דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | מהדורה 03

פנחס שדה: אבל אין יותר צדק. צילום: אורנה איתמר

על האלוהים היפה

בנימין שבילי, משורר וסופר, כותב על פנחס שדה, שאהב את אלוהים היפה והתפכח ממנו: בספרייתי פנחס שדה מונח יחד עם חיים נחמן ביאליק, אורי צבי גרינברג, יוסף חיים ברנר ושמואל יוסף עגנון"

לפנחס שדה

  • הָאֵל הַיָּפֶה בָּא
  • וְהָאֵל בָּעָל הַעָיִן הֶאָחָת הַשְחוֹרָה
  • וְאֵל עִם עָגִיל צָהוֹב וְאֵל עִם שָדַיִם וְרָגְלַיִם אַרֻכּוֹת
  • וּבָא הָאֵל הַכּוֹאֵב וְהָאֵל הַקוֹדֵר
  • וּבָא קוֹצֵר נְשִימָה וְאֵל קַיָם
  • וְאֵל רָמָאִי וְאֵל אַכְזָר

בשנת שירותי הראשונה בצבא הכרתי ביחידה בה שירתי חיילת שאהבתי, שנינו כתבנו שירים והיינו תמהונים צעירים שחיפשו עולמות קסומים, לעיתים, אפילו, במעמקי שלוליות גדולות של חורף. האהבה שלנו הייתה אפלטונית וכשהיה עלינו להכניס בתוכה ממשות גופנית סבלנו שנינו סבל רב, אולי כיוון שהאמנו שישנה אהבה שהיא רק יופי וטוהר, אהבה שיכולנו למצוא אילו חיינו יחד כשאנו מופשטים לחלוטין מהעובדות החומריות של עולם הממשות הצבאית שהיינו עטופים בה. והנה, כפי שיקרה בעולם התופעות, היה עלי לעזוב את היחידה בה שירתנו שנינו ועולמנו הסודי אט אט הלך ודעך. יום אחד כשחזרתי הביתה לחופשה (גרתי אז בירושלים בשכונת ימין משה, שעוד לא הייתה אז שכונת וילות משמימה ודמתה יותר לשכונת עוני), ירדתי לטלפן מטלפון ציבורי לאותה חיילת שאהבתי, תא הטלפון היה מול ביתו של המשורר יהודה עמיחי שכמה חודשים קודם לכן עבר לגור בשכונת ימין משה. החיילת שאהבתי הרימה את הטלפון ואני שמעתי את קולה ממרחקי היחידה בה שירתה ואחרי רגעים של מילות אהבה וגעגועים היא ספרה לי בהתרגשות על ספר שאני חייב לקרוא:

"אני קוראת אוטוביוגרפיה נפלאה שכתב סופר ישראלי ששמו פנחס שדה, הוא כותב על שתיקת האדמה ורחש העלים הנופלים עליה… אתה חייב לקרוא את הספר, הוא מלא באנשים בודדים ומיוחדים, זה ספר חזק מאוד כי שדה כותב בו על החיים שלו וקורא לספר "החיים כמשל'."

כשחזרתי מחופשתי הספר כבר היה באמתחתי ובמשך כמה לילות של תורנות צבאית סיימתי לקרוא בו, אני עדיין זוכר את הרגע בו סגרתי את הספר והטחתי אותו בכעס בקיר שלמולי, זה היה ממש אחרי מילות הסיום של הרומן:

"ובאותה שעה יושב באיזה חדר שבעיר סופר צעיר אלמוני, החש, פתאום כי הייתה עליו רוח. הוא נוטל דף לבן, מהרהר מעט, ורושם את פסוק הפתיחה לספרו: 'ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמור'."

ישבתי על מיטת השדה כועס על ההתנשאות, החשיבות העצמית והשיפוט בהם מילא שדה את סיפור חייו, בהיתי בספר שזה עתה הטחתי בקיר, הוא היה מוטל על הארץ, הבטתי בכריכתו, ראיתי פנים שחציָן הימני היה פני אישה ששערה ועינה שחורים עד מאד, שלושה פרחים לבנים היו מונחים על שערה הגולש והיא הישירה אלי מבט של חצי אִיקוֹנִין מאגי ומהפנט, חצין השמאלי של הפנים היה בנוי פסיפס ביזנטיני של אישה קדומה הארוג מחתיכות אבן קטנטנות בצבעי לבן שחור וצהוב. ישבתי על המיטה והבטתי באיקונין, שחציו היה פני אישה מהעולם הזה וחציו השני פני אישה שהנם משל, באותו רגע כאילו נדלק גפרור אחד קטן והבעיר את כולי עם 'החיים כמשל' בידי. מכוכבי הלילה שנצצו במרומים שמעתי את קולו של הלילה ומן החושך שהוא פיזר היה נדמה לי שאני שומע את שתיקת האדמה… הקשבתי לשתיקת האדמה, חשבתי על החיילת שאהבתי ועל כמה שאני אוהב את האהבה שלי אליה, חשבתי על הסבל, הגעגועים ושתיקתו של היקום, על אֶלְיוּשָה, יעל, בנימין, יהושע ושאר הדמויות המעוּנוֹת שבספר. חשבתי על האלוהים היפה ולראשונה בחיי הרגשתי תשוקה לחיות חיים של נזיר, להתבודד ולהקדיש את חיי לאלוהים.

'החיים כמשל' הראה לי אלוהים אחר מהאלוהים שהורגלתי אליו עד אז, דרכו חזיתי לראשונה באלוהים של היופי, אלוהים שיכולתי להתאהב בו תחת לירא מפניו. למזלי היה זה אלוהים שהייתי מוכן לקראתו עוד קודם לקריאת 'החיים כמשל'. אלה שהכינו אותי לקראתו היו שני ספרים שהשפיעו עלי מאד באותה העת: ארבעת השליחים הפותחים את הברית החדשה ומספרים על חייו ומעלליו של ישוע ודברי תורתו הזוהרים של האל הפרסי זרתוסתרא, כפי שכתבם פרידריך ניטשה.

בן שנה הייתי כשסיים פנחס שדה לכתוב את 'החיים כמשל' ובן תשע עשרה כשקראתי אותו בראשונה, אחרי שמונה עשרה שנה ספרים בדרך כלל נעלמים, והנה אני יושב כעת ביום חורף גשום וכותב את מה שאני כותב, ארבעים וארבע שנים אחרי שסיים פנחס שדה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו ועשרים ושש שנה אחרי שסיימתי אני לקרוא בה בפעם הראשונה בהיותי חייל צעיר. אני מביט בספרייתי ורואה שנמצאים בה שני כרכים של 'החיים כמשל', כרך ישן שכולו מלא הערות ודפיו דהויים (זהו העותק השלישי שרכשתי, השניים הראשונים הושאלו ולא הושבו לי יותר) ולידו כרך חדש שרכשתי כיוון שחששתי שהקודם עלול להתפרק תוך כדי עיוני הרבים בו, לידם נמצאים עוד ספרים של שדה: 'נסיעה', מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו', 'נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים', 'אל שתי נערות נכבדות' 'ספר האגסים הצהובים', 'תיקון הלב', 'אשתי אהובתי בואי ונרקוד'.

שנים רבות חלפו מאז, ואני עברתי שינויים רבים ובמיוחד שינויים שנקראים רוחניים והנה 'החיים כמשל' עדיין מהלך עלי קסם כאז, מדוע..? אולי משום שבמהותו הוא מספר על האלוהים היפה ועל היופי האלוהי, דברים שגם אם אינם בשורש נשמתי, הרי הם קוסמים לי ומושכים אותי ממקום שאיני יכול להבין אותו בשכל, אלא רק להרגיש בלבי, כי, לא פעם, אני מתגעגע ומשתוקק עד כלות להיות מאוהב ללא תכלית באלוהים יפה כזה, בדיוק כמו אז כשהייתי זמן מה בצעירותי מאוהב ללא תכלית באותה חיילת.

מיהו זה האלוהים היפה, הגיבור הסמוי והגלוי בכל יצירותיו המוקדמות של פנחס שדה? תשובה על שאלה זו קבלתי, אולי יותר מתמיד כשנסעתי בקיץ האחרון, לבדי, לכמה חודשים לפולין. פנחס שדה נולד שם בעיר הפולנית ששמה לְבוֹב (למברג בגרמנית, ושכיום נמצאת במערב אוקראינה) וכשהיה ילד קטן עלו הוריו ארצה. תיאור מופלא של זיכרון רוחני וגורלי בילדותו, לדעתי אחד הזיכרונות שהשפיעו ביותר על חייו הדתיים-מיסטיים, מצוי כבר בפרק הראשון של 'החיים כמשל'.

"יום אחד כשהשקפתי מבעד לחלון, ראיתיה: גברים גלויי ראש, לבושי שחורים ולבנים, היו פוסעים על השלג הלבן ודגלים צבעוניים בידיהם. עמם היו גם נערי כהונה, והללו נשאו כלי זהב מבריקים בידיהם. הם פסעו לאט לאט, וזמרו איזה זמר נפלא מסתורי. ומשני עברי הדרך המושלגת היו נשים שחות וקדות, וגברים היו נעצרים על עמדם ומסירים מגבעותיהם. החזיון הזה הקסים אותי, וכשגדלתי מעט והייתי כבן ארבע, גמרתי בלבי ללכת ולבקר את הכנסייה הסמוכה. הורי היו מזהירים אותי (איני זוכר אם לפני לכתי או אחרי כן) כי חטא הוא לילד יהודי להיכנס לכנסיה וכי החוטא עתיד להתעוור בידי שמים; אף על פי כן הלכתי."

הגילוי האוטוביוגרפי הזה מתרחש בגיל רך ובמציאות ושונה לגמרי מהמציאות הישראלית, האזרחית והאפרורית שאליה הגיע בילדותו. הקטע המצוטט הנו תיאור של 'הָהֵצִיץ ונפגע' הראשון בחייו של שדה, 'הפגיעה' אשר עליה אני מדבר היא ההתוודעות לנוכחותו של האלוהים היפה. פנחס שדה היה שבוי באמת ובתמים, ובלי מניפולציות, ביופי עד כדי כך שהפך אותו לאלוהים, אך יחד עם זאת אפשר לומר עליו גם, שהיה שבוי באהבת אלוהים כל כך גדולה עד כדי כך שהכניס באלוהים גם את היופי.

במסעי לפולין חוּויתי שתי חוויות דתיות חזקות. האחת היא הפגישה עם פולין הנוצרית-קתולית שהתעוררה לחיים אחרי הדיכוי הקומוניסטי, פולין כזאת שיש לה פני אישה וטבעה מגרה עד כדי משיכה לאלילוּת ועבודה זרה. החוויה הדתית השניה שחוויתי הייתה בהתחברותי לעולם החסידי הגָלִיצָאִי שכבר איננו, והיה אחד משיאי הרוחניות היהודית בכל הזמנים. שתי החוויות הדתיות הללו, המנוגדות, היוו גם את הבסיס הדתי-רוחני בכתיבתו של שדה: האחת האלוהים היפה של הטבע, אלוהי הנצרות-הפגאנית ומנגד האלוהים היהודי של אדמור"י החסידות הגליצאית שבדרך כלל לאלוהיהם '…אין גוף ואין לו דמות הגוף'. במסעי לפולין ראיתי את חורבן יהדות וחסידות פולין, וחוויתי זאת כמעט בכל צורת ביטוי: בתי כנסת חרבים או עזובים, בתי קברות נטושים ומופקרים, מחנות השמדה וכך גם לראשונה בחיי חוויתי את מה שנקרא 'יראת האלוהים', אבל, לצערי, זו הייתה יראת אלוהים שנבעה דווקא מן האימפוטנטיות של אלוהים ומההרגשה שייתכן שאלוהים כלל אינו נמצא בעולם הזה. ככל שהרגשתי כך יותר, כן חָבָר אלי היופי שמסביבי והחליף את אלוהים, ונדמה היה לי לפעמים שאני שומע בת-קול פנחס שָּדֵהִית שאמרה לי: 'אל תדאג בכל מקרה אתה נשאר עם אלוהות, ואולי אף האלוהות שיש להחשיבה כצודקת ביותר… האלוהות של היופי!'.

לדעתי, 'החיים כמשל' הוא ספרו החשוב ביותר של פנחס שדה. זהו הספר שבאים ממנו אל פנחס שדה, ובמקרה הלא כל כך משמח, גם הספר ממנו עוזבים את פנחס שדה. צעירים רבים הכרתי שהלכו אחריו מכוחו של ספר זה וכן מבוגרים רבים הכרתי שנטשו אותו והפעם מכוחנותו של אותו הספר. הספר לא השתנה, הסכסוך המוסרי-רוחני-דתי שהספר מלא בו נשאר כשהיה, כמו כן הפשטות האצילית של הלשון והשפה, אלא שהאנשים השתנו ואינני שופט אותם, לא לטוב ולא לרע, יחד עם זאת מעטים מהמבוגרים שאני מכיר המשיכו להעריך את מה שהעריכו בצעירותם.

'החיים כמשל', כשהתפרסם, היה כל מה שהספרות העברית בת אותו זמן לא הייתה מסוגלת להיות, את כוחו החדשני של הספר הזה אי אפשר להסתיר, את הצֳרִי שהוא הביא לקוראים שהיו רעבים למה שמעבר לעיר ולמדינה, וכפי שכינה זאת שדה, לחיים האזרחיים, אי אפשר לאָדוֹת, הצרי חלחל זה כבר לפנימיותם של עשרות אלפי קוראים, לפחות חלק מהם טעמו טעם אמת שהם לא יאוֹתוּ לבגוד בה יותר.

לכל אורך יצירתו מ 'החיים כמשל' עד ספרו האחרון על רבי מנחם מנדל מקוצק, שהדמיון ביניהם רב כל כך, התנדנד שדה בין רוחניות נוצרית של מה שאני מכנה האלוהים היפה, ובין הרוחניות הפרקטית היהודית של אלוהים רע, משעבד, מסתתר, שופט ומוציא גזר דין. אל האלוהים היפה אנו מתגעגעים ורוצים למות בזרועותיו סוף 'מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו' ושירו האחרון שכתב 'איך זינג ווי א פייגאלע' ואלו הם רק שתי דוגמאות שהן מעט שבמעט מחוויית המות המיסטית-נוצרית.

  • הַמָּוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָּמָיִם.
  • בְּקַלּוּת וּבְהָדָר רוֹכֵב הוּא בַּתְּכֵלֶת, בַּדְּמָמָה.
  • הַמָּוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָּמָיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ.
  • גּוֹן עיֵנֶיהָ כְּעֵין הַעִנְבָּר. כַּפּוֹת רַגְלֶיהַ לְבָנוֹת כַּחֲבַצָלוֹת.
  •                                                           מתוך 'המלאך'

מוות בעולם של אלוהים יהודי הוא לא מוות אֶל היופי, ששדה כתב עליו שירים נהדרים, זהו מוות אנושי ומטריאלי, מוות מפוכח ששדה ניסח את נחרצותו ואכזריותו בשיר מזעזע שכתב זמן קצר לפני הסתלקותו:

  • 'עִם קַבָּלַת תּוֹצְאוֹת בְּדִיקַת הָרֵאָה בַּ-.c.t':
  • אֲנִי שוֹכֵב מְכֻוָּץ בִּקְצֵה הַמִטָּה כְּמוֹ חַיָּה קְטַנָּה.
  • אֵינֶנִי יָכוֹל יוֹתֵר לִכְתוֹב שִירִים.

ב 'ספר האגסים הצהובים' ישנו סיפור בן עמוד והוא מחווה לסופר עברי ששדה אהב מאד, הרי הוא הסופר יוסף חיים ברנר. הסיפור מתאר את חייו לאחר המוות של אותו הינדל העלוב והאומלל של ברנר, החי בעולם יפה יותר מהעולם בו חי בסיפור העצוב שכתב עליו ברנר, ברם מבחינת חיי היומיום חי הנדיל כמאז ומתמיד – בגיהינום! שדה מתאר ב 'הינדל' את חיי העולם הבא. אבל אין יותר צדק! ב 'הינדל' התגבשה אצל פנחס שדה אחדות בין העולם האסתטי- נוצרי לבין העולם הפרקטי-יהודי, כך, משניהם יחד, נוצרת אצל שדה המאוחר צפייה מפוכחת ופסימית כלפי המוות והיא מחליפה את הצפייה האסתטית-קוסמית-ארוטית אל המוות שבלטה מאד בתחילת דרכו של שדה, המקום המפוכח הזה אליו הגיע שדה לדוגמה ב 'הינדל' מושך קו אותנטי של אומנות וחיים לאורך כל יצירתו של פנחס שדה, משירת 'מָשָּא דּוּמָה' ו 'החיים כמשל' המיתיים-אומניפוטנטיים, דרך ההתבגרות 'המנוצחת' שהחלה להסתמן כבר ב 'ספר האגסים הצהובים' ועד האנתולוגיות המשובחות על דמויות של צדיקים יהודיים, 'תיקון הלב' על רבי נחמן מברסלב, 'ספר הדמיונות של היהודים', שני הכרכים על חיי הבעש"ט, ספר התפילות 'עֲנֵנִי', ואחרון 'איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה', אנתולוגיה, על חייו הטרגיים של רבי מנחם מנדל מקוצק.

כתבתי מעט ממה שהיה בלבי על אחד היוצרים החשובים והמגוונים ביותר, לדעתי, בספרות העברית החדשה, בספרייתי פנחס שדה מונח יחד עם חיים נחמן ביאליק, אורי צבי גרינברג, יוסף חיים ברנר, שמואל יוסף עגנון ועוד כמה אהובי לב עבריים.

יכולתי לכתוב על דברים אחרים שהיו יכולים להיחשב כלב לבה של יצירת פנחס שדה על הבדידות שעליה אין לסלוח לאלוהים עליה, על אדישותו לנוכח ייסוריו של האדם הבודד: 'וּמִי יִסְלַח לֵאלהִים שֶבָּרָא אוֹתוֹ וְשָכַח אוֹתוֹ…' על היותו יוצר של ספרות ארצישראלית אלטרנטיבית, על פנחס שדה כמטיף נבואי ועוד כהנה וכהנה… אך העדפתי לכתוב על משיכתו ואהבתו של שדה לאלוהים היפה ועל התפכחותו ממנו. רצוני לסיים במקום שאולי יש בו ואולי אין בו אהבה, העולם הבא! בקטע שחותם את האנתולוגיה האחרונה שפרסם פנחס שדה ואשר נסֵבָה אודות אדמו"ר חסידי שדמה לו מאד באופיו ואשר חי כמאה וחמישים שנה לפניו, רבי מנחם מנדל מקוצק. שדה מצוטט:

"אמר, בעצם המיתה אינה ולא כלום. רק שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה."

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

בנימין שבילי הוא משורר וסופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה