דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | מהדורה 03

זאב אברהמי: אדם שהזהות היחידה המדברת אל לבו קשורה לעיר ילדותו המחוקה

עצור: העבר לפניך

"קללת ימית", סרטם של ארי פולמן ועינת פישביין שהוקרן במסגרת הסדרה "העין השלישית" הוא, שלא מדעת, מעשה תקשורתי רדיקלי. ייחודו של המסמך החברתי הזה הוא בהיותו שיקוף נאמן של סיפור אנושי חסר תקנה

"קללת ימית", "העין השלישית", שידורי קשת, ערוץ 2, ינואר 2001

מה משותף למפוני ימית, נרקומנים, סוחרי סמים ונערות ליווי? ממבט שטחי, לכאורה שום דבר. למרות זאת, שבועיים לפני הבחירות יצאה "העין השלישית", תוכנית תחקירים חברתית שעסקה עד כה במצוקות חברתיות עכשוויות (כגון מסלול הסמים וזנות), בכתבה על גורלה של קבוצת העקורים הארכאית, "מפוני ימית".

אני מניחה כי יוצרי הסדרה לא שיערו שהכתבה תוקרן בעיתוי פוליטי כה טעון ודרמאטי, כמו זה של רגע לפני בחירות. עם זאת, גם במנותק מהעיתוי הפוליטי, מתעוררת השאלה העקרונית: מדוע דלו יוצרי הסדרה מהארכיון הישראלי, הגדוש סיפורים היסטוריים, דווקא את עקורי ימית? שהרי היה נדמה לישראלים שמשלל עקורי ישראל, החל באבותינו המהגרים דרך העולים ועד לאזרחינו הערבים, דווקא מפוני ימית הם קבוצה שזכתה ליחס הגון כשתוגמלה בשפע כלכלי בתמורה לפינוי.

מה מתגלה אם כן בכתבה של "העין השלישית" על מפוני ימית, שמצדיק חשיפה של סיפור עקירתם דווקא היום, ב-2001?

הכתבה על מפוני ימית בנויה ככרוניקה, שפורשת שלב אחר שלב את כל תהליך העקירה ויוצרת תמונה מובנית של הכאוס שהמפונים נקלעו אליו לא רק בזמן הפינוי אלא בעיקר בשנים שבאו בעקבותיו. קבוצה של אנשים מתארת כיצד חוללה העקירה שרשרת של פעולות הרסניות בחייהם לאורך שנים. אותם מוטיבים חוזרים בסיפוריהם: חורבן המשפחה, חורבן כלכלי, חורבן פיזי, מוות והרס עצמי. הצירוף של הסיפורים, מכה אחרי מכה, שנה אחרי שנה, אמור להוביל את הצופה להיכרות מחודשת עם הפינוי.

הפינוי, שהצטייר בתודעה הציבורית כאירוע נקודתי בביוגרפיה של המפונים, מתואר בכתבה כמהלך הרסני ארוך-טווח שנמתח שנים. פינוי ימית אולי נרשם ונחתם בתולדותינו החברתיים כניתוח מוצלח, אבל מעדויות המפונים שבכתבה משתמע שהניתוח המוצלח גרר אחריו תופעות לוואי וסיבוכים פתולוגיים.

לזאב אברהמי, עיתונאי, יש נוכחות כריזמטית, הוא דמות מובילה בכתבה ומופיע מצולם על רקע פאב בניו-יורק כשהוא מתאר למצלמה את האובדן שחווה. הוא תופס מפית ומשרטט לנו כיצד מגיעים לגן-העדן האבוד של ילדותו, לימית. ימית היא גם המקום האחרון שהוא ומשפחתו הרגישו שייכות אליו. זמן-מה אחרי הפינוי השתלטו על חייו אירועים כאוטיים. אחותו אורנה, שצמחה שם, חלתה, גססה ונפטרה מגידול בראשה. אביו נפטר כמה שנים אחריה, לאחר שסיים מסע של הרס עצמי שכלל פרידה מהמשפחה, יציאה לגלות אמריקאית ומחיקה שיטתית של כל כספי הפיצויים המשפחתיים. זאב, שחש זרות חברתית בארץ, חי כבר שנים בניו-יורק. גם היום הוא עדיין מגדיר את עצמו כאדם תלוש, שמרגיש כי עברו רודף אותו. "אני אדם שנוסע וכל הדרך כל השלטים שלפניו אומרים, עצור: העבר לפניך". מבחינתו הוא היה ויישאר "ימיתניק", אדם שהזהות היחידה המדברת אל לבו קשורה לעיר ילדותו המחוקה.

הסיפור של זאב מעיק לא רק בגלל הגודש הדרמאטי והטראגי שבקורות חייו. הוא מעיק כי המצב שנקלע אליו מצטייר כמצב שבו היחיד היפה הופך לאדם ללא שליטה על גורלו, לחסר ישע. הסיפור מטריד כי אם אכן מדובר בסיפור טיפוסי המדגים את ההשלכות של עקירת ימית, אנחנו עוד עלולים למצוא את עצמנו מהרהרים מהי מידת ההומניות של פתרון חברתי הגיוני, אשר ייתכן שגרם לאכלוסייה שלמה לאבד את השליטה על גורלה.

כוונות טובות

יוצרי הסדרה, ארי פולמן ועינת פישביין, מעוניינים במוצר טלוויזיוני שינפיק דימויים קולנועיים שיש בהם אמירה חברתית לא שכיחה. הם אינם מסתפקים בעשייה דוקומנטרית שהיא רק שיקוף של המציאות, אלא מנסים בעת ובעונה אחת לנסח אבחנה חברתית עצמאית ולהעמיד לה פרשנות קולנועית. דווקא ההצלחה שלהם בכל הקשור לקונסטרוקציה של התוכן, בניית דימוי חברתי ממוקד של העקירה על השלכותיה הבלתי צפויות, ומקצב קולנועי רגיש, מדגישה שני כשלים בסרט. האחד הוא העדר נתונים חיצוניים שיתמכו בעדויות הנפרשות לאורכו, והשני נעוץ בנסיונות התפייטות קולנועיים, שהם אמנם מצומצמים אבל מציקים בנוכחותם. מפני שהפרישה הקשה המוצקה של הכרוניקה היבשה היא שיוצרת אמינות. שהרי קול ספקני בתוכנו שואל אם ניתן לסמן עדויות כנות אחדות כתופעה חברתית, אם אכן אנו נחשפים למשהו שאפשר לאפיין אותו כסינדרום ימית. יוצרי הסרט מניחים את מצבור העדויות בלי לעסוק בפענוח הסינדרום. כל הייחוד שבהצגת הסיפור החברתי הזה הוא בהיותו סיפור אנושי חסר מוצא – עקירה היא עקירה היא עקירה – סיפור חסר תקנה.

עם זאת, תשובה חלקית לשאלה הטבעית המנקרת באשר לסיבות הסינדרום טמונה בכתבה עצמה, והיא מייחדת את ההיסטוריה של פינוי ימית. החלק הראשון בכרוניקה מאפיין את אוכלוסיית ימית כקבוצה של אנשים שבחרו לחיות במקום שהיה אנטי-תיזה להוויה הישראלית המערבית. האנשים שם מאסו בתחרותיות ובהישגיות וחיפשו ערכים אותנטיים אחרים. העולם הערכי השברירי הזה, שהיה פסגת הישגיהם, הומר במשא ומתן כלכלי אשר סיפק אשליה של שיתוף פעולה עם הרשויות, בכסף ובהרבה כסף.

משהו הרסני עמד מאחורי ההמרה הפרגמטית ההיא, והוא הפך את מוטיב הפיצויים למרכיב אפל, שבאופן אירוני רק זירז את תהליך הפירוק של מערכת הקיום המשפחתית והכלכלית של המפונים. הקשר בין קללת הכסף לקללת העקירה מתואר בכתבה כקשר סימביוטי, שאינו ניתן להתרה. הכתבה אינה יוצאת כנגד המציאות של פיצוי כספי לאדם שנעקר מביתו. היא פשוט מאפיינת את הקשר בין האנשים לבין הפיצויים כקשר עקר. מדובר בסיטואציה אנושית שאף על פי שתוכננה מתוך כוונות טובות, יצאה משום-מה לגמרי מכלל שליטה.

הכתבה על עקירת ימית היא מוצר טלוויזיוני איכותי שיש בו חשיבה עצמאית מקורית, אנליזה חברתית ושפה דוקומנטרית רעננה. ועדיין צפה ועולה שאלת העיתוי: איך כל זה קשור בנו, הישראלים של שנת 2001? איזו מודעות חברתית חשבו יוצריה שנרוויח, כשבנו דימוי עכשווי של העקירה? שהרי גם אם הסבל האנושי שעלה בכתבה יחדור את מעטה הסקטוריאליות שרבים מאתנו עוטים, לאן נפנה את אותה אמפתיה?

עבור רובנו הפך העיסוק בפינויים עתידיים לרכיב טבעי בשפה הפוליטית-אקטואלית של השנים האחרונות. עשרות אלפי אנשים שחיים עשרות שנים בבתים מאוד מסוימים מוצאים עצמם מוקפצים מטריטוריה גיאוגרפית אחת לטריטוריה גיאוגרפית שנייה, מתוקף משנה מדינית כזו או אחרת. בישראל של 2001 יש למלה פינוי, בהקשרה הפוליטי העכשווי, רק ניחוח אחד והוא תמיד סטרילי. סטריליות זו היא גם חלק מתפישה תרבותית המעדיפה שימוש במונחי פוליטיקלי-קורקט מעודנים, כשנשאלת השאלה: "מתי יהיה הפינוי הבא?", על פני שפה חברתית ארכאית שהגדירה את העקירה כטרנספר.

הסרט על קללת ימית הפך, שלא מדעת, למעשה תקשורתי רדיקלי, כמעט בודד מסוגו, שעשוי לכרסם מעט בסטריליות המעושה אשר היתה לחלק תקני בשפה החברתית-פוליטית שלנו. כרסום שכזה, גם אם הוא צנוע ומוגבל, אולי ייתן הזדמנות להתאמן בשפה חברתית יותר מפוכחת, כנה ואנושית. הוי הקלילות הבלתי נסבלת של הפינוי.

 

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: " אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה