דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
10 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

פורשי האוצר ומשרותיהם החדשות

רוב הכלכלנים הפורשים ממשרד האוצר ומשתלבים בעולם העסקים עושים זאת בטבעיות גמורה ובלי להרגיש בקיומו של ניגוד אינטרסים כלשהו. מנקודת מבטם – עד היום הם שירתו את המנוע של כלכלת המדינה מתוקף תפקידיהם הממלכתיים, ומהיום הם משרתים אותו ישירות. אריה דיין התחקה אחר האנשים והתופעה והגיע למסקנה שהמהלך הזה גורם להשתלטותו של סקטור אחד בחברה על הנכסים של כל האחרים

איור: זאב אנגלמאייר

בחודשים האחרונים גוברת הביקורת על אנשי משרד האוצר. רבים טוענים כי בגלל גילם הצעיר, אין הפקידים המוכשרים והמצטיינים מסוגלים לשפוט נכוחה תחומים כמו רווחה, בריאות, תרבות, חינוך ותשתיות.

אנשי האוצר מותקפים לא רק בגלל גילם הצעיר. בזמן האחרון נמתחה ביקורת גם על היקף השכלתם הלא-כלכלית. אבל מדיניות האוצר, ממש כמו ההתנהלות האישית של פקידיו הבכירים, אינה קשורה לא להיקף ההשכלה הלא-כלכלית של בכיריו ולא למידת ההתעניינות שלהם באמנות או בפילוסופיה. אין שום סיבה שלא להניח שיש ביניהם, כמו בהרבה קבוצות חברתיות אחרות, לא מעט אנשים שיודעים להעריך ספר טוב או ליהנות מהאזנה לקונצרט. מדיניות האוצר וההתנהלות של אנשיו אינן תופעה תרבותית אלא, בראש ובראשונה, נגזרות מהשקפה אידיאולוגית מגובשת.

כלכלני האוצר, שהם רובם ככולם בוגרי החוגים לכלכלה של האוניברסיטאות הישראליות וקצתם גם בעלי תואר שני ושלישי בכלכלה או במינהל עסקים מאוניברסיטאות בארצות-הברית, חולקים השקפה פוליטית ואידיאולוגית הרואה בהקטנת מעורבותה של המדינה בפעילות הכלכלית והחברתית ערך מרכזי (אם לא המרכזי) ברשימת הערכים שעל המדינה לשאוף להגשמתם. על פי האידיאולוגיה הזאת, תפקידה העיקרי של המדינה הוא ליצור את התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שיאפשרו לאנשי העסקים הפרטיים להרחיב את עסקיהם ככל שרק ירצו ולהגדיל את רווחיהם ככל שרק יוכלו. לא המדינה, אלא אנשי העסקים הפרטיים, הם שצריכים להיות האמונים על פיתוחה של כלכלת המדינה. יצירת התנאים שיאפשרו את שגשוגו של הסקטור העסקי הפרטי היא המפתח היחיד לצמיחה כלכלית, שממנה (או ליתר דיוק מפירוריה) ייהנו בסופו של דבר גם שאר חלקי האוכלוסייה.

רוב הכלכלנים הפורשים ממשרד האוצר ומשתלבים בעולם העסקים עושים זאת בטבעיות גמורה ובלי להרגיש בקיומו של ניגוד אינטרסים כלשהו. מנקודת מבטם יש למעבר הזה אפילו הצדקה אידיאולוגית: אם הכלכלה היא המפתח לפיתוח החברה ואם המגזר הפרטי הוא המנוע של כלכלת המדינה, הרי שאין כאן ניגוד אינטרסים אלא דווקא המשכיות: עד היום הם שירתו את המנוע של כלכלת המדינה מתוקף תפקידיהם הממלכתיים, ומהיום הם משרתים אותו ישירות. בעבר, כאשר הסקטור ההסתדרותי נחשב למנוע המפתח את המדינה, הם הצטרפו לקונצרנים של חברת העובדים. עתה, כאשר המנוע עבר מהסקטור הציבורי אל הסקטור הפרטי, הם בסך הכל הולכים בעקבותיו.

הגיבוי הרעיוני שמקבלים פקידי ציבור שנעשו מנהלים בחברות פרטיות – ובהן חברות הקשורות לנושאים שבהם טיפלו בעבר מתוקף תפקידם הציבורי – מנוסח בדרך כלל כך: "מה הם רוצים? שהוא ילך עכשיו למכור פלאפל? הרי אנו מעוניינים באנשים טובים בתפקידים ציבוריים. אם נאסור עליהם לעבוד בחברות פרטיות, יגיעו לשירות הציבורי רק אנשים לא ראויים". אבל תפישת עולם זו וגיבוי רעיוני זה אינם הופכים את הנהירה של פורשי האוצר אל בעלי ההון לתופעה לא-חמורה או בלתי-מזיקה.

הסיבות המביאות את בעלי החברות והתאגידים הגדולים במשק לרצות בשירותים של אלה שאיישו את צמרת האוצר שקופות למדי. הם אמנם בעלי יכולות מקצועיות מרשימות וכישוריהם הניהוליים מפותחים, אך לקשריהם האישיים עם מי שעד אתמול היו כפופים להם (או ממונים עליהם), וממשיכים לעבוד באוצר ובצומתי הכרעה ממשלתיים אחרים, יש כמובן ערך כלכלי עצום. מי שמילא תפקיד בכיר בצמרת האוצר, ומכהן היום כיושב ראש של בנק גדול, כסמנכ"ל בקונצרן ביטוח או כיועץ בכיר בתאגיד כלכלי מוביל, לא יתקשה להפעיל השפעה, בדרכים חוקיות לחלוטין, על מי שממלאים היום את התפקידים הממלכתיים שהוא עצמו מילא בעבר. היכרותו הקרובה עם דרכי הפעולה של משרד האוצר, התמצאותו בנבכי התרבות הארגונית שלו וכן קשריו עם בכירי המערכת הפוליטית, עומדים עכשיו לרשותו של איל ההון. התוצאה פרושה לפנינו במדורי הכלכלה של העיתונים: פורשי האוצר מספקים לאילי ההון קשרים והיכרויות השווים מיליארדים, ומקבלים מהם בתמורה תנאי העסקה שהופכים אותם, זמן קצר מאוד אחרי פרישתם משירות המדינה, לחלק מהאלפיון העליון.

שנת צינון אחת

אם מטרתם של התהליכים הפוליטיים-כלכליים המתנהלים בצמרת האוצר היא לקבוע את הדרך שבה תחלק המדינה את משאביה המוגבלים בין החלקים השונים של החברה הישראלית, כי אז ברור שכל משאב המוקצה לסקטור אחד בחברה מפחית את כמות המשאבים המוקצים לסקטורים האחרים. התהליך המתואר פה מוביל הלכה למעשה להשתלטותו הכמעט מוחלטת של סקטור קטן אחד בחברה הישראלית – סקטור בעלי ההון – על תהליך הקצאת המשאבים. השתלטותם של בעלי ההון על התהליך הזה פוגעת פגיעה של ממש בכל שאר חלקיה של החברה הישראלית. חוקי הצינון אוסרים על בכירים הפורשים משירות המדינה לעסוק במשך שנה בנושאים שבהם עסקו במסגרת עבודתם בשירות המדינה. הצעת-תיקון לחוק הצינון, שהוגשה לכנסת על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', תוכל לתקן אולי את המצב הזה; אם היא תתקבל, פקידים בכירים שיפרשו ממשרד האוצר יהיו מנועים מלעבוד בחברות כלכליות פרטיות במשך חמש השנים הראשונות שלאחר פרישתם.

התופעה אינה חדשה. תחילתה עוד בשנות השבעים, כשעמירם סיוון פרש מכהונתו כמנכ"ל משרד האוצר ומונה ליו"ר בנק הפועלים. היא גם אינה מצטמצמת למשרד האוצר, ומאפיינת את צמרותיהם של גופים נוספים כמו בנק ישראל, משרד התקשורת ומשרד התעשייה. רשימת הפקידים הבכירים לשעבר, שהשתלבו בשלושת העשורים האחרונים בצמרת העולם העסקי, כוללת מן הסתם מאות שמות.

לצד מנכ"לים של משרד האוצר – כמו ויקטור מדינה, שהיה ליו"ר בנק המזרחי, עמנואל שרון, שהיה ליו"ר בנק הפועלים, ואהרון פוגל, שהיה ליו"ר חברת הביטוח מגדל – מופיעים בה לא מעט פקידים בכירים שהשתלבו, לפעמים מיד בתום שנת הצינון הקבועה בחוק, באחד הגופים שעל פיקוחם היו ממונים. אמנון גולדשמידט, גליה מאור וזאב אבלס, שכיהנו שלושתם כמפקחים על הבנקים בבנק ישראל, הם הדוגמה הטובה ביותר לכך. שלושתם זכו במשרות בכירות בשלושה מהבנקים שעל פעולותיהם פיקחו: מאור מונתה ליו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי, אבלס ליו"ר מועצת המנהלים של בנק איגוד וגולדשמידט לסמנכ"ל בנק דיסקונט.

הרשימה הארוכה של פורשי האוצר ובנק ישראל שהשתלבו בצמרת העסקית-פרטית כוללת גם את אריה מינטקביץ', שהיה יו"ר הרשות לניירות ערך ונעשה ליו"ר בנק דיסקונט; את דוד מלגרום, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר ומונה ליו"ר החברה הישראלית לביטוח אשראי (הנשלטת על ידי חברת הכשרת היישוב); את דורון שורר, שהיה סגן הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון והיה ליו"ר מבטחים; את יוסי ניצני, שהיה יו"ר רשות החברות הממשלתיות ומכהן היום כסמנכ"ל בנק מזרחי-טפחות; את משה גביש, שהיה סגן נציב מס הכנסה והיה ליו"ר הדירקטוריון של חברת דנקנר השקעות; את יוסי קוצ'יק, שהיה הממונה על השכר במשרד האוצר (וגם מנכ"ל משרד ראש הממשלה) ומונה ליו"ר חברת כוח האדם מנפאואר; את ד"ר ליאורה מרידור, שאחרי שמילאה תפקידים בכירים בבנק ישראל מונתה לסמנכ"ל הבנק הבינלאומי הראשון ומכהנת עכשיו כיו"ר בזק בינלאומי ועוד רבים אחרים. אחרון המצטרפים אליה הוא אלי יוסף, שכיהן במשך 25 השנים האחרונות כדובר משרד האוצר. יוסף, שאין לו השכלה כלכלית אך מכיר את משרד האוצר טוב יותר מכל כלכלן, הצטרף עם פרישתו לחברת לובינג, העוסקת בייעוץ ובשתדלנות פוליטיים. בין לקוחותיה של לובינג יש לא מעט גופים כלכליים גדולים, שרבות מההחלטות החשובות בענייניהם נקבעות במשרד האוצר.

שבעה חשבים כלליים כיהנו בשלושים השנים שקדמו למינוי של ירון זליכה לתפקיד זה. רק אחד מהם ויתר על הצעות השוק הפרטי. חמישה מבין ששת הנותרים השתלבו בצמרת הבנקאות, שיש לה קשרים ענפים עם אגף החשב הכללי: גיורא גזית סיים את כהונתו כחשב כללי בסוף שנות השבעים והיה לאחר מכן למנכ"ל בנק הפועלים. מחליפו איתן רף פרש בתחילת שנות השמונים והיה יו"ר בנק לאומי. אריה שר, שמילא את תפקיד החשב הכללי אחרי רף, כיהן כמנכ"ל בנק דיסקונט בניו יורק; ואלי יונס, מחליפו של שר, היה שנתיים (2005-2003) מנכ"ל בנק הפועלים ומכהן מאז 2005 כמנכ"ל בנק מזרחי-טפחות שבשליטת משפחת עופר ומוזי ורטהיים. את יונס החליף ראובן קוקולביץ', שלא הלך לשוק הפרטי, ואת קוקולביץ' החליף שי טלמון, שמונה לאחר פרישתו למנהל מחלקת האשראי העסקי בבנק הפועלים. את טלמון החליף ניר גלעד, ששנה אחרי פרישתו מהאוצר מונה לסמנכ"ל (ולאחר מכן למנכ"ל) בחברה לישראל. הנסיבות שהובילו למינוי של גלעד לתפקיד בכיר בתאגיד החברות שבבעלות משפחת עופר מונחות, מאז נודע על המינוי ביוני 2006, על שולחנם של שופטי בג"ץ.

תשובה ששווה מאות מליוני-שקלים

העתירה העוסקת במינוי של ניר גלעד הוגשה על ידי התנועה לאיכות השלטון, והיא למעשה המשך ישיר לעתירה קודמת של התנועה, שעסקה אף היא בקשריו של גלעד עם החברה לישראל.

בעתירה הראשונה, שהוגשה ב-2003, ביקשה התנועה להביא לביטול הסכם שנחתם בין גלעד, בשמה של ממשלת ישראל, לבין החברה לישראל. במרכז המשא ומתן שהתנהל בין גלעד לבין נציגי משפחת עופר, והסתיים בחתימה על ההסכם הזה, עמדה השאלה האם חייבת המדינה לפצות את החברה בעקבות פקיעת תוקפו של זיכיון שהנציב העליון הבריטי נתן לחברת הנפט הבריטית ב-1932, כאשר הקימה את בתי הזיקוק בחיפה. השאלה הזאת, הנראית במבט ראשון משונה במקצת, איננה משונה כלל: ממשלת ישראל היא יורשתו החוקית של הנציב העליון, והחברה לישראל שבבעלות האחים עופר מחזיקה היום ב-26 אחוז ממניות חברת בתי הזיקוק, שירשה את נכסי חברת הנפט הבריטית בארץ. התשובה שממשלת ישראל נתנה באמצעות גלעד לשאלה כביכול-משונה זו שווה אפוא מאות מיליוני שקלים.

האמנה שהנציב העליון חתם עליה ב-1932 קבעה כי הזיכיון להפעלת בתי הזיקוק יהיה בתוקף 71 שנה, וכי בתום תקופת הזיכיון (ב-2003) כל נכסי החברה בארץ, כולל הקרקעות שעליהן נבנו בתי הזיקוק במפרץ חיפה, יושבו ללא תמורה לבעלותו של הנציב. ממשלת ישראל, יורשתו של הנציב, דרשה מהחברה לישראל לכבד את הסעיף הזה. עמדת הממשלה, כפי שנקבעה בתחילת המשא ומתן בין גלעד לעופר, היתה שעם פקיעת הזיכיון מאבדות מניותיה של החברה לישראל בבתי הזיקוק את כל ערכן, בתי הזיקוק עוברים לבעלותה המלאה של המדינה ואין למדינה כל חובה לפצות על כך את החברה לישראל. עד שהסתיים המשא ומתן עם עופר השתנתה עמדת המדינה מהקצה אל הקצה. בניגוד לעמדתה הראשונית הנחרצת של ממשלת ישראל, ההסכם שגלעד חתם עם החברה לישראל ב-2 בדצמבר 2002, ואושר משפטית על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דוידה לחמן-מסר, וציבורית-פוליטית על ידי צוות בין-משרדי מיוחד שהקימה הממשלה, הכיר בזכותה של החברה לישראל למכור למדינה את מניותיה בבתי הזיקוק "במחיר המשקף הערכת שווי של בתי הזיקוק" על פי ההנחה כי לחברה ניתנה "זכות להחזיק בנכסי בתי הזיקוק למשך חמישים שנים נוספות לפחות". במילים פשוטות יותר: ההסכם זיכה את החברה לישראל בפיצוי בגובה של חצי מיליארד שקלים.

התנועה לאיכות השלטון בישראל ביקשה מבג"ץ לפסול את ההסכם, אך חמשת השופטים שדנו בעתירתה קבעו שאין זה מעניינו של בג"ץ להתערב בהסכמים כספיים מהסוג הזה ודחו את העתירה. עם זאת, יש לציין כי כל אחד מהשופטים כתב פסק דין נפרד, וכל אחד מהם כלל בפסק דינו פיסקה אחת לפחות של ביקורת על ההסכם. החריף מבין החמישה היה השופט מישאל חשין. "ההסכמים שכרתה המדינה עם בתי הזיקוק ועם החברה לישראל", כתב, "הם הסכמים הפוגעים קשות במוסר הציבורי". "בית המשפט", כתבה השופטת אסתר חיות, "אינו בוחן את השאלה האם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר, אך השתלשלות העניינים בפרשה מעוררת תחושה ברורה של אי-נוחות". השופטת מרים נאור כתבה בנימה דומה: "המחשבה שייתכן והמדינה 'מחלקת', כלשון העותרת, את נכסיה בשעה שאפשר והיא זכאית להשבתם חינם אין כסף היא מחשבה הטורדת את המנוחה, ובפרט בשים לב לסכומים בהם מדובר". שופטי בג"ץ נמנעו כאמור מלפסול את ההסכם, אך המליצו למבקר המדינה לבדוק את הנסיבות שבהן נוצר. המבקר דאז, השופט אליעזר גולדברג, אימץ את המלצתם וקבע בדו"ח שפרסם כי החשב הכללי, ניר גלעד, קבע את גודל הפיצוי שיינתן לחברה לישראל – "דמי ההרשאה", בלשון הדו"ח – בדרך המנוגדת לכללי המינהל התקין: "לא הציג לגורמים הממשלתיים הנוגעים בדבר תחשיב מפורט שלפיו היו אמורים להיקבע דמי ההרשאה"; "לא היו לו נתונים הנוגעים לחלק מהשיקולים והמשתנים שלטענתו שימשו אותו בקביעת דמי ההרשאה". בנוסף נאמר כי "הכנת ההסדר לא לוותה בעבודת צוות היגוי שבו היתה אמורה להשתתף רשות החברות הממשלתיות, כפי שנדרש כבר בהחלטת הממשלה מ-1995, ואנשי המקצוע ברשות לא שותפו באופן מספק בהכנת ההסדר".

גלעד פרש ממשרד האוצר ביוני 2003, חצי שנה לאחר שחתם על ההסכם עם החברה לישראל. באוקטובר אותה שנה הוא ביקש מהמדינה לקצר את תקופת הצינון שהיה מחויב בה כדי שיוכל להתמנות למנכ"ל חברת מגדל אחזקות, השולטת בחברת הביטוח מגדל (שמשפחת עופר אינה קשורה בבעלות עליה). בקשתו נדחתה, והוא נאלץ לדחות את כניסתו למגדל ליולי 2004. בפברואר 2006 עזב גלעד את מגדל, ושלושה חודשים לאחר מכן מונה לסמנכ"ל בחברה לישראל. וכך, שלוש וחצי שנים לאחר שאישר לחברה פיצוי של חצי מיליארד שקלים בדרך שספגה ביקורת קשה הן משופטי בג"ץ והן ממבקר המדינה, היה גלעד למנהל בכיר בה.

התנועה לאיכות השלטון פנתה מיד אל מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, ודרשה ממנו להורות על פתיחה בחקירה פלילית שתקבע אם קיים קשר כלשהו בין הדרך שבה ניהל גלעד את המשא ומתן על פיצוי החברה לישראל בעניין בתי הזיקוק לבין מינויו לסמנכ"ל בחברה לישראל. היועץ מזוז החליט שאין מקום לעריכת חקירה כזאת, והתנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ כדי שיחייב אותו להורות על חקירה כזאת. בעתירתם שואלים פרקליטי התנועה בין השאר "האם מר ניר גלעד 'שלח לחמו על פני המים'? האם הפר את אמונו של הציבור? […] העותרת תאמר כאן ועכשיו: העותרת אינה מתיימרת לדעת את התשובה לשאלות הללו. אך יודעת העותרת היטב, שהן דורשות חקירה". העתירה הזאת עדיין תלויה ועומדת, אך מהמסמכים שהצטברו בתיק כבר מזדקרת העובדה הזאת: המדינה מתייצבת מאחורי ניר גלעד ומגינה לא רק על ההסכם שחתם ב-2002 עם החברה לישראל, אלא גם על התנהלותו מול החברה לישראל לאחר פרישתו משירות המדינה. "בניגוד לטענת העותרת", כתב אבי ליכט, סגן בכיר לפרקליט המדינה, בתשובת המדינה לעתירת התנועה לאיכות השלטון, "ההסכם אינו נתפש על ידי המדינה כהסכם כושל, אלא כהסכם מחויב המציאות בעיתוי שבו נחתם, זמן קצר לפני תום תקופת הזיכיון". הביקורת שמתחו עליו שופטי בג"ץ כוונה, לטענת המדינה, רק "כלפי התמשכות ההליכים שהביאה לאילוץ שבחתימת ההסכם סמוך לתום תקופת הזיכיון".

"כיוון חיצי העותרת אל עבר ניר גלעד אינו ממין העניין", מוסיפה וטוענת המדינה. "אכן, ניר גלעד נטל חלק מרכזי בגיבוש ההסכם עם בתי הזיקוק והחברה לישראל במהלך שנת 2002. אולם הוא לא פעל כשחקן יחיד, אשר יש מקום או ניתן להטיל עליו אחריות פלילית בגין פעולותיו במסגרת מילוי תפקידו. בכך נופלת התֶזה הבסיסית של העותרת, עליה עומדת העתירה כולה […] לא נמצא כל בסיס לקיומו של חשד סביר שהעסקתו של מר גלעד בחברה לישראל היא בשל הבטחה שניתנה לו בעת שכיהן כחשב כללי […] גם לוּ היו ראיות לכך שמדובר בתגמול לאחר מעשה, ספק רב אם ניתן היה לראות בכך עבירה פלילית, שכן בעת שבוצע חוזה ההעסקה, מר גלעד כבר לא היה עובד ציבור, ובאין הבטחה מוקדמת, אין בכך משום עבירה פלילית. אולם, על כל פנים, גם לטענה לפיה חוזה ההעסקה ניתן למר גלעד בשל כך שהיטיב עם החברה לישראל, אין בסיס של ממש, למעט ספקולציות".

נוכח ההגנה שקיבל מהמדינה, אין פלא שגלעד עצמו הסתפק בהגשת תשובה קצרה, שמחזיקה פחות משני עמודים. "המשיב 2, ניר גלעד", כתב פרקליטו ד"ר דוד תדמור בתשובתו לעתירה, "מתכבד להודיע לבית המשפט הנכבד כי הוא מצרף את קולו לתגובת המשיב 1, היועץ המשפטי לממשלה". המשכה של התשובה הקצרה מתייחס לחשד המועלה בעתירה, ולפיו מינויו של גלעד איננו אלא תשלום שוחד. "מדובר בהכפשה בוטה ומכוערת, גסה ומעליבה, כלפי פקיד ציבור בכיר בגין תקופת כהונתו", כותב תדמור. "ברור ביותר כי דברים אלה ודומיהם שבעתירה, לעולם לא היו נאמרים בשום זירה שאפשר להגיש בהקשרה תביעת דיבה".

מאז הוגשה העתירה הספיק גלעד להתמנות למנכ"ל החברה לישראל (אגב, גלעד סירב להתראיין לכתבה זאת). הגשת העתירה לא הרתיעה את החברה לישראל גם מפני המשך גיוסם של פקידי אוצר בכירים לשעבר. בדצמבר 2007 פורסם שחגי מילר, מי שהיה עד ינואר 2007 סגן החשב הכללי, מונה לסמנכ"ל לפיתוח עסקי בחברת האנרגיה איי- סי-ג'י, השייכת לחברה לישראל. התנועה לאיכות השלטון פנתה ליועץ המשפטי לממשלה גם בעניין הזה, והמשנה ליועץ, מלכיאל בלס, השיב לה כי בבירור שערך בנציבות שירות המדינה מצא כי מינויו של מילר אכן מנוגד לחוק הצינון. "בעקבות טיפולי האמור", כתב בלס, "הודיעני מר מילר ביום 30.12.07, כי החל ממועד זה הוא מפסיק את קשרי עבודתו עם החברה", וכי יחדש אותם "בראשית פברואר 2008, לאחר תום תקופת הצינון הקבועה בחוק". בהמשך המכתב מסביר בלס מדוע לא יינקטו כל צעדים נגד מילר למרות שהפר, כפי שעולה בבירור מהמכתב, את הוראות חוק הצינון. "מר מילר ביקש להדגיש", כתב בלס, "כי תחום העיסוק של החברה (אנרגיות מתחדשות בחו"ל) כלל לא נכלל במסגרת עיסוקיו באגף החשב הכללי במשרד האוצר. לאור דברים אלו, לא מצאנו לנכון לנקוט בהליכים נוספים כלפי מר מילר".

דרך דו-סטרית

לצד המעבר משירות המדינה לשורות בעלי ההון הגדולים צמחה בשנים האחרונות עוד תופעה בעייתית. אם עד עכשיו דובר בעיקר על דרך חד-סטרית, הגרסה החדשה של התופעה כוללת דרך דו-סטרית, שהבכירים נוסעים בה בשני הכיוונים: פורשים משירות המדינה, משתלבים בסקטור הפרטי, ואז חוזרים לשירות המדינה וממלאים בו תפקידים שלא פעם נושקים לאלה שעסקו בהם בשוק הפרטי. הדבר חוקי לחלוטין. חוקי הצינון חלים על העוזבים את שירות המדינה. לא על הבאים אליו.

הדוגמאות הולכות ומתרבות. אורי יוגב החל את עבודתו במשרד האוצר בגיל 26, מיד אחרי שסיים את לימודי התואר השני בכלכלה, וכיהן כיועץ כלכלי של שניים ממנכ"לי המשרד, ויקטור מדינה ויעקב ליפשיץ. כעבור ארבע שנים, ב-1990, הוא פרש לעולם העסקים הפרטי. תחילה מילא תפקיד בכיר בקונצרן הביטוח מגן, אחר כך ניהל את חברת הביטוח הסנה, עמד בראש חברה שייצגה בארץ רשתות מזון זרות שהתחרו על זיכיונות להקמת סניפים, וב-1997 מונה למנכ"ל בזק בינלאומי. ב-2000 הוא שב לשירות המדינה, כדי להתמנות לראש אגף התקציבים, וב-2004 שב והשתלב בעסקים הפרטיים. היום הוא עומד בראש חברה העוסקת בקידום מיזמי מים בישראל ובמדינות אחרות.

גם רם בלניקוב, שנכנס בינואר השנה לתפקיד ראש אגף התקציבים, עבר מסלול דו-סטרי. ב-1983 הוא החל לעבוד באגף התקציבים, וטיפס בו לתפקיד סגן ראש האגף. ב-1990 הוא פרש לעסקים פרטיים, והיה סמנכ"ל בזק ומנכ"ל קווי זהב. לאחר מכן הוא היה מנכ"ל חברת הכבלים הוט, עד שרוני בר-און מונה לשר הפנים ומינה אותו למנכ"ל משרדו. לאחר שבר-און עבר למשרד האוצר היה בלניקוב לראש אגף התקציבים באוצר.

גם רן קרול נסע בשני הכיוונים הללו. בתחילת שנות התשעים, כשאמנון רובינשטיין היה שר האנרגיה בממשלת רבין, היה קרול מנכ"ל המשרד. אחרי שפרש ופנה לעסקים הפרטיים הוא נמנה עם מייסדיה של חברת אנרו, שעסקה בעיקר בפיתוח מיזמים בתחום האנרגיה. בתחילת העשור הנוכחי חזר קרול לשירות המדינה כדי לכהן במשך שלוש שנים, תחת שר האוצר בנימין נתניהו והשר במשרד האוצר מאיר שטרית, כראש אגף התקציבים באוצר. בתום כהונתו זו הוא שב לעולם העסקים הפרטיים והקים את חברת האחזקות אתגל, השותפה הן בפרויקטים בתחום האנרגיה והן בפרויקטים בתחום התחבורה.

את עסקי האנרגיה שלה מקדמת אתגל בשותפות עם קונצרן כלל וחברת שיכון ובינוי (שבשליטת שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים). החברה המשותפת לשלושת הגורמים הללו הקימה בין השאר תחנות כוח בקריית הממשלה בירושלים ובמפעל של הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) בצפון הארץ. באשדוד היא רכשה תחנת כוח, שהוקמה על ידי חברה שפשטה את הרגל ומונה לה כונס נכסים; כונס הנכסים, שמכר את החברה לשותפות בראשותו של מנכ"ל משרד האנרגיה לשעבר, הוא עו"ד משה שחל, שר האנרגיה לשעבר. את עסקי התחבורה שלה מקדמת אתגל בשותפות עם הקואופרטיבים לתחבורה אגד ודן. חברת מטרודן, שהיא החברה המשותפת לשלושת הגורמים הללו וקרול הוא יו"ר מועצת המנהלים שלה, זכתה בשנת 2005 במכרז להפעלת התחבורה הציבורית בבאר שבע. כאשר נהגי מטרודן ניהלו שביתה ממושכת בגלל ההרעה הניכרת שחלה בתנאי עבודתם כתוצאה מההפרטה, החליט שר התחבורה, בצעד חסר תקדים, לסייע לבעלי מטרודן לשבור את השביתה: הוא אישר לחברת קווים, שזכתה במכרז להפעלת קווי אוטובוס באזור תל-אביב, להפעיל גם את הקווים שהושבתו בבאר שבע. שר התחבורה שקיבל את ההחלטה הזאת היה מאיר שטרית, שרק כמה שנים קודם לכן היה ממונה על קרול במשרד האוצר. קרול סירב להתראיין לכתבה הזאת והסכים רק לומר, ש"יש אנשים שטוענים כי פורשי האוצר מצליחים בעסקים הפרטיים בגלל קשרים שקשרו במהלך עבודתם בשירות המדינה. אני לא רוצה להתייחס לטענה הזאת, אבל אני רוצה לומר שלדעתי הצלחתם של האנשים האלה נובעת מהכישורים שלהם ולא מהקשרים שלהם".

השיבה למנגנון הממשלתי לאחר כמה שנות שהייה בעולם העסקים הפרטיים היא חוקית לחלוטין, אבל מעלה כמה וכמה תהיות אתיות: האם אדם באמת מסוגל, עם שובו למנגנון הממשלתי, להתנתק ממחויבויותיו האישיות והרגשיות (לאו דווקא הפורמליות) ומהזדהותו עם מקום עבודתו הקודם? האם ניתן לצפות מבן אנוש שיתייחס באותה מידה של ענייניות ואובייקטיביות אל האיש שעד אתמול שילם את משכורתו ואל מתחריו?

התופעה הזאת מזכירה תופעה אחרת, שהעסיקה בעבר את עולם העיתונות בישראל. בשנות השבעים והשמונים התרבו העיתונאים שפרשו מעבודתם כדי לשמש כדוברים של פוליטיקאים בכירים. חלק מהם חזרו אחר כך לעבודה העיתונאית. עיתונאים אחרים, בעיקר מרשות השידור, יצאו באותה תקופה לשליחויות בנות שנים אחדות מטעם הסוכנות היהודית, ושימשו שליחי עלייה במערב אירופה או בארצות-הברית. גם הם חזרו אחר כך לעבודתם במחלקות החדשות של הרדיו והטלוויזיה. האם חזרו, או יכלו לחזור, נטולי מחויבויות (סמויות) כלפי מעסיקיהם הקודמים? האם אפשר להיות דובר בלשכת שר העבודה והרווחה, או שליח של הסוכנות בפריז, ואחר כך לסקר עבור רשות השידור את הכנסת ואת ועדותיה, כולל ועדת העלייה והקליטה וועדת העבודה והרווחה? האם יכלו עיתונאים אלה לסקר באותה מידה של אובייקטיביות והגינות את פעילות מעסיקיהם-לשעבר ואת זו של מתנגדיהם הפוליטיים? הם טענו שכן, אך לשאלות הללו יש כמובן גם תשובות אחרות.

כיצד פועלת השיטה

לא כל הבכירים הפורשים ממשרד האוצר הולכים לשרת אילי הון. כמה מהאישים שמילאו תפקידים בכירים במשרד – כמו המנכ"לים לשעבר אבי בן בסט, עמנואל שרון ודוד ברודט, ואיש אגף התקציבים מומי דהאן – בחרו דווקא בפעילות מחקרית ואקדמית. אחדים מהם, כמו שרון וברודט, הצטרפו למכוני מחקר לאחר שניסו את כוחם במשך שנים אחדות בעולם העסקים.

"רוב הכלכלנים הפורשים מהאוצר לא היו מתקבלים לעבודה באקדמיה גם אם היו רוצים בכך", אומר ד"ר דהאן, המלמד בבית הספר לממשל של האוניברסיטה העברית וחוקר במכון ון ליר. "רובם לא עסקו מעולם במחקר, ולכן לא עומדים בקריטריונים של האקדמיה". אל נהירתם לעולם העסקים הוא מתייחס בהבנה ובסלחנות. "לאן הם ילכו?" הוא שואל. "להיות זמרי אופרה? מדובר בכלכלנים טובים ובעלי ניסיון שמוצאים את מקומם, באופן טבעי, בתפקידים בכירים בחברות כלכליות גדולות. השאלה הרלבנטית מבחינתי היא האם היו מגיעים לתפקידים האלה גם אילולא עבדו במשרד האוצר. אני לא יכול לענות על כך באופן חד-משמעי כי השאלה הזאת לא נחקרה, אבל נדמה לי שאף אחד מהם לא היה הופך לפועל ניקיון גם אם לא עבד באוצר".

התרחבותה המתמדת של התופעה הזאת חושפת אט-אט את המניעים האמיתיים של אנשי העסקים הקולטים את הפורשים בחברותיהם. ביוני 2006, כאשר בעלי השליטה בחברת בזק מינו את עו"ד דב וייסגלס, שהיה דמות מפתח בלשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ליו"ר מועצת המנהלים של בזק, הדברים עדיין נאמרו בחצי-פה בלבד. תפקידו העיקרי של וייסגלס בחודשים המעטים שבהם כיהן כיו"ר בזק היה לייצג את החברה מול הגופים הממשלתיים המופקדים על הרגולציה בשוק התקשורת (וחוסר הכימיה בינו לבין שר התקשורת אריאל אטיאס היה גם הסיבה המרכזית להפסקת כהונתו), אך התואר הרשמי שניתן לו, יו"ר מועצת המנהלים, והגדרתם הפורמלית של תפקידיו, כלל לא רמזו על כך.

בחודש שעבר, לעומת זאת, כאשר בעלי השליטה בחברת הכבלים הוט שכרו את שירותיו של עו"ד יורם מוקדי, הם לא טרחו כלל ללבוש מסיכות. מוקדי היה במשך שנים יו"ר המועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים ובלוויין שבמשרד התקשורת. עיסוקו העיקרי (ואולי היחיד) היה לפקח מטעם המדינה על עמידתן של שתי חברות – חברת הלוויין יס וחברת הכבלים הוט – בתנאי הזיכיונות שניתנו להן. התפקיד והתואר שמוקדי מקבל עכשיו בהוט – "סמנכ"ל לאסטרטגיה ולקשרי ממשל" – מעיד שאיש אינו מנסה להסתיר את הכוונה האמיתית הגלומה במינויים מהסוג הזה: מי שעד אתמול פיקח על עמידת הוט בתנאים שהמדינה קבעה, ייצג מעכשיו את הוט – בגלוי, על פי הגדרת תפקידו – במגעים עם מי שמונה מטעם המדינה למחליפו.

יורם מוקדי מסרב להתראיין על הנושא הזה, אך "דה-מרקר" ציטט את אחד ממקורביו, שפירט את עמדתו של מוקדי בצורה הבהירה ביותר האפשרית. "לאן בדיוק חשבו שיורם ילך?" שאל. "הרי גם מיכל רפאלי-כדורי, סמנכ"לית הרגולציה ביס, היתה בתפקידה הקודם יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, ושרון פליישר, סמנכ"לית הרגולציה בבזק, היתה עוזרת מנכ"ל משרד התקשורת. מה חשבו, שהוא יהיה מוכר בקיוסק השכונתי?"

אפשר לנסח זאת גם במילים ציוריות פחות ומכלילות יותר: כך פועלת, הלכה למעשה, השיטה הישראלית.

אריה דיין הוא עיתונאי

המאמר פורסם בגיליון מספר 43 של "ארץ אחרת"-"מדינה בצלמם – פקידי האוצר מעצבים מחדש את הישראלים".לחצו כאן להזמנת הגיליון

אריה דיין הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה