דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

פגישה עם אבו-מוך

בימים טרופים ביחסי יהודים וערבים, נסעה דיתה גרי לבקעה-אל-גרביה ופגשה את זיאד אבו מוך, מחנך ואיש דת סופי. ממנו שמעה כי ההיסטוריה לא תסלח למי שלא ירים את קולו כנגד המצב הבלתי-אפשרי ביחסי העמים

פרט. צילום: רחל אורנשטיין

"היום, כמו בכל יום אחר, אנחנו מתעוררים ריקים

ומפוחדים. אל תפתחו את הדלת אל הלימוד

ואל תתחילו לקרוא. קחו כלי מוזיקלי"

גָ'לָאל אֵל-דִין רוּמִי

כאשר התקשרתי אל זיאד אבו-מוך לקבוע מועד, היה לי ברור שהוא יזמין אותי לביתו בבקעה אל-גרבייה. יום אחרי יום אני מנסה להתמודד עם הריקנות והפחד שכל קורבן, כל חלל, יהודי או פלסטיני, משאיר אחריו לנו, החיים. החששות מפני הנסיעה לעיר ערבית בימים אלה נערמו והלכו, אבל לא ראיתי שום אפשרות אחרת. הפחד הגיע אחרי שיחות קצרות עם חברים. חשבתי שאסור לי לנסוע לשם בשום פנים ואופן. לא עזר לי שסיפרתי לחבריי, שזיאד אבו-מוך הוא איש דתי, סוּפי, שאינו מעורב בפוליטיקה, מחנך ואיש רוח שהיה ממקימי וממנהלי מכללת השריעה בעירו, מכללה המושכת אליה אנשי רוח מכל העולם, שבזכותה הוא מכיר אנשי חינוך ורוח מכל רחבי הארץ. התגובה של כולם היתה חד-משמעית: "זה כפר ליד בקעה אל-שרקייה, קן מחבלים, הם יורים בישראלים בלי חשבון. שהוא יבוא הנה, במתח היום, מספיק חמום מוח אחד; שהוא יבוא הנה". אני מחפשת דעות אחרות, ומוצאת חבר שאומר: "את שגרירת השפיות. חובה שתיסעי".

אני חושבת לצרף לפגישה אדם נוסף. חברתי אוהבת ההרפתקאות, שהייתי בטוחה שמיד תביע ביוזמתה את רצונה להצטרף, לא מביעה אף לא צלו של רצון. וכאשר אני שואלת בפירוש, היא מסרבת באלגנטיות. חברה אחרת, השייכת לקבוצה הלומדת לימודים סוּפיים, אומרת לי: "אני פוחדת". בעלה, איש מתון, אומר לי: "שלא תעזי". חברתי מציעה שאולי אקח מונית.

אני עוצמת עיניים ורואה מונית שחורה מחליקה בצהרי היום לעיר ערבית. אני במושב האחורי, אני אינגריד ברגמן בקזבלנקה, אני בלתי נראת אבל רואה רחוב הומה אדם, מפלצת חסרת ראש: סוחרים, נשים, ילדים, הולכי בטל, זוממי זימה. המפרי בוגרט לא מחכה לי ליד הפסנתר. אז המונית פונה מדרך המלך אל כביש צר, המתפתל פנימה במעלה הגבעה, בצדדיו בתים הולכים ומתמעטים. הכביש שומם לחלוטין. דממת מוות. אני מציצה ורואה חלון פתוח, וילון מתבדר ברוח החמה. אני מביטה פעם נוספת ורואה קנה של רובה. לפני שאני מספיקה לצווח: "סע!", נשמעת ירייה. אני אומרת לעצמי באנגלית: " too much tv".

נוף פצוע

הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הכתובה הם אלמנט מרכזי בעיצוב דעת הקהל המודרני. אין ספק שמי שניזון מכלי התקשורת – ומי בעצם לא? – אחוז חרדה מה"מצב" וחי במתח הגורם לא פעם לאובדן פרופורציות. עם זאת, מי לא חש שכלי התקשרות כבר מזמן מתעדים את פינת הרחוב שבו אנחנו גרים?! מי בינינו לא מכיר מישהו שקרה לו אסון? או שכמעט עבר במקום חמש דקות "אחרי" הפיגוע? או הוא עצמו ישב בבית-הקפה בצומת שבו אירע פיגוע, באותה שעה, יומיים לפני? הנוף הישראלי – בעיר, בכפר, על קו-התפר – הוא נוף פצוע. גם בנוף הפנימי של כל אחד מאיתנו נפער פצע עמוק. טלי תמיר, אוצרת התערוכה "שטח אש", המוצגת עכשיו בגלריית הקיבוץ, כותבת: "האמנים מדברים על אובדן הקיום הפרטי, האינטימי, בשל התפשטות שטחי האש אל כל מרחב המחיה שלנו".

בחודשים האחרונים ילדיי מביעים את פחדם ביום שאני עולה בו להר הצופים, ובמקום ציבורי אני מוצאת את עצמי נמנעת מלשבת עם הגב לכניסה. אני מחליטה לדבר עם זיאד אבו-מוך על החשש שלי להיפגש בביתו ואני שומעת את הפליאה בקולו. הוא לא מנסה לשכנע אותי לבוא ולשאלתי, אם הוא מגיע לתל- אביב, עונה שאין לו תוכנית להגיע בימים הקרובים. אני אומרת לו שאני לא רוצה להטיל עליו את ההחלטה היכן ניפגש, והוא משיב שלדעתו אין שום חשש: "בקעה אל-גרבייה היא עיר ערבית בשטח מדינת ישראל".

הוא לא צריך להכביר מלים, ואני רק מבקשת שניפגש בפתח העיר, שלא אצטרך לחפש לבד את מקום מגוריו. אנחנו מסכימים להיפגש בצומת שער מנשה.

ענת שהצטרפה אלי בסקרנות, ואני יוצאות לדרך, וכפי שהציע זיאד אבו-מוך, אנחנו נמנעות מלנסוע על קו-התפר: קיבוץ גן-שמואל, קיבוץ עין-שמר, ואז עוצרות בצד הדרך, מעט לפני צומת שער מנשה, לא הרחק מתחנת האוטובוס שבה אם בלבוש ערבי מסורתי ובנה עם ג'ינס וחולצת טי אדומה מנסים לעצור טרמפ, כפי שעדיין נהוג בצמתים הקטנים מחוץ לערים הגדולות, היכן שכולם עדיין מכירים את כולם. אני מציינת לעצמי, "סימן לשפיות". אני מתקשרת לפלאפון של זיאד. להפתעתי, הפלאפון סגור. מהעבר השני של הכביש יושב גבר במרצדס חדישה וממתין. אנחנו אומרות אחת לשנייה: "זה בטח לא הוא". רמת הביטחון של שתינו עולה, הנה אנחנו מסוגלות לקרוא סימנים במרחב זר. אני מתקשרת פעם נוספת. אני מתקשרת אל ביתו ואשתו, כך אני מניחה, אומרת שהיא לא יודעת היכן הוא, אולי הלך למסגד. ממזרח לצומת, כחמישים מטר לפנינו, יש מגרש חניה גדול ובו 'בית-הפנקייק', חנות גדולה וריקה לממכר מזרוני פרדיס ומסעדה מזרחית. ליד 'בית-הפנקייק' שלוש מכוניות סובארו ושני מכוניות מרצדס. אנחנו נכנסות בנסיעה אטית אל מגרש החניה. המקום שומם, לבד מקבוצת גברים קטנה היושבים על כסאות ברזל בחצר האחורית של בית-הקפה ומשוחחים, כנראה בעלי המקום. לא קשה לנחש שהם מדברים על המצב הכלכלי הקשה. אנחנו לא יודעות איפה להחנות, בעומק או בכניסה, מחליטות משום מה שהכניסה עדיפה, ובוחרות במרפסת שטופת השמש. המסעדה שוממת לחלוטין. אנחנו מתיישבות חצי בשמש וחצי בצל. המלצר, נקי ומצוחצח, במכנסיים שחורים ובחולצה לבנה צחורה, ניגש אלינו ומברך אותנו לשלום.

ענת אומרת שבמקום כזה היא חייבת לטעום לבּנה, ואני מחליטה לקחת טבולי, אבל בעצם, אני מהרהרת בקול רם, "איזה סוג של טבולי יש פה?". וברגע שאני אומרת את המשפט אני מתחרטת, ממתי אני כל-כך אנינת טעם. המלצר מזמין אותנו פנימה, לראות מה יש. בעומק המסעדה עומדים שלושה גברים חסרי מעש, מאחורי גבם המטבח, לפניהם המאכלים. המלצר עומד על כך שאטעם לפני שאזמין, והטבולי מצוינת. ענת טועמת מהלבּנה והיא מעולה. היא מתפתה ולוקחת גם שני ממולאים. אני שואלת בבדיחות הדעת: "זו הגשה עצמית?", והמלצר, שבפירוש לא מגיע ליופיים של המלצרים התל-אביבים, שברגלם האחת הם ממלצרים ובשנייה הם שחקנים-מעצבים-אנשי היי-טייק, אומר: "ובשביל מה אני פה, בשביל היופי?". "אה הלבַנט", אני אומרת לעצמי, "רק לפני שנייה חששתי להיכנס פנימה והנה כבר צוחקים ביחד". בצאתי החוצה אינייכולה שלא להעיף מבט אל עין-שמר משמאל ואל בקעה אל-גרבייה מימין, בגבי מה שהיה פעם 'מזרוני פרדיס', ואיני יכולה שלא לחוש שהיה יכול להיות פה גן-עדן עלי אדמות. אני מתקשרת שוב למספר הטלפון בבית, בחור צעיר עונה, ואחרי כעשרים דקות זיאד אבו-מוך מגיע לקחת אותנו. אבו-מוך לא יוצא מהמכונית ואין לחיצת יד, רק היכרות שמית.. מכאן הנסיעה קצרה, בדרך יש רק מחסום אחד והכניסה לעיר היא אנטי-קליימקס מוחלט. אני נפרדת מאינגריד ברגמן. אנחנו בעיר גדולה שבתיה לבנים ורחובותיה, בשעה זו של היום, שוממים מאדם, רק פה ושם אשה יוצאת במכונית לקניות, אולי לפגישה, ילדים קטנים שבים הביתה מבית-הספר. שלט בערבית ובעברית, המכַוון אל המכללה שבעיר, בולט לעין מכל מקום.

צליחה

בחדר האירוח הגדול של משפחת אבו-מוך כורסאות ומִרבץ, ועל אחד מקירותיו, זה שמול החלונות הפונים אל הרחוב, צילום ענקי של האבן השחורה במֵכּה ואלפי מאמינים בגלביות לבנות. אני נזכרת שידידה אמריקאית מוסלמית שעלתה למכה ציטטה בפני את מוחמד: "ואפילו תיהרס הקעבה, אבן אחר אבן, לא תשפכו דם". אני אומרת לזיאד שבנו מדבר עברית יפה ביותר, וזיאד, קורן מאושר, אומר שכך כל ששת ילדיו, ומוסיף: "השפה היא צלחת המחשבות". אני מיד מתוודה שאינני דוברת מלה אחת ערבית ואנחנו מסכימים שזה עוול, שכל ילד ישראלי לא לומד ערבית. אני מנסה להבין את השימוש במלה צלחת, ונתפסת למלה "צלִיחה" הטעונה בקושי העומד בפנינו כאשר אנחנו רוצים להביע את המחשבות שלנו באופן מסודר, להגיע אל האחר, או במלים אחרות, ברגע שאנחנו רוצים להניח אותן על השולחן. הצלחת היא גם אותה צלחת שעליה אנחנו מניחים תקרובת, ובמלה "תקרובת" יש קירבה, קרב וקורבן. אף על פי שאנחנו אומרות שאנחנו לא רעבות, השולחן שלפנינו הולך ומתמלא בכל טוב, ובכל זאת, כשמגיע הקפה המהול בהל אנחנו נכנעות. לא פלא שהמפגשים בין אנשים הם סביב האוכל.

זיאד, כבן 45, לבוש באפור ובירוק ובעניבה תואמת בצהוב, יוצא ונכנס לחדר, כנראה כדי לנצח על הכיבוד, וכל פעם כשהוא נכנס הוא מברך, "סלאם אליכום." המנהג הזה מאוד מוצא חן בעיניי ואני רואה בו פיצוי על אי-לחיצת היד המערבית כאשר בא לאסוף אותנו. זיאד ממשיך לדבר על חשיבות השפה, מספר על דודתו המבוגרת, אשה אדוקה, שאושפזה בבית-החולים איכילוב בתל-אביב וכאשר רצתה להתפלל (אשה מוסלמית, בדומה לגבר, מחויבת להתפלל חמש פעמים ביום), פנתה לאחות שטיפלה בה במסירות ואמרה לה: "היכן אפשר להתפלל לאללה אכבר?", משפט שגרם לאחות להיכנס ללחץ.

מאוחר יותר היא הסבירה לזיאד, שהיא לא דוברת ערבית וגם לא היה לה מושג שאשה ערבייה מצוּוה להתפלל ולוּ גם פעם אחת ביום, וכאשר היא רואה ערבים בטלוויזיה צועקים "אללה אכבר" היא בעצם שומעת "עליהום". כדי להביע את דעותיו, משתמש אבו-מוך בסיפורים ובציטוטים, כמעט אין דיבור ישיר ושאלות ישירות כמעט אינן נענות, יש לו טכניקה משומנת היטב להמשיך בשיחה כאילו השאלה לא נשאלה, ואני מקבלת על עצמי לעסוק בפענוח. מהסיפור אני מבינה, שזיאד טוען שכאשר קיים מחסום השפה הדרך לתרבות חסומה, והמחסום על הכביש בדרך אל העיר הוא התוצאה. יותר מאוחר במהלך השיחה אני מבינה גם שזיאד רואה בחומרה את ה"חלודה סביב הלב שצריך להסיר אותה", כאשר הדת הכתובה ופרשנויותיה מקבלות בציבור המאמינים שלה הדגשים לא נכונים כתוצאה ממצב היסטורי.

סמל להסתפקות במועט

על הקיר מאחורי גבו של זיאד תלויות שתי תמונות של אנשי דת מוסלמים. האחד הוא אביו, והשני הוא השיח' עפיף אל-קאסמי, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. זיאד מספר בהתרגשות שהוא גדל על ברכי המסדר החילוותי, מסדר שנוסד במאה ה-14 בעיראק, וקיבל את חינוכו הרוחני מן השיח'ים של המסדר ומאביו, שנטע בו את האהבה לסוּפיות. אני מבקשת לדעת קצת יותר על הזרם הסוּפי, וזיאד נענה ואומר שהסוּפיות דורשת מהמאמין את זיכוך הלב ואת טוהר המידות, ויש אומרים ששמו של המסדר בא לו מהמלה "סוף", בעברית "צמר", סמל להסתפקות במועט. הסוּפים הם מיסטיקנים ועורכים את טקס הזיכּר, שהוא ריטואל לזכירת השם. הסדר אליו הוא שייך, השיח', שהוא בחירו של האל, יושב במרכז המעגל והמאמינים סובבים סביבו כשהם מזכירים את תשעים ותשעה שמות האל. אביו של זיאד הוא מעמודי התווך של המסדר החילוותי, והוא רואה בבנו את ממשיכו. ב-1976 האב והבן הקימו ביחד ספרייה השייכת למסדר, וספרייה זו היא עד היום מהגדולות במגזר הערבי. ככל שהשיחה מתפתחת אני מבינה שהאיפוק המאפיין אותו, הזהירות המופלגת שהוא נוקט אינם תוצאה מה"מצב", כמו שסברתי בהתחלה, אלא בעיקר ביטוי להפנמה מלאה של הרוח הסוּפית, הדורשת התבטלות בפני השיח' עד כדי היותך "עבד נרצע", מתוך אמונה שיכולת ההבלגה ודיכוי האגו הם לב-לבה של הדת, ומתוך שאיפה לראות תמיד את הטוב ולהתרחק מהשנאה. השיח', שעל פיו יישק דבר, ואשר מעורב בחיים האינטימיים והציבוריים של אנשי המסדר, החל מזיווג זיווגים וכלה במהלכים בלימודים ובקריירה, זוכה במינויו על-ידי שלושה סימנים: כל הלבבות נוטים אליו, הוא מופיע בחלומות המאמינים והשיח' הקודם הצביע עליו.

בשנת 1989 מינה השיח' הקודם את זיאד לעמוד בראש מכללת השריעה, וביחד עם נאמנים אחרים הם הצעידו את המכללה בהצלחה ברוח המסדר החילוותי. משרד החינוך הכיר במכללה כמוסד להכשרת מורים, ותלמידיה הם מוסלמים מכל הזרמים. על שער המכללה כתוב: "המסדר החילוותי אינו כופה את דעתו על איש". המכללה יפה להפליא, עם הכניסה בשעריה נחה עליך תחושה של איזון ורוחניות. כאן מורגשת הקפדה על פרטי-פרטים בגן ובבניין עצמו, ובמסגד הצמוד אליו. המקום מזכיר את האסתטיקה של גן הבהאים בחיפה. תחילה נלמדו בה רק מקצועות הדת המוסלמית והשפה הערבית, ובהמשך נוספו גם לימודי מתימטיקה, מחשב, אנגלית וחינוך לגיל הרך. בשנת אלפיים ביקש השיח' הנוכחי מזיאד אבו-מוך לפרוש מניהול המכללה ולסיים את כתיבת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אוקספורד בנושא חינוך. אבו-מוך עוסק בשאלת השאלות של החברה המוסלמית כיום, שאלת המתח בין המסורת לחיים המודרניים, שהוא רואה אותם כמנמיכים את הרוחניות. בדוקטורט שלו הוא מנסה ליצור מודל חינוכי שלפיו ישמור הילד בחברה הערבית על ערכי הדת, ויחד עם זאת לא יפנה עורף להרחבת הדעת שהביאה הקידמה. אבו-מוך מוצא את השראתו בדמותו של אל-ע'זאלי שלמד בבגדאד וחי בדמשק (מת ב-1111), המכונה "מופת האיסלאם", שרומם את התנועה הסוּפית והחזיר אותה לרוחניות. אלגאזי דימה את הדעת לאור המרחיק את החשכה, וכך גם לזיאד אבו-מוך חשוב להדגיש שבורוּת מולידה עוינות ואיבה, ואילו הדעת מפתחת את הכושר השכלי והרגשי.

קול קורא

לקראת סוף הפגישה נכנסת בתו בת החמש של זיאד. הוא מדבר אליה בעברית ובערבית, היא נדחקת אליו, מתביישת, כמו כל ילדה קטנה של אבא. "שמה סחאב, עננים בעברית", הוא מציג אותה, ושואל אותה בעברית: "ומה מביאים העננים?". היא שותקת. הוא מקשה ושואל שנית, הפעם בערבית, והיא עדיין מתביישת. הוא משיב במקומה: "גשם", והשם, שבתחילה נראה לי כל-כך משונה ומוזר, מתמלא יופי בעיניי מן התקווה המאופקת שבו. סחאב יוצאת וזיאד אומר שהוא חש צורך לכתוב מכתב לידידיו, אנשי רוח ואנשי דת, נוצרים, יהודים ומוסלמים, מכתב בקשר למצב: "לפרסם 'קול קורא', כי אחרת ההיסטוריה לא תסלח לנו". הוא מצטט את מוחמד מהקוראן: "אל תתווכחו עם אנשי הספר (הכוונה ליהודים ונוצרים כאחד) אלא בדרך הטובה ביותר". הדברים האלה מרגשים אותי ואני מבקשת ממנו שיידע אותי ברגע שהמכתב ייכתב.

בדרך חזרה לתל-אביב אנחנו כבר מעיזות ונוסעות על קו-התפר. אל-שרקייה ברקע משמאל, במרחק סיגריה, אחר-כך עוד מחסום, ואז הכביש מתרחב והנה אנחנו עוד מכונית לבנה בכביש העמוס והמפוקק. שתי משאיות, ועליהן זחל"מים מאובקים, פוצעות את הנוף הפתוח. אנחנו עוברות ליד עין-החורש וכפר-חוגלה, ואני מספרת לענת על הפרווה הרכה והחמימה של אפרוח בן-יומו באפרוחייה של עין-החורש ועל האכזריות של פיטום אווזים במאבסה של כפר-חוגלה. ענת שואלת: "אז מה, תוכלי להוציא מאמר מפגישה אחת עם איש כל-כך מאופק?". אני רוצה להגיד מה שכנראה לא מעטים אומרים בסופה של פגישה עם אבו מוך: "אם היו פה עוד תשעים ותשעה כמוהו בכל צד, היה פה גן עדן". אבל אומרת: "אני רוצה לקרוא את המכתב שיכתוב. קול קורא של אנשי דת ערבים ויהודים מעורר בי תקווה. אולי זה הקול שיביא אחריו את גשמי הברכה". ואז אני מצטטת שוב את רוּמי:

"שם, מעבר לרעיונות של עשייה שגויה או עשייה נכונה

ישנו שדה. אפגוש אותך שם".

דיתה גרי היא תסריטאית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דיתה גרי היא בימאית ומטפלת בשיטת פאולה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה