיקה פמיניסטית? שנית, אנסה לברר מהו מעמדו של קטלוג זה כסוג של "ידע" פמיניסטי, כחלק מגוף הידע הקיים והמתגבש של המחשבה הפמיניסטית?

הנשים הלובשות את בגדי 'קום איל פו'

כבר ברשימת תחומי ה"עבודות השקופות", שפותחת את הקטלוג, ניתן לראות את המעבר מן התחומים המוכרים יותר כעבודת נשים – "ניהול ואחזקת מערכות מגורים" ו"שירותי מזכירות והפקה" – אל תחומים הנתפשים כפנימיים ומנטליים יותר – "שירותי ייעוץ והעצמה" ו"שירותי תדמית ועיצוב בן זוג". הכללתם יחד היא המהלך הביקורתי העיקרי שעושה הקטלוג. כל תחום המוצג בו כולל רשימה מפורטת ביותר של פעולות (בתוספת תרשימי זרימה וחישובים), המרכיבות את סדר יומה של האישה. כך, "ניהול ואחזקת מערכות מגורים" מתפרט להחזרת בקבוקים למחזוּר, כביסות, גיהוץ, איסוף בגדים ומיונם, סידור הבית, המטבח וחדר האמבטיה, בישול וסידורים מחוץ לבית. הקטלוג בנוי מכפולות עמודים, כשבעמוד הראשון מופיעה סדרת ציורים של נשים המבצעות את העבודות בתחום הנתון, ובעמוד שלאחרי – המעוצב כדף משובץ בכעין מחברת משימות – רשימת הפעולות.
על דפי הקטלוג, שציירה אורית ברגמן, מופיעים ציורים של נשים הלובשות את בגדי 'קום איל פו', בליווי טקסט המפרט מה הן לובשות ומה הן עושות, והקושר בדרך זו בין הנשים, הפעולות ובגדי החברה באורח טבעי וכמעט הכרחי, עם קריצה של אירוניה. "דנה אוספת מהסלון בקרדיגן עם סיומת רשת מסולסלת ומכנסי פסים מעל הקרסול"; "שירלי שואבת בשנטי בגופיית מעטפת פרחונית וחצאית פשתן עם שרוכי כיווץ"; "שושי מפנה למדיח בגופייה ארוכה ומכנסי קפרי"; "רינה שותלת ביגוניה בחולצת מעטפת מרשת וג'ינס עם מגע משי".

בעמוד שהוקצה ל"שירותי מזכירות והפקה", למשל, "בִּינה לוגמת קפה של בוקר בז'קט פשתן וגופייה דו-צדדית", בעודה מתכננת את האירוע החברתי של הערב בתרשים זרימה של אפשרויות: "האם יעל תכין קיש תרד? אם לא, להזמין ביום ד' קיש כרישה מ'אנג'לינה', בכל מקרה להכין סלט פלפלים"; "גוני לא מוצאת מנוח בגופיית סריג עם גימורי תחרה", בעודה נזכרת שלמחרת נקבע לילד חיסון ב'טיפת חלב' והיא צריכה לבטל את פגישת הבוקר ולבקש מהגננת לבדוק אם יש לו חום.

במרכז העמוד השלישי, שכותרתו "שירותי גידול ושליחה", מופיעה מעין גרסה עכשווית של האֵלָה דוּרגָה מרובת הידיים, שהיא אלת האימהוּת, הנתינה והכוח בפנתיאון ההינדואיסטי. כאן היא אֵם מרובת תפקידים, שמנענעת עגלה ביד אחת, מחזיקה ספרי קריאה ביד השנייה, עוגת יום הולדת ביד השלישית ותיק וכפית עם תרופה בעוד אחת מידיה: "יעל מתפצלת במכנסיים עם רקמת פרחים ועליונית בגוני ירוק תפוח, משכנעת שהטעם המר יעבור צ'יק-צ'ק". שירותי הגידול והשליחה כוללים את העין הצופייה של האֵם הדואגת תמיד: "יונתן מתקרב למדרגה"; את האוזן המאזינה כל הזמן למעשי הילדים, משגיחה ומפקחת: "מה זה השקט החשוד הזה?", את התיעוד המשפחתי: "בִּינה מנציחה את הרגע בשמלת שכבות בצבע שמנת וסריג מכותנה גולמית"; ואת הנכונות התמידית להיות זמינה, מועילה ומגישה עזרה: "ארבע כוסות שוקו בדרגות מתיקות שונות, כריך שוקולד אורגני, וּויטמינים מתחילת הסתיו".

שיאו של המהלך מרחיב את הגדרת ה"עבודות השקופות" לטווח שלם של התנהגויות ופעולות, הנתפשות בדרך-כלל כטבעיות ופרטיות, וכבעלות מניע פנימי. הדבר מוסבר בטקסט של רוני הלפרן, שמצורף לקטלוג: "נישואים ואימהוּת [הם] מוסדות שמייצרים את אתר הדיכוי המרכזי שלנו. אני אומרת מוסדות בכוונה תחילה… בואו נקרא בקטלוג את רשימת המטלות האינסופית, המרכיבה את חיינו כאמהות הבית. בואו נקרא לה בשמה: עבודה. בואו ונכיר בה כעבודה… אם היינו במרחב הציבורי, היינו מדברות על העסקה פוגענית. במרחב הביתי יש לזה כותרת אחרת: 'אשת חיל מי ימצא'".

תחת קטיגוריה זו מציג הקטלוג את "בִּינה לוחשת מילה טובה בחולצת שילובים עליזה ומכנסי כותנה אדומים", ובדף המשימות נוספות לכך עוד דוגמאות: "להגיד לו שהוא נהדר – העובדה שאתה מסדר את המיטה בבוקר, בשבילי זו הצהרת אהבה". וגם "ללמד אותם לאהוב את הגוף שלהם", ואפילו "לבדוק שהיא באמת רוצה להתחתן איתו".

בעמוד שיוּחד ל"שירותי תדמית ועיצוב בת זוג", "דנה מנסה לא לחשוב על פחמימות [כשהיא עומדת על מאזניים] בקומבינזון עם שולי תחרה וקרדיגן עם חורים מעוצבים מעל מכנסי פשתן מנצנצים"; "תמרה מנסה לחשוב חיובי [כשהיא מסירה שערות מהרגליים] בחצאית פלמנקו בצבע נחושת וגופייה בגימור פייטים". מאחורי רשימת המשימות בַּתחום מסתתרת בעיקר השאיפה "לקנות בגדים שתיראי בהם צעירה/סקסית/ רזה". ואם אחרי כל אלה נשארו עוד נושאים פתוחים, מזמין העמוד האחרון של הקטלוג את הקוראות להשתמש בו כמחברת משימות פרטית, "הרשימה שלי".

לזהות את המנגנון הממשטר ולהיכנע לו

אז מה יש לנו כאן? ניתן לומר כי הקטלוג של 'קום איל פו' ממשיך את הפרויקט של המחשבה הפמיניסטית: לחשוף ולהנכיח את תחומי הפעילות הביתית והמשפחתית של נשים, למטרות ביקורת. החשיפה והניתוח הפרטני של דרכי העיצוב המתמיד של הנשיות, והפעולות המשמרות והמכוננות אותה, היה פרויקט פמיניסטי אשר הניע, בין היתר, את ה"קבוצות להעלאת המודעות בשנות" (Consciousness raising groups) שפעלו בארצות-הברית השישים והשבעים של המאה העשרים. בקבוצות האלה יכלו הנשים לספר על חוויותיהן בבית ובמרחב הציבורי, ולזכות לתמיכה ולנקודות מבט ביקורתיות באשר להתנהגות המצופה מהן, דבר שאפשר להן בחירה ושינוי. בין הנושאים שנדונו באותן קבוצות היה תכתיב הישיבה ברגליים צמודות בתחבורה הציבורית ובכל מסגרת פומבית, והדרך שבה הוא מדכא וכובל את הגוף הנשי; התביעה לטיפוח הגוף והרגלי הלבוש הכובלים; המחויבות הטוטאלית לבית ולמשפחה, על חשבון חיפוש ועשייה למען עצמן, ועוד.

במבט ראשון, נראה כי הקטלוג אכן ממשיך את המגמה הזאת, בעודו מציג פעולות כדוגמת סידור הבית, ארגון אירועים חברתיים וטיפול בילדים כדרכי ניהול וארגון של חיים נורמטיביים, ולא כנובעות מן הטבע הנשי. הכותרות המתוחכמות שמציע הקטלוג לתחומי הפעילות השונים ולפעולות המרכיבות אותם, אשר מרמזות על היותם מערכות לניהול ולמתן שירותים, מציגות אותם כמנגנוני שעבוד לשגרה הממוגדרת וחושפות את מימד העבודה ללא תמורה, המאפיין אותם. נראה כי הכותרות גם מבקשות לגלות, כי כל התחומים והפעילויות האלה הם תוצר של הבנָיָה מתמדת של הנשיות, שניתן וצריך לפרק אותה כדי לאפשר יותר חירות ומרחב פעולה, וזהות פתוחה יותר לנשים.

עם זאת, ואף כי אינני מטילה ספק בכוונותיהן הפמיניסטיות של יוצרות הקטלוג, כאן לא מוצגת אלטרנטיבה. הכל – סידור הבית, מתן חיזוקים לבן הזוג או הסרת שערות – מוצג כמערך פעולות מחייב שיש להכיר בו, להכיר אותו, לזהותו כמנגנון ממשטר (אם לא משעבד ממש) ולהמשיך לעשות הכל כמו בעבר. אם, כמו בקרב הקבוצות להעלאת המודעות "שחרור התודעה" לווה בהנחה, ששינוי תודעתי יוביל לבחינה מחודשת של המציאות ושל הפעולה בתוכה וביחס אליה, הרי הקטלוג של 'קום איל פו' מציג תפישה המקדשת שחרור תודעתי, אך אינה מצפה כלל לשינוי שיבוא בעקבותיו.

אמנם אפשר גם לטעון, כי הריחוק שיוצר הקטלוג בין הנשים לבין הפעולות שהן עושות הוא אמצעי לחשיבה מחודשת על התפקידים ועל הזהות הנשית. ואולם, מה שמוצג כאן בִּכְסוּת של אירוניה ומודעות עצמית, איננו טקסט פתוח שעשוי לעזור לנשים לחשוב מחדש על הדברים שהן "חונכו להאמין שהן עושות מאהבה, חלק מתפקידן בחיים, חלק מהיותן נשים", אלא טקסט ממשמע כשלעצמו.

אמנם אפשר לטעון, כי הריחוק שיוצר הקטלוג בין הנשים לבין הפעולות שהן עושות הוא אמצעי לחשיבה מחודשת על התפקידים ועל הזהות הנשית. ואולם, מה שמוצג כאן בִּכְסוּת של אירוניה ומודעות עצמית, איננו טקסט פתוח שעשוי לעזור לנשים לחשוב מחדש על הדברים שהן "חונכו להאמין שהן עושות מאהבה, חלק מתפקידן בחיים, חלק מהיותן נשים", אלא טקסט ממשמע כשלעצמו

כדוגמה, אפשר לשאול מדוע המשימה הנשית היא "לדעת כל מה שהוא אוהב במיטה"? גם אם רוצים להישאר במסגרת הדיון הזוגי ההטרוסקסואלי על מין ועל מיניות, יש הרבה ניסוחים אחרים המאתגרים את הנשיות הנורמטיבית, במקום לקבל אותה כמובנת מאליה. הגדרת המשימה יכלה להיות "להצליח להגיד לו מה את אוהבת במיטה"; או להסביר לו עם מי ועם מה את מתמודדת ביחס לגופך. במקום זאת, נמצא כאן משימות כגון: "ללבוש חוטיני" ו"ללבוש פוש-אפ", שחוץ מציוּת עיוור לסטריאוטיפ של הופעה נשית אין בהן דבר, אפילו לא מבט פרודי או חתרני על הנשיות.

מהו, אם כן, פמיניזם ועל מי מדברות נשות 'קום איל פו' כשהן אומרות "נשים"? על-פי הקטלוג, הנשים שקונות קיש כרישה ב'אנג'לינה' והולכות ל"חוג התעמלות מחטבת" הן בעלות רכב, בית, גינה; הן חיות עם בן זוג, כולן אמהות לילדים וקונות את הבגדים היקרים מאוד של 'קום איל פו'. נשים אלה הן נציגות מובהקות של המעמד הבינוני-גבוה ושל התרבות הבורגנית, על מאפייני הזהות, הצריכה והסגנון שלה. הקטלוג מציג אותן כמי שעומדות לרשותן עוזרת ומטפלת, קוסמטיקאית ומורטת שיער – כולן נשים, "נשים שקופות" שאינן מוזכרות כלל בקטלוג כזכאיות ל"הכרה, נראוּת ודיבור" – והן-הן שממלאות למען נשות 'קום איל פו' חלק מן המשימות המתחייבות מנשיותן. נשים שקופות אלה – בדרך-כלל עולות או מהגרות עבודה, נשים מזרחיות עניות, נשים מבוגרות שנפלטו משוק העבודה התחרותי – נעלמות כולן מן השיח הפמיניסטי שמקדמת חברת 'קום איל פו', ונאלמות בו.
זו אינה הערה המנסה לרמוז על איסור להעסיק עוזרת בית או מבקשת לגנות נשים בעלות אמצעים, אלא ביקורת על היומרה של חברת 'קום איל פו' לשמש דוברת ל"כל הנשים" ולפמיניזם אשר הוא, שעה שהיא מכירה רק בנשים בעלות אפשרויות הנובעות ממעמד, אמצעים, השכלה ומרכיבים מסוימים של מוצא והיסטוריה. יתר על כן, בקטלוג החברה המתיימרת להעצים נשים, מוצגות למעשה נשים בעלות בחירה ואפשרויות כקורבנות של מנגנוני חיברוּת. כל שנשים אמידות וחזקות אלה יכולות לעשות הוא לזהות את הנורמות החברתיות, אך אין להן שום בחירה ושום יכולת פעולה ביחס אליהן.

להשתתף במנגנוני דיכוי

המחשבה הפמיניסטית של העשורים האחרונים הכירה זה כבר באי-יכולתה לטעון טענה בשמה של "האישה" או בשמן של "כל הנשים". נשים שונות חיות בתנאי חיים שונים מאוד והאפשרויות שלהן שונות, ופעמים רבות יש ביניהן סתירות עמוקות ומתחים שלא ניתן לפוגג. עובדה זו מערערת על התפישה המקובלת של הפמיניזם, כתנועה פוליטית המייצגת נשים ומניחה את קיומה של קטיגוריית זהות אחידה, שניתן להזדהות איתה ולפעול בשמה. הביקורת הפמיניסטית החדשה תובעת להכיר בקיומן של נשים השותפות למנגנוני הדיכוי, נשים שהן חלק מההגמוניה ונשים בעמדות כוח משמעותיות ביחס לנשים אחרות וביחס לגברים מקבוצות שונות.

ביקורת זו, כנגד הפמיניזם כפוליטיקה של זהות שהמרכיב המגדרי במרכזה, מתמקדת בהבדלים של מעמד, צבע עור, תרבות ומסורת, גיל, נטייה מינית ועוד, כדי להצביע על הפיצולים הפנימיים הרבים בין קבוצות הנשים השונות, ועל המתחים והסתירות ביניהן. מכאן, שאין "פמיניזם אחד" שכל הנשים יכולות להתאחד תחת דגלו. הדרישה להכיר בהבדלים לוּותה בביקורת חריפה כנגד אופיו הבורגני, ההטרוסקסואלי והלבן של הפמיניזם שייצג את הזרם המרכזי בארצות-הברית ובאירופה, וחייבה התייחסות לניסיונן הייחודי של נשים עניות, שחורות, מבוגרות, שמנות, לסביות, דתיות, והכרה בידע החלופי שלהן על נשים ועל העולם, כידע המאתגר את החשיבה הפמיניסטית הממוסדת.

עוד לפני עשרים שנה כתבה החוקרת והפעילה הפמיניסטית צ'נדרה מוֹהַנטי, שההגות הפמיניסטית המערבית אינה יכולה להימלט מהאתגר למקם את עצמה במערכת הכלכלית והפוליטית הגלובלית ולבחון את תפקידה בה, ובתוך כך, גם את היחסים המורכבים ורבי-הסתירות בין נשים מקבוצות מעמדיות, מוצא אתני וגזעי, קבוצות לאומיות ומיקום גיאו-פוליטי שונים (ללמוד פמיניזם: מקראה, הקיבוץ המאוחד, 2006). בהקשר הישראלי כתבה לאחרונה ערין הווארי על "גדר ההפרדה הפמיניסטית" (מחסום:
http://www.mahsom.com/cat.php?id=2), כי "הפרויקט הפמיניסטי נושא את דגלי השוויון, השחרור והצדק, אך נוכחותן של נשים בראש מדינות [וניתן להוסיף: בראש חברות מסחריות] המבוססות על דיכוי, אינה ערובה לשום צדק. נשים מ'טבען' אינן יותר טובות מגברים".

הטענה השנייה נגד הפמיניזם כפוליטיקה של זהות מקורה בפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית, ובחשיבה הביקורתית של הוגים כדוגמת מישל פוקו. במסגרת חשיבה זו נתפשת כל זהות, כולל זהות מינית ומגדרית, כמנגנון ממשטר ומדכא. הטענה היא שהמחשבה הפמיניסטית עצמה יכולה בקלות להפוך לאמצעי משטוּר ופיקוח על נשים ועל ייצורה של נשיות ראויה, ובכך לשוב ולצמצם את חירויותיהן של נשים, במקום להרחיבן. ג'ודית בטלר, ממובילות החשיבה הפמיניסטית המערערת על תפישת הפמיניזם כפוליטיקה של זהות, מציגה זאת כך: "אם מישהי היא אישה, זה ודאי לא כל מה שהיא; המונח איננו ממצה לא משום שקיים 'אדם' קדם-מגדרי שהוא טרנסצנדנטי לאבזוּר המגדרי שלו, אלא משום שהמגדר איננו מכונָן תמיד באופן קוהרנטי או עקבי בהקשרים היסטוריים שונים, ומשום שהמגדר מצטלב עם אופנויות גזעיות, מעמדיות, אתניות, מיניות ואזוריות של זהויות המכוננות באופן דיסקורסיבי. כתוצאה מכך, אי-אפשר לבודד את המגדר מן ההצטלבויות הפוליטיות והתרבותיות שבהן הוא מיוצר ומשומר" (Gender Trouble, 1990. תרגמה עמליה זיו, מכאן ב', עמ' 201-191, 2001).

השחרור, לפי הגישה האמורה, הוא שחרור מכבלי השיח הבינארי של מין ומגדר, הגדרה התקפה בכל הנוגע לנשים ולגברים כאחד. משמעויותיה מרחיקות הלכת של העמדה הזאת הן, ראשית, כי הפעולה הפוליטית אינה תלויה בקיומה של זהות יציבה וקבועה ואינה נשענת על זהות זו, כשהיא נדרשת להגדיר את העוולות שהיא יוצאת כנגדן. לכן כל דיבור בשמן של נשים כקבוצה הוא בהכרח פיקציה, או אסטרטגיה שהדוגלים בה חייבים להכיר באופייה החלקי. שנית, עומדת כאן למבחן התפישה שלפיה יש קשר ישר בין תודעה לפעולה, בין היתר משום שתודעה הכבולה במגבלות ההגדרות הקיימות של מין ומגדר – כולל תודעת השחרור הפמיניסטית – היא חלק מן המנגנון המשמר ומשחזר את מבנה השיח, כולל השיח הפמיניסטי הקיים ותבניות השעבוד שכנגדן הוא יוצא. לפי תפישה זו במובנה הרדיקלי ביותר, השיח הפמיניסטי הוא חלק משיח הדיכוי המגדרי, ולכן הפמיניזם הפוסט-סטרוקטורליסטי מקשה על הניסיון, הנעשה גם במאמר הנוכחי, להגדיר במדויק את הצמתים והמקומות שהפמיניזם חדל להיות בהם שיח משחרר.

ביקורת מן הסוג הזה, והשפעתה העמוקה על הדרכים שהמחשבה הפמיניסטית בת-ימינו מעצבת בהן את שיח השחרור שלה, לא מצאה את דרכה לקטלוג של 'קום איל פו'. לא זאת בלבד שהקטלוג מבטא מחשבה אנכרוניסטית ושמרנית באשר לזהות הנשית ולשחרור מהבנָיָה מגדרית; הוא אף משתתף בהמשך ייצורם של מנגנוני דיכוי מעמדיים ומגדריים.

המלכודת של המחשבה הפמיניסטית העכשווית

מעֵבר לניתוח תוכנו הפמיניסטי של הקטלוג, חשוב לתהות גם בנוגע לטיבו ולמשמעויותיו של הידע הפמיניסטי המשווק בקטלוג מסחרי. הקטלוג של 'קום איל פו' הוא דוגמה משוכללת לניכוס גישות ביקורתיות ומגמות חתרניות בתרבות העכשווית על-ידי מערך שיווק של חברה קפיטליסטית, שמשתמשת בהן לעידוד מכירות. טענות דומות הועלו בעבר בנוגע לחברת 'בנטון' והשימוש שנעשה בפרסומיה בתפישות של רב-תרבותיוּת; למשל, בקמפיין "הצבעים המאוחדים", שהציג ילדים מרקע גזעי שונה כביטוי לפתיחוּת התרבותית של החברה. הטענה כלפי חברות אלה היא שהן מנצלות באופן ציני את כוח המשיכה של זהויות השוליים ושל הדימויים החותרים תחת התרבות ההגמונית, כדי להגדיל את היקף המכירות שלהן ולהעצים את תרבות הצריכה, שכנגדה מופנית הביקורת התרבותית והפוליטית מלכתחילה. נעמי קליין, בספרה "בלי לוגו – המטרה: בריוני המותגים" (תרגמה עידית פז, בבל, 2002), הציגה מורכבות זו בצורה מפורטת ומרתקת.

אינני רוצה להאשים את יוצרות הקטלוג של 'קום איל פו' בציניות, משום שכל הכתוב והאמור בפרסומי החברה מעיד על רצינות גדולה ביחסן לפמיניזם, לנשים ולהשלכותיו החברתיות של אי-שוויון מגדרי. עם זאת, הקטלוג שלהן מראה כי התיאוריה הביקורתית כשלעצמה הופכת למוצר ולמטבע עובר לסוחר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית, גם כאשר היא מכוונת כנגד תרבות זו עצמה או תופעות הנגזרות ממנה. תודעה פמיניסטית נעשית לחלק מהמותג 'קום איל פו', כמייצגת זהות נשית בורגנית מתוחכמת ומודעת לעצמה, שהחברה משווקת. הנשים שקונות ולובשות את בגדי 'קום איל פו' רוכשות את הזהות הזאת, ואת הדימויים הנלווים אליה, יחד עם הבגדים.

במסגרת זו אפשר להציג גם שאלה כללית יותר, החורגת מגבולות הקטלוג של 'קום איל פו': מה קורה לתיאוריה ולאידיאולוגיה, כשהן יוצאות מכותלי האקדמיה וממשרדי הארגונים הפמיניסטיים אל מרחב הצריכה הציבורי? הדחף האידיאולוגי לפקח ולדייק ("זה לא מה שהתכוונו אליו", "זה לא פמיניזם אמיתי"), לחשוף שימוש לרעה ("זו מניפולציה", "רטוריקה ריקה" וכו'), אינו תקף במרחב הצריכה, שאינו מתנהל על-פי הכללים האלה. הפמיניסטיות, שרגילות לנהל מאבקים במרחב שבין האקדמיה לבין מה שמכונה "השטח" (כלומר, הארגונים הפמיניסטיים), צריכות להביא בחשבון גורם חדש, שהמוטיבציות שלו שונות. על-פי ההיגיון הקפיטליסטי, חברת 'קום איל פו' רשאית לעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותה, כדי למכור את מוצריה.

בעמוד שהוקצה ל"שירותי מזכירות והפקה", למשל, "בִּינה לוגמת קפה של בוקר בז'קט פשתן וגופייה דו-צדדית", בעודה מתכננת את האירוע החברתי של הערב בתרשים זרימה של אפשרויות: "האם יעל תכין קיש תרד? אם לא, להזמין ביום ד' קיש כרישה מ'אנג'לינה', בכל מקרה להכין סלט פלפלים"; "גוני לא מוצאת מנוח בגופיית סריג עם גימורי תחרה", בעודה נזכרת שלמחרת נקבע לילד חיסון ב'טיפת חלב' והיא צריכה לבטל את פגישת הבוקר ולבקש מהגננת לבדוק אם יש לו חום

לפיכך, ניתן לראות כי הקטלוג של 'קום איל פו' הוא ביטוי אחד מני רבים לסבך התיאורטי והפוליטי שבו לכודה המחשבה הפמיניסטית של העשורים האחרונים, ולדו-ערכיות העמוקה המאפיינת את הדיון והפעולה הפמיניסטיים בימינו. מצד אחד, מדובר בטקסט הנשען על תודעה ועל כלי ניתוח פמיניסטיים של תפקידי מגדר, אימהוּת, בית, משפחה ועבודה. מצד שני, הוא שולח את הנשים לעבוד במטבח ובגינה בבגדים העולים כסף רב, בגדים שלעולם לא ישמשו שום "אישה אמיתית" לעבודה הכרוכה בלכלוך ובמאמץ. זהו קטלוג המתיימר לעורר ביקורת ולהביא לשינוי, ובתוך כך הוא מייצר את קבלת הקיים; הוא פותח פתח לחשיבה מערערת וביקורתית על התנהגות נורמטיבית, אך אינו חורג מתחומו של המהוגן והמקובל בחיים הציבוריים. כך, מותר להזכיר הסרת שערות, דיאטה וחוטיני, אך הס מלהזכיר וסת, טמפונים או סיפוק מיני.

בית-האופנה 'קום איל פו' הפיק קטלוג מסחרי שנועד למכור מוצר, והוא מנסה למכור אותו בתוספת תודעה ביקורתית שיש לה היבטים אנטי-מסחריים. כדאי להשגיח, כי בין כל רשימות המשימות לא נכללה הפעולה הצפויה והמתבקשת, ולוּ גם במסגרת התחום של "שירותי תדמית ועיצוב בת זוג", של רכישת בגדים בכלל ובגדי 'קום איל פו' בפרט. זהו קטלוג שנועד למכור, אך הכסף ומחירי הבגדים אינם מוזכרים בו. וכדי להוסיף לבלבול, אין בו שימוש בדוגמניות ובתמונות הבגדים, אלא ציורים בלבד, וגם בהם לא נמצא את הייצוג המיני הבוטה – הכה פופולרי – של הגוף הנשי; אופיים ייחודי ואינו "ריאליסטי".

רפורמה ולא מהפכה

במבוא לספרה "משא בלתי נסבל: פמיניזם, תרבות המערב והגוף", כותבת סוזן בורדו כי ביקורת התרבות הפמיניסטית אינה תוכנית מִתאר או הנחיות פעולה לנשים בחייהן הפרטיים, ואינה מורה לנו "להתעלות" מעל לתביעות המנרמלות של התרבות או להקריב את עצמנו על מזבח פמיניסטי כזה או אחר. "[ביקורת התרבות הפמיניסטית] אינה אומרת לנו מה לעשות: לרדת במשקל או לא, להשתמש באיפור או לא, להרים משקולות או לא. מטרותיה הן הבהרה והבנה, הגברת המודעות לכוח, למורכבות, לאופייה השיטתי של התרבות ולקוּרים הסבוכים של תפקודה" (Susan Bordo Weight: Feminism, Western Culture and the Body,Berkeley: University of California, 1993, עמ' 30).

נשים המצייתות לתביעות התרבותיות אינן רק "שפוטות" שלהן, אומרת בורדו. הן מבינות היטב את המחיר הגבוה של אי-ציות להן, ואת אפשרויות הכוח, האושר האישי והביטחון הכלכלי הטמונות במסלולי ההצלחה שמתווה תרבות הנורמה. עם זאת, הביקורת הפמיניסטית צריכה לזהות את דפוסי המעמקים של הנרמוּל והמשמוע של הגוף והנפש, ולהתמודד איתם בשיטתיות, תוך התנגדות מתמשכת. ההכרה בכך שציות וקואופטציה הם חלק בלתי נפרד ממנגנוני ההתנגדות, אסור לה לטשטש או להחליש את ההבנה שדפוסים עמוקים אלה פועלים עלינו כל הזמן, ותודעה פמיניסטית מנהלת איתם משא ומתן מתמיד.
ההבדל בין הקטלוג של 'קום איל פו' לבין מה שאני מציעה כאן נראה כהבדל דק. ועם זאת, בייצור ביקורת הקשורה למציאות ולא רק מתריסה כנגדה, אין מנוס מלנסות לאתר את השבילים המתפתלים שבהם רוצים ללכת. לכן זו אינה בשורה של מהפכה, אלא של הכרה בכוחות השונים הפועלים עלינו כנשים פרטיות וכחברות בקבוצות השונות, ובמגבלותיה התמידיות של הדרך הביקורתית. ניתן אולי להיעזר במה שארנה קזין מכנה "ביקורת תרבות דפרסיבית" (במרחק הליכה, בבל, 2004). התפישה הזאת מניחה, כי בתרבות הקפיטליסטית בת-ימינו לא ניתן לדבר על מהפכה חברתית גדולה, ובהתאם לכך, כל פעולה וכל מחאה היא מקומית וחלקית ומכירה במגבלותיה ובמגבלות יכולתה לחולל שינוי: "זו ביקורת שמתבססת על השלמה עם העצב הקיומי – עם כליית החומר, עם המכשלות האנושיות ועם המורכבות של המציאות – ורק מבקשת להתגבר ולשפר. ביקורת תרבות כזאת היא אולי ביטוי לאזלת ידו של הדמיון, אבל היא היחידה הניתנת למימוש – רפורמה מתמדת ולא מהפכה… זו ביקורת שאינה מתיימרת לשנות מציאות אובייקטיבית באחת, אלא מתייחסת לאופי הדינאמי והדיאלקטי של החיים וחותרת להשפיע עליהם".
זהו, למיטב הבנתי, מצבה של הביקורת הפמיניסטית היום.

רונה ברייר-גארב היא מרצה למחשבה פמיניסטית באוניברסיטה העברית בירושלים ומרכזת קבוצות מחקר במכון ון-ליר

רונה ברייר-גארב היא הרכזת האקדמית של שוות - המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה