דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: הגיגית

עיר בעבודת יד

בירושלים הנסתרת מן העין הציבורית פועלות עשרות, ואולי אף מאות חבורות, המונות כמה עשרות חברים והעוסקות בנושאים מגוונים. זהר לביא מציגה קומץ של חבורות ותוהה האם תוכלנה החבורות המיוחדות למלא לאורך זמן את הריק הערכי שפושה במערכת העירונית בירושלים

גינה מטפחת קהילה

בשיטוטיי אחר חבורות בירושלים, גיליתי עיר תוססת. עיר של תושבים שאינם מחכים שיעשו בשבילם אלא קמים ועושים בחדווה ובאמונה בשינוי שאפשר לחולל. והדרך לא תמיד קלה ומסבירת פנים. תחילת דרכי בעולם החבורות הייתה בגינות הקהילתיות.

בירושלים ישנן 34 גינות קהילתיות פעילות ועוד שש בשלבי הקמה שונים. הגינות הירושלמיות דומות במהותן אך שונות באופיין, וייחודן בכך שפרט לשתי גינות פרטיות כל הגינות משותפות, אין ערוגות פרטיות.

הסיבות שמוציאות את הירושלמים מהבית להקמת גינה הן ציבוריות ואישיות: המאבקים על המרחב הציבורי ועל שטחים פתוחים נולדים כנגד ההשתלטות הנדל"נית הנרחבת בעיר ומתוך רצון לעבוד את האדמה, להפריח את הפינות המוזנחות בעיר ולעשות זאת יחד עם השכנים.

לידתה של הגינה הקהילתית במוזיאון הטבע בשמועה שיש כוונה להפוך את השטח הציבורי לעוד מיזם נדל"ני יקר עבור תושבי חו"ל. אנשי השכונה טיכסו עצה כיצד להציל את המתחם מרוע הגזרה, וכך נולד רעיון הגינה, שבקרוב חוגגת חמש שנים להיווסדה.

אורה שמחוביץ, מפעילי הגינה הבולטים, מספרת שהמיזם אוּמץ מהעיר ניו יורק, מתוך הבנה שטיפוח האדמה מביא אנשים להיאבק על שימורה, כשזו נמצאת תחת איום. שמחוביץ מוסיפה שאולי דווקא עצם היותה של ירושלים עיר כל-כך קשה ומקוטבת, מפריח בה התארגנויות חברתיות איכותיות. חשוב להדגיש שעד כמה שהגינה מעצימה אנשים היא גם דורשת אנשים בעלי כוחות כדי להפריחה. הפעילות אינה מסתכמת בעבודת האדמה אלא מתרחבת לעשייה חברתית מגוונת, שמושכת אנשים מהשכונה ומחוצה לה ויוצרת קהילה חזקה. פרט לימי חמישי הקבועים, בהם נאספים פעילי הגינה לעבודה משותפת ופעם בשבועיים גם לארוחה משותפת וקומזיץ, מתקיימים בגינה גם שעת סיפור לילדים, וחגים וימי הולדת שחוגגים יחד. דגש מיוחד שמים על הפן האקולוגי, מִחזור וגידולים אורגניים, וישנן סדנאות קומפוסט לכלל האוכלוסייה. עשייה חברתית נוספת היא שילוב של אוכלסיות חלשות יותר כמו משתקמי נפש שבאים לעבוד בגינה ולאט לאט מתקרבים לקהילת הגינה וניצולות שואה שמגיעות לעבודה ולחברה. כל מי שרוצה ימצאו לו איך ומה לעשות, ואם צריך גם ימציאו, וכל מי שנכנס מוזמן להצטרף. פתיחות, שיתוף וקבלה הם חלק ממהות הגינה הקהילתית. פעילי הגינה מחפשים כל הזמן מיזמים חדשים, כדי שהמקום יהיה רלוונטי לכמה שיותר אנשים. גינה חיה ומשגשגת מטפחת קהילה חזקה ומשפיעה. שמחוביץ מאמינה גדולה בגינות הקהילתיות ככוח האזרחי העתידי, שכל כך נחוץ בירושלים.

אמנות עם ערך מוסף

ניתן לשרטט קו מחבר בין פעילי הגינה הקהילתית לחבורות האמנים בעלי אוריינטציה חברתית ואיכפתיות קהילתית שפועלים בעיר. מהשיחות עם האמנים עולה שהבחירה בירושלים אינה מקרית, ודווקא היא על כל מורכבויותיה מהווה כר פורה לעשייה אמנותית ייחודית, אשר שואפת לפגוש את הקהילה.

מבחינת קבוצת האמנים שהתגוררה בבניין "כורש 14", להישאר בירושלים זו הצהרה אמנותית. אך למרבה האירוניה הצלחת הפרויקט הייתה בעוכרי היוזמים, מחירי הדירות בבניין עלו והם אינם יכולים לגור בו עוד

כשורד חדד סיימה את לימודיה בבצלאל בער בה הצורך למצוא מקום שירכז עשייה אמנותית שגם מחויבת לסביבה ולקהילה. באותה עת היא גרה בבניין רכבת עצום ברחוב כורש 14 במרכז העיר, ומצאה בו את הבית שחיפשה למרכז אמנותי. אל חדד חברו אמנים נוספים, וכך קם מיזם כורש 14, שכיום מונה 10 חברים-אמנים. האירוע הראשון של הקבוצה היה "מבצע כורש", שהגרעין המארגן שלו היו שש אמניות. באירוע הוקמה גלריה ליום אחד בחצר הבניין, והשתתפו בו כ-60 אמנים מתחומים שונים. קהל רב הגיע והתגובות היו נלהבות. אחת ממטרות הקבוצה הייתה שיפוץ הבניין והחללים הציבוריים שבו, מתוך הבנה שכל אדם אחראי לא רק לדירתו הוא אלא גם לבניין בו הוא גר, לעיר בה הוא חי ולכדור הארץ. כך שהרעיון להקים מרכז אמנות בבניין מגורים אינו מקרי אלא עונה על הבנה זו. הדיירים שותפים לעשייה האמנותית בבניין ולוקחים בה חלק, מי יותר מי פחות. הקבוצה הרחיבה את תחומי פעילותה להקמת מרכז אקדמי שמקיים סדנאות לאמנים וללא-אמנים, העלאת המודעות למיחזור ולאקולוגיה, שיקום הגינות שסביב הבניין ועוד. כל זאת מתוך אמונה שעשייה אמנותית אינה צריכה ואינה יכולה להיות מנותקת מסביבתה.

מבחינת הקבוצה, להישאר בירושלים זו הצהרה אמנותית. אך למרבה האירוניה הצלחת הפרויקט הייתה בעוכרי היוזמים, מחירי הדירות בבניין עלו והם אינם יכולים לגור בו עוד. חדד גרה היום באבו גוש.

חברי קבוצת הגיגית, שמורכבת משמונה בוגרי כיתה אחת במחלקה לצילום בבית-הספר "מוסררה", רצו ליצור ביחד. הם חיפשו לעצמם מטרה משותפת והחליטו ליצור אמנות רב-תחומית שתשתף את הקהילה, ולאו דווקא את קהל היעד הטבעי שמגיע לגלריות ולמוזיאונים. אחרי התלבטויות ודיונים, שכללו גם מחשבות על עיצוב אופי הקבוצה, הם החליטו להצטמצם לפעילויות רחוב. שם, כך חשבו, יוכלו ליצור מפגש אמיתי עם האנשים.

האירוע הראשון היה סטודיו רחוב שהעמידו במדרחוב. את החשמל העבירו מהחנויות שסביב, את הציוד שאלו מ"מוסררה", את התמונות הדפיסו ב"פוטו שוורץ", שבה עבד אז אחד מחברי הקבוצה, את האומץ הביאו מהבית. האירוע היה כישלון חרוץ. מה שלא גרם להם לוותר אלא להתאמץ יותר.

האירוע הבא היה בגן סאקר ביום העצמאות. לא בחירה מובנת מאליה, אך דרך טובה להגיע לאוכלוסייה לאו דווקא של שוחרי אמנות. בתוך המולת המנגלים והמשפחות החוגגות, הקימו סטודיו. ההיענות הייתה עצומה. בשלב הבא כבר הציעו להם להקים סטודיו רחוב בתשלום, באירועי סוף הקיץ בתיאטרון ירושלים. לדברי גיא יצחקי חבר הקבוצה, סטודיו רחוב הוא למעשה סוג של הופעה. אנשים נאספים מסביב, מסתכלים ומגיבים. מבחינתם התגובות של האנשים ברחוב לעשייה האמנותית, הרבה יותר מעניינות מהשיח האמנותי המקובל. יצחקי גם מציין שזה חלק מהגישה ב"מוסררה" – לצאת מעולם האמנות הממוסד ולפנות לקהלים חדשים. הקבוצה מצריכה ויתור על האגו, מכיוון שאין קרדיט אישי. כל אחד עושה ותורם לפי יכולתו והקרדיט הוא לקבוצה כולה.

הקבוצה אמנם התחילה בירושלים, אבל כיום חלקם גרים במקומות אחרים בארץ. ובכל זאת יצחקי מאמין שלא במקרה הדברים קורים ברושלים. הוא חושב שיש בעיר חסר שדורש עשייה וכל יוזמה מתקבלת בברכה, וגופים שונים (כמו העירייה וקרן ירושלים במקרה של הגיגית) שמחים לתמוך. מכיוון שיש מעט עשייה יש יותר ביקוש, כך שבמידה מסוימת אולי יותר קל להצליח דווקא בירושלים.

קבוצת הפועל קטמון הוקמה מתוך הצורך למלא את החלל שנפער בעקבות הרס המועדון של הפועל ירושלים, ומתוך הצורך העז להבדיל עצמם ממועדון בית"ר ירושלים ולתת מענה, שכל כך נחוץ בעיר כמו ירושלים, למגוון אוכלוסיות. הקבוצה היא לא פחות יוזמה חברתית מאשר קבוצת כדורגל

קבוצת תיאטרון קרקס משו-משו, ייחודית בנוף החבורות הירושלמיות מעצם היותה קבוצה של תל-אביבים שעם סיום לימודיהם החליטו לעלות לירושלים. הרעיון היה לקיים מופעים מקצועיים בשיתוף הקהילה. ההתחלה הייתה בקול תרועה רמה, אז מנתה הקבוצה כעשרים אמנים, אך לא כולם שרדו והיום הקבוצה מונה שישה אמנים. הקבוצה פועלת בשכונת קריית יובל בשיתוף עם המִנהל הקהילתי "יובלים", והמחויבות שלה לשכונה מוחלטת. החזון האמנותי של הקבוצה, כפי שמספרת יעל גדעוני ממייסדי הקבוצה, הוא ליצור קבוצה מגוונת של אמנים, כך שתמלא את כל התפקידים הנחוצים להפקה (כותבים, בימאים, שחקנים, תפאורנים ועוד). משו-משו פועלים בעיר רק שנה וחצי ומרגישים עדיין בחבלי לידה, ובכל זאת כבר הספיקו להפיק הצגה ראשונה, עם תכנית להצגה נוספת בהשראת סיפורים שאספו מאנשי השכונה. חברי הקבוצה מעוניינים שגם אנשי השכונה עצמם יקחו חלק בהצגות. דוגמה לכך היא ההפקה שעשו לפני שנה בפורים, כאשר הפכו את אחת הגינות בשכונה למוזיאון חי, בו כל אחד שמגיע הופך לדמות בהצגה. וכיאה לפורים, השמחה הייתה רבה.

אדום עולה

אי-אפשר להמעיט בערכה של קבוצת הפועל קטמון, שנוסדה ב-2007 ביוזמתו של אורי שרצקי. הקבוצה הוקמה מתוך הצורך למלא את החלל שנפער בעקבות הרס המועדון של הפועל ירושלים, ומתוך הצורך העז להבדיל עצמם ממועדון בית"ר ירושלים ולתת מענה, שכל כך נחוץ בעיר כמו ירושלים, למגוון אוכלוסיות. הקבוצה היא לא פחות יוזמה חברתית מאשר קבוצת כדורגל, וסובבת סביב הקהילה. יוזמה מרשימה של אחד מאוהדי הקבוצה הִנה ליגת השכונות, בה לוקחים חלק 12 בתי ספר משכונות ברחבי העיר, כאשר ארבע מתוכן במזרח העיר. המאבק באלימות ובגזענות בא לידי ביטוי מעשי בקבוצה, כאשר 50% משחקני הנוער הם ערבים.
ובכך גם נבדלת קבוצת הפועל קטמון לא רק מהמועדון של בית"ר אלא מרובן המוחלט של החבורות השונות שפגשתי בירושלים, שגם אם בחלקן יש נכונות באף אחת מהן אין בפועל שיתוף בפועל בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בעיר.

לומדים בבית

מיטל שבתאי מספרת על הסיבה להקמת הקבוצה הירושלמית של ערבי שלישי, שאותה הקימה עם עוד שני חברים, מתוך רצון ללימוד משותף שמשלב דיון פתוח. הרעיון היה לימוד לא תורני והלכתי אלא קריאה של הטקסט עם פרשנות אישית. השמועה על ההתגבשות הקבוצה עברה מפה לאוזן, ולמפגש הראשון הגיעו 30 איש. היום מגיעים לקבוצה כ-15 איש בממוצע, כאשר כל שבוע מישהו אחר מארח בביתו. על אף מצוקת המקום, הבינו שהבית הוא חלק מחוויית הלימוד של הקבוצה ולא מוותרים על האירוח. הכוונה הייתה לבנות קבוצת לימוד של חילונים ודתיים, בפועל מגיעים דתיים ודתל"שים. אופי הלימוד התגבש מעצמו ולא מתוך מחשבה מגובשת. שבתאי מוסיפה שאין זה מקרי שהקבוצה מתקיימת בירושלים. לדעתה יש צמא של אנשים לפגוש את הטקסטים היהודיים מנקודת מבט בוגרת ומפוכחת יותר. הטקסטים בהם דנים בקבוצה לובשים ופושטים צורה, אולי כמו משתתפיה – דתיים ודתל"שים.

זהר בן דוד מעין כרם: "ההתקשרות לחבורות זה סוג של ניהיליזם. אי אפשר להתמודד עם המציאות בירושלים ולכן בורחים לחבורות כמו לטלוויזיה או כמו לאהדה של קבוצות כדורגל"

בית המדרש הביתי, נוסד מתוך חוסר שהרגישה אלירז שיפמן-ברמן בחייה האישיים. מתוך חיפוש אחר קהילתיות בסביבה העירונית. הרעיון שעומד מאחורי הקבוצה, הוא שהרבה אנשים רוצים ללמוד, ולרובם יש גם מה ללמד. במקום להרשם ללימודים במוסד מסודר ולשלם סכום ניכר, יש מקום להיפגש עם אנשים אחרים שרוצים ללמוד ובדרך זו להעניק ולהיות מוענק. כל אחד תורם את חלקו. הקבוצה נפגשת כל פעם בבית אחר, 20-15 איש, והמארחים הם גם מי שמנחים את הפגישה ונותנים לה את אופיה מתוך עולמם. הקבוצה מגוונת מבחינת חבריה, אך שיפמן-ברמן אינה מאמינה שהחלוקה דתיים-חילונים עודה רלוונטית, מכיוון שרוב אוכלוסיית המדינה מסורתית ברמה כזו או אחרת. כך או כך, נדמה שהלב הפועם של הקבוצה הוא הרצון לגיבוש קהילה בעלת עניין משותף.

מועדון יום א

שתי חבורות של תושבים ותיקים, פועלות מזה שנים במסגרת קבועה וסגורה. חבורת הקריאה של יום א, התגבשה לפני 20 שנה על-ידי כמה חברות מורות, כיום בגמלאות. הקבוצה מונה כ-15 חברים שנפגשים אחת לחודש ביום ראשון בערב, למפגש של תרבות וחברה כל פעם בבית אחר. ישנם גם מפגשים בהם אנשים מביאים נושאים אישיים. משך השנים היו שינויים בהרכב הקבוצה, אך בבסיס החבורה גרעין איתן. מדי שנה נבחר ועד שקובע את תכנית המפגשים לשנה הקרובה. הוועד מחליט אילו ספרים ייקראו ויידונו, מי מנחה ואם להזמין מרצים אורחים. בעיקר בשנים האחרונות כשקשה יותר לחברי הקבוצה לקרוא ספר בחודש, מרבים להזמין אורחים – סופרים, משוררים, מתרגמים ואנשי תרבות אחרים. מיולי ועד אחרי החגים הקבוצה מתפזרת לפגרה.

פעם בחודש ביום ראשון בבוקר נפגשת קבוצת הנשים של יום א, זוהי קבוצה של 10 נשים שנוסדה לפני כ-15 שנה, מתוך צורך של הנשים שבאותה תקופה עמדו לצאת לגימלאות וחששו מהשינוי הקרב ומהשפעותיו על היחסים במשפחה. כל אישה העלתה את חרדותיה, כאביה, מחשבותיה והנאותיה, והקבוצה דנה בדברים וביחסים בין הגימלאית למשפחתה בכלל. בין הנשים נוצרה חברות עמוקה ואינטימית. עם הזמן נזנח עניין היציאה לגימלאות והמשיכו להיפגש ולדון בנושאים שהעלו החברות, סוגיות לא קלות הקשורות לחוויית ההזדקנות – מוות, חולי, איבוד העצמאות. מאפיין בולט של הקבוצה הזו כמו קבוצות נוספות בירושלים היא העובדה שזו קבוצה עצמאית שאינה נשענת על הנחיה ועל ארגון של יועץ מקצועי.

מילה לסיכום

זווית של ביקורת על ההתארגנויות הוולונטריות הרוחשות בירושלים השמיע זהר בן דוד מעין כרם: "ההתקשרות לחבורות זה סוג של ניהיליזם. אי אפשר להתמודד עם המציאות ולכן בורחים לחבורות כמו לטלוויזיה או כמו לאהדה של קבוצות כדורגל". זוהר לא מתעלם מהקסם שיש בחבורות: "פעם בשבועיים אני נפגש עם חבורה בנתיב הל"ה; אנחנו לומדים ביחד ספר בראשית ואני מצפה בכליון עיניים לפגישות האלו. אני מרגיש שהלימוד מעניק עוגן ומשמעות. בו בזמן אני זוכר שאותם אנשים שכיום מתכנסים בבתים ולומדים תלמוד, קבלה או יוגה, אנשים ששייכים רובם למעמד הבורגני המשכיל הם אלו שבתקופה אחרת פעלו בצורה פוליטית". זהר מסביר: "אחד הגורמים לכך היא האכזבה וחוסר האונים של אנשים שהיו מזוהים עם מה שנקרא 'השמאל' מאפשרותם להשפיע על החברה. הלימוד אכן מעניק סיפוק אך בא על חשבון התאגדויות סביב רעיונות חברתיים. חלק מאנשי הקבוצות האלו ספגו רעיונות של ניו אייג' ומאמינים בשינוי עולמי שיבוא באמצעות שינוי פנימי ואישי. התפישה הסוציאליסטית לא רלוונטית לגביהם. הם אומרים: אני אשנה את עצמי, באמצעות זאת את הסביבה הקרובה וזה יתפשט למעגלים רחבים, אבל בסופו של דבר זה מאוד מוגבל".

נוכח הביקורת הזו עלינו לשאול האם תוכלנה החבורות המיוחדות ומלאות ברצון להיטיב למלא לאורך זמן את החלל שמותירה הרשות העירונית ואת הריק הערכי שפושה במערכת הציבורית בירושלים ובכלל?

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה