דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2005 | מהדורה 26

ערי נעורי לפתע ניעורו

השאלה המעניינת היא לא מי משני המועמדים לנשיאות אוקראינה יותר מושחת ומי יותר דמוקרט; גם סיפור הרעלתו המסתורית של אחד המועמדים אינו מעסיק אותי. אך אם נתבונן במהפכה הכתומה, שפקדה את המדינה השנייה בגודלה באירופה, כמשקפת את חיפושי הזהות של אומה התקועה בין רוסיה לבין מדינות האיחוד האירופי, נמצא חומר רב למחשבה. דימיטרי סליבניאק חוזר אל ארץ נעוריו              מפגינים פרו מערביים, תומכי ויקטור יושצ'נקו

בקייב, נובמבר 2004

אני יליד חרקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה והרביעית בגודלה בברית-המועצות לשעבר. מגיל עשרים חייתי בארמניה, אחר-כך בארץ. מוצאי מאוקראינה היה הדבר האחרון בחשיבותו בזהותי המורכבת. אהבתי לשנוא את עיר מולדתי המשעממת והמדכאה, אך בחלוף השנים אני נזכר בה לעתים תכופות, ובייחוד בחודשים האחרונים, כאשר התקשורת העולמית החלה לפרסם את האירועים באוקראינה בעמודיה הראשונים. הדבר מעניין כשלעצמו; בתקופה שבה רוב עמיה של ברית-המועצות לשעבר השלימו לכאורה עם שלטון פוסט-קומוניסטי אוטוריטרי, מיליוני מפגינים צועדים באוקראינה הצייתנית והרדומה. התכנסויות, הפגנות, דגלים – הכול כמו בפולין, בהונגריה או בגרוזיה.

השאלה המעניינת היא לא מי משני המועמדים לנשיאות אוקראינה יותר מושחת ומי יותר דמוקרט; גם סיפור הרעלתו המסתורית של אחד המועמדים אינו מעסיק אותי. אך אם נתבונן במהפכה הכתומה, שפקדה את המדינה השנייה בגודלה באירופה, כמשקפת את חיפושי הזהות של אומה התקועה בין רוסיה לבין מדינות האיחוד האירופי, נמצא חומר רב למחשבה.

חיים רוסיים בתפאורה אוקראינית

בעיר חרקוב דיברו רוסית, ואילו בכפרים אוקראינית. בעיירות בסביבה ובפרברי העיר החצי-כפריים דיברו בשפה מעורבת. שמענו אוקראינית בשווקים ובתחנות הרכבת, אך גם ברדיו ובטלוויזיה, ולמדנו אותה בבית-הספר. גם חלק מן העיתונים ראו אור באוקראינית, ואף שמות הרחובות ושלטי החנויות נכתבו בשפה זו.

אך כל זה לא היה אלא תפאורה. אני משוכנע שרוב המאמרים בעיתונים האוקראיניים בעיר נכתבו במקורם ברוסית, ושדרני הרדיו והטלוויזיה האוקראיניים עברו בוודאי לדבר רוסית כשיצאו מאולפני השידור. העיר היתה אוקראינית לכאורה, אך לא היתה בכך שום צרימה כי ממילא היינו רגילים לחיות במדינה דמוקרטית לכאורה, שוויונית לכאורה, ברית של רפובליקות לאומיות לכאורה, ולא מהדורה מחודשת של האימפריה הרוסית.

עם זאת, ידענו בצורה עמומה שלא בכל מקום בברית-המועצות השפה הלאומית אינה אלא העמדת פנים. דודי, שביקר בקווקז בתחילת שנות השבעים, סיפר בתדהמה: "תשמע, בארמניה באמת מדברים ארמנית, באזרבייג'ן באמת מדברים אזרית…". לפני כן ביקר דודי באנגליה, בצרפת ובהודו, אך מעולם לא שמעתי מפיו ביטויי פליאה על כך שמדברים אנגלית בלונדון וצרפתית בפאריס…

גם אצלנו, באוקראינה, לא היה המצב זהה בכל מקום. במרחק של ארבע שעות נסיעה לכיוון דרום-מערב שכנה פוֹלטַבָה, עיר עתיקה ויפהפייה אך קטנה מחרקוב. כילד, שמתי לב שאנשים מן הסוג שבוודאי היו מדברים רוסית בחרקוב, בחרו לדבר אוקראינית בפולטבה.

מערבה משם, על שפת הנהר דנייפר, שוכנות כמה ערים גדולות, ובהן קייב הבירה, ושם מדברים רוסית. אך המעוז האמיתי של השפה האוקראינית היה במערב הרפובליקה, באזור גליציה ובעיר הגדולה לבוֹב. התושבים במקומות האלה לא זו בלבד שלא דיברו רוסית, אלא אף הגיבו בעוינות על הנסיונות לפנות אליהם בשפה זו. לפני 1940 נכלל חבל ארץ זה בשטחה של פולין, ותושבי המקום היו ידועים בעוינותם להשתלטות הסובייטית. הם התרגזו במיוחד כששמעו רוסית בפיהם של תושבי מזרח אוקראינה ה"בוגדים". הללו, מצִדם, לא אהבו את ה"לאומנים" וה"פשיסטים" מן המערב.

גם בחרקוב הדברים לא היו חד-משמעיים. הרוסית שבמקומותינו היתה מושפעת במידה זו או אחרת מן האוקראינית, וכשבני עירנו היו שיכורים, הם שרו שירים בשפה המקומית, הלירית והרגשית כל-כך, והשונה כל-כך מהרוסית הרציונלית והיובשנית.

המתיחות בין אלה ששוקדים על זהותם האוקראינית, בעיקר במערב המדינה, לבין אלה – בעיקר במזרחה – שנזכרים בה לרוב על כוסית של וודקה, הסתמנה ביתר שאת בעת הבחירות האחרונות לנשיאות הרפובליקה שוויקטור יַנוּקוֹביץ', המועמד ה"פרו-רוסי", התמודד בהן כנגד ויקטור יוּשׁצֶ'נקוֹ, המועמד ה"לאומ(נ)י" וה"פרו-מערבי".

אוקראינה: אחת, שתיים או תשע

במציאות התמונה הרבה יותר מורכבת מן ההנגדה הסתמית בין מזרח המדינה למערבה. לדעת כמה מן החוקרים, אפשר להבחין באוקראינה לפחות בתשעה חבלי ארץ נפרדים זה מזה מבחינת תולדותיהם והאוריינטציה שלהם כלפי הזהות הרוסית והאוקראינית. ואלה הם:

1. בחצי-האי קרים זהות אוקראינית כמעט אינה קיימת. חצי-האי לא היה חלק מאוקראינה עד 1954, כש"הוענק" לרפובליקה לרגל ציון 300 שנה לצירופה של אוקראינה המזרחית לרוסיה. הבעיה האתנית הגדולה של קרים היא זו של הטטארים, שהוגלו בידי סטאלין בעת מלחמת העולם השנייה וחזרו לכאן לאחר הפרסטרויקה. כיום הם נוטים לקיצוניות ורואים ברוסים ובאוקראינים גם יחד כובש זר.

2. אגן הפחם של דוֹנֶץ (דוֹנבּאס) שוכן במזרח המדינה, והערים הגדולות במחוז הן דוֹנֶצק ולוּגַנסק. האזור היה בעבר "שדה פרוע", מעין שטח הפקר ללא אוכלוסייה קבועה, ועתה מתפרנסים תושביו בעיקר ממכרות הפחם. אף בחלק מן הכפרים באזור מדברים רוסית. בביקוריי שם בשנות התשעים נוצר בי הרושם, שהמקומיים רואים בעצמאות אוקראינה מעין אי-הבנה. "במשך כל חיי דיברתי רוסית ולא אשנה את מנהגי גם עתה", אמרה לי בחגיגיות אישה מבוגרת. אבל את השפה שבפיה אפשר לכנות "רוסית" רק בעירבון מוגבל. האזור הוא מולדתו ומעוזו של ויקטור ינוקוביץ' ה"פרו-רוסי", וגם הרוסית שבפיו שונה למדי מן הנורמה של מוסקבה וסט. פטרבורג.

3. אזור חרקוב, בצפון-מזרח המדינה, היה אמנם שייך לממלכה הרוסית מיום היווסדה, אך זהו חבל ארץ "אוקראיני" למדי. מוצאה של האוכלוסייה האוקראינית בו מהפליטים (הלא-יהודים) שהותירו אחריהן המלחמות אשר ניהל בוגדן חמלניצקי, והם שיסדו את העיר חרקוב.

4. במרכז המדינה ובצפונה, סביב הנהר דנייפר, נמצא גרעין האומה האוקראינית. הניב האוקראיני המקומי, ניב פולטבה–קייב, משמש בסיס לשפה הספרותית. חלק מן האזור היה נתון לשליטה הפולנית עד אמצע המאה ה-17, חלקו נשאר תחת שלטון זה מאה שנים נוספות. מאוחר יותר רוסיה השתלטה עליו, ושלטונה נמשך כמעט ללא הפוגה עד לעצמאות החדשה שאוקראינה זכתה בה בעקבות הפרסטרויקה. אין במקומות האלה יחס שלילי לשפה הרוסית, ובחלק מן הערים הגדולות היא משמשת כשפת הדיבור העיקרית, אך הסימפטיות הפוליטיות הן "אוקראיניות".

5. מערבה משם שוכנת ווהלין ובה העיר רוֹבנוֹ, חבל ארץ שהיה נתון לשלטון הפולני עד למאה ה-18, ואחר-כך עבר לשליטת הרוסים. בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ל-1940 היה האזור שוב חלק מן המדינה הפולנית. ההיסטוריה של חבל ארץ זה מייחדת לו מקום בחיץ שבין השטחים המזרחיים יותר, אשר היו נתונים לשלטון הרוסי, ואחר-כך הסובייטי, החל מן המאה ה-18 ואילך, לבין השטחים המערביים יותר, שלא ידעו כלל שלטון רוסי עד 1940.

6. נוֹבוֹרוֹסיה ("רוסיה החדשה") הוא אזור הערבות על שפת הים השחור, שהיה חלק מן האימפריה העותומאנית עד סוף המאה ה-18. עם ההצטרפות לממלכה הרוסית אוכלס האזור בעיקר בידי איכרים אוקראינים, שהביאו לשם את שפתם. אודסה, העיר הגדולה והמפורסמת של האזור, היתה בעבר עיר רב-תרבותית שהתפתחה בה השפה המיוחדת לה, רוסית המושפעת מיידיש ומאוקראינית. התרבות המקומית המרשימה הולכת ונכחדת היום, במידה רבה בגלל יציאת היהודים. במקביל היתה אודסה למוצר מסחרי-תיירותי, המשוּוק בהצלחה רבה. רוב תושבי האזור הם בעלי סימפטיות פרו-רוסיות.

7. גליציה, ובה העיר הגדולה לבוֹב (לביב באוקראינית, לבוּב בפולנית, למברג בגרמנית וביידיש), היתה תחת שלטון אוסטרו-הונגרי עד מלחמת העולם הראשונה, ותחת שלטון פולני עד 1940. גליציה היא מעוז הלאומנות האוקראינית ומעוז השנאה לשלטון הרוסי ולשפה הרוסית. גם רוב הפרסומים האנטישמיים באוקראינה מקורם באזור זה. יחד עם זאת, ישנה בגליציה גם זהות אתנית מקומית. חלק מתושבי המקום טוענים שאינם אוקראינים, אלא עם מיוחד, "גליציאנים" או "רוּסינים". ואכן, הניב האוקראיני המקומי הוא ספציפי ואינו מובן למי שיודע רק את השפה הספרותית.

8. עֵבֶר-הקרפטים ובו העיר אוּז'גוֹרוֹד (אוּנגוַור) הוא האזור המערבי ביותר באוקראינה. זהו חבל ארץ ציורי ואקזוטי, שלא היה חלק מרוסיה או מברית-המועצות עד 1945 (בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה נתון לכיבוש ההונגרי, לפני כן נכלל ברפובליקה הצ'כוסלובקית, וקודם לכן נחשב לחלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית). מתגורר שם מיעוט הונגרי ניכר, וחלק מן היהודים המקומיים הם דוברי הונגרית. ככלל, נתן לומר שהמקומיים נוטים ללאומנות ולשנאת זרים פחות מתושבי גליציה הסמוכה, וגם השפה הרוסית זוכה כאן ליחס יותר סובלני.

9. בוּקוֹבינה, ובה העיר צ'רנוביץ, הפינה הדרום-מערבית של אוקראינה, היתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה, ונתונה לשלטון רומני בין המלחמות.

קשה להאמין, שחבלי ארץ כה מגוונים מבחינת ההיסטוריה, השפה והזהות הם חלק ממדינת לאום אחת. מה משותף בין תושבי קרים לתושבי גליציה, בין תושב דונצק, שאינו יודע בעצמו אם הוא רוסי או אוקראיני, לבין תושב צ'רנוביץ, שצבר השפעות אוסטריות ורומניות?

חוסר האחדות של האומה בלט גם באירועים האחרונים. בשלושת סיבובי הבחירות לנשיאות קיבל כל מועמד כמחצית מהקולות, אך אם מתבוננים בתמונה המתקבלת בכל אחד מ-28 המחוזות המינהליים שהמדינה מתחלקת לפיהם, מתברר שבזמן ההצבעה החוזרת רק בשבעה מהם לא צבר אחד המועמדים 70 אחוז מהקולות לכל הפחות, ואילו במחציתם קיבל אחד המועמדים 80 אחוז מהקולות או יותר. במילים אחרות, תושביו של כל מחוז ומחוז ידעו היטב במי הם בוחרים לנשיאות. כדי להסביר, איך ייתכן שיש לאזורים שנקרעו והורכבו שוב ושוב זהות משותפת כלשהי, מן הראוי לעבור מן הגיאוגרפיה אל ההיסטוריה.

המרכז שבאמצע הספָר, או כיף להיות אוקראיני

המילה "אוקראינה" פירושה "סְפָר". החלו להשתמש בה בפולנית וברוסית גם יחד במאה ה-16, לסימון ה"מזרח הפרוע" של הממלכה הפולנית ששלטו בו הקוזאקים, מעין מיסדר צבאי אשר התגבש בסוף המאה ה-15. רוב התושבים המקומיים דיברו בניב סלאבי מזרחי והיו בני הדת הפרבוסלבית, בקיצור, "רוסים". רק במאה ה-19 הם התחילו לגלות שאינם רוסים אלא "אוקראינים", דהיינו, "בני הספָר". הגילוי התרחש בממלכה הרוסית ובממלכה האוסטרו-הונגרית גם יחד, על-פי כל המרשמים של הרומנטיקה הלאומית של התקופה, תוך פנייה לפולקלור ולהיסטוריה ה"מפוארת" של הקוזאקים. האינטליגנציה הלאומית יצרה כתב אוקראיני מיוחד על סמך הכתב הקירילי, ושפה ספרותית חדשה. רוב המונחים המופשטים בשפה הזאת הן מילים פולניות בלבוש פונטי מקומי (יוצרי השפה לא רצו להשתמש במילים רוסיות כדי שאיש לא יחשוד, חס וחלילה, שאוקראינית אינה אלא ניב של רוסית).

קיצורו של דבר, משני עברי הגבול המערבי של רוסיה קמה תנועה לאומית שהצמיחה תרבות ראויה לציון (די אם נזכיר את המשורר הגדול טַראס שֶׁבצֶ'נקו). גורמים רבים היו מעוניינים בהצלחת התנועה האוקראינית. גרמנים, אוסטרים ופולנים קיוו לפיצול המרחב הסלאבי המזרחי; רוסיה, מצִדה, רצתה בתסיסה סלאבית נוספת בגבולות הממלכה האוסטרו-הונגרית, אף כי ברוסיה עצמה היתה השפה האוקראינית הספרותית אסורה במשך תקופה ממושכת.

גבולותיה של אוקראינה הנוכחית נקבעו רק במאה העשרים בידי השלטונות הקומוניסטיים, שמגמתם היתה פרדוקסלית: להחליש את הרוח הלאומית של אוקראינה, אגב הרחבת שטחה. המדינה האוקראינית העצמאית, שהתקיימה במשך שלוש שנים לאחר המהפכה הרוסית, לא כללה את האגן של דוֹנֶץ, ובוודאי לא את קרים. השלטונות הקומוניסטיים כללו במתכוון את אזור מכרות הפחם בשטחה של אוקראינה, מפני שהיה זה חבל ארץ בעל מעמד פועלים חזק, אך ללא זהות אתנית ברורה. מאותה סיבה היתה חרקוב לבירת אוקראינה למשך כ-15 שנה, במקום קייב.

השלטונות פחדו, כנראה, מן הלאומנות האוקראינית יותר מכל גורם מקומי אחר. משום כך היה הדיכוי האידיאולוגי באוקראינה יותר חזק מאשר בכל מקום אחר, חזק אפילו בהשוואה לרוסיה עצמה. השיח הסובייטי נשמע באוקראינית אף יותר מדכא ונטול חן מאשר ברוסית. לעומת חרקוב, נתפשה מוסקבה, בירתה של ברית-המועצות, כעיר חופשית ופתוחה, כמעט מערבית.

גם אחרי הפרסטרויקה נשתמרה באוקראינה האווירה המדכאה שאפיינה את התקופה הסובייטית, ואשר נעשתה אף יותר מדכאה בגלל העוני שבא בעקבות התפוררות הכלכלה הקומוניסטית הריכוזית. אמנם בזמן הפרסטרויקה השתתפו גם האוקראינים בתסיסה הפוליטית שפקדה את ברית-המועצות, אך המנהיגים הלאומיים החדשים לא הצליחו לתפוש את השלטון, שנשאר בידי האליטה הקומוניסטית הוותיקה. סיפרו לי שרבים מפקידי הממשל של המדינה ה"עצמאית" שמרו במגירה כרטיס חבר של המפלגה הקומוניסטית, למקרה שיצטרכו אותו שוב, ואילו מורים בבתי-ספר באזוריה המזרחיים של אוקראינה הוסיפו לספר לילדים על לנין הגדול, מורה הצדק.

נוסף על כך, נמשכה ההחדרה המלאכותית של השפה האוקראינית, אותה "תפאורה" בכל מקום אפשרי. אפילו בערים במרכז המדינה, ששפת תושביהן רוסית, נאלצו ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר אוקראיניים, שהם דיברו בהם אוקראינית בשיעורים, רוסית בהפסקות וכתבו זה לזה פתקים ברוסית, בכתב אוקראיני.

הדברים היו פחות בוטים במזרח המדינה. בעת מסע הבחירות שהביא למהפכה הכתומה, הבטיח ויקטור ינוקוביץ' לבוחריו במזרח להעניק באזורים האלה מעמד רשמי לשפה הרוסית ולהנהיג בהם אזרחות כפולה, רוסית-אוקראינית. "מה שבשבילי חלום, בשבילך הוא האימה…". התועמלנים של מחנה יושצ'נקו הגיבו בזיהוי השפה הרוסית עם שפת העבריינים. ככלל, האסטרטגיה שנקטה תעמולת ה"מחנה הלאומי" של אוקראינה היא מעניינת ביותר. אם בעיני בני דורי התואר "אוקראיני" וכל הקשור אליו עורר קונוטציות של צרות אופקים וניתוק מן העולם, קונוטציות סובייטיות, פרובינציאליות ואף כפריות, הרי היום נבנות באוקראינה קונוטציות הפוכות. להיות "אוקראיני" פירושו מעתה להיות מערבי, אירופי, לא כמו הרוסים ה"אסיאתיים". כיום נהוג לומר, למשל, שהאוקראינים הם בעלי אופי יותר "מערבי" מן הרוסים: יותר אינדיבידואליסטים ומכבדים יותר את הרכוש הפרטי. במקום אחר נטען שאוקראינית היא שפת העילית התרבותית, ואילו רוסית היא שפתם של המוני העם.

המסר של מחנה יושצ'נקו היה שכיף להיות אוקראיני, כיף לשיר שירים אוקראיניים תחת הדגל הכתום, להרגיש אזרח ולא נתין צייתן; אך העתיד טומן בחובו את ההבטחה הגדולה מכול: התקרבות אל המערב והפניית עורף לרוסיה הנחשלת.

מי מפחד מהמהפכה הכתומה

מי שיש לו כל הסיבות שבעולם לפחד מן המתרחש בקייב הוא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. "מהפכת הוורדים" בגרוזיה נעצה לו קוץ בלב; התפשטותה של ברית נאט"ו מזרחה והצטרפותן של המדינות הבלטיות לאיחוד האירופי לא שימחו אף הן את לבו.

אך קייב וחרקוב אינן טביליסי האקזוטית, אינן וארשה ואינן ריגה. אוקראינה אינה סתם מקום הקרוב לבית; היא באותו בניין ובאותה קומה. היא גם הבית הישן; שהרי לפני היותה בירת אוקראינה נחשבה קייב ל"אֵם הערים הרוסיות", ועד למאה ה-12 השטח הרוסי חפף פחות או יותר את שטחה הנוכחי של אוקראינה. ה"ספָר" של היום היה אז מרכז, ואילו ה"מרכז" של רוסיה האירופית הנוכחית היה ספָר. המצב השתנה בעקבות ההגירה צפונה במאות ה-11 וה-12, ופלישת המונגולים במאה ה-13.

ה"מהפכה" האוקראינית זכתה לתמיכה חזקה מאוד מצד המערב, בדיוק כמו "מהפכות" דומות בגרוזיה וביוגוסלביה לפניה. התקשורת המערבית אוהבת לתאר את ויקטור יושצ'נקו בתור ה"מועמד הדמוקרטי האהוב על העם". למעשה, אין סיבה לחשוב שהוא יותר "דמוקרטי" מינוקוביץ' המפסיד, וגם אם הוא אהוב על מחצית העם האוקראיני, הוא בוודאי שנוא על מחציתו השנייה. בדיוק כמו פוטין וכמו המנהיגים הסובייטים לפניו, הפוליטיקאים והאסטרטגים במערב מבינים את חשיבות השליטה – פורמלית או לא-פורמלית – באוקראינה עבור המדינה הרוסית. כמו שכתב לאחרונה היועץ הפוליטי האמריקאי הידוע, זביגנייב בז'ז'ינסקי, "רוסיה ללא אוקראינה אינה אלא מדינה אסיאתית, ואילו יחד עם אוקראינה היא הופכת למעצמה עולמית".

ההנהגה החדשה של המדינה אכן נחושה בדעתה להתרחק מרוסיה ולהתקרב לאיחוד האירופי, אך יש להבין שאוקראינה לא תימלט רחוק מדי. יושצ'נקו זקוק נואשות לתמיכת האזורים דוברי הרוסית, שהם גם האזורים המפותחים ביותר בארצו מבחינה כלכלית. הוא כבר הבטיח לא לפגוע במעמדה של השפה הרוסית בהם, ואולי גם יעניק לה מעמד רשמי כלשהו, דהיינו, יקיים את הבטחותיו של ינוקוביץ' יריבו. כמו כן, יהיה עליו להבטיח מעבר ללא ויזות בין אוקראינה לרוסיה, החיוני עבור אזורי המזרח; אך עצם קיומו של מעבר כזה ימנע את הצטרפות מדינתו לאיחוד האירופי. קיצורו של דבר, יושצ'נקו יצטרך לתמרן בין מרד מתנגדיו לאכזבת תומכיו, והשאלה הגדולה היא לאן יוביל אותו התמרון הזה.

כמה מן המשקיפים סבורים, שהמהפכה הכתומה גיבשה את האומה האוקראינית. אך מחצית האומה המסרבת להתגבש לא נעלמה מן המפה. היא ממשיכה להתקיים כמעין ספָר בתוך ספָר, ובוודאי תמשיך להשפיע על המתרחש במדינה, ואולי אף תפתח בחיפושי זהות משלה.

ד"ר דמיטרי סלביניאק הוא סופר ועיתונאי

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון26 של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה