דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

משחקים "פרה עיוורת" במאהל גן לוינסקי / צילומים:אייבי טרואן

עצימת עיניים כמדיניות לאומית

מחפשי עבודה, מחפשי מקלט, עובדים זרים חוקיים, עובדים זרים חוקיים שהפכו לבלתי חוקיים ואנשים שהתיישבו בארץ מכוח חוק איחוד משפחות – כחצי מיליון איש מתגוררים בישראל באופן ארעי. בהיעדר חוק שיסדיר את כניסתם של המהגרים לסוגיהם, מה שמסדיר את מדיניות ההגירה (או – מה שמסדיר את חוסר מדיניות ההגירה) בפועל הוא נהלים פנימיים שמשרד הפנים קבע וקובע חדשות לבקרים

המספרים מספרים את הסיפור: בשני העשורים האחרונים נכנסו לישראל לשהות ארוכה כ-800 אלף לא יהודים, יותר מ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. הנכנסים האלה מתפלגים לכמה תת-קבוצות, שאלה המרכזית שבהן: בין 250 ל-400 אלף מהגרי עבודה (יותר ממחציתם לא חוקיים), יותר מ-320 אלף ילידי ברית המועצות לשעבר שעלו לישראל מכוח חוק השבות אך אינם יהודים, 130 אלף מהגרי משפחה (רובם פלסטינים) וכ-40 אלף מבקשי מקלט (רובם מסודן ומאריתריאה). שלא כמו המהגרים האחרים הנזכרים כאן, העולים מברית המועצות לשעבר הם אזרחי ישראל, והבעיות שלהם אינן בקבלת אזרחות ישראלית, אלא בקבלת שירותים (כמו נישואים וגירושים) מהמדינה. והנה עוד מספרים: על פי נתוני רשות האוכלוסין, שניתן לשער כי הם נמוכים מאלה המציאותיים בגלל היעדר רישום של כלל השוהים בישראל, בשנת 2011 שהו בארץ: 74,000 עובדים זרים חוקיים, 15,000 עובדים זרים שנכנסו כחוק ואיבדו את מעמדם, 101,000 עובדים זרים לא חוקיים שנכנסו באשרת תייר ולא יצאו כשפג תוקף האשרה שלהם (ומיעוטם אכן תיירים שאינם עובדים) ו-36,000 מסתננים (בהם מבקשי מקלט ושוהים לא חוקיים מהשטחים). הרכבם של העובדים הזרים מגוון, והם באים ממדינות מתפתחות כמו תאילנד (30 אחוזים), הפיליפינים (18 אחוזים), מדינות חבר המדינות (15 אחוזים), סין (10 אחוזים), נפאל (6 אחוזים) ורומניה (5 אחוזים). בסך הכל, חלקם של המועסקים הזרים הוא 8.5 אחוזים משוק העבודה כולו, לעומת 6 אחוזים במדינות ה-OECD.

ישראל תופשת את עצמה כמדינת עליה ולא כמדינת הגירה. משום כך, ועל אף המספרים העצומים של הנכנסים הלא יהודים, לא נחקק בישראל עד היום חוק הגירה שתכליתו להסדיר את מעמדם של המהגרים (שאינם יהודים) לארץ. חברי הכנסת, שהאחריות לחקיקה מוטלת לפתחם, מתכחשים לצורך בחוק כזה בטיעון כי  ישראל איננה מדינת הגירה. המניע להכחשת העובדות הפשוטות הללו הוא החרדה לדמותה של ישראל כמדינה יהודית

והנתון האחרון: מתוך כל אלה, מאז תחילת שנת 2011 ועד סוף חודש יוני הוסדר מעמדם האזרחי של (שימו לב) חמישים וחמישה בני אדם. כל שאר הנכנסים, למעט העולים מברית המועצות, נותרו חסרי מעמד אזרחי. מעמדם של העובדים הזרים החוקיים ידוע וברור, לפחות לכאורה, שהרי אין הם אמורים להישאר כאן ולכן אין הם אמורים לקבל מעמד אזרחי. לעומת זאת, מעמדם של העובדים הלא חוקיים שפגה האשרה שלהם, של התיירים שגם הם למעשה עובדים בלתי חוקיים, של מהגרי המשפחה ושל מבקשי המקלט עמום למדי. העובדים הלא חוקיים והתיירים אמורים להיות מורחקים, אך הדבר אינו קורה. בשנת 2011 הרחיק מנהל האוכלוסין בסך הכל 2,160 בני אדם, וניתן להוסיף להם עזיבה מרצון של כ-11,000 בני אדם. מספרים קטנים ביחס למספר האנשים הנכנסים לישראל בלי להסדיר את מעמדם.

במאהל המחאה בגן לוינסקי: מה שמסדיר את חוסר מדיניות ההגירה בפועל הוא נהלים פנימיים שמשרד הפנים קבע וקובע חדשות לבקרים

במאהל המחאה בגן לוינסקי: מה שמסדיר את חוסר מדיניות ההגירה בפועל הוא נהלים פנימיים שמשרד הפנים קבע וקובע חדשות לבקרים

סכנה חברתית חמורה

המספרים הללו מפתיעים, שכן כאשר הוקמה מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי השב אל מולדתו העתיקה, איש לא שיער שביום מן הימים תיעשה ישראל למקום מושך ללא יהודים. אך גם עתה, נוכח העלייה במספר הנכנסים בשערי הארץ, שרבים מהם באים בעידוד ממשלתי של מדיניות העובדים הזרים, המדינה עדיין תופשת את עצמה כאותה ישות שקיבלה את עצמאותה בשנת 1948 ובשעריה יבואו בעיקר יהודים. על ההכחשה העמוקה של המציאות החדשה מעידים הדברים האלה של בג"ץ בשנת 2005: "אופיה של המדינה נתפש כ'מדינת עלייה', קרי מדינת שבות, לא כמדינת הגירה; העלייה נתקדשה בחוק השבות תש"י-1950, והגירה נראתה כמושג של 'ככל המדינות', שאינו תואם את ההוויה הישראלית הייחודית ואת החזון הציוני". מתוך התפישה הזאת, ועל אף המספרים העצומים של הנכנסים הלא יהודים, לא נחקק בישראל חוק הגירה שתכליתו להסדיר את מעמדם של המהגרים (שאינם יהודים) לארץ. חברי הכנסת, שהאחריות לחקיקה מוטלת לפתחם, מתכחשים לצורך בחוק כזה בטיעון כי ישראל איננה מדינת הגירה. המניע להכחשת העובדות הפשוטות הללו הוא החרדה לדמותה של ישראל כמדינה יהודית. אבל נראה שהכחשת בעיית המהגרים, שמובילה להימנעות מחקיקה הנוגעת להם, מסכנת את אופיה היהודי של המדינה יותר מההכרה במהגרים, שכן כל עוד אין חוקים שמסדירים את מעמדם, אין גם די כלים למנוע את כניסתם לארץ או לחייב את יציאתם ממנה, וכן אין די כלים לעודד את השתלבותם בחברה הישראלית של מהגרים שכבר ברור שהם כאן כדי להישאר. לכך צריך להוסיף את הפגיעה העמוקה בזכויות האדם של מי ששוהים בארץ שנים רבות בלי לקבל מעמד אזרחי – פגיעה שהיא כשלעצמה מהווה פגיעה באופיה היהודי של מדינת ישראל, שאמורה להיות מושתתת בין היתר על יסודות הצדק. ויש עוד בעיה: גושים של זרים שחיים בקרבנו בתחושת זרות ובלא מעמד אזרחי הם סכנה חברתית חמורה. המהומות בבריטניה ובצרפת הן לדעת רבים תוצאה של מדיניות אירופית שגויה כלפי מהגרים. אירופה הזמינה מהגרים כדי שיעבדו בה אך סירבה לראות בהם שותפים מלאים במדינותיהם החדשות. במובן הזה מדינת ישראל נוהגת באותו עיוורון שבו התנהלו האירופים בשנות השישים והשבעים. מדינה שמחליטה להזמין עובדים זרים, צריכה לקחת על עצמה גם את האחריות לעזיבתם המהירה והמסודרת או להשתלבותם. בכל מדינות אירופה, כמו בכל שאר הדמוקרטיות המערביות בעולם, נחקקו חוקי הגירה ברורים. ישראל נותרה הדמוקרטיה המערבית היחידה בלי חוק הגירה ובלי מדיניות הגירה מוסדרת. שני החוקים היחידים אשר מסדירים את מעמדם של הנכנסים לארץ הם חוק השבות וחוק האזרחות, אשר נחקקו במציאות של 1948, בתקופה שרוב רובם של המהגרים לישראל היו עולים יהודים. נכון אמנם שברבות השנים הוכנסו בחוקים האלה אי אילו תיקונים, אבל אין בהם כדי לענות על השינוי החד במציאות. ישראל של היום היא הן מדינת עלייה והן מדינת הגירה – חלק מכך ביוזמתה שלה וחלק מכך בלית ברירה. המספרים לעיל מעידים כי לא זו בלבד שישראל היא מדינת הגירה, אלא שביחס לגודל אוכלוסייתה, היא בעלת שיעור הגירה מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים בה שלא כחוק הוא הגבוה בעולם – עוד שיא מפוקפק שאי אפשר להתגאות בו, הנובע (בדומה להיותה מספר אחת בפערי השכר בין אזרחיה העובדים, למשל) מחוסר טיפול שלטוני, או מטיפול שלטוני לקוי.

רגעים חולפים של פיכחון

ישראל אינה המדינה היחידה המתמודדת בשנים האחרונות עם גלי הגירה גדולים. כל מדינות המערב חוות את התופעה הזאת בעוצמה הולכת וגדלה: בשנות השישים היה מספרם של כל המהגרים בעולם כ-75 מיליון, ואילו כיום הוא עומד על כ-190 מיליון, קרוב לפי שלושה. עם זאת, ישראל מיוחדת בשני עניינים: העניין הראשון הוא שחלק גדול מההגירה אליה הוא הגירה יזומה של המדינה, המייבאת עובדים זרים בכמויות אדירות. על אף החלטות ממשלה חוזרות ונשנות על צמצום מספרם של העובדים הזרים בארץ, בפועל מספרם של אלה רק הולך וגדל. כך אומר גם דו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת בנושא "עובדים זרים בישראל" (יוני 2009): "עד סוף שנת 2013 אמורים להיות מורחקים מישראל כ-100 אלף עובדים. להלכה, מאוכלוסייה של כ-280 אלף עובדים לא חוקיים יורחקו יותר משליש. למעשה, היות שלא מתוכנן שינוי של ממש באופן הכנסתם לישראל של עובדים זרים בענף הסיעוד, ומכיוון שבקרוב יינתנו שוב אישורים להכנסת עובדים בענף החקלאות, צפוי שמספר העובדים הזרים יעלה. בשל הבעיות המבניות בהעסקת עובדים זרים בישראל צפוי שיעלה גם מספר העובדים הזרים הלא חוקיים". ההערכה הזאת מתחזקת לאור ההסכם שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מדינות כמו רומניה והונגריה בדבר קליטת עובדים זרים בתמורה לאי תמיכתן בהכרזה על המדינה הפלסטינית. העניין השני הוא שישראל אינה נהנית כמעט בכלל מהגירה איכותית אליה – הגירה של מומחים בתחומם. (בו בזמן ישראל היא אחת מיצואניות המומחים הגדולות בעולם – היא סובלת מ"בריחת מוחות", שגם היא תולדה של התעלמות ממשלתית מן הבעיה). שתי התופעות המיוחדות הללו, כמו גם מצבה המיוחד של ישראל כדמוקרטיה יחידה בסביבה עוינת, היו אמורות להיות זרז לחקיקת חוק אשר יסדיר את ההגירה לישראל. אבל דבר זה טרם קרה בגלל ההתכחשות להיותה של ישראל מדינת הגירה – התכחשות שמתרחשת בד ובד עם המשך עידוד ההגירה בידי השלטונות. ההתכחשות אינה בלתי פוסקת. מזמן לזמן ישנם רגעים של פיכחון, אבל אלה מתאדים במהרה בתוך הכאוס השלטוני הישראלי. למשל, בשנת 2005, בימי כהונתו של אריאל שרון בראשות הממשלה, הוחלט "לגבש מדיניות הגירה לישראל שתתבסס לא רק על טיעונים בטחוניים אלא תבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ב-6 ביוני 2005 הקים שר הפנים אופיר פינס ועדה מייעצת בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין, שתכליתה היתה להציע מדיניות הגירה לישראל. חודש לאחר מכן הגישה הוועדה דו"ח והמלצות ביניים, אך עד מהרה הוקמה ממשלה חדשה והדו"ח לא נידון מעולם.

נהלים המשתנים חדשות לבקרים

בהיעדר חוק שיסדיר את כניסתם של המהגרים לסוגיהם (חוץ מהעולים החדשים), מה שמסדיר את מדיניות ההגירה (או, ליצר דיוק, מה שמסדיר את חוסר מדיניות ההגירה) בפועל הוא נהלים פנימיים שמשרד הפנים קבע וקובע חדשות לבקרים בהתמודדות נקודתית ומקרית עם כל מיני בעיות שצצות בשטח. בין השאר יש נוהל מבקשי מקלט ונוהל קבלת מעמד לידוע בציבור, נוהל הורה קשיש ונוהל הקצאת והשמת עובד זר בחקלאות, נוהל העסקת עובדים זרים ומיסוים ונוהל קבלת היתר להעסקת עובד זר נוסף לחקלאי בעל מגבלה פיזית המונעת עבודה, נוהל העסקת עובדים זרים בענף הבניין על ידי קבלני כוח אדם וכן הלאה וכן הלאה. הנהלים אינם קוהרנטיים תמיד, משתנים לעיתים קרובות, וכפי שניתן לראות מהדוגמאות לעיל, אינם מתווים מדיניות כוללת, אלא נותנים מענה מקומי, נקודתי ולא שלם. "מי שקובע את הנהלים הם אנשי מטה של משרד הפנים", אומר ד"ר יובל לבנת מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב. "הנהלים משתנים חדשות לבקרים, והם מעורפלים ומשאירים מקום רב לשיקול דעת. כשמגיעים לבית המשפט, אין לו את הכלים להכריע, כי נהלים הם עניין גמיש הנתון לפרשנות. כך יוצא שכל שופט מכריע אחרת, ולעורך הדין או ללקוח שלו אין כל דרך לדעת מה הסיכויים שלו בבית המשפט ואם יש לו עילה ללכת לשם".

ד"ר יובל לבנת מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב: "מי שקובע את הנהלים הם אנשי מטה של משרד הפנים. הנהלים משתנים חדשות לבקרים, והם מעורפלים ומשאירים מקום רב לשיקול דעת. כשמגיעים לבית המשפט, אין לו את הכלים להכריע, כי נהלים הם עניין גמיש הנתון לפרשנות. כך יוצא שכל שופט מכריע אחרת, ולעורך הדין או ללקוח שלו אין כל דרך לדעת מה הסיכויים שלו בבית המשפט ואם יש לו עילה ללכת לשם"

בנוסף לעמימות הנהלים, הטיפול בנכנסים מתפזר בין גופים אחדים, ואין גוף אחד שמרכז אותו. נכון להיום, הטיפול בכניסתם של זרים לארץ, בשהייתם בה וביציאתם ממנה, מתחלק בין הגופים האלה: רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, אשר הוקמה ביולי 2008 כדי לאחד את הטיפול במבקשים להגר לארץ ובשוהים בה; מנהל התכנון והמחקר במשרד התעשייה; המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה; משטרת ישראל וגופי ביטחון אחרים; המוסד לביטוח לאומי; בנק ישראל וגופים נוספים. כל אחד מן הגופים הללו רואה את הדברים מנקודת מבטו הצרה והחשדנית. גופי הביטחון רואים במהגרים סכנה ביטחונית. הביטוח הלאומי רואה בהם נטל כלכלי. משרד הפנים רואה בהם את סכנת הזהות. וכך, הטיפול במהגרים יוצא מנקודת מוצא שלילית, וסובל בנוסף מחוסר תיאום ומחוסר יעילות.

שיתוק מתמשך

הפתרון למכלול הבעיות הללו, גם אם זהו פתרון חלקי בלבד, שכן הבעיה סבוכה, טמון אפוא בחקיקת חוק אשר יסדיר את נושא ההגירה לישראל, בדומה לחוקים שחוקקו שאר המדינות המפותחות בעולם. מדינות אירופה, שראו את העלייה במספר הנכנסים אליהן, הגיבו על כך באמצעות חוקים שהקשיחו את תנאי הכניסה אליהן ואת התנאים לקבלת אזרחותן. למשל, רבות ממדינות אירופה, ובראשן דנמרק, הגבילו את ההגירה לשטחן לצורכי נישואים, שכן ברור שחלק גדול מהנישואים האלה פיקטיביים וכל תכליתם היא קבלת אזרחות אירופית. המדינות השונות התנו אפוא הגירה מהסוג הזה בכל מיני תנאים, כמו גיל, יכולת כלכלית ויחס למדינה. המדינות לא הסתפקו בכך ותובעות גם מספר שנות מגורים במדינה לפני קבלת האזרחות – מספר שנע משלוש שנים (קנדה) לעשר שנים (איטליה). הגירה לצורך נישואים אינה תופסת נתח נכבד מן ההגירה לישראל. אילו חוקקה ישראל חוק הגירה, היה על המחוקקים שלנו להתמקד בעניינים אחרים – נושאים המאפיינים את ההגירה לישראל, כמו עובדים זרים, הגירה לאיחוד משפחות ומבקשי מקלט – ולחפש בחקיקה מענה לבעיות הקיימות, תוך שימוש בכלים המשמשים את כלל המדינות המפותחות ומאושרים בידי המשפט הבינלאומי. כידוע, דבר זה לא קרה, שכן מדינת ישראל לא חוקקה חוק הגירה, ותחת זאת בחרה שלא להתמודד עם הבעיה בכללותה ובאמצעות מדיניות ברורה, אלא לנהוג עמה בעמימות ובפיזור האחריות והסמכות. ייתכן כי הדבר נובע מן החשש הגדול לאפשר, על פי חוק, מתן אזרחות למהגרים שלא מכוח חוק השבות (דהיינו, ללא יהודים). שכן, חוק הגירה, בכל מקום שהוא, אינו מסדיר אך ורק את כניסתם של אנשים לארץ ואת יציאתם ממנה, אלא מסדיר גם את התיישבותם בה, לאורך זמן, בין אם כתושבי קבע ובין אם כאזרחים. דומה שממשלת ישראל מעדיפה מצב שבו יש בתוכה כ-200 אלף איש אשר מעמדם אינו מוגדר ואינו ברור, על פני הכרה בכך שחלקם עתידים להישאר פה לאורך זמן, ולפיכך יש להעניק להם זכויות אזרחיות, בין אם באמצעות תושבות קבע ובין אם באמצעות אזרחות. "מקובל עלי שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית ודמוקרטית", אומר לבנת, "אבל עדיין צריך לתת אפשרות להתאזרחות של לא יהודים בה. לא ייתכן שפליטים מוכרים, שנמצאים פה כבר ארבע-עשרה שנה, ייוותרו בלי מעמד אזרחי ובלי זכויות סוציאליות, ושיגידו להם ש'ברגע שהמצב במדינה שלך יאפשר – תחזור לשם'. לאחר פרק זמן מסוים שאדם שוהה במדינה אחת, היא כבר הופכת לביתו, ויש להכיר בכך".

הצעת מתווה לחקיקה

מורכבותה של סוגיית המהגרים הוליכה את כנסת ישראל לשיתוק וליצירת מדיניות שאינה מדיניות. לאור זאת, מי שלקח על עצמו את משימת ניסוח המדיניות היה מרכז מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית) בראשותה של פרופסור רות גביזון. בשנת 2009 הוציא המרכז נייר עמדה שכותרתו "התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל". "ישראל חייבת שתהיה לה מדיניות הגירה כוללת", אומר פרופסור אמנון רובינשטיין, שחיבר את המסמך עם פרופסור שלמה אבינרי ועם ד"ר ליאב אורגד. "חוק הגירה יאפשר מדיניות יותר ריאליסטית בנוגע לעובדים הזרים, הוא יאפשר לעובדים פלסטינים להוכיח נאמנות למדינה ולהתאזרח, והוא יאפשר גם למומחים בתחומים שונים שאנו זקוקים להם להגר לישראל ולקבל בה אזרחות". עקרון היסוד שהתווה מרכז מציל"ה לחוק ההגירה הוא "קשה בחוץ, קל בפנים" – בדיוק כמו הצבר, סמל הישראלי היפה מן העבר. במילים אחרות, מתווה החוק קובע מדיניות כניסה קשה וסלקטיבית, מתוך הנחה שאין לישראל עניין בהגדלת אוכלוסייתה שלא דרך חוק השבות. עם זאת, לאחר הכניסה לישראל, למי שעמד בתנאי הסף, קובע החוק מדיניות רכה ומתחשבת לזמן השהייה בארץ, כולל אפשרות לקבלת תושבות קבע או אזרחות במקרים מסוימים. בתוך כך, מתווה החוק מתמקד בכל אחת ואחת מאוכלוסיות ההגירה ומציע דגשים ופתרונות הייחודים לה. באשר למהגרי העבודה, שהם קבוצת המהגרים הגדולה ביותר לישראל, מציע מתווה החוק נקיטת אמצעים נגד מהגרים ששהייתם בארץ אינה חוקית, ועוד יותר מכך, נגד מעסיקיהם, שכן מחקרים בעולם הוכיחו שהפעלת סנקציות נגד מעסיקים מפחיתה את מספר העובדים הבלתי חוקיים בכ-40 אחוזים. בנוסף, מתווה החוק מציע לייבא עובדים ממדינות שיש איתן הסכמים, להפחית את מספר העובדים החוקיים ולעודד עבודה ארעית, שהיא עבודה תקופתית קצרה של חודשים ספורים (כגון בחקלאות) עם אשרת עבודה המוגבלת בזמן, כאשר מכסת העבודות של מדינה תצומצם אם עובדיה לא יעמדו בתנאים האלה. כל זאת מתוך התפישה שכל שהות שמתארכת ליותר מחודשים ספורים יוצרת זיקה בין העובד לבין המדינה, ולפיכך גורמת להגדלת הסיכויים שהעובד ינסה להישאר, ואילו עבודה שמוגדרת מראש כזמנית אינה מאפשרת היווצרות זיקה שכזאת. מהגרי המשפחה הם הקבוצה השנייה בגודלה של המהגרים בישראל. שלא כמו מהגרי העבודה, ידוע מלכתחילה כי המהגרים מסיבות משפחתיות באים לישראל כדי להשתקע בה, ולא לתקופה זמנית. מאז הסכמי אוסלו, כ-130 אלף פלסטינים קיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות, וזאת נוסף על כמה אלפי זרים שקיבלו מעמד כתוצאה מנישואים לאזרחים ישראלים. בחלוף השנים חל גידול ניכר במבקשים להגר לצורך איחוד משפחות, והיו בהם נתינים של ארצות אויב ואזורי סיכון. לאור זאת, בשנת 2003 נחקק חוק "האזרחות והכניסה לישראל" שהגביל את כניסתם של מהגרי משפחה מהרשות הפלסטינית ואת יכולתם לרכוש מעמד אזרחי בישראל. דבר זה יצר בעיה חוקתית בגלל טענות על אפליה, אבל חוקיותו של החוק אושרה (בדוחק) בבג"ץ, והוא אף הרוחב והוחל על מדיניות אויב נוספות כמו סוריה ועיראק. על פי מתווה חוק ההגירה של מרכז מציל"ה, ניתן להצדיק איסור הגירה כוללני מארצות שיש עמן עימות מזוין או יחסי עוינות. באשר להגירת נישואים, מכל מקום שהוא, יש לקבוע קריטריונים שעל המבקש להגר לעמוד בהם עוד בטרם כניסתו ארצה, כגון בחינת בקיאות במשטר במדינת ישראל והצהרת נאמנות מורחבת.

בנוסף לעמימות הנהלים, הטיפול בנכנסים מתפזר בין גופים אחדים, ואין גוף אחד שמרכז אותו. נכון להיום, הטיפול בכניסתם של זרים לארץ, בשהייתם בה וביציאתם ממנה, מתחלק בין הגופים האלה: רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, אשר הוקמה ביולי 2008 כדי לאחד את הטיפול במבקשים להגר לארץ ובשוהים בה; מנהל התכנון והמחקר במשרד התעשייה; המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה; משטרת ישראל וגופי ביטחון אחרים; המוסד לביטוח לאומי; בנק ישראל וגופים נוספים. כל אחד מן הגופים הללו רואה את הדברים מנקודת מבטו הצרה והחשדנית

הקבוצה השלישית של המהגרים לארץ היא מבקשי המקלט, שמספרם עלה מאוד בשנים האחרונות. ישראל היא ככל הנראה הדמוקרטיה המערבית היחידה שאין בה חקיקה המטפלת בנושא זה, ולפיכך הוא מוסדר באמצעות נוהל פנימי משנת 2001 ששמו "נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל". ישראל חתומה אמנם על האמנה הבינלאומית לטיפול בפליטים – אמנה שהמדינות החתומות עליה מתחייבות לשקול כל בקשת מקלט, גם אם יסודותיה רעועים – אך ביצועה את המחויבות הזאת חלקי, ולדברי מחברי הדו"ח של מרכז מצ"לה, הדבר מוביל ל"יחס לקוי לפליטים המבייש אותנו כעם וכמדינה". בגלל ריבוי בקשות המקלט בשנים האחרונות מסודן ומאריתריאה, ישראל החלה להעניק לבאים מהמדינות האלה הגנה זמנית קבוצתית, עד שכל בקשה תיבדק בנפרד. בזמן הזה יש להם מעין אשרה, המאפשרת להם לשהות בישראל בתנאים מגבילים. אשרה זאת אינה מקנה למהגרים את הזכות לעבוד, אם כי בפועל הם עובדים. הליך זה נעשה באישור בג"ץ ונקבע בגדר "איזון ראוי" בין הצורך של המדינה לבדוק את מעמדם לבין הצורך של המהגרים להתפרנס. כך נוצר מצב אבסורדי שבו בג"ץ אישר למבקשי המקלט לעבור על החוק על פי החוק. מכל הנתונים לעיל עולה התמונה הבעייתית של הטיפול במבקשי מקלט. מתווה החוק מציע להקים מכשול פיזי בגבול עם מצרים, כדי להקטין את מספר הבאים לבקש מקלט בישראל. בה בעת הוא מציע ליישם את האמנה הבינלאומית, ובתוך כך לקבוע את מספר הפליטים שיכולים לקבל מקלט בישראל, ולהכין רשימה של מדינות בטוחות שהפליטים יכולים לעבור אליהן – ועל ידי כך להוריד את המחויבות לקבלם מכתפיה של מדינת ישראל. כל הפתרונות האלה של מתווה החוק מיועדים למי שעתידים להיכנס לישראל. מתווה החוק עוסק גם במהגרים שכבר נמצאים בישראל ומציע ליצור מסלול להענקת תושבות קבע למי שיושבים בישראל עשר שנים. מתווה החוק מציע גם שבהמשך תהיה אפשרות לקבל אזרחות ישראלית, תוך העמדת קריטריונים לקבלת האזרחות, ובהם הכרה במדינת ישראל והתחייבות שלא לפעול נגדה.

עוולת "חוק המסתננים"

בשנת 2010 יזמו מציל"ה, המרכז הבינתחומי בהרצליה וקרן פרידריך נאומן כנס שכותרתו היתה "הגירה, ליברליזם ומדינת הלאום". לכנס הוזמנו מיטב המומחים בעולם להגירה – משפטנים, סוציולוגים ואפילו פילוסוף מקנדה שעוסק בהגירה וסגן נציב האו"ם לפליטים – ומושב הפתיחה שלו נערך בכנסת בנוכחות שר הפנים אלי ישי. אבל השר, והממשלה כולה, בחרו שלא לאמץ את המסמך של מרכז מציל"ה, והם התמידו בכך גם כשראש האופוזיציה, ציפי ליבני, הגישה אותו כהצעת חוק של אופוזיציה. נראה ששר המשפטים יעקב נאמן צידד בהצעת החוק, אבל השר ישי פסל אותה, כנראה משום שמרכז מציל"ה הציע מסלול התאזרחות ללא יהודים. בימים אלה מנסח משרד המשפטים הצעת חוק חדשה, המצויה בשלבים מתקדמים מאוד. נשאלת השאלה מה יכלול החוק החדש, והאם הוא יכיר במציאות שבה יש בישראל, וכפי הנראה גם יהיו, מהגרים שאינם יהודים אשר יישארו בה לאורך זמן, ויש לטפל בהם. חוק שכן נידון באחרונה בכנסת הוא "חוק המסתננים", המציע טיפול נקודתי בקבוצה אחת של מהגרים, ולא הגדולה ביותר, במקום התמודדות עם התופעה בכללותה. אין זה פלא שהכנסת בחרה להתמודד דווקא עם קבוצת המהגרים הקטנה ביותר – מבקשי המקלט, שהם אוכלוסייה חלשה ביותר, שאין מי שיגן עליה מפני אכזריות המחוקק – ולא להתמודד עם תופעת מהגרי העבודה, שמתרחשת בעידוד ממשלתי ומגלגלת כספים רבים. אחרי הכל, חקיקה בתחום מהגרי העבודה תדרוש התעמתות עם בעלי הון, ומדוע לעשות זאת אם ניתן לחוקק חוק על גבם של מבקשי המקלט? על פי הצעת החוק, שיזם משרד הבטחון ושזוכה לתמיכת הממשלה, מסתננים ומבקשי מקלט שייכנסו לישראל דרך גבול מצרים יוכלו להיות מוחזקים במעצר (ולא במאסר) עד שלוש שנים אם לא מומש צו הגירוש נגדם. זאת בניגוד למצב כיום, המאפשר מעצר של עד שישים יום בלבד. החוק החדש יאפשר גם העמדה לדין פלילי של כל מסתנן ומבקש מקלט, וגם של כל מי שמסייע למסתנן או נותן לו מחסה, והעונש על עבירות אלה יהיה עד חמש שנות מאסר. החוק החדש נוקט יחס לא אנושי לפליטים, והוא פוגע פגיעה קשה לא רק במחויבות של ישראל לאמנת הפליטים, אלא גם באופיה היהודי של מדינת ישראל ובחוסנה המוסרי. למרות זאת, איש מחברי ועדת הפנים של הכנסת מלבד יו"ר הוועדה ח"כ אמנון כהן מש"ס, לא התייצב לדיון, מה שלא מנע את קיומו. עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח ועו"ד יונתן ברמן ממוקד הסיוע לעובדים הזרים התרשמו כי "היועץ המשפטי של הוועדה טרם נערך לחוות דעתו על הסעיפים השונים של הצעת החוק ומשום כך הדיון בסעיפים – לרבות הסעיפים הקובעים הגבלות קיצוניות על חירותם של מבקשי המקלט ושל ילדיהם הקטינים – נערך במהירות רבה וכמעט ללא הערות של היועץ המשפטי" (יהונתן ליס, "הארץ", 15.8.11). חוק כזה, על חוסר האנושיות שלו, מעלה את המחשבה העגומה שאולי מוטב לה לישראל להישאר עם ההנחיות של משרד הפנים בכל הנוגע להגירה לישראל – הנחיות שמשאירות מרחב תמרון גם לפקידים בעלי לב, ולא רק לאלה שחסרים אותו – ולא למצוא את עצמה עם חוק שמביא בחשבון כל עניין כמעט מלבד שני פרטים קטנים: המציאות וזכויות האדם.   המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה