דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

עוצמתם של סימני השאלה

איך ייתכן שלמרות הדיווח על מספרם הרב של אנשים שהרגנו שם, כאלף איש, ולמרות מראות ההרס של כפרים שלמים ותשתיות וגשרים, לא התמלאנו תחושת חוזק, ניצחון וביטחון? שרה שילה, כפר-ורדים, על הציר חזק-חלש של החברה הישראלית

שלט חוצות בנתיבי איילון: מאיים מכל קטיושה או אזעקה

הצילום באדיבות אדרי מדייה גריפ

היום הוא ללא ספק היום שאחרי המלחמה. על מרפסת הבית מול הנוף יושב הגנן שלנו. עתה, לאחר היעדרות של יותר מחודש ימים, הגינה, שהיתה קצת מוזנחת גם קודם, מיובשת ופראית מתמיד. אנחנו יושבים זה לצד זה, מתכננים את פעולות ההחייאה ובינתיים עושים את הדבר שיש בו צורך בהול בשלהי הקיץ הזה – מעבדים את אדמת הנפש.

"סיכוי של אחד לחמישה-עשרה מיליון שהיתה נופלת עלי קטיושה", הוא מסכם ומציג בפנַי את הסטטיסטיקה שהכין לשעת חירום, אחת הסמוכות שעליהן נשענה החלטתו להישאר באזור. אני לא אומרת דבר על תרגיל החשבון-בדיעבד הזה, הלוקח את המספר הכולל, הסופי, של פגזי הקטיושה שנורו ומחלק אותם במטרים רבועים. אין מה להתווכח, הרי שנינו נשארנו בחיים; אני, שנעדרתי מכאן כל זמן המלחמה, והוא, שרק התרחק קצת מהאזורים המטווחים יותר, אבל עבד כמעט כרגיל. אין אם כך כל סיבה שלא לארח גם אותה, את הסטטיסטיקה של ההישרדות, שבמקרה הזה היתה לצדנו, ולהושיב אותה על כיסא פנוי, שתקשיב גם היא לנוף, שהוא עכשיו בעל מאפיינים של חולין. פעמים ספורות ביום אמנם מגיעים אלינו הדי פיצוצים מלבנון, אך בשאר הזמן שומעים מואזין וציפורים ומכסחת דשא, ילדים ואת פעמוני עדר העזים.

הגנן שלנו ממשיך ומתאר את רגעי הסכנה הפרושים על פני חייו; מלחמות ומחלות שעברו עליו אבל הותירו אותו מחוזק, ואף נטלו ממנו את משא הפחד. הוא מספר לי על יום ההפגזה בתעלת סואץ במלחמת יום-הכיפורים, כשהוא וחבריו חפרו שוחות אישיות באדמת החמרה ולא יצאו מהן שעות ארוכות. אני שואלת ומתעניינת ומקשיבה לדבריו, המדגישים שוב את מה שאני מכנה "אֲחֵרוּתו של האחר". כי הוא הגיח מאותה שוחה עם ביצור נפש חדש, שעזר לו להקל על החרדה במלחמה כמו זו, ובקרבו של אדם אחר נפער בור של חוסר ביטחון, שאולי לא יוכל להתמלא עד סוף ימיו.

עד כאן הכל קל: כל אדם לנפשו ולחייו. אלא שאני יודעת שלא אוכל להתחמק מלקבץ אותנו. שהרי אי-אפשר לגרור את החדווה שבקבלת הזולת וגילוי העניין בו – אנשים ומעשיהם, מחשבותיהם וחושיהם – אל הדיון הנוקב שמצפה לי, על השאלה מה קורה לנו, לישראלים. ואולי אם אדייק יותר, ליהודים הישראלים. ואני חשה היטב את כאב המעבר מה"אני" הבטוח, הנכון לי כל-כך כנקודת מוצא בעלת אמת פשוטה, אל ה"אנחנו" הזה, שההליכה אליו רצופה במוקשי ההכללה והבנאליות.

ישראל חזקה

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה עברתי ליד השלט הזה, שנתלה מעל נתיבי איילון והבהיר בין השאר מיהו החזק באמת בחברה קפיטליסטית; כלומר, מי יכול לממן אותו, ובמקרה זה, הבנק. היה זה ביום שובנו מגיחה קצרה לצפון. בתנו הבכורה שכרה דירה בגבעת-אולגה – היא הצטרפה שם לצוות הקמה של בית-ספר דמוקרטי חדש – ואנחנו, שניסינו ככל יכולתנו לא להסתכן בשהות בצפון, הבנו שאי-אפשר לערוך טקס פרידה מן הבית לא מהבית, אלא ממקום מקלט במרכז הארץ. וכך נסענו הביתה לכפר-ורדים, כי הרי לא בכל יום יוצאים לחיים עצמאיים. בשעות האחדות ששהינו בבית כדי לארוז, נשמעה אזעקה. ישבנו בחדר הביטחון, ספרנו את הנפילות ופגשנו בפחדים שלנו וגם דיברנו עליהם. בנסיעה חזרה למקום המקלט עברנו באיילון ושם התנוסס השלט הזה, כחול ולבן כדגל המדינה, מרקיע שחקים ומאיים בעיניי יותר מכל קטיושה או אזעקה.

מאז הלחינה ושרה להקת הדג-נחש את שירת הסטיקר למילים של דויד גרוסמן, גברה מודעותי לאיכות הצלילית של הסטיקרים השונים. השיר איחה את מגוון הטיעונים הדבוקים על שמשות המכוניות אשר מתווכחות במקומנו ללא הרף, בכל שעות היום והלילה, וכך הציב אל מול עינינו מראה מדויקת להפליא. ולכן, תוך כדי צפייה במודעת הענק (ששטחה, על-פי חישוביי, שווה לכשמונים אלף סטיקרים ממוצעים), נשמעה באוזניי זעקתה-הוראתה, כבוקעת מאלפי רמקולים.

השלט עצום הממדים (עד כמה שהצלחתי לברר, 800 מ"ר גודלו) ובעל הטקסט התמציתי – "ישראל חזקה" – הכריז בדרך שלא היה אפשר להתעלם ממנה על יעד הנסיעה המטורפת. לכל הנוסעים, אלה שגויסו לחזית וכיוון נסיעתם צפונה, והאחרים שגויסו לעורף, הוענקה בעזרתו הוודאות המוחלטת האחת בימי הבלבול והכאב האלה, והיא ציר התנועה. אם בימי המלחמה הראשונים נעשו מאמצים לבנות את היסודות למלחמה על-ידי כינון תפישת המלחמה המוצדקת, הרי עם פרסום הסטיקר הענקי היה ברור, ששוב אנחנו בוחרים לדהור במסלול הנורא: חוזק-חולשה.

בעצם לא היה בכך כל חדש, אבל לפעמים אין דבר מאיים יותר דווקא מחזרה כמעט ללא שינוי על דפוסי פעולה ומחשבה. כי הרי הרבה יותר קל לתקן את מהלך ההתקדמות כאשר מגלים טעות בדרך, או ירידה קטנה לשוליים, מאשר להיחלץ מציר תנועה שכבר היה לערוץ עמוק שאנחנו חותרים בו זה עשרות שנים. ואכן, רכבת החברה הישראלית נעה שוב בקיץ הזה כיחידה אחת בערוץ הנסיעה הידוע והמוכר, גם אם החיבורים בין הקרונות שקבוצות הנוסעים בהם שונות ומגוונות אינם אמינים ביותר. אנו ממשיכים לרמות את עצמנו, כאילו מסלול הנסיעה הזה יוביל אותנו אי-פעם אל תחנתו הסופית, אל תחושת החוזק שאנו קוראים לה "השקט והשלווה".

ולא סתם תחושה מעורפלת אנחנו מבקשים לעצמנו, אלא לא פחות מהחוזק ההוא, הנכסף, הבלתי מעורער, אשר יוכיח לנו אחת ולתמיד שלעולם לא נובס. כך קורה, שתחילתה של כל נסיעה כזאת מאופיין בצהלת דהרה של מי שרואים בה סיכוי חדש להשגת התוצאה הניצחת והנצחית. המשאלה היא להגיע למקום שנזכה לקבל בו הוכחה לכך ששוב לעולם לא נלך כצאן לטבח, שנוכל לעמוד בכל התקפה, שהשרירים שלנו מפותחים דיים לא רק כדי להתגונן מפני הפלסטינים או החיזבאללה או נאצר או סדאם, אלא הם יכולים גם להיקמץ לאגרוף אשר יונף אחורה בזמן, עד כדי יכולת לפרק את מחוללי השואה ולמנוע את קיומה.

אין בשבילי דבר קשה יותר מנוכחותה של המילה "שואה" בדבריי. אבל בייחוד עכשיו, כשאני רואה לא מעט כותרות שמדברות במפורש על סכנת השמדה, נדמה שאין לי ברירה אלא להישיר מבט אל עומקה של באר הפחד הקיומי שלנו, שמימיו נובעים ממקורות אמיתיים, משִׁכבה תת-קרקעית של ודאות מוחלטת. אכן, יש מקור לא-אכזב לחרדת ההשמדה הזאת.

הפחד הזה מפני ההשמדה הוא המשאב החיוני לשילוחה של הרכבת הדוהרת במהירות גוברת והולכת, האצה הנבלמת בחבטה בתחנה סופית ושמה "ישראל חזקה", מנצחת, מצליחה; אך תוך זמן קצר ביותר זוכה הרכבת בחבטה נוספת ביעד הנגדי, ושמו ישראל חלשה, מובסת, נכשלת.

התנועה הזאת, וההיבלמות בקטבים המנוגדים, הן כה מהירות, עד כי הנוסעים ההמומים מגלים בסיומה של הטלטלה, שבתחושת החוזק שלהם נמהלה – ללא כל אפשרות להבדלה או להפרדה – חולשה תהומית, וממעמקיה של צהלת הניצחון בוקעת קינת התבוסה.

הנוסעים, שבתחילת המלחמה הפקידו את הפחדים ואת סיוטי העבר הרחוק והקרוב בידי נהגי הרכבת, קיבלו בתום המסע שלא הגיע אל יעדו המובטח את כרטיסיהם המשומשים, בצירוף הספח: "תוספת חינם של חרדות טריות".

משני עברי המראה

בתחילת אוגוסט התארחנו אצל חברים במכבים, וצפינו בטלוויזיה שהציגה את תמונות ההרס בצפון הארץ ובדרום לבנון. כמה לילות קודם לכן התעוררה אחת מבנותינו באמצע הלילה, מסויטת. זה היה חלום אחד מתוך שרשרת ארוכה של חלומות, שהתחילו לחצות את לילותינו. גם אם הימים היו ימי קיץ רגיל לכאורה – ים וחברים וסרט – היו התמונות מגיחות בשעות הלילה: הנפש תבעה להבין שמץ מהמציאות הכואבת, המוזרה, של מי שלא יכולים לחזור לביתם. וזה החלום, כפי שסוּפּר: "אני מגיעה הביתה ומגלה שהוא מלא בתושבי דרום לבנון. אני מבקשת מהם לעזוב, והם קמים והולכים ללא התנגדות. כשהבית שוב ריק אני קוראת לכם לבוא, ובדיוק כאשר אתם נכנסים אליו, וכולנו נמצאים ביחד, נופלת קטיושה והורגת אותנו".

החלום, הנוגע ללב במסריו הפשוטים והגלויים, מביא איתו את תמונת המראה שאנחנו, כתושבי הצפון, יכולים לחוות אולי ביתר הזדהות. כיוון שתודעת הגבול אינה מרפה, כמעט אפשר לשכוח את קיומו של רצף גיאוגרפי בין שני חבלי הארץ המופגזים, הנשרפים והנחרבים, שעמדו מרוקנים מרוב יושביהם. אך התושבים הנמלטים בחלום, אלו העוזבים ברגע שהם מתבקשים, אינם כוחות ההרס והחורבן אלא פליטים ממש כמונו, כתוצאה מפעולות שנדמה שיש בהן גרעין של נקמה: בית תחת בית ועץ תחת עץ.

קשה מאוד לתאר שאנשים משני עברי המראה לא יחושו, ואפילו במחיר של תחושת בגידה קלה בפטריוטיוּת, הזדהות עם המתרחש מהעבר השני.

מדוע איננו שבעי ניצחון?

אני פוסחת במכוון על בחינתה של צִדקַת מעשינו, כיוון שאני רוצה לעמוד לנוכח השאלה המסתתרת מאחוריה. כי מאחורי התמונות והמספרים הנוראים חבויה, מיואשת, השאלה שאין לה שום גוון פוליטי, והיא אינה שייכת לשמאל או לימין, אינה מזוהה עם תומכי המלחמה או עם מתנגדיה, ואף לא עם תומכי ה"עוד יותר מלחמה". הנה השאלה: איך ייתכן שלמרות הדיווח על מספרם הרב של אנשים שהרגנו שם, כאלף איש, ולמרות מראות ההרס של כפרים שלמים ותשתיות וגשרים, לא התמלאנו תחושת חוזק, ניצחון וביטחון?

נניח לרגע שמשפחה מסוימת יושבת בביתה והשכן זורק אבן ופוגע בחלון הבית, שמתנפץ והרסיסים אף פוצעים את יושביו, ופורץ פנימה וחוטף את אחד הילדים. אב המשפחה קם ממקומו וצועק שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לא להגיב, ומתחיל לזרוק אבנים אל ביתו של השכן. אחר-כך הוא נכנס אליו, מעלה אותו באש והורס אותו עד היסוד, אך אינו מוצא את הילד החטוף. האם יתמלאו בני ביתו של האיש ביטחון? האם פעולותיו אלה ירגיעו אותם? האם התפרצות של אלימות-נגד סוֹפהּ תחושת חוזק?

והשאלה הזאת גוררת שאלה נוספת: האם יש להיזקקות שלנו לכוח מאפיינים של התמכרות, ובכל פעם אנו זקוקים ליותר כוח כדי להירגע, להרגיש מוגנים?

עין תחת מאות עיניים, בית תחת אלפי בתים.

אני לא יודעת מה מקורה של מכפלת ערכם של חיי אדם, ההולכת ונוצרת בין ישראל לשכנותיה, בדרך-כלל בשולי לוח החשבונות הגדול שכולו, כך נדמה, עוסק בנושאים שאי-אפשר להתייחס אליהם כאל עניין מתימטי בלבד.

כי הנה היא לנגד עינינו, מכפלת ערכם של חיי אדם, והיא מתעדכנת מפעם לפעם, כאילו היה מדובר בערכו היחסי של השקל כנגד ערכו של הדינר או של הלירה המצרית.

וכחלק מהדיבור הקבוצתי, היא מוּקרֵאת מהלוח לא אחת בקול רם, ומשמשת בקבוק חמצן לניפוח הגאווה הלאומית שלנו. וכך, בחזה מלא, אנו יכולים להביט על עצמנו במראה ולציין בסיפוק שאנחנו אוהבים את ילדינו ואת אזרחינו הרבה יותר מאשר האחרים. והתחושה המענגת הזאת משכיחה מאיתנו שכפועל יוצא ממנה, נצטרך בכל מלחמה להרוג יותר אנשים מקרבם ולהרוס יותר מבנים שלהם; וכדי להחזיר אדם אחד שלנו שנפל בשבי, ניאלץ לשחרר הרבה מאוד אנשים משלהם – עשרות או אפילו מאות – ואם לא יהיה בידינו המספר הנדרש, ניאלץ לסכן חיי אדם כדי לצאת ולקחת שבויים שיהיה די בהם לצורך המיקוח.

ושוב אינני מתכוונת להתייחס אל השאלה המוסרית העולה מכך, אלא לשאול אם המכפלה הזאת אינה מתחילה לפגוע בנו חזרה, כבומרנג. האם חוסר האיזון הבולט הזה, שתמיד יימצאו לא מעט קולות שיידעו להסביר כיצד הוא נוצר, ואף לעמוד מאחוריו תוך הבאת דוגמאות וראיות עובדתיות לנחיצותו, אינו עוד אחד הנופים הנצפים במהלך הנסיעה בקו חוזק–חולשה? הרי גם הוא מוליד את התחושות המנוגדות המהולות זו בזו, כתרכובת שאין לנו אפשרות לפרקה.

עם תום המלחמה התברר שיש המוצאים נחמה מסוימת בכך, שמסתמן איום גדול יותר מהפלסטינים והחיזבאללה, בדמותה של איראן. מיד נשמעו קולות הקוראים למהר ולחתום על הסכם שלום עם סוריה ולהגיע להסדר עם הפלסטינים. נאמר גם שכיוון שאנחנו מאוימים עכשיו על-ידי גורם גדול יותר, יש להתחזק באזור הקרוב לנו. אף האמירות האלה מגלות את הצורך שלנו באיום. נהיה מוכנים לוותר על המאיימים הנוכחיים שלנו רק אם יובטח לנו שלא ניפול לשאננות, שלא נגיע למקום שלא נוכל לבדוק בו את כוחנו ללא הרף, שהציר חוזק-חולשה לא יהיה נגיש ממנו.

משאלת השקט

אחת המשאלות המובעות לעתים קרובות בסיומן של שיחות טלפון, וגם בתוכניות רדיו וטלוויזיה, בשנים האחרונות היא: "שיהיה שקט". אני מבקשת למקם את השקט לא בחיים, שטוב שיהיו הומים, אלא לאחר עוד כמה סימני שאלה:

האם יש דרך לעמוד מאחורי הפחד הקיומי שלנו, לעמוד מול מנהיגים, גנרלים ופרשנים, כאשר אופן השימוש שלהם בו ממלא אותנו בתחושת "אין ברירה"?

האם אפשר להפריד בין ההבטחה לעצמנו לזכור ולא לשכוח את השואה, לבין המשאלה להחלים מהטראומה שבאה בעקבותיה?

האם נוכל להתבונן בציר חוזק-חולשה ולהבין שהתנועה בו מספקת את הצורך להרגיש בו-בזמן את האיום ואת ההתגברות עליו, ושאין טעם ממשי להמשיך לנוע בו?

האם נוכל להבחין בסכנה האורבת לנו ביציאה מהציר הזה, והיא למצוא את עצמנו נעים בערוץ צר אחר, דוגמת צודק–לא צודק?

האם נוכל לאמן את עצמנו לנוע במרחב שיש בו מגוון אפשרויות הבנה של מה שהמציאות הפנימית והחיצונית משדרות לנו, ומתוך כך בחירת דרכי הפעולה שלנו במציאות הזאת ינבעו ממקורות של יצירתיות וחוכמה?

האם נוכל לוותר על שלטי הניצחון והחוזק ולבקש שבמקומם תבוא הכרת הערך העצמי שלנו, שתתנסח בתוך כל אחד מאיתנו במונחים של הקשבה, גמישות ואמון?

ספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו" זכה בפרס שרת החינוך

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

שרה שילה היא סופרת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה