דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

עוול

באבו יעקב ותקדם זיסאנו, שני יהודים אתיופים מספרים על מוראות תהליך הגיור בישראל, כפי שחוו אותו הם, בני משפחותיהם והקס הגדול של העדה, שמת משברון-לב

עולה מאתיופיה: "תמיד יש מישהו מעל העדה שנותן הוראות".

צילום: לע"מ

כאב עמוק וחוסר אמון מאפיינים את יחסם של העולים מאתיופיה אל המימסד הדתי והרבני. ותיקי העולים מאתיופיה, שהגיעו לארץ בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, מספרים על חוויות נפשיות קשות שעברו במהלך תהליך ה"גיור" של הרבנות.

עמדתה של הרבנות כלפי יהדותם של העולים מאתיופיה היתה ספקנית. העולים הראשונים נדרשו לעבור גיור ככל אדם החפץ להיכנס לדת היהודית, ומשגברו ההתנגדויות נדרשו לעבור גיור לחומרה כדי להסיר ספק. בשלב מאוחר יותר, בלחץ הקהילה ולאחר מאבקים ממושכים, נושא הגיור הוסב לבדיקות דקדקניות של אנשים ממוצא אתיופי העומדים לפני הנישואים.

שני עולים מגוללים כאן את סיפור גיורם.

באבו יעקב: מה שעושים יהודים ליהודים

"עליתי לארץ בשנת 1971 בכוחות עצמי, בגיל צעיר וללא הוריי. על מנת להגיע לארץ נאבקתי שנתיים באתיופיה כדי להשיג ויזה. גם מאבק זה לא היה טהור מגזענות ומהשפלות, אלא שזה היה בגלל היותי יהודי. בתוכי ידעתי שמאבקי הוא המאבק האחרון אחרי שנים של השתוקקות לציון, והשנאה והגזענות ייעלמו כלא היו כאשר אגיע לישראל.

רק אחרי שנה בארץ ולאחר שעברתי הליך מזעזע, הוכרתי כעולה. במהלך אותה שנה עברתי מסכת של איומים לגירוש, והשפלות שקשה לתאר אותן. המדינה, באמצעות המימסד הרבני, הציבה לי ולעשרות האנשים שהגיעו אז טיפין-טיפין לארץ אולטימטום: גירוש או גיור.

הבחירה היתה קשה ביותר. אחרי שנה בארץ החלטתי להיות מושפל אך לשמש גשר להוריי, לאחיי ולבני הקהילה שלי, שהכמיהה שלהם לירושלים ולארץ-ישראל לא התפוגגה אלפיים שנה.

הליך הגיור החל מלימוד אצל רב, אחר-כך התבקשנו להתפשט לבדיקת איברי המין שלנו. אבל כולנו כמובן היינו נימולים, כי אנחנו יהודים. אם כן, עברנו דקירת מחט באיבר המין והקזת דם, וקיבלנו תעודת גר, לא תעודת יהודי. העובדה שלא מאמינים שאני יהודי, בודקים אותי, מפשיטים אותי כדי לקבוע מי אני, מזכירה לי את ההשפלות שעברו יהודי אירופה בתקופת השואה, אלא שהפעם יהודים עושים את זה ליהודים. ההליך הזה לא עשה אותי יהודי טוב יותר, אלא גרם לי לכעס, לחוסר אמון ולשנאה.

בשנת 1977 עלו לארץ 120 איש, ביניהם הקֵס ברהן, הרי הוא הרב הגדול של קהילת יהודי אתיופיה! אנשי הרבנות דרשו ממנו לעבור את השפלת הגיור, אם הוא רוצה שבני הקהילה שלו יעלו ארצה! במקביל תבעו משאר העולים להתגייר, ואמרו להם שאם לא ילחצו על הקס לעשות כדבריהם, בני משפחותיהם לא יועלו לארץ. כדי לא להיות למכשול לבני קהילתו, הקֵס הקריב את עצמו, עבר את ההשפלה ומת מסוגר בתוך עצמו, בלי שיראה את הקהילה שלו מגיעה לארץ.

בשנות השמונים, כאשר העלייה התגברה, אני וחברים ותיקים נוספים התחלנו לייעץ לעולים להתנגד לכל הליך הקשור לגיור. החלה התעוררות גדולה, ובעקבותיה התארגנה מחאה גדולה בדרישה להפסיק להתעלל בנו ולקבל את יהדותנו, שבמשך דורות נאבקנו כדי לשומרה.

בהתגבר הלחץ הוחלט להרפות מהגיור בשלב זה, עד שיהודי ממוצא אתיופי יתייצב ברבנות כדי להשיג את המסמכים הדרושים לטקס הנישואים. בד בבד עם זאת הופקעה מהקֵסים כל סמכות של מנהיגות רוחנית, וכל אשר עשו באתיופיה נחשב עתה ללא תקף.

במקומם מונה רב בן העדה, שלמד והתחנך בארץ. עליו לחתן את כל בני העדה ללא קשר למקום מגוריהם, בין אם המועמד לנישואים נולד בארץ או עלה אליה.

הקסים והמבוגרים אינם מקבלים את ההלכות של הרבנות, הצעירים מקופחים ומתוסכלים, והרבנים הצעירים שלמדו כאן מתקשים לתפקד בתוך הקהילה. הם אינם בשר מבשרה של הקהילה, ובו-בזמן אינם זוכים לגיבוי ולהערכת המימסד הרבני.

כאדם דתי, ניהלתי מאבק פנימי קשה עד שגיבשתי את עמדתי, שלפיה אני ניצב בפני הבורא ולא בפני שום מימסד רבני או זרם דתי. כאשר אני רואה את הזרמים השונים בתוך היהדות, אני אומר בלבי: "מי הם שיקבעו ויחליטו מי הוא יהודי??".

מצבה של הקהילה לא ישתנה בקרוב. אני מאמין ומקווה שהמשיח יגיע במהרה ויעשה סדר בכל הבלגן".

תקדם זיסאנו: סלידה מאנשי דת לבנים

"עליתי לארץ ב-1977, בגיל ארבעה חודשים, וכמובן, כל מה שאני יודעת הוא מהסיפורים של אמא שלי ומספרים. התחנכתי וגדלתי ככל ילדי ישראל ולא הפרדתי בין עולים מאתיופיה לצברים, או בין עולים ממדינות אחרות לעולים מאתיופיה. ידעתי שעולים חדשים סובלים מחבלי קליטה, אך לא מעבר לכך.

במהלך שנת 2000, בהיותי סטודנטית, צפיתי בתוכנית טלוויזיה בשם "העין השלישית". באחד הפרקים של התוכנית סופר על חוויותיהם המשפילות והמזעזעות של עולי אתיופיה בימיהם הראשונים בארץ. בסרט הופיעו אנשים שאני מכירה אותם היטב, אשר סיפרו על הגיור שעברו תחת איומים מצד הרבנות והמימסד הדתי, ועל ההשפלות שחוו עם עלייתם. את קול המימסד הדתי ייצג רב שהיה בתקופה ההיא הרב הראשי. בתוכנית הוא דיבר על העולים בצורה מזלזלת, על כך שעשו "טובה" לעולים וגיירו אותם: "האתיופים ביקשו את הגיור, הם יצאו בשירה ובריקוד אחרי שעברו את הגיור". וכאשר הוא דיבר על הקֵס, הוא עשה מין תנועת יד מבטלת ואמר: "היה איזה קס, הם קוראים לזה רב… אני יודע…".

הרגשתי זעזוע, כעס ומרירות כלפי הרב שדיבר. חשבתי שהוא מדבר בשם עצמו. רק אחר-כך הבנתי שהרב שייך למערכת יהירה ומושחתת, אשר בידיה הסמכות הבלעדית בתחום הדת והיהדות. החברה או המדינה, מצדן, מאפשרות לה להמשיך לפעול.

אני, שתמיד הגנתי על החברה הישראלית בקרב הקהילה שלי כאשר עלה בשיחה נושא הקיפוח, הרגשתי שאני מדמיינת, שזה לא באמת קורה לי. בכאב רב התפקחתי וגיליתי שחייתי באשליה. הבנתי שאנחנו בעצם לא-אמיתיים בעיניהם, ותמיד יש מישהו מעל העדה שנותן הוראות. המהות של הקהילה שלנו היא היהדות, וכאשר הגענו לארץ הקודש, שלמענה הקרבנו קורבנות רבים, נלקח מאיתנו בהינף יד הנכס הרוחני האמיתי שלנו.

לפני כשנה בערך, בשיחה תמימה עם אחותי הגדולה (שהיא דתייה), היא פלטה: "אני לא מאמינה שעברתי גיור". למראה תדהמתי היא אמרה: "מה, את לא יודעת?". אמא שלי אישרה את מה שגילתה לי אחותי. היא סיפרה לי שלקחו עשרים-שלושים משפחות, הפרידו בין גברים, ילדים ונשים, וכל קבוצה עברה את טקס ההשפלה. לנשים אמרו להתפשט ולטבול במיקווה, את הגברים הכניסו למבנה נפרד ודקרו אותם במחטים. הם שמעו את הילדים בוכים וצועקים. תחילה כולם חשבו שזה מנהג המקום, ושכולם עוברים את זה. למעשה, איש לא קיבל הסבר לשם מה ההליך המוזר הזה והגברים, מרוב בושה, לא דיברו על זה ברבים במשך שנים.

ההתעוררות החלה כאשר הגיעו שמועות על הקֵס הגדול, שגם הוא נדרש לעבור את זה והוא חי מסוגר, לא אוכל ולא שותה ומתנזר מכל דבר; אז באמת החלו להבין.

הייתי המומה לגלות שגם אני הייתי בין המושפלים. חשתי שהסרט בעצם נעשה עלי.

הרגשתי זעזוע, חשתי שכל החיים שלנו זה שקר אחד גדול. לקחו אנשים פשוטים ומאמינים ועשו בהם כרצונם.

תמיד הרגשתי קרובה לדת, אך בגלל אותה מערכת דתית שהשפילה את משפחתי אני חשה עתה סלידה מאנשי דת לבנים. כיום אשתמש בשירותיהם רק אם לא תהיה לי ברירה. אם המערכת האזרחית תהיה עצמאית וחזקה, ונישואים אזרחיים יהיו מעוגנים בחוק, אבחר בדרך זו".

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה