דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

עַם הסיפור

אז על מה הסיפור? עלינו. זאת אומרת, מהיכן באנו, לאן אנחנו הולכים, ובפני מי אנו עתידים לתת את הדין. מהיכן באנו היא לא רק שאלה בארכיאלוגיה, השאלה לאן אנו הולכים אינה רק שאלה פוליטית והשאלה בפני מי אנו עתידים לתת את הדין אינה רק שאלה דתית. יש כאן מלכודת ספרותית

אני זוכר ערב אחד, כשהייתי ילד, פסע אבי בגרביים על השטיח הלוך ושוב, הביט בי פתאום ואמר, "לא. זה לא פשוט". שאלתי אותו, "מה לא פשוט?", והוא הביט בי ארוכות ואמר: "זה בכלל לא פשוט". שאלתי, "מה, מה?", והוא חייך ואמר: "יום אחד, ככה פתאום, אתה תעמוד על השטיח בגרביים ותבין, זה לא פשוט בכלל".

השאלה מי אנחנו היא לא שאלה פשוטה. התשובה עליה, על רגל אחת, היא התשובה לשאלה מי הוא יהודי; זו בעצם השאלה המרכזית של תקופתנו, ולא ניתן לברוח ממנה עוד.
למרות הנסיונות לצמצם את הדיון לרמות הפוליטיות והכלכליות, לשפה המשתמשת במלים כמו 'מוקדי השפעה', 'ריכוזי כוח' – התחושה היא שהתשובות מצויות בשיח אחר. אלו הן התשובות שעליהן ניתן לבנות עולם. כאשר ההרגשה היא שההסברים מפרפרים באוויר, ניתן לדבר על משבר זהות.

זהות מכילה בתוכה את עקרון הזיהוי ('הוא שייך לשבט היהודים'), אבל גם את עקרון ההזדהות. כשמזדהים עם אידיאולוגיה, הזהות צמודה לאורך חייו של הרעיון. הקומוניזים הוא דוגמה אפשרית. במדינות רבות, בארגונים עצומים ובקרב מיליוני בני-אדם, מת הרעיון ואתו התפוגגה גם זהותם. האם זהות יכולה להתפוגג?

אני מציע לראות את הסיפור, הסיפור החי שבתוכו האדם תופס את עצמו. בעצם זהו פטנט קדום, אבל אפשר להגיד שהמשפחה שלנו פיתחה את הקשר בין הסיפור הכללי ובין המעשים שלנו.

אנו נקראים 'עם הספר' בשל ספר הספרים, שמצדיק את התואר. אנו נקראים 'עם הספר' כי אנו חיים את הסיפור באופן מלא. הורינו חזרו לארץ הזו דווקא בגלל ההבטחה שבסיפור. כך קרה שאפילו כשלא האמינו בתוקף האלוהי של ההבטחה, הם דבקו בסיפור. אנו עם הספר כי אנו חיים את הרעיון שיש סיפור. הרעיון שיש סיפור הוא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות כל הזמנים, זו שהותירה את הרישום הגדול והמשמעותי ביותר – המהפכה הספרותית.

הרעיון שיש סיפור הוא הניצוץ בעמוד האש ההולך לפני המחנה, והאמנו בזה. היו שהתפלפלו ואמרו, הרי אם יש סיפור, יש מספר. אנחנו הרי זמניים, והמספר האלמוני הוא גם המאזין הנצחי, בין אם אנחנו יודעים או לא איפה הוא שוכן ואם הוא בכלל הקובע. אין לדעת אם היה איש בשם אברהם. אני עצמי מניח שכן. איש אינו יודע בוודאות אם אכן יצאנו ממצרים. היסטוריונים וארכיאולוגים רבים טוענים שלא, אבל אם אכן הצדק עמם, הרי שהסיפור אפילו חזק יותר, שהרי הוא שינה את פני התרבות. הסיפור, אם כן, הוא עיקר העניין. בלי סיפור לא נדע מה לומר לילדים. אולי מכאן נובעת הפופולריות העצומה שזכה לה הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, על אף שההיגיון הפנימי שלו מופרך לגמרי. הצופים רצו שהילד-הגיבור יאמין לסיפור ולא למציאות.

גם אם יוכח מעל כל ספק שאלוהים אינו אלא שיגיון של נפש האדם, אי-אפשר לספר את הסיפור היהודי בלי משה על ההר. הניסיון העמוק של הציונות החילונית לעקר את אלוהים מסדר-היום הוביל את הסיפור למבוי סתום, כי בלי אלוהים הסיפור של המשפחה פרוץ

כשכל אחד תובע מונופול על הסיפור ומבקש להמשיך אותו אחרת, או אז אפשר לדבר על קרע. במלים אחרות, הסיפור תקוע. לא נותר אלא לחזור לאחור, ממש כמו אבא שמגיע למקום בסיפור-לפני-השינה ואומר: "רגע, שכחתי משהו חשוב, משהו שהייתי צריך להגיד עוד בהתחלה".

לכאורה, אפשר גם בלי סיפור, אבל החיים בלעדיו הם כמו חיים בלי מלח ואהבה. אפשר בלעדיהם, אבל אין טעם. במוקדם או במאוחר עולה השאלה, למה?

מהי משמעות? איך נסביר אותה לילדינו? כסף הוא תשובה, אם לא במלים, ודאי במעשים. מצד אחד, אנחנו הרי לא מאמינים שהסגידה לכסף היא נצחית. מצד שני, אלמלא היתה לכסף משמעות מיוחדת, הוא לא היה זוכה לתפקיד כל-כך מפתה בסיפור, אולי הוא-הוא התפוח מגן-עדן.

אז על מה הסיפור? עלינו. זאת אומרת, מהיכן באנו, לאן אנחנו הולכים ובפני מי אנו עתידים לתת את הדין. מהיכן באנו היא לא רק שאלה בארכיאולוגיה, לאן אנו הולכים היא לא רק שאלה פוליטית, ובפני מי אנו עתידים לתת את הדין אינה רק שאלה דתית. יש כאן מלכודת ספרותית.

מאחר שהיפור נתקע, אין ברירה אלא לחזור עליו שוב ושוב, מן ההתחלה. כי לא ליפול בפח הוויכוח האינסופי לגבי ההיגיון הפנימי של כל הסתעפות, נפנה למהות הסיפור ונתבונן בו באמצעות כלים ספרותיים. מיהם הגיבורים הראשיים שבלעדיהם אי-אפשר לספר את הסיפור שלנו: המשפחה, אלוהים, הנביאים, הארץ המובטחת.

המשפחה

יהודים זה סיפור של משפחה. אנו אומרים: אברהם אבינו ושרה אמנו. אנו קובעים את השייכות לפי ההורות. מבחינה ספרותית, סיפור של משפחה הוא חזק ואינטימי יותר מאשר סיפור של עם, דת או אמונה. במשפחה נעוץ גם הפתרון לסכסוך עם שכנינו, שכן נוצרנו מאותו אב. ההגדרה של דת, אמונה או לאום אינה מקיפה את כולם. קרבת משפחה עושה זאת. בעצם זו העובדה היחידה שאנו מסכימים עליה, על כל היתר יש ויכוח.

ספרותית, הסכסוך בין העמים הוא לא סתמי, אלא בא ללמד אותנו משהו, שרק אם נלמד אותו, נוכל לעלות שלב בסיפור. זה חייב להיות משהו שקשור בניתוק בין האחים שנולדו מאותו אב, משהו שקשור בגאווה שיש לנו כלפי הצד ההוא של המשפחה.

הביטוי 'עם', במקרה של עם ישראל, מצביע על כך שהמשפחה גדלה לממדים שלא הצדיקו עוד את השימוש בכינוי המצומצם 'משפחה', תמורה שהתרחשה ככל הנראה בתקופת יציאת מצרים.

אלוהים

לכאורה מדובר בעניין שנוי במחלוקת, אבל למעשה השאלה אם אלוהים קיים אינה רלבנטית. אלוהים הוא הגיבור המרכזי של המשפחה, הנושא המרכזי שהמשפחה מריצה על פני ההיסטוריה. חשוב להדגיש שאין כאן אינה קניין של היהדות הדתית. אין מומחים לאלוהים. השאלות מהו אלוהים או איך צריך לעבוד אותו ולמה – אלו שאלות פנימיות. אברהם עצמו, על-פי המקרא, לא קיים מצוות, להוציא את הברית, ויראת האלוהים שלו היתה ככל הנראה ראשונית ואינטואיטיבית.

גם אם יוכח מעל לכל ספק שאלוהים אינו אלא שיגיון של נפש האדם, אי-אפשר לספר את הסיפור היהודי בלעדיו. אי-אפשר לספר את הסיפור היהודי בלי משה על ההר. כל ה'פטנט היהודי' עומד על כך. גם הדיון שהפך להיות קו פרשת המים, 'אז איפה הוא היה בשואה', נובע ממרכזיותו של האל, מהציפיות ממנו, ממציאת פתרון הולם שיוציא אותו מן הסבך הזה, ולו בשן ועין. הניסיון העמוק של הציונות החילונית לעקר את אלוהים מסדר-היום הוביל את הסיפור למבוי סתום, כי בלי אלוהים הסיפור של המשפחה פרוץ.

עם זאת, אין לציונות הדתית על מה לצהול. ספק רב אם האלוהים שעליו היא ממליצה הוא אחיד, הגיוני, עקבי או בהיר. אם נכנס ועדה דמיונית שאליה יוזמנו, בין היתר, אברהם, משה, יוחנן בן זכאי, הרמב"ם, האר"י הקדוש, הגאון מווילנה והרב קוק – ספק אם יצליחו לנסח בסופו של דבר נייר מוסכם.

עקרון ה'סגור-פתוח' של האלוהות צריך להיות נדון לחוד, אבל בזה גם כוחו. בהקשר זה אני אוהב להרהר ברב סולובייצ'יק, המאמין הגדול, שלא היסס לחשוף את ספקותיו באמונתו ולדון בבדידותו של המאמין. הוא גירד בציפורניו את תקרת האמונה כדי לחשוף מבעד לטיח את הבלוקים, מקום שבו אנשים דתיים נמנעים מלגעת, מחמת הפחד.

הנביאים

המתווכים. מאחר שהנושא המרכזי בסיפור הוא החיים על-פי היחס בין אלוהים למשפחה, הרי ששני הצדדים זקוקים למתווך אמין. כאן נולד אחד המהלכים הנועזים שבזכותו הסיפור כל-כך מוצלח. בסיפור מופיעות דמויות שתפקידן לתרגם את אלוהים לשפת בני-אדם. במקרה שלנו, הנביאים הם הצינור, המתווך הדו-כיווני בין אלוהים לאדם. אם מתקיים דיאלוג כזה, מישהו חייב להיות מוסמך להעביר את המסרים מכאן ומכאן. באורח מפעים נפל התפקיד הרגיש הזה לידיים שאינן נשלטות על-ידי גורמים אינטרסנטיים. התפקיד נכפה לעתים על אנשים למרות רצונם. מעמדם מיוחד. הם שומעים את הקולות, בין אם אלו הקולות העמוקים והסמויים של הקהל ובין אם זהו קול אלוהים. עד כדי כך הצליח תפקידם של הנביאים בסיפור, שנשיאים מודרנים לא ישאו נאום חשיב בלי להכריז: "ברוח נביאי ישראל", ועל בניין האומות-המאוחדות חרוטות מילותיו של ישעיהו, "וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות." האם אפשר לבקש סיפור הצלחה גדולה מזו?

יהודים זה סיפור של משפחה. אנו אומרים: אברהם אבינו ושרה אמנו. אנו קובעים את השייכות לפי ההורות. בעצם זו העובדה היחידה שאנו מסכימים עליה, על כל היתר יש ויכוח

הארץ המובטחת

המטרה, הכיוון, החלום, החזון, העתיד שמעבר לעמוד האש.
מאחר שאנו עוסקים בסיפור, אל לנו להתפתות ולצמצם את עצמנו לממדי המציאות או לגבולותיה. מבחינה ספרותית, הארץ המובטחת היא המקום שאליו נגיע פעם, כשנהייה ראויים. ישו למשל, יהודי כשר לכל הדעות, גרס שהארץ המובטחת היא סוג של מלכות שמים שקשורה לגאולת הנפש של הפרטים. אחרים טענו שהתפקיד היהודי חורג מגבולות הארץ הפיסית, וכך הסבירו את תפקיד הגלות.

ההתפזרות בין הגויים היא הסתעפות מרתקת של הסיפור, אבל השאלה היא אם מדובר בג'וב מצוין שתכליתו נשכחה. השאלה רלבנטית גם לגבי ארץ ישראל עצמה. האם עצם קיומה של המדינה הוא המטרה, או שקיומה הוא אמצעי להגיע לארץ המובטחת שבה יתקיימו דברי הנביאים?

בנקודה זו אני חייב להיות ישר ולומר שגם אם עמדתי היא שהרעיון היהודי חורג מגבולות האדמה, אולם בו בזמן מקיים יחס מיוחד לנחלת האבות, הרי ברור לי שיש גורמים רבים במשפחה שחשים אחרת, ואני מכיר בלגיטימיות של עמדותיהם השונות. כרגע השפעתם גדולה עשרות מונים מההשפעה שלי, אבל אין זה אומר עדיין שהסיפור יתפתח בהתאם לציפיותיהם.

ציר העלילה

הסיפור הוא על המשפחה שלנו. לא סתם משפחה, אלא משפחה עם רעיון. למה רעיון? כי זה מה שסיפר אבינו. את הסיפור סיפרו אצלנו בדרך-כלל האבות. הרעיון של אבא היה שיש אלוהים אחד, ושיש דיאלוג בין המשפחה לבינו. השתלשלות הסיפור לא מפסיקה להפתיע, והיא גדושה מהפכים קיצוניים. מנפילות ללא שיעור ועד לנסיקות מרקיעות שחקים, על המגלומניה הנלווית אליהן. נדודים, יציאה מעבדות לחירות, הקמת ממלכה, פירוק הממלכה, חורבן הבית, גלויות, יצירה ספרותית אדירה והפעלתה בתוך החיים באופן מחייב, הופעתם של גיבורים ומנהיגים, עלייתן ונפילתן של דמויות אחרות, שוב נדודים, תלאות. ממצב של מועמדות ודאית להיכחדות כעם – להתכנסות מחודשת בארץ, תוך שבירת שיאים בתחום והרוח והשפעה על מוקדי כוח עולמיים. וברקע השאלה: האומנם אנחנו עם נבחר? האם זה בכלל ייתכן? יש כאן אי-הבנה גדולה – זה סיפור. זה שאנחנו חיים אותו באופן כל-כך עמוק ונרגש עד שאנו מערבבים אמונה עם ידיעה זה עניין אחר. מסוכן, אבל אחר.

המנוע של העלילה

מי מחליט כיצד יתקיים הסיפור? האם יש סופר? האם יש לו תוכנית? האם יש סימנים? או שיש כאן משחק דיאלקטי אכזרי, כמו בכל סיפור טוב. אלא שכאן מדובר בחיים שלנו ממש. אם נבחן את ההיסטוריה של משפחתנו נודה שהסיפור היה חזק יותר מכל הנסיונות שבהן התנסה. האם ייתכן שאנו חיים ממש בתקופה שבה הסיפור נתקע? האם הניסיון הציוני להמשיך את הסיפור נתקע מהבחינה הרעיונית-רוחנית?

אני מבקש לחתום את הדברים במשל על מכונת האמת. מכונה זו הביאה אותי להסתכלות שונה ואופטימית לגבי הדרך שבה מתקדם הסיפור. מכונת האמת רושמת את תנועות לחץ הדם והפרשות הזיעה של אדם המחובר אליה. ב-90 אחוז מהמקרים ניתן לראות בוודאות את סטיית התגובה של האדם כאשר הוא מבקש להגיד דבר אחד וגופו משיב תשובה אחרת.

אנו נקראים "עם הספר" בשל ספר הספרים, שמצדיק את התואר. אנו נקראים "עם הספר" כי אנו חיים את הסיפור באופן מלא. הורינו חזרו לארץ הזו דווקא בגלל ההבטחה

יושב בארה"ב אדם המאושם במעשי זוועה, שהעונש עליהם הוא מוות בכיסא חשמלי. והנה האיש הזה מבקש לשקר, שכן חייו תלויים בכך, וגופו מסגיר אותו. גופו הופך לבעל כוח עצמאי, אינו יכול שלא להגיב. האם אנו יכולים להסיק מכך כי גופנו מכיל מושגים של אמת ושקר שאינם נשלטים על ידי הרצון? האם ייתכן כי לגופנו יש מחויבות עמוקה יותר ל'אמת' מאשר לאינטרס קיומו כגוף?

מכאן נובעים דברים רבים שלא כאן המקום להרחיב בהם, אבל נציין רק זאת: הגוף שלנו, מבלי לדווח לנו, מקיים דת קטנה בתוכנו.

הוא מקיים בית-משפט עצמאי, תת-הכרתי. לעתים, ככל הנראה, אם אנו לא נשמעים לו, הוא מסוגל אפילו להעניש אותנו במחלות שמבטאות את הסבל או הכעס שלו על ההתעלמות שלנו מן האמת הפנימית שלו.

אז מדוע, אם כן, אני אופטימי? כי הפוליגרף הוא סוג של הוכחה שאי-אפשר לשקר לנצח. דבר זה נכון לא רק בחייו של הפרט, אלא באופן מסוים גם לגבי עדה, שבט, עם. הנביאים היו הפוליגרף החי של העדה. הם דיברו מהמקום שאין בו סתירה בין הגוף לאני. כשמיכה אומר: "הבונה את ציון בדמים ואת ירושלים בעוולה", הוא יודע שהוא אומר דברים קשים, הוא יודע שהוא אומר להם שהם לא מבינים איך הסיפור פועל, שאם לא יחזרו מדרכם, הסיפור יחזיר אותם לקו ההתחלה. הגוף שלו דיבר את הדברים ממש, כמו אצל יונה שניסה לברוח מהסיפור.

הסיפור מפלס את דרכו לאמת. חבל שאנו מפריעים לו. אבל זה חלק מהסיפור.

אתם לא מאמינים? זה כל הסיפור.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דורון נשר הוא בימאי סרטים, איש רדיו וסופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה