דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

עניין לא תיאורטי

שפת המונחים הכלכליים של אנשי משרד האוצר ושפת המונחים של שופטי בית-המשפט העליון מסוות, בלשון מתוחכמת, את העובדה ששתי המערכות פועלות נגד האינטרסים הבסיסיים של העשירונים הבינוניים והנמוכים. "כשהעוגה תגדל, יהיה יותר ממנה לכל אחד ואחד", אמרו המומחים, אבל המומחים שיקרו

תארו לעצמכם שמכונית קדילק נוצצת נעצרת ליד ביתכם וגבר בחליפה מהודרת, מדיף ריח בושם, יוצא ממנה ודופק על דלתכם. "רק תחתמו כאן", הוא אומר לכם, "ואני כבר אהפוך אתכם לאנשים עשירים". "בסדר גמור", אתם אומרים, "אבל מה זה בדיוק הדבר שאנחנו אמורים לחתום עליו?". "אה, זה מעביר באופן זמני את כל רכושכם על שמי", הוא עונה, "כדי שאני אוכל לעשות לכם ערימה של כסף". הייתם חותמים לו?

ומה בקשר לדבר הבא: החבר'ה האלה מהממשלה באים ואומרים לכם, היי, סוף-סוף גילינו מהו סוד השגשוג והאושר לעם". "חינוך?", אתם מנחשים בהתרגשות. "לא ולא", הם משיבים. "תחבורה ציבורית משופרת?". הם מנידים בראשם בתוגה. "מערכת רפואה מונעת, כדי שכולנו נהיה נמרצים וחסונים?". "לא, לא, לא", הם עונים בחוסר סבלנות. "כל מה שעלינו לעשות זה להבטיח שהעשירים ייעשו יותר עשירים ושכל דבר ציבורי ייהפך ליותר עני ויותר נואש, ואז, צ'יק-צ'ק, הכול יהיה יותר טוב לכולם".

האם הייתם מצביעים למען האנשים הללו בבחירות? ובכן, זה בדיוק מה שכבר עשיתם אם הטלתם פתק למען כל אחד מן המועמדים לראשות הממשלה ב-15 השנים האחרונות. וזאת, הואיל ומאחורי המלים המפוארות על "שחרור ההון", "בנייה מחדש של הכלכלה" ו"העצמת המגזר הפרטי", שבהן הלעיטו אותנו יועצים כלכליים, פקידי אוצר, נגידי בנק ישראל ועיתונאים כלכליים, מתנהל כאן משחק הונאה אכזרי וחסר לב. נראה שממש לא משנה מי יושב על כס הכוח: יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין או בנימין נתניהו, אהוד ברק או אריאל שרון. המשחק הוא אותו משחק. הלהטוטים אותם להטוטים.

השפה הכלכלית

הגראף, שמופיע בדו"ח "מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל" בהוצאה של מרכז אדווה על החברה הישראלית, מספר הכול. הגראף משרטט את הצמיחה של הכלכלה הישראלית במהלך תקופה של 12 שנים, משנת 1988 עד 2000. הקו בתרשים מטפס כלפי מעלה בצורה מרשימה, נשאר במקום וממשיך ונוסק כמעט ללא הרף לגבהים חדשים. לצד הקו שמתעד את הצמיחה משורטט קו נוסף, גם הוא טפסן גבהים, שמתעד את עליית השכר בקרב עשירון השכירים העליון בישראל. הקו הזה עולה גם הוא בהתמדה מעלה-מעלה. לבד מהם משורטטים בגראף שני קווים נוספים: האחד מתעד את תנודת ההכנסות בקרב בני העשירון השישי, אנשים בעלי מישרות טובות של המעמד הבינוני, ואילו האחר מתעד את סיפורו הכלכלי של העשירון התחתון בקרב האוכלוסייה העובדת – פועלי מפעלים, מאבטחים, עובדי תחנות הדלק. שני הקווים הללו ישרים כמו תרשים-לב של מי שזה עתה נפטר. רמת ההכנסה של 60% מהאוכלוסייה לא עלתה בכלל במהלך 12 השנים האחרונות. התוצאה היחידה של הצמיחה הכלכלית המרשימה של ישראל, שחוֹוה חלקה הגדול של האוכלוסייה, היא העובדה שהם נאלצים לשלם ריבית יותר גבוהה על האוברדרפט הנצחי שלהם, ולממן מכיסם הפרטי השכלה נאותה לילדיהם או ביקור פרטי אצל רופא לאמם הקשישה. "כשהעוגה תגדל, יהיה יותר ממנה לכל אחד ואחד", אמרו המומחים. אבל המומחים שיקרו.

הצמיחה בכלכלה הישראלית הועילה במישרין לשתי קבוצות: האליטה ההדוקה והמקושרת ששולטת בחלקה המכריע של התעשייה הישראלית, כמו גם בבנקים ובתקשורת, וכן אותם ישראלים שהשכלתם והכשרתם הגבירה את ערכם בתעשיית ההיי-טק ובתעשיות עתירות ידע אחרות. בעוד שנתח העוגה של אותם ישראלים אשר סיימו 16 שנות לימוד גדל במידה ניכרת בשני העשורים האחרונים – בוגרי תואר ראשון משתכרים כיום בממוצע כ-171% מגובה המשכורת הממוצעת במשק, בהשוואה ל-151% בשנת 1981 – הרי שנתח העוגה הזעיר של גברים שסיימו שמונה שנות לימוד בלבד הלך והצטמצם. לפני שני עשורים השתכרו פועלים לא מקצועיים אלה כ-74% מהשכר הישראלי הממוצע, ואילו כיום הם משתכרים רק 59% מן השכר הממוצע. נתון זה אינו כולל את מספרם ההולך וגדל של המובטלים במדינה. אלה שהכלכלה החדשה השאירה אותם מאחור מתגוררים בריכוזים גיאוגרפיים: בעיירות פיתוח, בשכונות מצוקה ובכפרים ערביים-ישראליים שמערכת החינוך בהם הרבה פחות חזקה מאשר באזורים היותר מבוססים. הדרך היחידה לנסות לשלב את הקבוצות הללו בתעשיות עתירות הידע, שהן למעשה מקור הצמיחה הכלכלית הישראלית, היא גיוס של מאמץ לאומי, כלומר חינוך והכשרה לעבודה. אך זאת בדיוק, התיאוריות הכלכליות של "הָניחו לעשירים להיות יותר עשירים", לא יאפשרו לעולם.

הקיצוץ בתקציב הלאומי הוא אבן-יסוד של הדוקטרינה הכלכלית החדשה. תקציבי החינוך, הרווחה והבריאות הם יעדיהם העיקריים של מקצצי התקציב במשרד האוצר. מערכות הבריאות והחינוך בישראל מופרטות יותר ויותר, והמשפחות נאלצות כיום לממן מכיסן השכלה איכותית לילדיהם. החשיבה הכלכלית מובילה לייבוש התחום הציבורי כולו, עד להפיכתו בסופו של דבר לקליפה ריקה מתוכן. כל ניסיון לשנות את פני החינוך בארץ הוא בגדר הילולה שהממשלה, אשר לדברי המומחים חייבת לשמור על משקלה כמו נער או נערה אנורקטית, אינה יכולה להרשות לעצמה. ולכן בדיוק אותן קבוצות שהכלכלה החדשה השאירה מאחוריה, אלה שאינן יכולות להרשות לעצמן לשלם מכיסן את עלות החינוך המופרט "האפור", אותן משפחות שהן-הן קורבנות האי-שוויון במערכת החינוך בעבר ובהווה, דווקא הן אלה שנפגעות יותר מכולן מן הקיצוצים בתקציב.

טיעוניהם של כלכלני "העשירים נעשים יותר עשירים", שמנהלים את משרד האוצר ואת בנק ישראל, אינם מבוססים על חזון מוסרי או אתי. וכי איך יוכלו? תחת זאת הם עוטפים את השקפותיהם הכלכליות במעטה מדעי. כפי שכתב פרופ' שלמה סבירסקי, במאמר המנתח את השינויים בתקציב שהתפרסם בכתב העת "ביטחון סוציאלי": "התפישה המתכונית נוטה להעניק לתהליך קבלת ההחלטות הכלכליות חזות של מלאכת שקילה ואיזון, הנעשית בידי מומחים נטולי אינטרסים השולטים ברזים מדעיים, המאפשרים להם לערבב את החומרים המתאימים בכמויות הנכונות על מנת להשיג את התוצאות הרצויות, כל זאת תוך הזדקקות לשפה מקצועית בלתי נגישה להדיוטות".

ועדיין, טוען סבירסקי, כמה מן הטיעונים הבסיסיים, שעליהם מבססים המומחים הכלכליים את תביעתם לזכוּת לקבל לידיהם את מושכות הכלכלה, פשוט שגויים. הרעיון שישנו דגם כלכלי אחד בלבד אשר יכול להביא לשגשוג כלכלי הוא הרעיון שמקדמים נציגי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית במדינות בכל רחבי העולם – ו"המומחים" הישראלים בלעו את הדוקטרינה הזאת בשלמותה. אך רוב מדינות אירופה, לרבות המדינות המשגשגות ביותר ביניהן, אישרו תקציב הרבה יותר גבוה יחסית לתוצר הלאומי הגולמי GNP)) שלהן, מכפי שמתיר הדגם "הנכון". התקציב המוגדל הזה משקף את מחויבותן להעניק לאזרחיהן שירותים איכותיים בחינוך, בבריאות וברווחה. המחויבות הזאת רק הגבירה את השגשוג הכלכלי של אותן מדינות, לא גרעה ממנו. לעומת זאת, מדינות כמו ארגנטינה, תאילנד ורומניה, שניסו לעמוד בתכתיבים "המדעיים" של הארגונים הפיננסיים הבינלאומיים (שבסיסם בארצות-הברית) באמצעות הפרטה וקיצוצים בתקציב, התנסו באנדרלמוסיה כלכלית מתמשכת.

מאמצים שצלחו

ישראל עצמה מספקת דוגמה נאה לדרך שבה פרויקטים לאומיים שאפתניים – בדיוק מן הסוג שדרוש לסגירת פערי ההשכלה וההכנסה הקורעים את המדינה לגזרים – יכולים להועיל מאוד לכלכלת המדינה. בשלושים השנים האחרונות התחייבה הממשלה לסיים שני פרויקטים מיוחדים ענקיים. שני הפרויקטים ניפחו את התקציב הלאומי, עד שהגיע לאחוז גבוה של התוצר הלאומי הגולמי, הרבה יותר גבוה מן התקציבים האירופיים הגבוהים ביותר. המאמץ הלאומי הראשון, בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, היה להקים בישראל תעשיות בטחוניות. המאמץ השני היה קליטתם של העולים ממדינות חבר-העמים בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. שני המאמצים הללו היו חיוניים לצמיחה הכלכלית בישראל ב-15 השנים האחרונות. התעשיות הבטחוניות הציבו את ישראל, לראשונה בתולדותיה, כשחקנית בזירה הכלכלית הבינלאומית, וכמו כן גם הכשירו דור עובדים חדש בתעשיות עתירות ידע. רבים מן העובדים והיזמים, שהכשרתם המקצועית מומנה בכספי המדינה, עברו לאחר מכן לתעשיית ההיי-טק. גם קליטתם של אלפי המדענים והמהנדסים הסובייטים היתה מרכיב חיוני בהכנת המדינה לשגשוג המהיר בתחום ההיי-טק במחצית השנייה של שנות התשעים. בישראל הוכח בינתיים כי השקעה ממשלתית עצומה היא צורך חיוני, לא מכשול לצמיחה כלכלית.

חינוך, בריאות ושירותי רווחה אינם נראים בעיני האידיאולוגים הכלכליים החדשים כאינטרסים לאומיים חיוניים, המצדיקים הוצאה ממשלתית מוגדלת. וזאת, למרות העובדה שמחקרים רבים הוכיחו כי השקעה בחינוך, למשל, בטווח הבינוני והארוך, היא אחד השימושים החשובים והאפקטיביים ביותר שניתן לעשות בכספים ציבוריים. ואולם, יזמות פרטית אינה חושבת לטווח בינוני או ארוך, וגם לא התיאורטיקנים הכלכליים המשועבדים ליזמות הפרטית. כאשר הפוליטיקאים שוכחים את לשון טובת הציבור ומתחילים להפנים את לשונם העסקית של התיאורטיקנים הכלכליים, הממשלה לא מסוגלת עוד לבצע את עבודתה שהיא, ככל שאינה מושלמת, מכוונת ליצירת חברה טובה, צודקת ושוויונית.

השפה המשפטית

המערכת המשפטית היא פלח נוסף של האליטה השלטת בישראל, אשר נהנה משפה משל עצמו, ממסגרת תיאורטית משל עצמו ומאפשרות להשפיע על החברה במידה ניכרת. רוב הישראלים מצפים מן המערכת המשפטית, ובייחוד מבית-המשפט העליון, שיתקנו את העוול שגרמה לחברה הישראלית מערכת פוליטית פלגנית ומוכתמת. אולי הכלכלנים אינם אמורים לבסס את טיעוניהם על אתיקה ומוסר, אך אנו בהחלט מצפים שהחוק, בוודאי בפסגותיו, יעשה כן. אך כל מי שמקווה, שבית-המשפט העליון יגן על זכויותיהם של אותם מגזרים באוכלוסייה אשר נהדפו הצדה בידי קובעי המדיניות הכלכלית, יתאכזב מרות. דוד בן-גוריון עצמו התריע נגד התהליך אשר דומה שהולך ונפרש מול עינינו. בדברו בפני ועדת החוק של הכנסת בשנת 1952, הצהיר בן-גוריון כי אחת הסיבות להתנגדותו לכתיבת טיוטת חוקה למדינת ישראל היא העובדה שבארצות-הברית "נעשה בית-המשפט העליון כוח מעכב, מכשיל, משמר, המבכר זכויות הרכוש על זכויות-האדם".

בניתוח מרתק של בית-המשפט העליון, ובעיקר של נשיאו, מתאר המשפטן אייל גרוס במאמר "החוקה הישראלית: כלי לצדק חלוקתי או כלי נגדי?" (בקובץ "צדק חלוקתי בישראל", בעריכת מנחם מאוטנר, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 2000), כיצד זכויות חברתיות פחות או יותר הוסרו מעל סדר-יומו של בית-המשפט העליון. המקום הטבעי וההגיוני שבית-המשפט יגבש בו קו של הגנה ופרשנות בנוגע לזכויות חברתיות בתקופה של עוני גובר בישראל היה צריך להיות פרשנות לחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בכנסת בשנת 1992 כחלק מן התחליף-בחלקים של החוקה.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל היא אחד ממסמכי המפתח שפרשני חוק-היסוד אמורים לפנות אליהם בבואם לבאר את כוונת החוק. ההכרזה מציינת במפורש: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, ומין", כחלק מן הקוד המוסרי היסודי של מדינת ישראל. ואולם, בפרשנותו לחוק-היסוד, אהרון ברק חזר וצידד בעשירים ולא בעניים, במעסיקים ולא במועסקים, בזכות לבעלות ולא בזכות לבריאות או לחינוך – כאילו כהגשמת אזהרתו של בן-גוריון. כפי שכתבה כבר ב-1994 כלת פרס ישראל, פרופ' רות בן-ישראל, "מצער מאוד, ואולי אף מתמיה, כי השופט ברק שהנו אביר זכויות-האדם כל אימת שמדובר בזכויות-אדם בתחום האזרחי והפוליטי, לא כלל במסגרת תפישות היסוד של הציבור הנאור בישראל, שעל-פיהן הוא מכוון את פרשנות המושג כבוד האדם וחירותו במדינה יהודית ודמוקרטית, אף לא אחת מזכויות-האדם החברתיות".

ברק, לדוגמה, מפרש את "כבוד האדם וחירותו" כמונח הכולל את כל הזכויות האזרחיות ואף כמה זכויות כלכליות. אך הפרשנות הרחבה שלו, טוען אייל גרוס, נעצרת ב"קו שלפני הזכויות החברתיות". ברק כולל בתוך "כבוד האדם וחירותו" את החירות לערוך חוזים – זכות כלכלית שלרוב מגינה על החזקים מבחינה כלכלית, כיוון שדווקא החלשים, אלה שמחפשים עבודה ואין להם האמצעים לשכור את שירותיהם של עורכי-דין, הם אלה שמוּעדים יותר מכול לחתום מתוך ייאוש על חוזים לרעתם. ואולם, כפי שכותב גרוס, הוא מתעלם מן הזכויות הקשורות לתחום הבריאות, למרות העובדה ש"בוודאי שניתן לטעון שהגנה על חייו, גופו וכבודו של אדם, כמפורט בחוק-היסוד, מזמינה הכרה בזכות לבריאות הרבה יותר מאשר בזכות לחופש החוזים". בפסק-דין תקדימי מ-1995 קבע שופט בית-המשפט העליון תיאודור אור, כי הזכות לחינוך לילדים עניים אינה כלולה בחוק-היסוד: כבוד האדם. ברק תמך בפסיקתו.

בפרשנותו לפסקה אחרת בחוק-היסוד: חוק חופש העיסוק, עומד ברק בתוקף לצדו של הקפיטליזם הגס. הוא מפרש את חופש העיסוק כמבוסס על "הזכות לתחרות חופשית", וזו, כפי שמציין גרוס, פרשנות מוזרה למדי, בהתחשב בעובדה ש"תחרות חופשית אינה מסוג האינטרסים שמקובל להגן עליהם כזכות-אדם". במקום להשתמש בזכות לחופש העיסוק כדי לחזק את ידי העובדים החיים בסביבה כלכלית שהיא יותר ויותר אכזרית, ברק בחר לעמוד לצד המעסיקים: הוא מפרש את חופש העיסוק כזכות להעסיק ולפטר על-פי רצון המעסיק, ולא כזכות לעבוד בתנאים סבירים. לפי גרוס, בהתייחסו לכתיבתו האקדמית של ברק, "מהדוגמאות שברק מביא לחקיקה שתהיה פוגעת, לדעתו, בחופש העיסוק עולה כי חקיקה סוציאלית כגון שכר מינימום, חוק שכר שעות עבודה ומנוחה וכן כל פיקוח על מחירים ייחשבו בעיניו לפוגעים בזכות".

ישראל אינה הגרועה ביותר מבחינת מדיניותה הכלכלית והמערכת החברתית שלה. מערכת הבריאות הציבורית – מורשת עברהּ הסוציאל-דמוקרטי של המדינה – עדיין יותר טובה מאשר בהרבה מדינות מערביות אחרות. הסטטיסטיקה המזעזעת, המראה כי ישראל לוקה יותר מכל מדינה מערבית אחרת בפער ההכנסות הגבוה ביותר בין עשירים לעניים, מתייחסת לשכר ברוטו. אמנם, לאחר קיזוז תשלומי המסים והביטוח הלאומי עדיין נותר פער שאין להתגאות בו, אך יש בהחלט מדינות שמצבן יותר גרוע. שום מדינה אפילו אינה מתקרבת לארצות-הברית מבחינת שיעור תושביה היושבים בכלא: שני מיליון בני-אדם שברובם המכריע באו מרקע של עוני, המוחזקים בתנאי מעצר אכזריים ביותר. חברתנו בכל זאת עדיין לא איבדה את פרצופה האנושי.

אך יותר ויותר נראה שישראל מחליקה במורד של מדרון חלקלק, ולא נותר דבר שיעצור את נפילתנו. בחמש השנים האחרונות, למשל, אף שברור עד כמה חיוני לשנות את פני מערכת החינוך בכל ניסיון לעצור את הפער החברתי ההולך ומעמיק, תקציב החינוך דווקא קוצץ ב-7% במונחים ריאליים. בזמן שפוליטיקאים חוברים לשופטי בית-המשפט העליון כדי לחתור תחת מה שנותר מן האתוס החברתי הקיבוצי שלנו, ובזמן שהתקשורת מצויה בשליטתה המונופוליסטית של אליטה כלכלית קטנה הדואגת לתועלתה האישית בלבד, השינוי יכול להתחולל רק בעקבות דרישה מצד העם עצמו. ולמרות הערתו הידועה של בן-גוריון בדבר היותו ראש ממשלתה של אומה של ראשי ממשלה, הציבור הישראלי נשאר אדיש ונעדר יוזמה במידה מפתיעה לנוכח השחיקה האטית אך היציבה של זכויותיו הקולקטיביות.

כמעט כל מדינה בעולם עוברת בצורה מסוימת סוג של הפרטת-כוח, האופנתית כיום בישראל. אך לדעתי, בשל היותה של ישראל מדינה שהוקמה על יסוד טענה מוסרית – בית לאומי לעם היהודי – מעצים הדבר את ההכרח שתינהג בדרך מוסרית. בעיקר צריך הדבר להתבטא בנושאים של צדק חברתי. היהדות היא היחידה בין הדתות הגדולות בעולם שנוסדה על בסיס התגלות ציבורית, שהשתתפו בה בני העם כולו. התורה עצמה פונה לעם בעל סמכויות שיפוטיות ותחיקתיות. תריסרי חוקים בתורה צמחו מתוך הכרה בסיסית בכך שהקניין הפרטי אינו בבחינת קטיגוריה אבסולוטית, ורווחתם וצורכיהם של העניים והזרים, ושל החברה בכללותה, מגבילים את מושג הבעלות וקודמים לו.

אגדה תלמודית מספרת סיפור שראוי לזכרו. אדם אחד היה מסקל אבנים משדהו לדרך שברשות הרבים. חסיד שראהו אמר לו: "ריקא, מפני מה אתה מסקל אבנים מרשות שאינה שלך לרשות שלך." האיכר הניד בראשו. דעתו של האיש הזה בוודאי נטרפה עליו. לימים נצרך אותו אדם למכור את שדהו. עני וחסר כל חלף על פני שדהו הישן, ונכשל באותן אבנים "איש חכם היה אותו חסיד" אמר בצער.

בתי-הספר שלנו, בתי-החולים שלנו, האוויר, המים, רוב אדמתנו – כל הדברים הללו הם חלק מן המרחב הציבורי של כולנו, בדיוק כמו השביל שבנוגע אליו הזהיר החסיד את האיכר. אותו הדבר נכון לגבי דברים פחות מוחשיים: רגשות הסולידריות והאחריות הקיבוצית שלנו, העקרונות המנחים את מערכת המשפט שלנו, האווירה ברחובותינו, זהותנו הקיבוצית כיהודים וכישראלים, לשוננו, אופיינו הלאומי, עמידתנו המוסרית כאומה. אילו שיקולים עלינו להביא בחשבון לקביעת האיכות ומרחב הפעולה של המימד הציבורי של קיומנו? בעיניי, שאלה זו, שעלינו ורק עלינו להשיב עליה, תוּכח כחיונית לעתידה של ישראל לפחות כמו פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה