דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 במאי 2009 | מהדורה 49

דב חנין: המציאות היא הרבה יותר פתוחה מכפי שנדמה

עיר עם פסק זמן

דב חנין, חבר כנסת מטעם סיעת חד"ש, ודמות בולטת במאבק על ראשות עיריית תל אביב, מתנגד לרעיון של "עיר ללא הפסקה". לדעתו ראוי שהתרבות הישראלית החדשה תפנים עקרונות חתרניים ועמוקים של המסורת היהודית, המסייגים את כוחם של בעלי ההון, והיוצרים חברה שיש בה יסודות של איפוק

ח"כ ד"ר דב חנין הוא אדם רב פנים. מצד אחד הוא חבר כנסת מטעם סיעת חד"ש ולוחם בוטה במדיניות של כל ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. במלחמת עזה האחרונה הוא עמד בראש הפגנה של יהודים וערבים שהתקיימה במרכז העיר תל-אביב, הפגנה שבין שלטיה ניתן היה למצוא שלטים חמורים כמו "ברק, כמה ילדים פלסטינים רצחת היום?" מצד שני, הוא לוחם חברתי חריף ובולט, הנהנה מתמיכה ציבורית בלתי מבוטלת. במערכת הבחירות העירוניות שהתקיימה לאחרונה, זכתה סיעת "עיר לכולנו" שבראשותו ב-35 אחוז מקולות הבוחרים בתל-אביב ובחמישה מושבים במועצת העיר. חנין הוא דוקטור למדעי המדינה. בין פעולותיו המגוונות ניתן למצוא שותפות בולטת בתנועות שלום לצד פעילות ענפה בתנועות ובארגונים למען זכויות עובדים, זכויות האדם ולמען איכות הסביבה (הוא היה יו"ר השדולה – יחד עם הרב מיכאל מלכיאור – של ארגוני הסביבה בכנסת הקודמת). דומה כי יחסו אל התרבות היהודית, ובראשן סוגיית השבת, עוצב תחת השפעת ההלם של ההשתלטות הקפיטליסטית הבוטה על עולם הערכים של ישראל.

השבת היא חתרנית משום שהיא דורשת פסק זמן. אם תרצו אפשר לנסח זאת בלשונו של אברהם יהושע השל: "שביתת נשק במלחמת הקיום האכזרית של העולם הזה" – אך גם תזכורת לאפשרות לחיות – ולחשוב – מחוץ למירוץ. משום כך הייתי מעוניין שבתל-אביב השבת תהיה יום של מנוחה. אני מקבל את "לא תעשה כל מלאכה", ואומר – עלינו לצקת תכנים אחרים, לא הפקת רווחים

אתה ביקורתי מאוד כלפי תרבות 24/7 ותומך בחוק השבת. מדוע?

אני תומך ברעיון השבת. אני רואה בשבת רעיון מתקדם, למרות שנוטים לראות בו רעיון קדום הנטוע במסורת שלנו. אני רואה בשבת רעיון מתקדם וחתרני, שיש לו חשיבות רבה במאה העשרים ואחת. היא רעיון ביקורתי שניצב איתן אל מול הטורבו-קפיטליזם בשתי רמות: האחת היא רעיון ההגנה על זכויות העובדים. הרי השבת מגינה על זכותו של העובד להפוגה מעבודה. אך מעבר לכך, רעיון השבת הוא אתגר לתרבות של המירוץ הצרכני, שהוא מאפיין מרכזי של השיטה הכלכלית הנוכחית. המסחר בשבת משרת את המערכת הקפיטליסטית, שדורשת צמיחה ברווחים. התרבות הזאת מבטלת את השבת כפי שהיא מבטלת כל רעיון שאינו מארגן את הפעילות האנושית על פי רווח. התפישה הזאת התפשטה לכל העולם ולעוד ועוד תחומי חיים; ומאחר שהתפישה הצרכנית של הפרט חדרה לתודעה של בני האדם, אנחנו מתפקדים כאילו עלינו לתחזק את המערכת הזאת: לאמץ את תרבות ה"השתמש וזרוק" – כדי שתרוץ לקנות את הדבר החדש. לעומת זאת, השבת היא חתרנית משום שהיא דורשת פסק זמן. אם תרצו אפשר לנסח זאת בלשונו של אברהם יהושע השל: "שביתת נשק במלחמת הקיום האכזרית של העולם הזה" – אך גם תזכורת לאפשרות לחיות – ולחשוב – מחוץ למירוץ. משום כך הייתי מעוניין שבתל-אביב השבת תהיה יום של מנוחה. אני מקבל את "לא תעשה כל מלאכה". ואומר – עלינו לצקת תכנים אחרים, לא הפקת רווחים.

אילו בריתות בין סקטורים שונים בחברה הישראלית עשויות לצמוח אל מול מה שאתה קורא התפשטות התפישות התרבותיות של הטורבו-קפיטליזם?

במאבק מול הטורבו-קפיטליזם צריך לבנות כוח מגוון של התנגדות. צריך לאתר משאבים של התנגדות גם במסורות הלאומיות. במסורת היהודית נמצא חשיבה המאתגרת את התרבות השלטת. לפני כעשר שנים נפגשתי עם אנשי ארגוני סביבה באירופה. הם סיפרו בהתלהבות על "יום ללא מכוניות"; נציגי הולנד או דנמרק התחרו ביניהם מי הגיע לשיעור גבוה יותר של השבתת מכוניות. ואני אמרתי: "אצלנו יש יום תמים ללא מכוניות כלל – יום שבא מתוך המסורת". באילו נושאים נוספים עשויה להתקיים הבניה אחרת של ביקורת חברתית המצטלבת עם תפישה מסורתית-יהודית? אני רואה באהדה רבה את התפישה של איפוק וגבולות כפי שהיא מתגלמת ביהדות. אמנם בחשיבה שלי האיפוק והגבולות הם החלטה אוטונומית שבאה מתוכי. אך יהיה מקורה אשר יהיה, תפישת הגבולות מתיישבת היטב עם התפישה הכלכלית-סביבתית. ביהדות אפשר למצוא את הדרישה לאיפוק גם באורח החיים היומיומי וגם ברעיונות של שנת יובל או שנת שמיטה. עלינו לשאול כיצד אפשר להשתמש ברעיונות העתיקים האלו – רעיונות שבמהותם הנם מנגנונים יסודיים הבולמים את מערכות ההתעשרות – לחברה שלנו.

אני רואה באהדה רבה את התפישה של איפוק וגבולות כפי שהיא מתגלמת ביהדות. אמנם בחשיבה שלי האיפוק והגבולות הם החלטה אוטונומית שבאה מתוכי. אך יהיה מקורה אשר יהיה, תפישת הגבולות מתיישבת היטב עם התפישה הכלכלית-סביבתית. ביהדות אפשר למצוא את הדרישה לאיפוק גם באורח החיים היומיומי וגם ברעיונות של שנת יובל או שנת שמיטה

קהל הבוחרים שלך – שרובו, אם לא כולו, נמנה עם הציבור החילוני – רגיל לזהות את הפסקת המסחר בשבת עם "כפייה", ולא כפי שאתה מעלה עתה על נס עם "איפוק" ו"גבולות" שאדם מקבל על עצמו; כאשר אתה קונה בשבת, אתה סבור בדרך כלל כי השתחררת מעול הרבנות הראשית, ולא שמת לב לכך שסיפוק מיידי של כל הצרכים – והמצרכים – משרת את בעלי ההון…

הבעיה היא שהשבת נתפשת בשיח הישראלי כתופעה המצויה בציר הדתי-חילוני ולא כמשאב חברתי. המודל שלי של שבת בתל-אביב כולל תחבורה ציבורית ומופעי תרבות וחנויות פתוחות במתכונת של תורנות בתי מרקחת. אני רואה בקרב אנשים צעירים ביקורתיים ופתוחים לרעיונות חדשים את ההבנה שהשבת היא משאב של התנגדות לתפישה הקפיטליסטית. מי שנהנים מרשתות המרכולים הפתוחות בשבת הם היזמים ולא הקונים. מחיקת המכולות השכונתיות מביאה להתפוררות השכונה, להרס הקהילה ולירידה חריפה באיכות החיים. בתל-אביב הבינו את זה. תוצאות הבחירות האחרונות לעירייה מעידות על כך. דווקא בתל-אביב, העיר הגדולה והכי קפיטליסטית, קמה הרשימה "עיר לכולנו" שהיא תנועה פוליטית אלטרנטיבית.

איך אתה מסביר את העובדה שהתנועה הסביבתית מגייסת הרבה יותר תומכים מאשר התנועה החברתית. מזדרזים להגן על הקרחונים, אבל לא מתארגנים נגד הקמת בית סוהר פרטי.

זו שאלה כבדת משקל. התנועה הסביבתית מייצרת תפישת עולם בעלת משמעות. במאה העשרים היו "סיפורים" גדולים: הקומוניזם, הסוציאליזם, הם ספגו מכות קשות והתנועה החברתית נסוגה. הקבוצות החברתיות התפצלו: מאבק למען עובדים זרים, תנועה נגד עובדי קבלן, כיס התנגדות נגד בית סוהר פרטי, מאבק למען נכים או אמהות חד-הוריות. למאבק הסביבתי יש סיפור גדול, והביקורת החברתית מתנקזת היום לשם. התנועה הסביבתית מבקרת את אופי ארגון החברה, את המירוץ הצרכני. התנועה הסביבתית מסתכלת ולומדת היטב למי כאן האינטרס שבזכותו התקבלה החלטה זו או אחרת בממשלה בנושאי אנרגיה וגם בנושאים אחרים.

כיצד מתיישבת תפישת עולמך המרקסיסטית עם עולם השבת?

המאבק לשחרור צריך להתנהל ברוסיה ובארצות הברית ובאפריקה. אבל צורת המאבק היא מקומית. בכל מקום צריך לבנות רשת של שינוי המבוססת על מחשבה לוקאלית שונה. כבר מרקס אמר שההתנגדות היא מאבק לאומי. כלומר, לחבר את המשאבים המקומיים להתנגדות… אנחנו נמצאים בעידן שבו נראה שהתרבות הקפיטליסטית נחלה ניצחון כאופציה היחידה. נדמה כאילו אין שום אלטרנטיבה. אבל משום שאני באמת מרקסיסט אני מאמין בדיאלקטיקה. אנו חיים בתקופה של שלטון ההון – אבל ההון עצמו מייצר את ההפך. מצאתי משפט יפה ביותר אצל גרשום שלום. אני מצטט: "האמת העמוקה בדבר הדיאלקטיקה של ההיסטוריה… היא שהתהליך ההיסטורי מביא לידי מיצוי של מידה היסטורית לגילוי המידה ההפוכה".

ברק אובמה, למשל, הצליח להיבחר אחרי שעשה הפוך ממה שהמליצו לו יועציו. הם אמרו לו להסוות את ההתנגדות שלו למלחמה בעיראק והוא הבליט אותה. אמרו לו לא להתבלט כאיש שחור והוא חידד את האמירה שלו כאזרח שחור. הבחירה באובמה מראה כי המציאות הרבה יותר פתוחה ממה שנדמה. לא רק "יהיה מה שהיה" אלא גם "יכול להיות אחרת".

המאמר פורסם בגיליון מספר 49 של "ארץ אחרת": שלום לשבת – השיעבוד לתרבות 24/7. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה