דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ירושלים: חשדנות ואימה, עייפות וצער, לצד שמחה שמתפרצת לעתים / צילום: דורית שרפשטיין

עיר מלוכה

עיר אחת יש בעולם, שהיא עיר כל הכמיהות. אליה באים לבקש בקשות ולהתפלל לישועות ולהרגיש נחמות. ומי שיטיב להתבונן בתושביה יחווה לעיתים את עקשנותם השקטה, החושפת כוח רצון שלא פג, כוח רצון חי, שמעניק לנו מחדש תעצומות נפש. לירושלמים באהבה

לא נולדתי בה. גם קרובי משפחה מדרגה קרובה לא היו לי בה. אך נמשכתי אליה בכבלי קסם. עליתי לירושלים לאחר הצבא ללמוד באוניברסיטה העברית, ונשארתי. כשהגעתי לעיר הכרתי בה רק שני אנשים. הייתי זרה וחדשה ובודדה בעיר מדהימה ביופיה, והרגשתי שכרון מעוצמת האור המשתבר באבניה, עד שהתרגלתי וחדלתי לחוש בכך.

כשהתחתנו, התיישבנו בשכונת ארמון הנציב. אז לא הבנו שמדובר בהחלטה אסטרטגית. אהבנו את העיר ואת הנוף הנשקף מן השכונה שלנו: את הטיילת המשקיפה לעיר העתיקה, את המדבר הנוגס בקצה העיר, את הנוף האנושי המגוון של השכונה, את נקודת מפגש הציוויליזציות המצויה ממש מתחת למרפסת שלנו, ג'בל מוכבר וצור באהר.

אני זוכרת בבירור את היום שבו ידעתי ששום דבר לא ישוב עוד לקדמותו. זה היה בראש השנה של שנת 2000. עוד בטרם יצא החג כבר ידענו שאירעה פורענות. אחר כך נזרקו בלוקים על מכוניתי ברחוב שבו אנו מתגוררים. ברדיו אמרו שדרכים רבות חסומות ברחבי הארץ ושהיו הפגנות אלימות של ערבים. חשתי אז בצורה חריפה שלא אהיה מסוגלת לחיות במצב הזה למעלה משלושה שבועות.

שנים שלא נתנו לילדים לנסוע באוטובוסים; שנים של אימה שאין מדברים עליה; שנים שבהן אין מדברים על חירוק השיניים ההרואי שבו התקבלו מעשי הזוועה הללו. שנים שבהן איש לא אמר לאנשי עירי כמה נפלאים אתם שבבוקר שלאחר אירוע כזה אתם יוצאים לרחוב, הולכים לעבודה, שולחים את הילדים לבית הספר, יושבים בבתי קפה, מתפקדים במקום שבו ההיגיון איננו קיים וצלם האלוהים שבאדם נמחק

ואז התברר שאיש לא התעניין ביכולות העמידה שלי. התחילו שנות הפיגועים. מוצאי שבת במדרחוב בן יהודה – פיגוע כפול; מוצאי שבת בשבטי ישראל; צומת פת; צומת הגבעה הצרפתית – פעמיים; רחוב עזה; רחוב יפו; קפה מומנט; קפה הלל בעמק רפאים; פיגוע בכניסה לעיר; פיגוע באגד; פיגוע באוניברסיטה; פיגוע בשוק מחנה יהודה; ועוד כל כך רבים אחרים. את כולם אספתי בזמן כתיבת שורות אלה מן הזיכרון. הם חרותים בי כמכוות אש.

שנים שלא נתנו לילדים לנסוע באוטובוסים; שנים של אימה שאין מדברים עליה; שנים שבהן מלאך המוות מסתובב ברחובות ובוחר קורבנות. ושנים שבהן אין מדברים על חירוק השיניים ההרואי שבו התקבלו מעשי הזוועה הללו. שנים שבהן איש לא אמר לאנשי עירי כמה נפלאים אתם שבבוקר שלאחר אירוע כזה אתם יוצאים לרחוב, הולכים לעבודה, שולחים את הילדים לבית הספר, יושבים בבתי קפה, מתפקדים במקום שבו ההיגיון איננו קיים וצלם האלוהים שבאדם נמחק.

ראיתי עיר עוטפת אור. כי מה עשו הירושלמים לאחר מעשי הזוועה שהתרחשו בעיר? האם הורידו את הנוסעים הערבים מן האוטובוסים? האם פגעו בערבים? האם התנהגו כהמון משתלח? לא. כמעט אף פעם לא. הירושלמים שטפו את הכביש והחזירו במהירות את החיים למסלולם. שאיש לא ירגיש שרגע לפני כן נרצח כאן כבוד האדם, וזכותו לחיים נלקחה ממנו בכוח.

כוח העמידה של הירושלמים ראה אור, אך נתקל באדישות של ההנהגה העירונית, הלאומית והתקשורתית. זוהי אותה אדישות שבה מתקבלים כל מעשי הגבורה הישראליים במערב ובקרב עושי דברו בתקשורת הישראלית; שכן, העוצמה הרוחנית המופלאה שמגלים רוב הירושלמים ורוב הישראלים בימי הזוועות שפוקדים אותנו נחשבת לעניין חסר רייטינג. איש אינו מתעניין בתעצומות הנפש הנדרשות למשפחה ירושלמית ממוצעת לעמוד בפיגועים. שהרי גם כשחלפה העונה הבוערת, הכוונות המשיכו לחיות ולהתקיים: הפיגוע בישיבת מרכז הרב, פיגועי הטרקטורים, הפיגוע שאירע רק לפני כמה שבועות בבנייני האומה. וכן, העניין הנשכח הזה לפני מספר שבועות על אודות שקית אשפה אחת שפועל ניקיון של העירייה הרים בשכונת גילה – שקית שהתפוצצה וידו שנקטעה. זאת ירושלים. זהו העניין שעמו נדרשים להתמודד.

התושבים

הרבה מדברים בשבחה של תל אביב, שאליה גולים כל מי שמאסו בקשיי החיים בבירה. אך ההגירה מירושלים לתל אביב, או מירושלים לפרבריה, מעידה על העוזבים לא פחות משהיא מעידה על ירושלים. הנדידה מירושלים למקומות נוחים יותר – מקומות מגוונים פחות מבחינה אנושית, מקומות שבהם השירותים העירוניים טובים יותר – היא עדות לחוסר הרצון של עוזבי העיר להיאבק על דמותה של הבירה ועל רמת ההנהגה שלה. הבחירה הזאת, כמו בפרסומת "לחיות עם אנשים כמונו", היא נייר הלקמוס החושף את העייפות הפנימית של הציבור החזק והשבע בישראל. זהו ציבור שבוחר לבנות לעצמו איים שבהם לא יצטרך להיתקל בכל ה"אחרים" שהחברה הישראלית התברכה בהם, ולא יצטרך להתמודד עם המשמעות של העובדה הזאת. מהמרחק הבטוח של תל אביב אפשר לצקצק בלשון ולפטפט עם "אנשים כמונו" על "העיר הזאת, שנעשית בהדרגה עיר חרדית, שאין לה תקנה, שהיא מלוכלכת ומדכאת, שלא לדבר על המצב הבטחוני הרעוע", כשבינינו לבינה מפרידה כמעט שעת נסיעה.

והאמת? הם צודקים. שהרי מאז ימי טדי קולק, דהיינו כמעט עשרים שנה, יש לנו מערכת עירונית מנותקת לחלוטין מן התושבים: עיר ללא התכנון האוהב והמאופק שאפיין אותה עשרות בשנים; עיר עם מצג של הנהגה, אך ללא הנהגה במציאות; עיר שתושביה הם שבויים של מדיניות קפריזית, שהיא תוצאה של הזנחה ארוכת שנים של ממשלות ועיריות; עיר שמהווה כר נוח לפעילותם של גורמים אינטרסנטיים שדבר אין להם עם טובת התושבים. עיינו ערך: גשר המיתרים המיותר בכניסה לעיר – גשר שאין לו קשר למקום שבו הוא עומד, שעלה הון תועפות ושברגע מסוים הוא יתמוטט על ראשם של חפים מפשע; רכבת קלה שמסייטת את חיינו זה יותר מעשור ובקרוב תפגע בהולכי רגל תמימים בגלל שאין מעקה המפריד בין הפסים לבין המקום המיועד להולכי רגל; מערך הסעות עירוני לא אמין; פקקים שהם תולדה של תכנון תחבורתי כושל ושערורייתי; פרשת הולילנד המכסה את העיר בכיעורה הנורא והרב-ממדי; בנייה המיועדת רק לעשירים; בתים ריקים של עשירי חו"ל במרכז העיר; שכונות לוויין שהעירייה מזניחה; מערכת חינוך ציבורית מוזנחת; דילים פוליטיים שמכניסים גורמים חרדיים לשכונות חילוניות או מעורבות; השתלטות של גורמים אינטרסנטיים על מבנים ששייכים לציבור ו/או מיועדים לשימור; גינון שקיים רק בשכונות העשירות; פועלי ניקיון שדוחפים את הלכלוך אל מתחת לשיחים; הרבה ילדים מוזנחים; הרבה אנשים בודדים; זקנים רבים שאין להם איש. ולצד כל אלה – מכת פסטיבלים. אירועי תרבות רבים ונפלאים שמטרתם להאדיר את שמה של העיר ולהביא אליה תיירים ומבקרים. הכל טוב ויפה, רק שהפסטיבלים מועלים במקביל להזנחה הנמשכת של תושבי העיר. ועוד לא דיברנו על ההזנחה רבת השנים ועתירת המחדלים של העיר המזרחית.

ההגירה מירושלים לתל אביב, או מירושלים לפרבריה, מעידה על העוזבים לא פחות משהיא מעידה על ירושלים. הנדידה מירושלים למקומות נוחים יותר – מקומות מגוונים פחות מבחינה אנושית, מקומות שבהם השירותים העירוניים טובים  יותר – היא עדות לחוסר הרצון של עוזבי העיר להיאבק על דמותה של הבירה ועל רמת ההנהגה שלה. הבחירה הזאת, כמו בפרסומת "לחיות עם אנשים כמונו", היא נייר הלקמוס החושף את העייפות הפנימית של הציבור החזק והשבע בישראל

המפגשים

והאמת? הם לא צודקים. כי אין בעולם עוד מפגש אנושי טעון ומרתק כמו המפגש בירושלים, עיר כל הכמיהות. מזרח ומערב יחד בעיר שלא מתפענחת. חשדנות ואימה, עייפות וצער לצד איזו שמחה מוזרה, שמתפרצת לעתים רחוקות. העיר מלאה במאות בתי מדרש לחרדים מכל הסוגים, לדתיים מכל הסוגים, לדתיים וחילוניים, לחילוניים בלבד, לקונסרבטיבים, לרפורמים – לכל מחפשי הדעת והדרך לסוגיהם; יש בה בתי ספר מיוחדים מכל הגוונים והעדות: מהדו-לשוני (ערבים ויהודים) ועד לניסויי, ןמהאנתרופוסופי והדמוקרטי ועד לחסידי (ולצדם כמובן עשרות בתי ספר שאינכם רוצים לשלוח את הילדים שלכם אליהם כי הם מופקרים על ידי ההנהגה העירונית). ויש בה מבקשי דרך ומחפשי קדושה, ובוני מקדש; וקריית משה, שפעם היתה שכונה של ישראלים של כל יום והיום היא שכונת הבית של ישיבת מרכז הרב. והשכונות החרדיות המתפשטות והולכות, והמאבקים המרים בקריית יובל, והעיר העתיקה שקיבלה גוון חרדי ובית הכנסת החורבה ששופץ על ידי יהודים ציונים שעכשיו נזרקים ממנו בשל השתלטות חרדית עוינת. והשכונות בקעה-המושבה הגרמנית שהפכו לשכונות הדתיות-הליברליות-הפמיניסטיות הכי חשובות בעולם היהודי. ושכונות כמו ארמון הנציב וגילה, שהן ירושלים כפי שהיתה פעם: אנשים מהמון סוגים והמון מקומות, משכילים ולא משכילים, מזרח ומערב, ממוצעים ועניים. חום אנושי לצד תחושות של ניכור. אהבה ליומיום, פרחים במרפסת, ריחות תבשילים של כל העדות. ואיזו עקשנות שעם השנים הופכת לתכונה ירושלמית נרכשת. וכמובן, המפגש הלא פתור בין יהודים אמריקאים ליהודים צרפתים ויהודים ישראלים. והמפגש הכי עצוב, אך בעל הפוטנציאל הרב ביותר: המפגש בין יהודים לערבים.

בלילות אלול זרוע האזור שבין משכנות שאננים לעיר העתיקה ברבבות ישראלים, שבאים לבקש בקשות ולהתפלל לישועות ולהרגיש נחמות, וכך גם בליל שבועות ובתשעה באב. ובשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות העיר מפנה את פניה לעבר המקומות המקודשים לחברה הישראלית: יד ושם והר הרצל. והבכי מהול בקדושה. וכוח רצון שלא פג, כוח רצון חי, חושף את עצמו ומעניק לנו מחדש תעצומות נפש.

הנאחזים

כשהייתי קטנה היתה סבתי מדברת על ירושלים באהבה עמוקה. בגרמנית היתה אומרת לי שירושלים היא עיר מלוכה. נכון סבתא, אני רוצה לומר לה, עיר מלוכה היא, אך לכותל אינני הולכת עוד. רק באירועים שאני חייבת, ולא מעצמי.

כשאני רואה את המתחם המבוצר של הכותל ואת ההפרדה הכוחנית בין גברים לנשים, הפרדה שפעם היתה טבעית ופשוטה וכיום היא נעשית בכוח הכוח, אני חשה סלידה וריחוק. גם הר הבית רחוק מלבי ואינני מצליחה להתגעגע. מתחם הכותל, בית הכנסת החורבה, העיר העתיקה, כולם היו פעם בידיים ציוניות והיום הם בידיים שבזות לתנועה הציונית. חיים מכוחה ומכוח חיותה, וזורקים אבן לבאר שממנה הם שותים.

לעומת זאת, אני מרגישה אהבה עמוקה לאנשים שנאבקים עליה, ורוצים בטובתה, ונאחזים בה למרות הקושי ולא מוותרים. יותר קל לגור בתל אביב ויותר קל לגור בפרברים המערביים והמזרחיים של העיר. יותר קל לגור ביישובים ביהודה או בשומרון. כל כך קשה להיאחז בה ולהתמיד. להשתרש מחדש. לעמוד בסופות הירושלמיות הנוראות, שבדרך כלל אינן מעשה ידי הטבע

הפוטנציאל הגדול של ירושלים הוא ההופך אותה לעיר הכי מסעירה בעולם. אולי בגלל זה כולם עולים אליה לרגל, מצפים לישועה שתתגלה בה; אך הפוטנציאל שמבעבע בה הוא נסתר וחידתי. הוא קשור בדרך כלשהי ליכולת שלנו לעצב מחדש את זהותנו הלאומית ולענות לעצמנו על השאלה הכבדה מכל: מה אנו רוצים להיות? וכנגזרת מכך: מה אנו רוצים להיות בירושלים?

הנשבעים

חלום חלמנו בירושלים ופותר אין אותו. חלום חלמנו על ירושלים ומאות דורות חלמנו אותו. שוב ושוב נשבענו בשמה, אם לא אזכרכי, ועכשיו, כשבאה השעה, מהו הדבר שצריך לומר?

חכמינו, זכרונם לברכה, אמרו: איזהו גיבור? מי שעושה את שונאו – אוהבו (אבות דרבי נתן כ"ג).

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה