דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

מיכאל סגן-כהן, "קמץ פתח", 1982, אוסף איתמר לוי

עת לאחוז ועת לשמוט את הארץ

ההזמנה אל אדמת הארץ, אהובת אלוהים משכבר הימים, כרוכה בשמירה על מערכת מעודנת של איזונים, שבמרכזה מצוות השמיטה. מדוע מזמין אותנו הקדוש ברוך הוא למערכת כה מורכבת, שיסוד הבגידה והשיכחה כה צפוי בה? האין כאן חזרה מיתית על הדרישה מאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת – מתוך ידיעה שלא יעמוד בפיתוי?

  • "אמר שמעון בן לקיש: מהו שנאמר
  • 'עובד אדמתו ישבע לחם'. אם עושה אדם עצמו
  • כעבד לאדמה, ישבע לחם,
  • ואם לאו לא ישבע לחם" (סנהדרין נ"ה).

למי ששכח, אנו נמצאים בסופה של שנת השמיטה. באותם ימים שלפני שנת תשס"א טרם האינתיפדה, עסקו במדיה בוויכוח בין מצדדי היתר המכירה – הציבור הדתי-לאומי המוכר את הארץ למשך שנה לערבים כדי לאפשר את המשך עבודות השדה של חקלאים יהודים – לבין מתנגדי היתר המכירה, האוסרים על עבודה עברית בשנה זו וקונים פירות מערבים או מתורכיה. אחת התמונות הבולטות בימים ההם היו פניו המיוסרים של הראשון לציון, הרב אליהו בקשי-דורון, הקרוע בין רצונו לתמוך בהיתר לבין נסיונו למצוא חן וחסד בעיני הרבנות החרדית.

זה שנים שאני מחכה לשיחה חדשה על השמיטה. שיחה שתחלץ את שורשי המצווה והשלכותיה לימינו מן הדיון הפנימי על היתרי המכירה. הרי מדובר ברעיון מדהים: שמיטת קרקע, שמיטת הלוואות.

בדמיוני ראיתי פעם בשבע שנים מדורי כלכלה אחרים. איזו האטה זמנית של עולם ההי-טק, לצד האצה של מדורי הספרות. ראית פתיחת שערים של האקדמיה. הרהורים חדשים על מצב העוני בארץ, ראיתי בתי-מדרש הומים בני-אדם, הרגילים בדרך-כלל לקצב יותר מהיר של החיים, משתהים על שאלות יסוד, מביאים להפריה חדשה של תרבות יהודית המתחדשת לה לאטה בארצנו. מעין הלכה ארץ-ישראלית חדשה. בחלומי ראיתי את שר ההיסטוריה המודרנית מכריז כי כשם שהיהודים נתנו לעולם העתיק את מתנת השבת, כך נתנה מדינת ישראל לעולם את מתנת השמיטה.

מאז ימי ראש השנה והימים הנוראים שפקדו מאז את ארצנו, נשתכחה השמיטה. בכאב הגדול הכרוך במאבק על האחיזה בארץ הזו, קשה אולי להתבונן במצות שמיטתה. אך מהו הרובד המיתי של השמיטה, זה שמעבר לשאלות ההלכתיות, המעשיות של יישומה במדינה המודרנית בתחילת המאה העשרים ואחת?

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה [י' אחת ב"היתה"]תוהו ובוהו וחושך על פני תהום…". על השמים לא נאמר הרבה, ואילו בארץ מתמקדת תחילתו של הסיפור הגדול, שמתפתח ומגיע לתקווה הגדולה של שכנות טובה בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל על האדמה המובחרת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". האדמה היא בת זוגוהמיתית של הקדוש ברוך הוא.אדם הראשון נוצר מנשמת חיים של הבורא ומעפר האדמה, והוא, מצדו, מצווה "לעבדה ולשומרה". יש בציווי זה שתי בחינות שונות ומשלימות. במצווה "לעובדה" מתקיים הפן הזכרי, הזורע, ובמצווה "לשומרה" מתקיים הפן הנקבי, המודע, הזהיר. אותה תודעה משתקפת גם באזהרה שמוזהר אדם הראשון בהיכנסו אל הגן. מחד, נאמר לו: "מכל עץ הגן אכול תאכל" (לעובדה), ומאידך, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" (לשומרה). חטאו של אדם הראשון משקף את המתח בין "עיבוד" לבין "שימור", בין המצווה להתערב בעולם ולשנות, לבין המצווה לוותר על שליטה מוחלטת בעולם.

שלבי ההתרחקות

ואמנם, מפני חטא ראשון זה גלה האדם לראשונה מארצו. עם בוא התודעה החדשה, כחלק מאכילת פרי העץ האסור, נוצרים לראשונה ניכור ופער בין האדם לאדמה: "ארורה האדמה בעבורך… בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה…" (בראשית ג', י"ז, י"ט). אדם לא ידע לשמור על בת-הזוג המיתית של אלוהים, והזיעה הקרה במצחו איננה אלא ביטוי לתודעה שתתקיים בו מעתה ביחס לגודל מורכבותו של הקשר המשולש האל-אדמתו-האדם.

כשקין רוצח את הבל, הניכור בין האדם לאדמה מעמיק: "האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ". (בראשית ד', י"ב).

דור ההפלגה מקצין עוד יותר את הריחוק מן האדמה,ונכנס לעיר. שם הוא מקווה להשתחרר מההתמודדות עם האדמה. בניית עיר ומגדל הפונים השמימה נובעת מחשש להתמודד עם האדמה: "פן נפוץ על פני כל הארץ". ושוב נענשים בני-האדם בגלות, והנה נפוצים הם על פני כל הארץ, ודווקא משום שהפעם הפרו את האיזון בכיוון ההפוך והפנו עורף בצורה מוגזמת לאדמה.

המבול הוא שלב נוסף בהתרחקות בין האדם לבין האדמה. על דור המבול נאמר: "ותשחת הארץ לפני האלוהים". על-פי חז"ל, השליך האדם זרעו על עצמים ואבנים, היינו, על האדמה. בשל השחתה זו של האדמה, האלוהים "התעצב אל לבו". אלוהים חוזר בו, כביכול, מן התקווה הגדולה שהיתה לו כאשר הציב את האדם על האדמה בגן-העדן לעובדה ולשומרה, ואחרי תהליך הדרגתי של ריחוק מנתק אלוהים כליל את האדם מן האדמה באמצעות מבול. עם זאת, לאחר השטיפה הגדולה. תהליך חדש מתחיל בעולם. מכאן ואילך, מבטיח ה' כי לא יוסיף לקלל עוד את האדמה "בעבור האדם". כך הוא משחרר את אמא-אדמה ממעשי האדם, והיא תעמוד מעתה בזיקתה המיוחדת לקדוש ברוך הוא. בהקשר זה אפשר אולי גם לפרש את ההיתר לאכול מן החי, הניתן מיד לאחר המבול. מעתה יזין האדם את עצמו גם דרך ציד חיות העולם, ולא יהיה רק בזיקה אנכית מתמדת כלפי האדמה ופירותיה. הרי קשה, קשה לסמוך עליו.

חידוש התקווה

עשרה דורות מנוח ועד אברהם אבינו, ללמדך כמה אורך-רוח לפניו. שכל הדורות מכעיסין ובאין, עד שבא "אברהם אבינו וקיבל שכר כולם" (אבות, פרק ו').בחירתו של ה' באברהם אבינו ושליחתו "אל הארץ אשר אראך" מרעננת את התקווה ביחסים המשולשים שבין האל, בת-זוגתו המיתית האדמה והאדם. את מקום אדם הראשון מחליף אברהם אבינו, ואת גן-העדן תחליף ארץ-ישראל. זו הארץ אשר "תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב). הבטחת הארץ לאבות ולעם ישראל יוצרת מעתה מתח וציפייה מיוחדים. אברהם מצווה: "קום והתהלך בארץ". העיניים האלוהיות צופות בצעדי עם ישראל, צאצאיו, בארץ.

ואמנם, ספר דברים הוא כולו הרחבה של האזהרה הראשונה טרם הכניסה לגן-עדן. אבל הפעם נכנסים אנו אל אותה אדמה ששוב לא תיענש על מעשי האדם, אל האדמה אשר תעמוד בקדושתה גם אם עם ישראל לא יישב בה, בהיותה קדושה מראש, ולעולם, בקידושיה כדת לקדוש ברוך הוא. על כן נדרשת זהירות מיוחדת ביחס לביאה חדשה זו אל האדמה, וזו נוצרת מתוך הדרישה לזכור כי "לי כל הארץ". ההזמנה אל אדמת הארץ, הארץ, אהובת אלוהים משכבר הימים, כרוכה שוב במערכת של איזונים. עם ישראל מוזמן לזרוע בארץ. בהזמנה זו יש משום נועזות גדולה של ה' אשר יפרה אחר-כך את אדמתו, ויאפשר בתנאים מסוימם לעם ישראל, בנו בכורו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. פרי הארץ מורכב איפוא הן מזריעת האדם, הן מהפריית הקדוש ברוך הוא.

מה פשר הזמנה זו? מדוע מזמין אותנו הקדוש ברוך הוא למערכת כה מורכבת, שיסוד הבגידה והשיכחה כה מזומן בה? האין כאן חזרה מיתית על הדרישה מאדם הראשון בגן-עדן שלא יאכל מעץ הדעת – מתוך ידיעה שלא יעמוד בפיתוי?! ועם זאת, אולי יש כאן תקווה אלוהית, שהאדם יזכה להשתלם במידותיו.

על-פי המקובלים, הופעת ה' מבריאת העולם ועד גאולתו איננה אלא תהליך השתלמות מידות האל בין דין לרחמים, בין זכר לנקבה. בתהליך זה יש תפקיד חשוב לכנסת ישראל, שהיא ביטוי אנושי לשכינה – בת-זוגתו של הקב"ה. תהליכים פנימיים אצל עם ישראל בין מידת זכר למידת הנקבה משפיעים על המערכת הפנים-אלוהית, ועל תיקון העולם.

עם ישראל ההולך בארץ נבחן באופן כיבושו – ביאתו. בכל הכניסות שלנו לארץ, מאז ימי יהושע ועד ימינו, עולה היסוד הזכרי. ללא יסוד זה לא ניתן ללכת, לזרוע ולכבוש, וממילא לא נוצר קניין. ואולם לאחר גילוי היסוד הזכרי והשימוש בו, מתחיל המבחן של עם הארץ.

בין השומט לכובש

המצוות התלויות בארץ, ובעיקר מתנות עניים, יסודן בעידון היסוד הזכרי ובמפגש עם היסוד הנקבי. היסוד הנקבי קשור בהענקה, שיתוף, קבלה והכלה.הזיקה לגר-תושב היא שלב נוסף במלאכת העידון. מצוות שמיטה, הקהל, הזכרת גבורות גשמים ורבות אחרות דורשות מהאדם היושב בארצו להישיר מבט אל מול עיני ה' ולזכור מה מקומו באדמה שעליה הוא יושב. האקלים המיוחד של הארץ, החום והקור, הרוחות, סכנת הבצורת המאיימת תמיד, כל אלה מחייבים מבט של החקלאי כלפי שמים, דורשים ממנו להתפלל, וממילא לזכור את דבר קיומו כ"גר ותושב", מוזמן תמיד ותמיד אורח, ביחסים בין הקדוש ברוך הוא לאדמתו. בכל פעם שהאדם מפר את האיזון בין היסוד הנקבי לבן היסוד הזכרי, בין השומט לבין הכובש, הוא מסתכן בעצירת גשמים מצד החתן, ובהקאת יושבי הארץ מצד הכלה.

מצוות השמיטה, המבוססת על תביעת הבעלות של בעלה היחיד של האדמה: "כי לי כל הארץ", היא הדוגמה המובהקת ביתר המבהירה מי הוא אדון הארץ ומי הוזמן ליטול חלק חשוב ברומאן. זו גם המצווה המובהקת ביותר בזיקתה לאיזון ולעידון הנדרשים מהעם היושב בארץ בין הפן הזכרי לבין הפן הנקבי של עבודתו את אלוהים ואת הארץ. "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה . ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור…" (ויקרא כ"ה, ג'-ד').

טעמים רבים ניתנו לשמיטה, אולם זה שהייתי רוצה להזכיר כאן הוא פירושו של דון יצחק אברבנאל, "שביאר בזה שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים לה' הארץ. ומלואה, ולכן לא יוכל למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה, וה' הוא אדוני הארץ, ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו וייתנו לה גאולה, שאם לא יעשו כן תבוא עליהם גלות, כי בעל-הבית יתברך יגרשם מארצו…".

התפיסה המיתית ברורה. בשנת השמיטה חוזרת האדמה לבעלה הראשון. היהודי שהוזמן במשך שש שנים ליטול חלק במשולש הזה, אשר צווה לכבוש ולזרוע, נדרש עתה לעזוב הכול ולשמוט. המדרש מייחס לאמני השמיטה את הפסוק "גיבורי כוח עושי דברו" (תהילים ק"ג:כ'). נדרשת גבורה מיוחדת לשמוט.

יש כאן הזמנה לשני מצבי ארוס שונים. שש שנים של כיבוש שכל-כולו זהירות: זריעה, שהייה והרמת ראש לשמים בתפילה, ושנה של שמיטה: הליכה פנימה, עמידה מרחוק, המאפשרת התייחדות בין כוחות השמים לארץ – אמונה וברכה מאיכות שונה. אדם, המקיים בתודעתו ובמעשיו את מעגל שבע השנים, זוכה לתיקון חטא אדם הראשון, ולאישיות מאוזנת – הגבורה שברכות.

המצווה לשמוט והמצווה "לבוא אל הארץ" נמצאות יחד על רצף אחד, ודורשות תהליך בלתי פוסק של זרימה מקוטב אחד למשנהו. במדינת ישראל של היום אנו מוצאים בתוכנו עמדות המקצינות קוטב כזה או אחר, באופן שאיננו מודע לצורך הזה הזרימה. מחד, קיימים בעלי הזרוע, שלגביהם החזרה לארץ בתקופתנו היא התשוקה לבעלות ולכיבוש ארץ האבות. מרוב אנרגיה ושמחה על גודל השעה ההיסטורית הם שכחו את גודל ההזמנה של "כי תבואו אל הארץ", את הרגישות הנחוצה לביאה זו, שיש בה תנועה נקבית הדורשת גם רכות. מאידך, ניתן למצוא כאלה החוששים מכל תפישה הקושרת את הקיום גם לחלל ולמקום, מכל עמידה בדין, כאלה שבעצם עדיין לא באו אל הארץ. באמצע נמצאים רובנו – המאורסים, הנאבקים.

אסיים את דבריי בדרשתו של ישעיהו הורוביץ-השל"ה הקדוש שעלה לישראל מפראג בסוף ימיו בשנת שפ"א, 1621 – לפרשת "לך לך":

"וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם כנען, המורה על עבדות והכנעה… תזכו להיות גרים… בארצכם, כמו שאמר דוד, 'גר אנוכי בארץ', וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו… וסימנך ארץ אוכלת יושביה, מכלה את הרוצים לישב בה בשלווה ובתוקף, לאכול פירותיה וליהנות בה לבד…".

דברי השל"ה עשויים להיות מצע חדש בבירור זיקתנו המתפתחת ביחס לארץ-ישראל. מדי שבע שנים, ללא קשר להיתרי מכירה למיניהם, אנו מוזמנים לשיחה זו על משמעות הגרות כמצב קיומי, על יחסי אדם-אדמה כיחסי אירוסין.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מרדכי בר-אור הוא נשיא עמותת "קולות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה