דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
21 ביוני 2009 | / מהדורה 05

צילום: זוהר שרמנקו

עוינת את המורכבות ואת העומק

הסקרים של החודשים האחרונים מוכיחים, כי ישנה ירידה עקבית במספר הישראלים הצופים בתוכניות האקטואליה ובמהדורות החדשות בטלוויזיה. ענת צוריה פגשה חמישה ישראלים שבחרו להתנתק מהטלוויזיה, ושאלה אותם מדוע הפסיקו לצפות במראה הלאומית

מאורעות אוקטובר, שבמהלכם נהרגו שלושה-עשר צעירים מערביי ישראל, צולמו ותועדו על-ידי צוותי החדשות. הצילומים מהאירועים שודרו במהדורות האקטואליה של אותה תקופה, ולמרות התיעוד הטלוויזיוני שכלל צילומים מהמקום ופרשנות נלווית, לישראלים רבים אין תמונה ברורה של מהלך האירועים: מי היו ההרוגים? מי התחיל עם מי? מי היו המנהיגים של האירועים? מי חסם איפה ובאיזה היקף? מי כיוון את מהלך האירועים? מי היה בסכנת חיים? כיצד קרה שנהרגו שלושה-עשר אזרחים ערבים? עובדות פשוטות, שייתכן כי חלקן ילכו ויתבהרו במהלך דיוני ועדת אור. נשאלת השאלה כיצד אם כן קרה שראינו צילומים, צפינו ב"מציאות", הנחנו שרכשנו ידע על אותה מציאות, ועם זאת, מאוחר יותר התברר שהידע שנרכש באמצעות מהדורות החדשות הותיר אותנו עם "חורים עמוקים בהשכלה"?

אילו היינו פונים אל הוגה הדעות ניל פוסטמן, שחקר את התרבות הטלוויזיונית בספרו "בידור עד מוות", הוא היה מעיר לנו שרצף של צילומים באורך של שלוש דקות אינו בסיס הגיוני לידע ממשי על המציאות. זאת, גם אם במקרה הזה הרצף מכונה כתבה וגם אם הצפייה בו היתה במסגרת "מבט לחדשות" הסמכותי, אותו "מבט" שמרבית הישראלים מניחים שהוא מקור אמין לרכישת ידע אקטואלי.

פוסטמן הסתובב מודאג עוד בשנות השמונים בשל מה שהוא כינה "ההשלכות החברתיות והתרבותיות של השיח הרציני של הטלוויזיה". אין לו שום טענה כנגד הצד הבידורי המובהק של הטלוויזיה. הוא מזדעק כנגד הצד הרציני של הטלוויזיה, זה שמעמיד פנים שיש לו מסר נטול פניות, המבוסס על יסודות רציונליים.

לפי פוסטמן, מומלץ לראות בטלוויזיה רק פיסת בידור גאה: תראו ג'אנק, צפו בטלנובלה, תגחכו מול קומדיות או סאטירות, תתרגשו מדרמות. אבל הוא חוזר ואומר: אל תתפתו לשיח הטלוויזיוני הרציני, זה שמושתת על שפה של זוטות טריוויאליות ורגשנות זולה, זה שבנוי בעיקר כבידור להמונים ואינו מוכן להודות בכך. לטענתו של פוסטמן, מרכיבים תבוניים אינם טבעיים לשיח הטלוויזיוני באשר הוא, אבל הסרקאזם שלו גובר כשהוא פונה לנתח את השפה התקשורתית של עולם האקטואליה הטלוויזיוני. שכן, אף על פי ששם, לדעתו, חלים אותם כללי בידור, אותו מכניזם של עסקי השעשועים המאפיין את עידן הרייטינג, הם מסווים זאת ויוצרים אצל הצופה אשליה של ייצוג מציאות מובנית. בלשונו: "אנסה להראות שדרכה של הטלוויזיה לדעת עוינת את דרכו של הטקסט הכתוב לדעת, שהשיח של הטלוויזיה מטפח אי-לכידות וטריוויאליות, שהביטוי 'טלוויזיה רצינית' הוא סתירה בגוף המונח ושהטלוויזיה מדברת בקול מתמיד אחד: קולו של הבידור". תובנה זו גורמת לו לכנות את החדשות "מופע"המתוכנת לבידור. לא לחינוך, לא להתבוננות.

האם אנחנו עדיין מתעניינים בחדשות?

כותרת המשנה של ספרו המתורגם של פוסטמן מדברת על "השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים". בישראל, החשיפה המוחצת של הציבור לתרבות הטלוויזיה של עידן עסקי השעשועים התרחשה בעשור האחרון. זו קיבלה אמנם את הכינוי הסתמי "המהפכה התקשורתית", כינוי אנמי שאינו מאפיין את האירוע שאליו נקלענו. מדובר באירוע שכולל אלמנט פרדוקסלי: מחד, זכינו למערכת ענפה של כלי תקשורת שהלכו והתרבו, ומאידך, בשל העיסוק העיקרי שלהם בטיפוח הרייטינג ובשכפול עצמי, נדמה שהם רק הלכו והצטמצמו.

בספרו "בידור עד מוות" כותב הוגה הדעות האמריקאי ניל פוסטמן, בין השאר: "אנסה להראות שדרכה של הטלוויזיה לדעת עוינת ללא פשרות את דרכו של הטקסט הכתוב לדעת; שהביטוי 'טלוויזיה רצינית' הוא סתירה בגוף המונח ושהטלוויזיה מדברת בקול מתמיד אחד: קולו של הבידור"

והנה, בשנה האחרונה, נודע לציבור הישראלי שחלק מהקהל נטש את הרגליו הנאמנים ונמנע מצפייה במופעי החדשות ובמופעי האקטואליה. מה קרה לישראלים? את הנתון הזה נָטוּ מרבית הפרשנים לייחס למצב הפוליטי המביך שיצר, לדעת המומחים, רצון להדחיק את הצער, להתרחק מהאירועים, להתנתק ממה שנראה כמו מציאות של סבל וחוסר אונים.

מה ששכחו הפרשנים זה שבעשור האחרון התגבש כאן צירוף, שתִזמן שיח טלוויזיוני חדשותי ואקטואלי של "עידן עסקי השעשועים" הישראלי עם מציאות חיים, שבהדרגתיות הלכה והתבררה ככאוטית. תזמון היסטורי כרך רפורמה תקשורתית ברפורמה מדינית – היא אוסלו. הרפורמה המדינית תרמה למציאות חיינו רצף מתפתח של אירועים היסטוריים: טקסי השלום, רצח רבין, ובשנה האחרונה – האינתיפאדה. התופעה החברתית של המתנתקים מהאקטואליה הטלוויזיונית צוינה וסומנה עד כה בעיקר כביטוי חלקי להדחקה של המצב הפוליטי והבטחוני, לתחושת הייאוש מהסכסוך שהחל להצטייר כלא פתיר ומהנהגה פוליטית רדודה. אבל המועקה המשתלטת על קבוצה חברתית מגוונת של ישראלים משקפת לא רק משבר זהות פוליטי, והיא ראויה לבחינה נוספת.

יש לשאול, האם ההתנתקות מסמנת רק שבר נקודתי, או שהמתנתקים קשורים באמירה תרבותית וחברתית יותר רחבה. מבקר טלוויזיה שיטתי כרוגל אלפר מ"הארץ" מבטא אותה, אך רבים מאתנו הניחו שהיא מוגבלת לרוּבריקה המקצועית שלו והתקשו לראות בה אמירה, שהיא בגדר תופעה חברתית.

לפנינו מונולוגים של ישראלים המתארים את הנתק, ואת התנגדותם הפסיבית לתרבות של האקטואליה הישראלית.

המתנתק הקיומי

פטר קריקסונוב הוא מתרגם מרוסית לעברית. תרגומו ל"האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב נחשב ליצירת מופת. פטר, תושב גילה, הפסיק לצפות בחדשות. כאדם שצמח על תרבות אירופית, מתייחס פטר אל התופעה המרכזית שמתרחשת מתחת לאפו של הצופה בחדשות.

ברור לכולם שהחדשות עוסקות בדיווח המיידי, כלומר, בהווה האולטימטיבי, אבל לכל עובדה חדשותית יש גם רקע שקשור בזיכרון של החברה. אין ספק, אומר פטר, התקשורת רואה בפרשנים את נציגי הזיכרון, הם אמורים לספק לנו את מרכיב הפרספקטיבה ההיסטורית. אבל בפועל, הם לא מתמידים בכך, ולפרספקטיבה שלהם טווח קצר, אולי מתוך התחשבות בליאות של הצופה או מתוך ההתנשאות השגרתית, המניחה שאין להעמיס מידע על הזיכרון המוגבל של הצופה. "יש הבלחות" הוא אומר, "אבל ככלל, הצפייה בחדשות היא צפייה במידע אקטואלי שמתחמק מן הזיכרון. במובן הזה, צפייה בחדשות היא שיתוף פעולה עם מעשה מופרך מבחינה תרבותית. זוהי צפייה באבסורד שבייצוג של מציאות סטרילית, שנעה בזמן שהוא הווה מתמשך ואינסופי".

החדשות אמורות לייצג איזה קונצנזוס שקשור בזהות הישראלית, לתת ביטוי כלשהו לתודעה הקולקטיבית, אבל הנייטרליות שאליה שואפים המגישים והפרשנים מייצרת עמימות ורפיסות. פטר חש שבאופן לא מודע החדשות נוטלות חלק בהלך-רוח, הנוטה לטשטש מושגים קיומיים הקשורים בזהות הישראלית המשותפת. לדוגמה, האבחנה בין טרור לבין שאיפה לגיטימית של הפלסטינים לשחרור אינה ברורה. עמימות המושגים האלו יוצרת כרסום במעמדה הקיומי של המדינה. שאלת הזהות אינה מקבלת ביטוי מגובש, היא חלשה ולאה. הניסוחים של העורכים, ההערות של הפרשנים, השאלות של המנחים – כולם יוצרים תחושה של פסיביות זהותית. העמימות הזו הופכת לחוויה לא פשוטה עבור הצופה. זה שנה וחצי, מציין פטר ביובש, שאני משתדל להימנע, אני לא צופה.

המתנתק האמביוולנטי

מבחינתה של לילי גלילי, עיתונאית ותיקה ב"הארץ", ההתנתקות היא אקט יותר אמביוולנטי מאשר חד-משמעי. היא מוצאת את עצמה יום-יום מחוברת לכלי התקשורת, לכאורה לומדת מהם על רצף האירועים האקטואליים, אבל ברמה התודעתית מרגישה שחוקה ומנותקת מסגנון השיחה הרווח במדיה. מקור השחיקה שלה הוא לא במציאות המיוסרת, אלא בייצוג התקשורתי המשמים שלה. איך קורה, היא מתעניינת, שחודשיים של מעקב אחר הדיווח השוטף של המדיה, ואני לא מסוגלת להיזכר באיזו שיחה שאחריה אמרתי לעצמי: "ואללה, לא חשבתי על זה, לא ידעתי על זה, לא ידעתי את זה…". איך קורה, היא אומרת, שהשיח האקטואלי רוחש תמיד את אותה להקה נודדת שתתבטא תמיד באותו מקצב, אותו קצב שאמור להגדיר את רמת הקשב והעניין שלנו בנושא, ונקבע לתשעים שניות. ובכלל, נדמה שהלהקה הנודדת נוצרה במעין תהליך אבולוציוני אשר מנפה אוטומטית כל אדם, שמוחו מכיל מחשבה מורכבת הדורשת זמן ניסוח של חמש או שבע דקות. גלילי היא צופה מותש. "לפעמים אני מרחמת על עצמי", היא אומרת באירוניה קלה, "והרי כל זה עוד נועד לשרת אותי".

"מהיום למחר", הפורמט שעמנואל הלפרין הצליח להפקיע ממה שמצטייר כפטאליות של החידלון התקשורתי הכללי, הוא היחיד שגלילי מגדירה כמודל אפשרי של שיח טלוויזיוני רציני ועצמאי. בין היתר, משום שהלפרין, בנוסף לטון האירוני שהוא גיוון בפני עצמו, נוהג להזמין לאולפנו אנשים שיש להם אמירה עצמאית אשר יכולה להזין את השיח החברתי, ולא רצף תזזיתי של קלישאות. הייצוג הנדוש של האקטואליה אינו רק מפגע תרבותי; העובדה שבשיח הייצוגי הקולקטיבי אנשים אינם באים לידי ביטוי – "אנשים לא רואים שם את עצמם, הם פשוט לא קיימים שם" – תוביל אותנו אל העמקת המרכיב הסקטוריאלי. גלילי, שכתבה בשנים האחרונות על הסיפור הרוסי, מניחה שהכיוון האלטרנטיבי, של ערוצים סקטוריאליים עצמאיים, ילך וישתכלל במידה כזו שבהערכה גסה, ייתכן כי בהמשך הדרך הערוצים הציבוריים יפטרו את עצמם מהניסיון לתת ביטוי לרב-תרבותיות הקיימת בחברה הישראלית. ובכך רק יונצח סוג של החמצה הולכת ונמשכת של תרבות האקטואליה הישראלית.

המתנתק המעשי

התארים הפורמליים של דוד גולינקין הם רב, פרופסור לתלמוד והנשיא של מכון שכטר ללימודי יהדות. גולינקין מקיים קשר שוטף עם התקשורת, שכן המוסד שהוא עומד בראשו, אשר משתייך לזרם הקונסרבטיבי, מעורר עניין ציבורי. גולינקין אמנם חי בארץ כמעט שלושים שנה, אך גדל על תרבות האקטואליה האמריקאית שמתפקדת כתוכנית בידור נטו: "שום דבר לא נמשך יותר משישים שניות". בעיניו התקשורת בארץ יותר מעמיקה, מה שאגב אינו אומר שגולינקין צופה בטלוויזיה. הוא מתעלם ממנה, לכאורה מקוצר זמן. את המידע האקטואלי הוא שואב מהאזנה לרדיו ומקריאה של העיתונות. "את הטקסט הכתוב ניתן לסנן", הוא אומר. "ההשפעות המניפולטיביות שלו פחותות, ועל פניו הוא נקודת מוצא יותר 'אמינה' לייצוג של המציאות". עם זאת, גולינקין מציין שיותר משבעים כתבות נעשו על מכון שכטר רק בשנה האחרונה, וכמעט בכולן היו טעויות. טעויות שאנחנו, הציבור, סופגים שעה-שעה ומתקשים להתגונן מפניהן. אנו מודעים לבעיות האמינוּת של התקשורת, ועם זאת, מתנהלים עמה בטבעיות. את האנקדוטה הבאה מתאר גולינקין בגישה סלחנית, שכן יש להניח שהיא תישמע בנאלית לאוזן הישראלית, כעין כרוניקה צפויה מראש של הפקת ידיעה תקשורתית. בכל שנה נוהג מכון שכטר, כמו מוסדות אקדמיים דומים, להעניק פרסים. השנה, לקראת טקס הענקת הפרס, שהוא אגב פרס לקידום הסובלנות, קיבלו גורמים בתקשורת ידיעה על הענקת הפרס בבית-הנשיא. אותם גורמי תקשורת העריכו את המידע הזה כחסר עניין ציבורי, אבל לא הניחו לו. הם הריחו את הפוטנציאל הגלום בו ולמרות עליבותו הראשונית, טרחו מעט והפכו אותו לידיעה בעלת ערך תקשורתי וחברתי רב. כל מה שהיה נחוץ כדי ליצור את המהפך בערכה הסגולי של הידיעה הוא לגלגל שיחת טלפון אל חבר-כנסת חרדי מתוסכל. במקרה הזה, הרב משה גפני מיהדות-התורה. בשיחה נמסר לו שהנשיא החליט לתמוך בקיומו של טקס דתי קונסרבטיבי, שנערך בבית-הנשיא. חבר-הכנסת החרדי לא אכזב ויצר מיני-משבר פוליטי בין החרדים לבין הנשיא, וזו כבר היתה ידיעה בעלת ערך ציבורי שבמסגרת סכימה חברתית נדושה כללה את כל מרכיבי הבידור שהציבור הישראלי מצפה להם. סיפור על פברוק של ידיעה חדשותית ויצירת עימות פיקטיבי בין חרדים לקונסרבטיבים. הסיפור הצפוי מראש של גולינקין לא יחריד לבבות, הקהל היום אינו נאיבי. גולינקין לא רצה בהכרח לזעזע. הוא בחר בסיפור שבתודעה שלנו הוא על גבול הטריוויאלי, כדי לתאר אנקדוטה צנועה המבהירה עד כמה הטמענו כולנו את העובדה, שהחדשות חייבות לבדר את הציבור.

המתנתקים הסקטוריאליים

סייד קשוע, מבקר הטלוויזיה של "כל העיר", עסוק בימים אלה בכתיבת ספר פרוזה שהוא מעיד עליו שהוא הספר הראשון והאחרון שהוא יכתוב בשפה העברית. העובדה שסייד, שהוא עיתונאי, סופר ותסריטאי פורה שבילה שנים בקרב יהודים ישראלים, מעוניין כעת להתנתק מהעברית, קשורה בין היתר לתקשורת. סייד מסתובב בימים אלו עם תחושות קשות כלפי התקשורת הטלוויזיונית הישראלית. ההתנתקות שלו היא קודם-כול סוג של מחאה חד-משמעית כנגד אותם קולות לא אחראיים שיצרו תמונה, שהיא על גבול ההסתה. על המסך וברדיו נראו ונשמעו דימויים קשים ומאיימים של ערבים ישראלים, כגון הדימוי של רעול-פנים שסייד יודע, לטענתו, שהוא תיכוניסט. אותו רעול-פנים שטען שהוא רוצה גם את יפו הפך לפרומו בחדשות של אותו יום, וזכה לסיקור לא פרופורציונלי.

"אני איש מקצוע, אני יודע שנעשתה כאן לא רק עבודה רשלנית במישור המקצועי. מבחינתי, זה היה מתלהם, מתלהב, רגשני ומעוות. דמיינו שאיזה כ"כניק היה נבחר בתור נציג העם היהודי עלי אדמות. זה לא היה מצטייר כאקט שרירותי ובלתי מובן?".

סייד קשוע: "בעבר הנחתי שאני חלק מן החברה הישראלית, שיש אפשרות לשנות את תדמית הערבי. מאז שהתחילה האינתיפאדה, עולם הדימויים של החדשות ומופעי האקטואליה הבהיר לי חד-משמעית שאני אויב העם"

הפער בין מה שהשתקף בטלוויזיה ובין מה שסייד חווה במציאות עצמה הפך עבורו לצירוף לא סביר בעליל: "היום אני משתדל לא לראות חדשות, האינתיפאדה שינתה לי את כל מה שהרגשתי בעבר. החדשות ממש זעזעו אותי, הן קטלגו אותי בתור אויב, הפכתי להיות אויב העם".

היחס של השפה הטלוויזיונית אל הערבי הישראלי הוביל את סייד קשוע לשינוי כולל בעמדותיו, בתפישתו את עצמו ואת עתידו במדינה. "בעבר", הוא אומר, "הנחתי שאני חלק מהחברה הישראלית, שיש אפשרות לשנות את תדמית הערבי, שבהמשך הישראלים יפנימו את האחֵר. מאז שהכול התחיל, עולם הדימויים של החדשות ומופעי האקטואליה הבהיר לי חד-משמעית שאני האויב, אויב העם. נקודה".

מלכה פיוטרקובסקי, ראש בית-המדרש לינדנבאום ללימוד תורה לנשים, לא עברה התפכחות מיוחדת בזמן האחרון. שנים שהיא מתגוררת בתקוע, שנים שבהן צצו פרשות אקטואליות שונות שתקוע כיכבה בהן, ותמיד חזר אותו האלמנט האחד השיטתי, והוא רמת המופרכות של הייצוג. רמת האבסורד של התיאור התקשורתי.

מלכה הניחה שהיא חסינה, שרמת הפלקאטיות של ייצוג המציאות הפסיקה להטריד אותה. "בעידן הנוכחי האקטואליה הטלוויזיונית התפתחה לממדים של מופעי תת-תרבות. מופעים שאחד המאפיינים שלהם הם אמירות רדודות שנדחסות לפורמט זמן של חצי דקה של דיבור מהיר, המתפקד רק ברמה הקלישאית. הצפייה בדיון חברתי בסגנון המתלהם נראת לגמרי הגיונית, היא נורמטיבית. אבל, אומרת מלכה, אני זוכרת עבר רחוק שבו היתה פה תרבות אקטואליה אשר העניקה יותר כבוד ויותר זמן למרואיינים. השפה הטלוויזיונית הנוכחית לא רק שדופה, הוא גם עוסקת בהתמדה בהסטה של המבט שלנו. הסטה שאותה היא מבליעה בפורמט של קלישאות שהפכו, על רקע המצב, לבלתי נסבלות. דוגמה להסטה כזו חוויתי כשבתקוע עברנו רצח של שניים מילדי היישוב. הילדים האלו היו חברים טובים של עמית בני, הם נרצחו כמעט 'בחצר האחורית' של תקוע. עמית וילדים נוספים היו באבל עמוק, ואנחנו הקמנו להם סוכת אבלים. כשביקרתי את הילדים בסוכה, קלטתי שאנשי התקשורת שישבו עם הילדים החלו לפתח אתם שיחה על הרצון בנקמה. הדעה הקדומה והרצון בעניין ובמתח, במערבון אקטיבי, כל אלו נטלו חלק בניסיון לקחת קבוצה של ילדים שהתקשתה לעכל את הרצח הבלתי צפוי הזה ולנתב את התחושות שלהם לתוך כותרת אטרקטיבית, הקשורה בסטריאוטיפ של 'המתנחל הנקמן'. המציאות שלנו יוצגה דרך הסטת מבט אל קלישאה שמעורבות בה דעה קדומה והכללה. לצורת הסטת המבט הזו, לטריוויאליות של המחשבה ושל השפה, לזילות של האחר – במקרה הזה, אחרי הרצח הזה של שני הילדים – לא הייתי חסינה".

גלילי, גולינקין, קשוע, פיוטרקובסקי וקריקסונוב הם מבחר אקראי של קולות עצמאיים, שעידן עסקי השעשועיים הטלוויזיוני גובה מהם מחיר תודעתי שהניכור הוא רק מאפיין חלקי שלו. בספרו בוחר פוסטמן לאמץ את חזונו העתידי של אלדוס הקסלי, הוגה דעות שנהג להתנבא בנוגע לעתידנו התרבותי. את הנבואה העתידנית של הקסלי הוא מעמת עם נבואתו הידועה של ג'ורג אורוול. בעימות שביניהם מצטייר כיום חזונו של אורוול על הדיכוי מצד האח הגדול כנאיבי. שכן, מטעים פוסטמן, "בחזונו של הקסלי לא היה צורך באח גדול שישלול מן האנשים את עצמאותם, את בגרותם ואת ההיסטוריה שלהם. להשקפתו, אנשים בסופו של דבר יאהבו את דיכוים, יסגדו לטכנולוגיות המקפחות את יכולותיהם לחשוב". פוסטמן מפרט: "אורוול פחד מאלה שימנעו מאתנו מידע. הקסלי פחד מאלה שירעיפו עלינו מידע כה רב, עד שנצטמצם לכלל פסיביות ואגואיזם. אורוול פחד שהאמת תוסתר מאתנו. הקסלי פחד שהאמת תטבע בים של זוטות. אורוול פחד שמא ניהפך לבני תרבות שבויה. הקסלי פחד שמא ניהפך לבני תרבות טריוויאלית. אורוול חשש מעולם שבו השליטה באנשים מתבצעת על-ידי גרימת כאב, אך לפי הקסלי, הם יישלטו בדרך של גרימת עונג. הוא פחד מפני מה שאנו אוהבים…".

במידה רבה, רשימת הפחדים של הקסלי היא המציאות התקשורתית בעידן החברתי הישראלי. כיום מתברר שיש ישראלים שפתחו במרי סמוי מעודן, מרי פסיבי אל מול הרודנות התרבותית השלטת. הפסקנו ליהנות מהרעיון שנתבדר.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה