דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

אסירה מספר 9148, יהודייה, אושוויץ, פולין

על היומרה לדעת למה

"את השואה אי-אפשר להסביר במונחי סיבתיות פשוטים. בעולם שלאחר החורבן, יש לנקוט שמנה זהירות במלים. מעט מדי זמן עבר מאז השואה, ואין לתאר את רמת הפגיעה שמלים לא זהירות עלולות לגרום". מוטי בר-אור מגיב על הניסיון של הרב בניזרי להסביר את השואה

הרב בניזרי עורר זעם רב באומרו על שואת יהודי אירופה שנגרמה "מפאת החילון הנוראי שפשט באירופה לפני השואה". גם ללא דברי הרב, שאלת הנוכחות האל בשואה היא אחת ההתמודדויות היותר קשות של התיאולוגיה בת זמננו. שתיקת האל עשויה להתפרש אצל האחד כאי קיומו של האל, ואצל האחר כהזמנה מורכבת לבניית מערכת יחסים חדשה עם בורא עולם. נדמה כי גם 55 שנים אחרי השואה עדיין אנו נמצאים בצער של ה"שבעה", כאב ה"שלושים" או בשתיקה של השנה הראשונה.

ברצוני לשוחח בשפה "יהודית" עם עצם היומרה לדעת ולהביע את סיבת הייסורים הפרטיים או שואה לאומית. אעשה זאת באמצעות סוגיית האונאה בתלמוד. במסכת בבא מציעא (דף נח ע"ב) נאמר: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים". האונאה בדברים, מושג שטבעה המִשְּנָה, מתייחס לפגיעה באדם באמצעות מילים. השימוש באותה טרמינולוגיה לגבי אונאה במסחר ולגבי אונאה בדברים, נובע מהתובנה שכאשר אנו דנים בפגיעה בנפש באמצעות מילים, אנו עוסקים בנזיקין ממש. אונאת דברים מתייחדתבכך שאין אפשרות לאמוד את מידת הנזק שנגרם לאדם שנפגע, אם העבירה אכן נעשתה. המדד לקיומה של העבירה הוא שהדבר "מסור ללב", הווה אומר: רמת הכאב הפנימי. המדד ה"אובייקטיבי" הוא מעניין במיוחד: באונאת דברים, אומר התלמוד, נאמר בתורה 'ויראת מאלוהיך', כביטוי מובהק לכך שאלוהים הוא היודע שנעשתה האונאה. הביטוי 'ויראת מאלוהיך' נלווה בתורה לאיסורים השייכים לאזורים הבלתי מדידים שבין אדם לחברו, שדווקא בהם מופיע אלוהים "ובידו אנך". ה"אנך" הוא ביטוי להתייצבות האל במקום הסמוי מן העין שביחסי אנוש. וכך מתבטלת, בעומק הדברים, ההבחנה המסורתית בין התחום ש"בין אדם לחברו" לבין התחום ש"בין אדם למקום". הביטוי המובהק ביותר לנוכחות האל דווקא באזורים אלו הינו המשפט המסכם של הסוגיה כולה הנאמר בפי אשה ושמה אימא שלום. היא אומרת: "כך מקובלני מבית אבא. כל השערים נעולים חוץ משערי אונאה"! כלומר, לא מצווה ולא תפילה, אלא הכאב לבדו הוא הפותח את שערי שמים.

המשנה מקצרת, כדרכה, ומביאה רק שלוש דוגמאות לאונאה בדברים. הראשונה לקוחה מתחום המיקח והממכר, ומשמשת כחולייה מקשרת בין משניות קודמות, שעסקו באונאה במיקח לבין האונאה שבדברים. שתי הדוגמאות האחרות כבר מתרחקות מתחום השוק ועוברות לעולם האישי: "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים, אל יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך'".

בשתי הדוגמאות הללו, הנפגע הינו אדם שעבר מהפך בחייו. בעל התשובה מייצג את האדם שהחליט לשנות את עצמו. שלא בדומה לפירוש המונח "חזרה בתשובה" בו אנו משתמשים היום, "בעל תשובה" במשנה הוא זה שמצליח להישיר מבט מול תכונתו השלילית, ומתוך בחירה ומאמצים רבים מצליח להשתחרר ממנה. הרעיון התלמודי שלפיו "תשובה קדמה לעולם" מציב את התשובה כבעלת כוח "להשיב" לאחור גם כל מה שעשוי להיתפס בעינינו כבלתי הפיך. התשובה היא הקריאה היהודית לתנועה מתמדת, ולתנועה זו הצליח בעל התשובה להתחבר. תנועת התשובה היא, באופן פרדוכסלי, שיבה קדימה, ולא אחורה. חזרתו בתשובה של אוהב החיים שנפל, איננה חזרה למקום שבו היה טרם חטא, אלא הפנמת החיוניות שלו ופניו אל התיקון. נאמר: "במקום שבו עומדים בעלי התשובה – שומרי אמוני ישראל אינם יכולים לעמוד". לעיתים קרובות אנשים מושרשים במסורת אינם אוהבים תנועה זו. נוח להם בבורגנות הבוטחת, בתרבות הסגורה. יש כאן איום גדול על אלו המבקשים לייסד את חייהם ואמונותיהם על הקביעות והיציבות. האיום עלול לגרום לאלימות מילולית הזורקת את בעל התשובה אל המקום שממנו התאמץ להיחלץ: "זכור מעשיך הראשונים". האונאה, בהקשר זה, היא הפגיעה ביסוד חופש הבחירה של האדם, ומכאן חומרתה.

גר הצדק, אדם המחליט להצטרף מרצונו החופשי לעם ישראל, תרבותו וגורלו, מעלה אף הוא במודע ושלא-במודע את יסוד הבחירה החופשית, יסוד אשר אינו קיים אצל יהודים מדורי דורות. אדם הבוחר להצטרף לעם ישראל מביא עמו רעננות שלעיתים קרובות חסרה לשלומי אמוני ישראל. אותה רעננות שיש בה מהחידוש והיא טומנת בחובה סיכוי לדינמיקה תרבותית. וכדברי המדרש:

"אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין, שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים רועשים, וקול שופרות- לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?" [תנחומא לך-לך ,א]

אונאת דברים מתייחדת בכך שאין אפשרות לאמוד את מידת הנזק שנגרם לאדם שנפגע, אם העבירה אכן נעשתה. המדד לקיומה של העבירה הוא שהדבר "מסור ללב", הווה אומר: רמת הכאב הפנימי

התלמוד מרחיב, כדרכו, את הדיון התמציתי של המשנה. התלמוד מוסיף למושג אונאת דברים בין השאר את אונאת בעל הייסורים. "אם היו יסורים באים עליו, אם היו חלאים באים עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך, זכור נא מי הוא נקי אבד' ". איוב, מראשוני הצדיקים ורע להם, לא מבין מה הוא עשה שיצדיק את גורלו. ידידו אליפז אומר לו שכנראה הוא לא כל-כך צדיק, כי הרי מי שנקי אינו אובד.

המתייסר חווה גם הוא הפיכה בחייו. אתמול היה עולמו מוכר ובר הסבר, היום הוא הולך בתוך ערפל. ייתכן והאסונות הפוקדים אותו הם בגדר הזדמנות, או אפילו "המלצה אלוהית" לפשפש במעשיו, בעולמו, ולחפש לעצמו מערכת חדשה של הסברים והבנות. אבל ראשית יש לזכור שבעל הייסורים נמצא במקום פגיע. כל אדם מתייסר חי במתח. מתח שבין הכאב הריאלי לבין חיפוש סיבתיות ומשמעות לכאב. זהו אחד המצבים הקשים ביותר של אי-ידיעה. במצב שביר שכזה, התערבות של אדם מבחוץ, הרואה לעצמו זכות-יודעים לנמק מדוע אירע לו האסון, היא חדירה אסורה לרשותו של אדם אחר.

הגמרא משקפת כאן עד כמה שכיחה האונאה כנגד אדם המצוי בסבל. הדחף הדתי לעשות סדר בעולם, להסביר את מהלך המציאות, עלול להביא אדם לאונאת בעל ייסורין.

בפרשת "והיה אם שמוע תשמעו…" [דברים יא, יג-כב] הגשם הוא הדגם לחוקיות וסדר ביחס בין מעשה האדם לבין גורלו: "אם שמע תשמעו אל מצותי…. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש.." התמימות מופרת כבר בספר איוב. עם תודעת חורבן הבית השני, בתורה שבעל פה, התמונה כבר מורכבת הרבה יותר. סוגיית "צדיק ורע לו" הופכת לקשה שבתחומי האמונה והתיאולוגיה. אי-הידיעה פותחת אופציה קשה אך חדשה בעיצוב יחסי אדם לאלוהיו. האמונה עוברת מהתחום הריאלי לפסיכולוגי, מהמוכח לבלתי ניתן להוכחה.

המוכיח את המתייסר בהצעת הסברים פשטניים, מעבר לכאב העז שהוא יוצר, נותר בתפיסה מקראית ובכך כופר בהתפתחות של התורה שבעל פה.

מקורות אונאת מקח ודברים לקוחים מפרשת שמיטה בפרשת בהר. מאחר שאנו עומדים כעת בפתחה של שנת שמיטה אין אנו יכולים שלא לשאול מה לאונאה בשמיטה? מצוות שמיטה מדברת על ארעיות אחיזתנו בארץ. גורל יהודי זה של היות גר בארץ, עשוי להוות אתגר פוסט ציוני חשוב. אך בעיקר, ברמת הפרט מהווה השמיטה והגרות חוסן גדול מפני האונאה.

דווקא לנוכח השואה, והריבונות בארץ שבאה בעקבותיה, יכול להתעורר געגוע לעולם הסיבתיות הפשוט, שאנו מכירים מהמקרא. אבל את השואה אי אפשר להסביר במונחי סיבתיות פשוטים. בעולם שלאחר החורבן, עולם ה"בעל פה", יש לנקוט משנה זהירות במילים. מעט מדי זמן עבר מאז השואה, ואין לתאר את רמת הפגיעה שמילים לא זהירות עלולות להביא.

ו"לא תונו איש את עמיתו-ויראת מאלוהיך"- אנשים פגיעים אלו זוכים לאנך ישיר לאלוהים. מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אך שערי אונאה לא ננעלו. על נוכחות האל בשואה אין לי מילים. ואולם-בבין השמשות של היחסים האנושיים, באותם אזורים בלתי מדידים, נוכח האל בשיא הופעתו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מרדכי בר-אור הוא נשיא עמותת "קולות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה