דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

הקרע הישראלי חוצה את המגזרים בתוכם. צילום: פלאש 90

על כל אלה

אירועים חמורים רבים התרחשו בשבועות ובחודשים האחרונים. חומרתם היא בקיצוניותם. כל האירועים האלה, שנעשו בידי קבוצות שונות באוכלוסייה, קשורים בקשר אחד ויחיד, שאינו ניתן להתרה

בשבועות ובחודשים האחרונים התרחשו כמה אירועים שחומרתם דורשת התייחסות מיוחדת, בעיקר משום שדומה כי הם קשורים ביניהם בקשר שאין להתירו. בשורות הבאות אתייחס לכמה מהאירועים האלה, שחומרתם היא עדות לצומת המסוכן שהחברה שלנו נמצאת בו, ולהכרח שאין לדחותו לעשות מעשה דווקא בתחום הרעיוני-הגותי.

הגבעות חודרות לבתים

העובדה שעשרות צעירים חדרו לבסיס החטיבה המרחבית אפרים, תקפו את מפקד החטיבה ואת סגנו והשחיתו כלי רכב צה"ליים מוסברת בכל מיני דרכים עקלקלות: מדובר בצעירים שנפגעו מההתנתקות, שרוצים למנוע פינוי מאחזים בעתיד, שכועסים על הוריהם המתנחלים הבורגנים ועוד.

הציבור הישראלי הרחב, כולל זה שיושב ביהודה ושומרון, מתבונן מבועת בשד שיצא מן הבקבוק. מי ילד לנו את אלה? מי חינך את הצעירים הללו שלא רועדים כשהם קוראים לחיילי צה"ל "נאצים"?

הלא יאמן, הרעיון שצעירים שצה"ל מגן עליהם ועל הוריהם יתקפו את הצבא ואת מפקדיו, מתרחש במציאות. הגולם קם על יוצרו.

היעדרה של תשתית ערכית מרכזית מנוסחת מאפשר לקצוות לטעון שהמרכז חלול ושהם כביכול "הנציגים של העמדות האותנטיות" שאינן מתפשרות עם המציאות הרופסת שבה אנו חיים. הוא מאפשר גם לחברי הקבוצות הקיצוניות לדבר כביכול בשם המגזרים שבתוכם הם פועלים ולהטיל את חתיתם על אותם מגזרים. שהרי, אין למי שמתנגד לקיצוניים שבמגזרו למי לפנות לעזרה

אירוע זה הוא אירוע חמור בקיצוניותו, אך קדמו לו עשרות אירועי תג-מחיר חמורים שבהם צעירים פגעו ברכוש ערבי כתגובה להחלטות ממשלתיות או צבאיות שלא היו מקובלות עליהם. האלימות שהיא תולדה של כעס הפכה לעניין לגיטימי בקרב הצעירים הללו. עד היום לא נעשה דבר ממשי – לא בידי הממשלה, לא בידי המשטרה ולא בידי הנהגת המגזר המתנחלי – כדי לעקור את התופעה החמורה הזאת מן השורש.

הדרת הנשים מן המרחב הציבורי תופסת תאוצה

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הניסיון לדחוק נשים מן המרחב הציבורי איננו חדש. מדובר בתופעה שרק התעצמה בשנים האחרונות.

זה כמה עשרות שנים שהתופעה הזאת נוכחת בעוצמה בחברה המכונה חרד"לית (חרדית-לאומית). מדובר בחברת-בת של הציונות הדתית, שחרתה על דגלה שני נושאים עיקריים: יישוב כל שטחי ארץ ישראל שבידינו ושמירה קפדנית על ההלכות המחמירות ביותר בתחום הצניעות, מתוך אמונה עמוקה כי הצניעות היא ביטוי הקדושה המהותי ביותר של העם היהודי. כלי התקשורת הישראלים התעניינו מאוד בסוגיית עתיד השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ובמניעים של אלה שקידמו את ההתיישבות בשטחים האלה. לעומת זאת, הם גילו חוסר התעניינות גמור בסוגייה השנייה שמעסיקה את החברה החרד"לית: סוגיית הצניעות. עכשיו הם, ואיתם הציבור כולו, מופתעים. לאן נעלמה הציונות הדתית הקלאסית?

החברה החרד"לית השקיעה את עיקר מרצה בחינוך. זאת בניגוד לזרם הליברלי בציונות הדתית, שרבים מבניו הם עצם מעצמיה של הבורגנות הישראלית ואשר פנו בעיקר אל השוק החופשי ואל אפשרויות ההתפתחות האישית והחומרית המצויות בו. זו הסיבה לכך שבתוך כמה כמה עשורים הפכו רוב בתי הספר הדתיים – לחרד"ליים. וכך קורה שרוב בניינה ומניינה של היהדות הדתית-לאומית שולח את ילדיו לבתי ספר שהעיקרים הנלמדים בהם שונים באופן מהותי מן העיקרים שנלמדו בבתי הספר הציונים-דתיים בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה.

אחד היעדים הברורים של החינוך הזה הוא החזרת הנשים למקומן הטבעי כביכול. דהיינו, יש מגמה לדחוק את הנשים לתפקידים שנחשבים מסורתיים; להדיר אותן מתפקידים ציבוריים ומתחום קבלת ההכרעות שהוא מחוץ לביתן; לא להאזין לקול זמרתן ולא לצפות בהופעות שהן משתתפות בהן; לא לקבל מרות מאישה בשום תנאי וליצור עד כמה שהדבר ניתן מרחבים שבהם גברים ונשים חיים בהוויות נפרדות. הניסיון לכפות על צה"ל שלא לשתף נשים באירועים שיש בהם רכיב של שירה נובע מן הרעיון שהאזנה לשירתה של אישה היא מעשה מיני, אך הוא נובע מן העמדה היסודית שנשים אינן צריכות להיות בצבא בכלל: בשום מצב ובשום תנאי. על העמדה הזאת נוספת דרישה בלתי מתפשרת באשר לאופי הבגדים שעל נשים ללבוש: מכסים ומסתירים עד כמה שהדבר ניתן.

הקנאות לצניעות היא מעין תמונת ראי של הקנאות למתירנות. בשני המקרים מדובר בתהליכים הרסניים, נטולי איזונים פנימיים, הפוגעים בצורה עמוקה ביחסים שבין גברים לנשים.

האובססיה הזאת לצניעות, המאפיינת את החברה החרד"לית, היא נחלתו של הציבור החרדי זה שנים רבות. ובכל זאת, גם בציבור הזה אירעו שינויים בתחום היחסים שבין המינים.

בשנים האחרונות השתלטו קבוצות קיצוניות גם על סדר היום של הציבור החרדי. "קווי המהדרין", למשל, המפרידים בין גברים לנשים, אינם מקובלים על כלל החרדים. אך בצוק העתים כולם נכנעים לקנאים וכולם פוחדים לומר שאין זאת עמדת ההלכה.

עד השנים האחרונות החרדים לא השתתפו באופן מלא בחיי המדינה. לאחרונה יש התקדמות ניכרת בתחום הזה, וההתקדמות הזאת גובה מחירים כבדים כשהיא איננה נתקלת בנכונות של הממשלה להתעקש על ערכי הליבה של החברה הישראלית. לדוגמה: העובדה שבטקס השנתי לעובדים מצטיינים של משרד הבריאות ישבו נשים וגברים בנפרד היא תמוהה עד מעצבנת. אבל העובדה ששתי נשים שזכו בפרס לא הוזמנו לקבל אותו באופן אישי, אלא בעליהן הוזמנו לקבלו במקומן, היא כבר בגדר שערורייה ציבורית חמורה ואות אזהרה מפני הבאות.

סכנה בתחום המשפט

אמנם המשפט העליון איננו מייצג נאמנה את רב-גווניותה של החברה הישראלית ואת המחלוקות המרכזיות הנידונות בה. אמנם בית המשפט העליון הנוכחי איננו מכיל עמדות שיפוטיות מגוונות דיין. רעות אלה אכן דורשות תיקון מיידי. ובכל זאת, אין ספק כי מדובר בבית משפט עליון הנאמן לעקרונות של צדק, חרות ושוויון כפי שמרבית הציבור בישראל מבין אותם. משום כך, מדובר בבית משפט עליון שמרבית הציבור מאמין לו.

המסע שנעשה בחודשים האחרונים שמטרתו לצבוע את בית המשפט העליון בצבעים הנוחים לקואליציה העכשווית הוא מהלך מסוכן. ישנם בין האנשים המוצעים לכהן בבית המשפט העליון אנשים שאין ראויים מהם, אך הצורה שבה הם מקודמים למשרה הזו מעידה כי הזירה הדמוקרטית נמצאת תחת התקפה.

הניסיון של הקבוצה האוחזת בשלטון לקעקע נורמות יסודיות שעל פיהן נבחרים השופטים העליונים בישראל, במקביל לתהליך מואץ של הפרטת חלקים משמעותיים בעבודת הפרקליטות, מבהירים לכל מי שעיניו בראשו שמדובר בתכנית לארגן מערכת משפטית מטעם.

העברתו בקריאה ראשונה של חוק לשון הרע

חוק לשון הרע, שעבר לאחרונה בקריאה ראשונה, נועד לכאורה למטרה טובה: להעניק לנפגעים מן הרשלנות בעבודה התקשורתית את האפשרות להגן על עצמם. על פי החוק, כל מי שייפגע מפרסום לא נכון עליו בכלי תקשורת, יוכל לתבוע 300 אלף שקלים, גם אם לא הוכח שניזוק מהפרסום הזה. כמו כן, על כל כלי תקשורת להעניק למי שכותבים עליו תחקיר או ידיעה זכות תגובה באורך שיחפץ, אחרת יהיה כלי התקשורת חשוף לתביעה של עד מיליון שקלים וחצי.

מהצעת החוק עולה בבירור כי:

א. השנאה לתקשורת הישראלית עזה בגלל חטאים רבים שחטאה: הטיית הדיון הציבורי במשך שנים רבות לטובת עמדות החביבות על רוב העיתונאים; אי-שיתוף מגזרים שלמים בשיח התקשורתי; אי-עמידה בנורמות של עיתונות איכותית במקרים רבים ועוד. שנאה זו היא המאפשרת לחברי כנסת להעלות הצעות חוק מסוכנות, שנדמות לרוב הציבור כהגיוניות.

ב. העבודה התקשורתית זקוקה בלא ספק לתקנון אתי שאליו יהיו מחויבים כל כלי התקשורת בישראל. עם זאת, מי שצריכה לעצב את הקוד הזה היא מועצת העיתונות, ולא הכנסת.

מה שלא ברור לחברי הכנסת שלנו הוא שאין להם סמכות להעביר חוקים שפוגעים ביכולת של עיתונאים ועיתונים לערוך תחקירים. אין פותרים עוול על ידי יצירת עוול חמור הרבה יותר. הניסיון של חברי כנסת להטיל מורא על התקשורת מעורר את התחושה כי חלק מחברי הכנסת מעוניינים להפוך את ישראל לדיקטטורה, שבה יושמעו אך ורק הדעות המתאימות למחוקקים העכשוויים.

הרעיון לסגור את ערוץ 10

בזמן כתיבת שורות אלה עדיין נידון הרעיון לסגור את ערוץ 10. יש לקוות כי עד צאת הגיליון תרד מחשבת עִוועים זו מעל המדוכה.

הגיעה העת לתת ידיים, לחצות את הקווים, ולמצוא כולנו את בעלי בריתנו שאינם נמצאים דווקא במגזר שכל אחד מאיתנו בא ממנו. הגיעה העת להבין כי הקרע הישראלי איננו בין המגזרים, אלא הוא חוצה את כל המגזרים בתוכם

אמנם נכון הוא כי ערוץ 10 היה יכול להיות ערוץ הרבה יותר מוצלח אם לא היה בוחר לחקות את ערוץ 2; ובכל זאת, זהו ערוץ תקשורת ישראלי מרכזי, שמחלקת החדשות שלו מפיקה מהדורות חדשות איכותיות ותוכניות תחקיר החיוניות עבור מי שמתעניין בנעשה במסתרי קשרי ההון-שלטון בישראל.

השאלה מדוע מבקשת הקואליציה לסגור את הערוץ אינה נותנת מנוח. מדובר באירוע תקשורתי, חברתי ותרבותי חמור. כל אלפי עובדי הערוץ ייזרקו לרחוב והמרחב הטלוויזיוני יצטמצם, כנראה עד שיימצא מי שימלא את המשבצת הזאת לשביעות רצונם של מי שקובעים את המדיניות הלאומית כרגע. מה שמעניין הוא שהם בטוחים שהם ימשיכו לנהל את העניינים עד שיבוא המשיח.

ועוד כמה עניינים

המחאה החברתית הגדולה שיצאה לרחובות בקיץ נדמית לאותם קובעי מדיניות כאריה שעלה בידיהם להחזיר אל מאחורי הסורגים ולנעול על מנעול ובריח. אם לא ניתן לו לצאת, אולי לא נדע שהוא שם. אבל הוא שם. והוא ייצא מחדש. פשוט בגלל ששום דבר מהותי לא השתנה.

עובדי הקבלן ממשיכים לשלם את מחיר השיטה שבה יש אנשים עליונים שיש להם זכויות לעומת אנשים תחתונים שאין להם זכויות; הציבור ממשיך לשלם את מחירי העושק שגובים ממנו החברות הגדולות; הוא ממשיך לשלם את מחיר ההפרטה הפרועה, שלוחת הרסן וחסרת הגבולות שמתנהלת כאן בשנים האחרונות; ויותר ויותר אנשים שואלים את עצמם מה יהיה עם הילדים. האם נגזר עליהם לגדול בעולם של עובדי קבלן – עולם דרוויניסטי שבו כל דאלים גבר.

ניסוח ערכי המרכז

על כל אלה – ועל עוד נושאים רבים אחרים שלא הזכרתי כאן – יש לומר כי כולם קשורים ביניהם בקשר אחד גוֹרדי: חולשת המרכז הישראלי. המרכז הזה מתגורר בכל העולמות הישראליים: הוא חילוני ודתי, הוא ימני ושמאלי, הוא ערבי ויהודי, הוא סוציאליסטי וקפיטליסטי. מה שמאפיין את המרכז הישראלי היא העובדה שהוא מחויב לחברה, לעתידה, לשלומה, לערכיה. המחויבות הערכית הזו כוללת שני נתונים מרכזיים שנעדרים מן הקבוצות שבקצוות: הכרה בעובדה שיש כאן סוגים רבים של אנשים, והכרה בצורך להתחשב בכך באופן שלא ידרוס את ערכי המרכז.

האסון החברתי העכשווי קשור בעובדה שערכי הליבה של אותו מרכז חיים וקיימים בלבו, אך הם אינם מנוסחים. בוודאי לא ניסוח עדכני ורלוונטי. היעדרה של תשתית ערכית מרכזית מנוסחת מאפשר לקצוות לטעון שהמרכז חלול ושהם כביכול "הנציגים של העמדות האותנטיות" שאינן מתפשרות עם המציאות הרופסת שבה אנו חיים. הוא מאפשר גם לחברי הקבוצות הקיצוניות לדבר כביכול בשם המגזרים שבתוכם הם פועלים ולהטיל את חתיתם על אותם מגזרים. שהרי, אין למי שמתנגד לקיצוניים שבמגזרו למי לפנות לעזרה. המרכז מפורד, כאמור, בין המגזרים. התקשורת נותנת יד לאותה מגמה מסוכנת, שמציירת מגזרים באופן סטריאוטיפי, בלא גוני ביניים, ומנציחה בכך את כוחם של הקנאים ואת הקרע בין המגזרים.

הקצוות הקיצוניים המנהיגים את סדר היום הישראלי כיום מצויים בעיקר בעולם הדתי והחרדי ובעולם הכלכלי. גם בציבור החילוני ובציבור הערבי ישנם גורמים קיצוניים, אך הללו אינם מאיימים ברגע זה על העתיד הישראלי משום שהם אינם בשלטון. הברית הלא קדושה בין גורמים קיצוניים דתיים וכלכליים, המוכנים לדרוס את כל מי שאיננו מתאים לסדר היום שלהם, היא סכנה ברורה ומוחשית לעתיד החברה שלנו.

משום כך הגיעה העת לתת ידיים, לחצות את הקווים, ולמצוא כולנו את בעלי בריתנו שאינם נמצאים דווקא במגזר שכל אחד מאיתנו בא ממנו. הגיעה העת להבין כי הקרע הישראלי איננו בין המגזרים, אלא הוא חוצה את כל המגזרים בתוכם.

רק באמצעות ניסוח עדכני של עמדות היסוד הערכיות של המרכז הישראלי הגדול, המהווה את רוב בניינה ומניינה של החברה הישראלית, נצליח להניח את התשתית ליצירתו של שינוי תודעתי שיחזיר את הקצוות המסוכנים שהולכים ומשתלטים על חיינו אל מקומם הראוי: בשולי החברה, ולא כמעצבי דרכה וזהותה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה