דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

סול בלו: אנחנו לא אדונים לזמננו. צילום: AFP

עולם האמת

סיפור

אין ספק שהעולם הזה עולם של שקר הוא, אבל אין בינו ובין עולם האמת אלא פסיעה אחת.
יצחק בשביס זינגר, "גימפל תם"

כשהתבקשתי לראיין את סוֹל בֶּלוֹ עבור כתב העת "אומגה", קפצתי על ההזדמנות. בֶּלוֹ מת לפני פחות משנה, וזו היתה אמורה להיות השיחה המשמעותית הראשונה עמו מאז הסתלק. ראיינתי כבר לא מעט סופרים בעבר, אבל אין להתעלם מכך שכולם חיו בשעת הריאיון. ואני השתוקקתי לפנות לקהל מרכזי יותר. היו עדיין כמה מגזינים מיושנים שהתייחסו לכתבות האלה בתור "הבל אבלים", אבל כעת, משנִסתם הגולל על הסִפרות, יותר ויותר כתבי עת החלו מבינים שלא יסתדרו בלעדיהן. העתיד נטמן בלי ספק במתים.

"אומגה" שילמו שלושה דולר למילה בתוספת הוצאות נסיעה. יש סופרים שאפשר להרוויח עליהם יותר – פאונד, סֶלין, דוסטויבסקי – אבל כולם בגיהנום, ושמעתי שהנסיעה לשם מאוד לא נוחה. וחוץ מזה, כבר ראיינתי את בֶּלוֹ בחייו וחשבתי שאולי תהיה בריאיון איזו המשכיות.

בלב קל ובמזוודה כבדה (תמיד אני מעמיס יותר מדי) פניתי אפוא לאֶליס אַיילנד. מסוף היוצאים נמצא בקצה הרחוק של האי, הרחק מן המוזיאון ומחנות המזכרות. הוא היה באחד הבניינים שנזנחו במהלך השיפוץ. מבחוץ נדמה הבניין רעוע להבהיל והאותיות המסותתות "ה ס ג ר" עדיין נראו מעל הדלת, אף שמעליהן צוירו המילים "טיסה מנטלית" באותיות צהובות דהות על גבי שלט עץ שנראה עתיק כמעט כמו הבניין.

בפנים גילה הבניין העצום את הדָרָם הממוסד של ימים עבָרו. תקרת קִמרוֹן גבוהה הזכירה לי את תחנת פנסילבניה הישנה – שבעצמי מעולם לא ראיתי כיוון שנהרסה ב-1963, שנת הולדתי; אבל לא חשתי שם באנרגיה התוססת של תחנת רכבת אלא בצינה מרחפת של חיים מושהים, בשמץ ניחוח של חולי, גירוש וצער שנותר בלי ספק מתכליתו המקורית של הבניין. בחוץ היה היום בהיר ושמשי, אבל החלונות הגבוהים בקושי הכניסו פנימה את האור.

סמוך לקיר נמתח דלפק שיש ארוך עם אשנבי כרטיסים שעוטרו במסגרות זהב אלגנטיות, כאילו החזיקו פעם ציורים של המאסטרים הגדולים. לא היה תור, ועל כן ניגשתי לאשנב הראשון. איש גבוה וכפוף, לבוש חולצה בלא ז'קט, ישב מאחורי הדלפק והביט בי מלמעלה מבעד למשקפיים עגולים.

"בלי מטען", אמר.

"אפילו לא מזוודה נישאת?" שאלתי.

"בלי מטען".

הוא סימן בראשו לעבר ערמה ענקית של מזוודות בקצה האולם; חלק מן התיקים נראו עתיקים ממש. הוא החליק אלי כמה תגי זיהוי.

"התיקים שלי מסומנים כבר", אמרתי. "אני נוסע הרבה".

הוא משך בכתפיו ולקח את התגים חזרה.

"מותר לך לקחת איתך רק עיפרון ופנקס. זה הכל".

הוצאתי את אלה מתרמילי לפני שהנחתי אותו, יחד עם המזוודה, על עגלה שבדיוק הוסעה אלי בידי איש קטן ושברירי בכובע אדום. הוא נראה מוכר להפתיע, כמו דודי אֵלי שהיה מנהל את סדרי פסח בברוקלין עד מותו. הוא הזכיר מאוד גם את ברנרד מלמוד, עם שפם קטן ומלנכולי והבעת דכדוך אירוני. רגע אחד תהיתי אם אני אמור לתת לו טיפּ, אבל כשהושטתי יד לארנק האיש החל מתרחק פתאום, דוחף לפניו את העגלה החורקנית.

פניתי חזרה אל אשנב הכרטיסים, כחתי בגרוני ושאלתי את השאלה שעליה חשבתי מאז לקחתי על עצמי את המשימה.

"רציתי לשאול", פתחתי. "אבא שלי…"

ההוא כבר נענע בראשו.

"מצטער. אסור".

"פשוט חשבתי, שאם כבר אני שם…"

"כולם שואלים", אמר.

הוא בחן את הכרטיס שלי.

"למה זה רק סופרים?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו בדרך משונה, כבמעֵין עווית עצבנית, אבל לא השיב. הוא דפק חותמת גומי גדולה וישנה על כרטיסי, והחליק אותו חזרה לידי.

"אתה מבין שהכרטיס תקף רק לשיחה עם סול בֶּלוֹ?"

אמרתי שאני מבין.

"אתה מתבקש לא לטייל. לא לדבר עם זרים. לא לקחת ציוד צילום או מכשירי הקלטה. אם תראה במקרה אדם מוכר – בשום אופן לא לפנות אליו או אליה. תוצאות מגע כזה

יהיו קשות. אתה נוסע על אחריותך. 'טיסה מנטלית' לא תישא באחריות כלשהי במקרי פציעה, מוות, שיגעון, אובדן אמונה או כל פגיעה רוחנית, רגשית או גופנית".

אמרתי שאני מבין את הכללים.

"תחתום כאן", אמר לי ודחף אלי יומן גדול. קיוויתי למצוא שם שמות של עיתונאים אחרים, אבל הוא פתח דף חדש.

"הסירה שלך הגיעה", אמר.

משום מה לא הבחנתי בדלת גדולה שנפתחה במרחק שלושה-ארבעה מטרים מאיתנו. נראו בעדה מים ורציף עץ. סירה קטנה ושחורה, ארוכה ודקה מסירת משוטים רגילה, כמעט גונדולה, נחבטה קלות ברציף. דמות מגובננת עמדה בתוכה וקשרה אותה בחבל לרציף.

"איפה כולם?" שאלתי, כשתפשתי בפעם הראשונה, משום מה, שהמקום ריק לגמרי. "אני הנוסע היחיד?"

"תפסיק לדאוג".

"אבל בטח יש עוד נוסעים, לא?"

צינה אחזה בלבי.

"הסירה הזאת רק בשבילך", אמר האיש. הוא סגר את היומן הגדול בחבטה פסקנית.

בחוץ היה קריר והצטערתי שלא לקחתי ז'קט חם יותר. הסירה לא נראתה יציבה במיוחד ובקרקעיתה צף מרק טינופת חומה.

"יש פה חגורות הצלה?" שאלתי והתיישבתי על הספסל הצר.

המשוטאי לא השיב. רק הדף את הסירה מן הרציף. פניו היו מבעיתים. הוא דמה דמיון מפחיד למרסל פרוסט. ארובות עיניו השקועות היו שחורות והאירו את חיוורון לחייו. הוא לבש מעיל עליון כבד ועטף את צווארו הצנום בצעיף חום-ערמוני עבה, אבל רעד בלי הרף מן הקור.

"זה רחוק?" שאלתי.

המשוטאי לא השיב. הוא לא נראה בריא, אבל חתר במרץ שקול ומחושב כשעיניו קבועות בקו החוף המתרחק. בשום שלב לא הפנה את ראשו לראות לאן אנחנו מתקדמים. נדמה היה שאנחנו מכוונים היישר אל אי החירות. ראיתי את הגבירה הירוקה הגדולה מתרוממת מן המים, אבל כשהתקרבנו סגר עלינו פתאום סחף ערפילי וחשתי מין סחרור בנשמתי. בקושי דקה עברה מירידת הערפל, וכבר נחבטה הסירה הקטנה במשהו מוצק.

"זהו זה?" שאלתי את המשוטאי.

"ג'רזי זה לא", נשמע קול מעלי.

"מר בֶּלוֹ?" שאלתי וכמעט הפכתי את הסירה כשקמתי על רגלַי.

צחוק נשמע.

"תפגוש אותו בעוד כמה דקות".

"מי אתה?"

"אני המלווה שלך".

היה זה איש נמוך ומוצק בחולצת עבודה, עם בנדנה כחולה דהויה שנקשרה סביב צווארו.

"אני מכיר אותך", אמרתי כשהלכתי בעקבותיו בַּשביל הסלעי שהוביל מן המים. "אתה הנרי רות'. אתה כתבת את 'ואולי שינה'".

"אל תשאל אותי על ספרים", אמר. "הם מעניינים לי את התחת".

"איך זה יכול להיות? כל החיים שלך…"

"ספרות זה לחיים", קטע אותי.

"אבל הרי…"

"אני לא מבין למה שתרצה לבוא לכאן בכלל", רטן בקול נמוך. "המקום הזה הוא לא מה שחושבים".

"מה אתה מנסה להגיד?"

אבל הוא רק הגיב באחת מעוויתות הכתפיים שראיתי אצל מוכר הכרטיסים, ודחק בי לאורך השביל.

"תיזהר לא ליפול".

השביל התרחב פתאום ויחד טיפסנו בגרם מדרגות שיש ארוך ומט לנפול. נעצרנו לרגע מול דלת עץ כבירה, שאותה פתח במפתח שנתלה מטַבעת גדולה על חגורתו. הוא היסס רגע כשידו על הידית.

"אל תזוז ממני", אמר, "ותסתום את הפה".

ואז הוא פתח את הדלת ונכנסנו לתוך חדר עצום. רוח גדולה החלה נושבת עם כניסתנו, ושאגה מחרישה מילאה את אוזני. רות' תפס את זרועי בלפיתה קרה ועזה והדף אותי מעבר לסף.

נעשיתי מודע להמוני רוחות שרפרפו כה וכה, נכנסו לשדה הראייה ויצאו ממנו, שקופות כדפניות. דיקנס נראה מתווכח עם מישהו שנראה כמו ג'יימס ג'ויס, אלא שלא הרכיב משקפיים. ראיתי את וירג'יניה ולֶנַרד וולף משוחחים בשקט; שמחתי שהכניסו את לנרד למרות שכתב רק רומן אחד. המינגוויי וא"מ פורסטר חלפו על פנינו במהירות, שלובי זרוע. היה נדמה לי שאני מזהה את י"ל פרץ מתייפח בפינה.

רות' הדף אותי קדימה בקצב רצחני. למרות השאון שמעתי אותו מפטיר בשקט: "לא ידעתי שהספרות לקחה רבים כל כך". הוא גיחך בקדרוּת לעצמו. משום מה היה נדמה לי שהוא מדבר עלי.

"למה רק סופרים?" צעקתי. "אבא שלי…"

אבל רות' הצמיד אצבעות לשפתיו ונעץ בי מבט זועם.

נעצרנו לפני דלת נוספת שרות' פתח במפתח. נכנסנו למסדרון שהיה שקט בהרבה מן החדר הגדול, אף שמדי פעם בפעם התעופפה לפנינו דמות ערפילית. דלתות נערכו משני צדי המסדרון, ועליהן מספרים כמו במלון. נעצרנו מול דלת מספר 1915, ורות' פשפש אחר מפתח נוסף.

"נצל את זמנך היטב", אמר. "אין לך יותר מדי".

הוא נעלם ואני נמצאתי יושב בכיסא. מולי, בחלוק בית אלגנטי מקטיפה ולרגליו אנפילאות זהובות וטורקיות למראה, ישב סול בֶּלוֹ. הוא נראה לא זקן ולא צעיר, בֶּלוֹ של "הנדרסון מלך הגשם" או אולי של "הרצוג". החדר היה חף מרהיטים, פרט לכיור קטן, לכורסת העור של בֶּלוֹ ולכיסא המתקפל הקר שלי. צילון הסתיר חלון יחיד. המקום הזכיר מאוד את חדר החקירות מסיפורו הקצר של ברנרד מלמוד "רחֵם". בימים אלה לא הרביתי בקריאת מלמוד, ותמיד סלדתי מן הצדקנות של "רחֵם", המתרחש בעולם הבא ומתהדר באנגלית רצוצה, בחלומות רצוצים ובגיבור רצוץ בשם רוזן, לשעבר סוכן מכירות של קפה; אבל התרשמתי מראיית הנולד של מלמוד.

"מר בֶּלוֹ", פתחתי. לכבוד הוא לי. אולי אתה זוכר…"

"זה היה בארץ אחרת", קטע אותי. "וחוץ מזה, הסופר מת". הוא צחק בהנאה מהלצתו שלו.

"תכננתי להישאר כמה ימים, אבל לא הרשו לי לקחת את התיקים שלי".

לא התכוונתי להתלונן. בֶּלוֹ הנהן באהדה אבל נדמה היה לי שהוקל לו.

"אנחנו לא אדונים לזמננו פה", אמר.

"אתה חושב הרבה על שנות חייך על פני האדמה?" שאלתי ופתחתי את פנקסי.

"איזו עדנה צרופה לחיות בשחר העולה, אך להיות יהודי איזו מתנת שמים".

שרבטתי את מילותיו והוספתי "עולץ, נמלץ, עמלץ, אלוּסיבי". אני אוהב לעבוד על כתבות תוך כדי רישום ההערות. הוספתי: "לחפש אצל ווֹרדסווֹרת'".

"אתה יודע שהוא כאן". אמר בֶּלוֹ.

"וורדסוורת?"

"כמובן, אבל אנחנו לא באותו בית כנסת. הוא התגייר אצל הרפורמים. הוא חשב שהם יתנו לו לשכב עם אחותו".

הנהנתי והמשכתי לרשום הערות.

"זה היה בצחוק", אמר בֶּלוֹ.

"כמובן", אמרתי, והעברתי קו על מה שכתבתי.

"וורדסוורת אורתודוקסי. עם אחותו הוא שוכב בכל מקרה".

"באמת?"

"לא", אמר בֶּלוֹ. "ויהרגו אותי אם תפרסם את זה".

הוא צחקק שוב. "אל תספר לרות' שהתבדחתי על גילוי עריות".

מחקתי את כל מה שכתבתי פרט ל"אנפילאות טורקיות למראה". משום מה ציפיתי ליתר רצינות מן המתים.

"אז איך זה להיות פה?"

"נוח", אמר בֶּלוֹ. "כולם פה מהגרים, אז אף אחד לא יכול להרים את האף".

"קצת כמו באמריקה", אמרתי בתקווה לפתוח בשיחה ולהראות לו כמה אני פיקח.

בֶּלוֹ התעלם מאבחנתי. הזהירו אותי שהדבר המייגע ביותר בראיונות עם המתים הוא שלפעמים נדמה שהם כבים פתאום ונוכחים שם רק חלקית; היו שהעלו את האפשרות שהם באמת נמצאים במקום אחר, ושאולי כל זה אינו אלא תחבולה של מאחזי עיניים. היו גם שמועות אפלות יותר על מי ששולט בכל העסק. חיוך קפא על פניו של בֶּלוֹ, כאילו חיכה שיצלמו אותו, אבל אז הוא חזר לעצמו והביט בי בעיניים גדולות ודרוכות.

"בטח יש לך פה שיחות ספרותיות נהדרות", אמרתי.

"זה כבר לא ממש מעניין".

התקשיתי להאמין לכך.

"אז מה מעניין אותך?"

הוא משך בכתפיו באותה עווית מצומררת, כמו מריונטה שמשכו בחוטיה. אבל אז התעשת ורכן לעברי.

"פוליטיקה", לחש.

"באמת?"

"המצב חמור מאוד. טולסטוי לא מדבר על שום דבר פרט לישראל. הוא ממש משוכנע…"

באותו רגע זינק מבטו לפינת החדר וחשתי, אף שלא ראיתי ממש, מין צל אורב מאחוריו. לראשונה הרגשתי שאיננו לבד.

"האם החשיבה שלך השתנתה מאז 'לירושלים ובחזרה'?" זרקתי שאלה סתמית.

"לא הייתי צריך לעזוב", מלמל, שמא לעצמו.

לא הבנתי אם התכוון לירושלים, לשיקגו, לעולם כולו, או אולי למקום שבו בילה את עתותיו בעולם הבא לפני שהגיע לפגוש אותי במלון המנוחים הזה.

פניו לבשו חומרה גדולה ועיניו חזרו להתרוצץ בחרדה אחר הדמות הערפילית, שנעה קרוב יותר ונדמה כי גדלה. בֶּלוֹ נראה מפוחד. תפשתי פתאום שהוא מחזיק בידו פיסת נייר

מקופלת זעירה ומקרב אותה אלי טיפין-טיפין. הושטתי יד והוא הטיל את הפתק לכפי; ידי נסגרה עליו באופן אינסטינקטיבי.

באותו רגע שמעתי קולות מאבק בחוץ, אנקת גברים מתגוששים במסדרון. מישהו צעק משהו בעברית, אבל לא הצלחתי להבין את המילים. זיהיתי את קולו של אבי, אף שאולי

היה זה הנרי רות' או אולי הרוח, שהחלה ליילל כפי שעשתה באולם הנשמות.

"אבא", צעקתי, וקמתי על רגלי. "זה אתה?"

ברגע שיצאו המילים מפי נראה הֶבהק מסנוור והרגשתי זעזוע, כאילו זרם חשמלי עז טלטל את החדר, את הקומה, את הבניין, את גופי.

כשראייתי הצטללה שוב, בֶּלוֹ, הדמות הערפילית והחדר עצמו נעלמו. מול עיני ראיתי את פניו החיוורים, האטומים, של המשוטאי, אשר כבר לא דמה כל כך לפְּרוּסט. הוא חתר בערפל.

אליס איילנד נראה מרחוק. הומה מתיירים. גל של עצבות שטף אותי. כל כך הרבה שאלות רציתי לשאול. במה היה טולסטוי משוכנע? והאם באמת ייתכן שהיה זה קולו של אבי?

פנקסי ועפרוני נעלמו. לרגע תהיתי אם כל העניין לא היה אלא חלום, אבל אז תפשתי שאני עדיין אוחז באגרופי את הפתק שבֶּלוֹ העביר לי. החבאתי את פיסת הנייר בכף יד אחת ובאצבעות היד השנייה פתחתי אותו בחשאי, אף שהמשוטאי לא נראה כמי שמעשיי נוגעים לו.

שתי מילים נכתבו שם באותיות דפוס זעירות ונקיות: "לך הביתה".

יותר מזה לא נכתב. מה יכלה להיות משמעותו של פתק כזה, שהוגנב אגב הסתכנות ברורה כל כך? המשוטים טבלו במים במהירות מוכנית ונראו כאילו הם הוגים את המילים בקול רם. קרעי ערפל אחרונים התפזרו ונמצאתי מביט אל מעבר לאליס איילנד, אל קו הרקיע הנועז והפצוע של מנהטן תחתית. אי שם מאחוריו נחבאו אשתי, משפחתי, עתידי.
הגיעה השעה לגשת לעבודה.

אפילוג

את הסיפור המובא להלן כתבתי בתגובה לאתגר שהציב לי דריק רובין, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת אוּטרכט בהולנד, אשר ביקש מסופרים יהודים-אמריקאים בני ימינו לכתוב סיפורים בהשראת רעיון "הארץ המובטחת" עבור אנתולוגיה בעריכתו. "הארץ המובטחת" הוא ביטוי טעון מבחינתם של יהודים-אמריקאים. אף שהוא תנ"כי ויהודי, ומציין את ישראל, הוא גם ביטוי שניכסו לעצמם המתיישבים הפרוטסטנטים באמריקה, אשר ראו בארצם החדשה התגשמות הבטחה מקראית.
רעיון הארץ המובטחת נותר מורכב ושנוי במחלוקת. לפני כמה שנים ניהלתי שיחה עם מבקר הספרות הדגול אלפרד קֵייזין (Kazin), אשר ספרו הראשון, מחקר מקיף של הספרות האמריקאית, נקרא On Native Grounds – "על קרקע ילידית". קייזין, שנולד בברוקלין ב-1915 (הוא נפטר ב-1998), סיפר לי שבּתו חיה בישראל. "נו", התבדחתי, "אז היא באמת נמצאת על קרקע ילידית".

ההערה שלי לא שעשעה את קייזין. למעשה, הוא התרגז מאוד. הוא היה יהודי גאה (אחד מספריו אפילו נקרא "יהודי ניו יורקי"), אבל הוריו היגרו לאמריקה ממזרח אירופה והוא עמל קשה להשתלב בתרבות האמריקאית הגבוהה – קשה מכדי שאיזה פּישר ירמוז לו שישראל היא מולדתו, ולוּ מולדת מטפיזית. בן דורו הגדול של קייזין, סול בֶּלוֹ – השניים נולדו באותה שנה עצמה – קרא כידוע לספר שכתב על ישראל "לירושלים ובחזרה". הדגש הושם בחזרה.

סול בֶּלוֹ מופיע בסיפורי "עולם האמת", המתרחש בעולם הבא. במובן מסוים, העולם הבא עצמו מסתבר בתור "הארץ המובטחת" שעליה חשבתי – אם כי ארץ מובטחת אירונית, כמובן. הספרות היתה לי ארץ מובטחת בשנות ההתבגרות שלי, נפרדת מן הפוליטיקה או ההיסטוריה או הזהוּת הדתית. ועל כן העולם הבא שלי מאוכלס בסופרים.
בעולם הבא הבלתי מספק הזה, במסגרת החירות שמאפשרת ארץ נשייה דמיונית, יצאתי לבחון את מגבלות הספרות – או למצער את מגבלות הספרות הנכתבת בידי יהודים באמריקה שאננה שמאמינה בקדוּשה של חלום הנפרדוּת מישראל. הסיפור אפשר לי לחקור משהו שמעניין אותי מאוד – התמזגותן של דאגות מסוימות, של אֵימות מסוימות ושל תקוות מסוימות, אשר לדידי קושרות את אמריקה לישראל בעוצמה שלא נודעה בעבר. במובן רחב יותר, הדאגות האלה קושרות אותי ליהודיוּת שלי בעוצמה חדשה, אבל ליהדות בלי גבולות המבוססת על שותפות גורל. גורל אחד, נשמה אחת, גוף אחד – שלבו צריך לפעום מהר יותר כשישראל נתונה בסכנה, ושיחדל אם היא תושמד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יונתן רוזן הוא מחברם של שני רומנים ושני ספרי עיון. ספרו "התלמוד והאינטרנט: מסע בין עולמות" תורגם לעברית (מטר, 2001). הוא מופקד על הסדרה Jewish Encounters בהוצאת הספרים Nextbook. הסיפור "עולם האמת" פורסם בקובץ Promised Lands: New Jewish American Fiction on Longing and Belonging בעריכת דריק רובין.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה