דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

עדליידע בעיר חברון

המציאות הטראגית, שבה שני הצדדים יונקים את כוחם מאותן דמויות ובשניהם מפעמת אותה רוח עזה ובלתי מתפשרת, מדירה שינה מעיני אריה קליין, המתגורר ביישוב היהודי בחברון זה עשרים שנה: "בעיני רוב הישראלים, זוהי שאלה שולית ומופשטת, אך לדידי זהו לב העניין. חברון היהודית מחברת בין העם לעברו, בין האומה לזהותה, ואם חלילה תידום, אני חושש שיידום סיפור חיינו בארץ הזאת" 

אריה קליין: "כאשר אנו באים לעסוק בתהליכים בעלי משקל

היסטורי עלינו להיות קשובים דווקא לנימות העומק המעצבות

את המציאות ארוכת הטווח" צילום: אייל יצהר

אקדים ואומר שחברון היא ביתי בעשרים השנים האחרונות, אני קשור אליה ברגשות עזים, וכאשר הדברים יוצאים מהלב, אין הם נוצקים בכתיבה קרה ושקולה אלא בקרעים ובהבזקים.

בעבודתי אני עוסק בהיסטוריה עתיקה ועכשווית, וייתכן שמשום כך המציאות החברונית נראית לי כקליידוסקופ מסחרר שמספק זוויות ראייה ייחודיות, תובנות חריפות וסיטואציות מדהימות. חברון היא יורה רותחת מכוסה ענני אבק ומהומה, עד כי העין המתבוננת חולפת בלי משים על פני יסודם של הדברים, שהם עמוקים ועוצמתיים אך חרישיים וסמויים, ומתמקדת בתבערה המלובה.

אני אוחז בידי דף כחול ועליז, דף עדכון לתושבי חברון על אירועי פורים השתא, ובו השורות הבאות: "…ביום ראשון בשעה 10.30 נתכנס בע"ה לעדלאידע בצומת א"י, ומשם נצא לסמטת הגבורה דרך הרחובות: תרפ"ט – דוד המלך – אסתר – 160 – הרב גורן – שכונת גיבורי חברון […] בלונים ענקיים מרחפים מעל הראש, תחפושות ססגוניות, בובות ענק ושימחה עד בלי די!".

תרפ"ט, בלונים מרחפים, סמטת הגבורה ובובות ענק. בחברון אין חג סוריאליסטי מחג הפורים. שיאו של היום הוא בתהלוכת עדליידע ססגונית. זאת חברון: ההיסטוריה וההווה, הטריוויאלי והסמלי שלובים בה לבלי התר ומשפיעים זה על זה, עד כי פעמים רבות קשה לעשות הפרדה בין המרכיבים.

עם בוקר אני מטפס בשביל המדרגות, העולה לתל הקדום. ממהר לרחבה שלפני הקרוואנים, משם תצא עוד מעט התהלוכה הססגונית. על הקירות משוחות כתובות בערבית בשבח האיסלאם ותלויים קרעי מודעות מהבחירות האחרונות, שבהן העניקה העיר שליטה מוחלטת לחמאס.

עוברי-אורח ערבים מביטים בי ובתחפושתי. מי בעוינות מופגנת, מי בחיוך ובהנהון של היכרות, הנהון רמוז, מחשש שמא מישהו יראה אותם. רק בודדים מעיזים לברך בקול רם. חברון היא עיר שבה הפוליטיקה מבוימת על-ידי גורמים הששים אלי תבערה, והיא קודמת פעמים רבות ליחסי אנוש פשוטים.

תוך כדי טיפוס אני נזכר בסיור בהדרכת חבר הארגון 'שוברים שתיקה', שהצטרפתי אליו לפני כמה שבועות. בסבך של שבילים

בתקופה ההלניסטית התנהל פולמוס מר סביב שאלת הזיקה והבעלות על הארץ בין היהודים יושבי ההר לבין תושבי הערים הפגאניות במישור החוף ובעמקים. חשוב לזכור, שרוב התקופה היו היהודים נטולי עצמאות מדינית, חלק מהעם התגורר כבר מחוץ לתחומי הארץ ובעיות הזיקה והזהות היו כבדות משקל

הובילו אותנו אל ביתו של אחד השכנים הערבים, המתגוררים בקרבת היישוב היהודי בתל חברון. לאחר שיחת פתיחה בחזית הבית, אנו מודרכים דרך שביל בטון מגודר, סובבים עיקול… ולעינינו נגלה מראה זוועה של ארבע גפנים באות בימים שגזען מנוסר, כמו אמרו בשתיקה: "הם יורים גם בעצים…". מבטי כולם מביעים זעזוע. ביטויי הגינוי נשמעים כה מובנים.

אך אילו היו עוצרים לרגע כדי להתבונן בעובדות, היו מגלים שהכרם שמעבר לגדר והעצים סביבו, אשר ניתן להגיע אליהם בנקל מן האזור היהודי, מלבלבים ללא פגע, עצי השקד אפילו מעיזים לפרוח. רק לאורך הנתיב המנותק והמוגן, שבו מובלים תדיר אורחים ואנשי תקשורת, נראה המחזה המביש, והמבוים בעליל.

מאוחר יותר אמרה לי בתדהמה איילה, מדריכה שהתלוותה אלינו כי רצתה להכיר מקרוב את הסבך החברוני, שאנשי התקשורת חדי החושים אפילו לא עצרו כדי לתהות מה כאן המציאות ומה כאן הבדיון.

הרי הסיפור ידוע מראש: כל הבא בשערי העיר מחפש את ליטרת הבשר, את העכשווי והמדמם. עובדות? זה לא ממש רלבנטי.

הכרמים צופנים זיכרונות אחרים. חיים שלווים חיו יהודי העיר, בשולי הסערות שפקדו את הארץ. את ימי הקיץ החמים היו מבלים הכורמים ומשפחותיהם בכרם, וישנים בלילות בשוֹמֵרוֹת ובמלונות החולשות על הגפנים העמוסות פרי מבשיל ועסיסי.

תמונה זו, אשר נשתמרה בתיאורי המקרא, עדיין מתקיימת כיום. חמורים עומסים סלים עדיין משתרכים בדרכי העפר. אבל היחס שונה. זיכרון חי היו אותם ימי הקיץ לילידי חברון היהודים, אשר גם בזִקנוּתם לא השתכחה מהם העת שבה היו יוצאות משפחות היהודים אל הכרם לבלות אצל המשפחות הערביות, שעימן היו להן קשרי ידידות ממושכים. היום הכרמים היו לנשק ולמכשיר תעמולה; גזעו הכרות של השיח היה לחלק מהשיח והשיח-שכנגד.

בירת הר יהודה

כאשר הגעתי למרומי התל, מצאתי את עצמי בין ראשוני החוגגים שהתרכזו בשכונה הצעירה ביותר והוותיקה ביותר בחברון. מתחת לבית חדש, שנחנך לפני פחות משנה, נראים שרידיה של חומה בת למעלה מארבעת אלפים שנים. כאן הכביש החדש טומן תחתיו את הכניסה לעיר מהתקופה, שקדמה בכאלף שנה לימים ששבטי העברים הגיעו לכנען. חברון העיר, בירה לאוכלוסיית ההר הערבית, צופנת בחוּבּה את בירת הר יהודה, מקום שבו התגבשה זהותנו הקדומה ואשר על שמו אנו נקראים יהודים. החיילים השומרים כאן נחים בצִלם של עצי זית מפותלים ומרשימים, בני מאות רבות של שנים.

חסד לאברהם

עד מהרה מתגבש הטור העליז ומתחיל לגלוש במורד הכביש התלול. הוותיקים שבין המשתתפים זוכרים שבעבר היו צועדים בתהלוכה הצבעונית עגלונים ערבים, שהובילו על עגלותיהם את החוגגים הצעירים. הם זוכרים גם את תושבי העיר הערבים, שהיו מתקבצים לחזות בחג היהודי העליז. כיום הרחבות שוממות. שנים של מהומה וסערה הותירו עיר שסועה ונבוכה, והתהלוכה מתנהלת ברחובות ריקים-למחצה, תחת אבטחה כבדה עד כדי גיחוך של חיילים ושוטרים.

מול בית-הדסה עצר הטור והסתחרר מעגל הרוקדים.

בית-הדסה הוא נקודת המפתח בתולדות היישוב. בדומה למצב בשאר ערי הארץ, לא היה היישוב היהודי בחברון בימי-הביניים אלא אחוז מצומצם מכלל תושבי העיר. לפני למעלה ממאה שנים החלו גם כאן מנשבות רוחות חדשות והקהילה היהודית הספרדית בנתה בית-חולים מחוץ לרובע הישן, 'חסד לאברהם' שמו. משנשלח מאת ארגון הנשים האמריקאיות צוות ובו אחיות מאירות פנים, נקשר שמו של ארגון 'הדסה' בתודעה הקולקטיבית הישראלית בטיפול רפואי, ונשכח שמו המקורי של בית-החולים. משעה זו ואילך הוא נודע בכינויו בית-הדסה.

הבאים בשערי הבית הגדול מופנים אל המוזיאון. תערוכת ציורים מציגה מעט ממראות היישוב היהודי שהיה בחברון. חדר חשוך מוקדש למאורעות הדמים בשנת תרפ"ט, אירוע מזעזע המטיל עד היום את צלו האפל על המקום. ב-1921 נבחר למשרה הרמה של המופתי בירושלים אדם שעתיד כעבור שמונה שנים להטביע חותם בל-יימחה הן על ההוויה המדינית בארץ-ישראל, והן על התרבות הפוליטית ברחבי המזרח התיכון כולו. המופתי הירושלמי יצר את הצירוף בין דת, מקום קדוש ופוליטיקה פנימית וחיצונית, שהנו תערובת נפיצה. היתה זו רק שאלה של זמן עד שסופת דמים שטפה את כל הארץ. בבית-החולים שכאן תמיד זכו לטיפול חינם חולים יהודים וערבים כאחד; איש לא העלה על הדעת להפלות בין האוכלוסיות בעיר. זכות זו לא עמדה לבניין ולצוות עם פרוץ מהומות הדמים ב-1929. הבניין נשרף, והרוקח ומשפחתו נרצחו באכזריות לאחר אונס הבנות.

מה טראגי הדבר שדווקא בחברון, שהקהילה היהודית הוותיקה חיה בה דורות רבים ביחסי שכנות טובים, ואשר רוב ערבייה נמנו עם מחנה המתנגדים למופתי הירושלמי, פרצה התבערה הגדולה. מאורעות אותה שנה, 1929, היא שנת תרפ"ט, שהוצתו סביב שאלת התפילה והפולחן בסמטת הכותל המערבי בירושלים, נחקקו בזיכרון הקולקטיבי כשואת יהודי חברון.

חמישים שנה מאוחר יותר הסתמנה כניסתם המחודשת של היהודים לעיר. בחג האביב גדשו חוגגים יהודים את מלון 'פארק' שבבעלותו של אחד מנכבדי הערבים בחברון. עד מהרה התבררה כוונתם: חידוש היישוב היהודי במקום. כעבור עשור נכנסה קבוצה של נשים וילדים לבית-הדסה, ונפתח עידן חדש ביחסי יהודים וערבים בעיר האבות המשותפת והמשוסעת.

שנה לאחר מכן תקפה חוליית מחבלים קבוצה של רוקדים, במקום הזה ממש. שישה מהם נהרגו, וממשלת ישראל החליטה על חידוש היישוב היהודי בחברון.

פגיעה אנושה בתרפ"ט

העדליידע הצבעונית ממשיכה ברחוב הראשי ומגיעה אל הכיכר שמול רחבת השוק. החוגגים מחוללים מול השוק המוגף. נזכרתי כיצד בשנים עברו קנו רבים מתושביה של קריית-ארבע את התחפושות בדוכני הבגדים של ערביי חברון. אז, בימים הרחוקים ההם, היה מקובל להלך בשוקי העיר וליהנות מעושרם ומטובם, אך הדברים השתנו.

הפגיעה שנפגע היישוב בשנת תרפ"ט היתה אנושה. נעשה עוד ניסיון אמיץ אך מצומצם לחידוש היישוב בחברון, אך המרד הערבי הגדול בשנת תרצ"ו (1936) שם לו קץ. מאז עמדו בתי היהודים בעיר עזובים ונטושים. כ-15 שנה עברו עד שהתנועות הציוניות העלו גוש יישובים אל גב ההר, הוא גוש עציון. הלוחמים מקרב מגיני הגוש, שעברו ברחובות חברון בדרכם לשבי הירדני, היו היהודים האחרונים שבאו בשעריה עד לחידוש היישוב היהודי בה לאחר מלחמת ששת-הימים.

במהלך התקופה הירדנית לא התפתחה העיר, להוציא כמה שינויים חזותיים מהותיים. הירדנים הרסו את שכונת מדרסה המפוארת מן התקופה הממלוכית, כדי לחשוף את החומה המונומנטלית של מתחם מערת המכפלה. שינוי דרמטי נוסף היה מחיקתו השיטתית של הרובע היהודי, שבשטחו נבנה השוק הסיטונאי.

השוק הסיטונאי

כאשר הגענו לחברון, דירתנו הראשונה היתה בחורבה משופצת-למחצה סמוך למבנה המשוקם של בית-הכנסת על-שם אברהם אבינו. מתחם זה מצוי בשולי שטחו של הרובע היהודי לשעבר, שכאמור, בתקופה הירדנית על שטח קטן מתוכו שלא נהרס הוקם שוק. ריחות השוק ושאונו היו חודרים מדי בוקר אל דירתנו הזעירה. במשך הזמן למדתי להכיר את צדו הנסתר של המקום, את סיפורי הרובע היהודי שהיה והוחרב במתכוון. אמנם מתחת לערימה גדולה של זבל ופסולת נחשפו שרידיו של בית-הכנסת הספרדי הוותיק, ששוקם וניצב עתה במלוא הדרו, אך השוק נשאר על עומדו. תמיד היתה הדילמה: לקנות בשוק הקרוב כל-כך ולהפגין בכך את טבעיות החיים בעירנו או להחרים את המקום, שכולו עוולה היסטורית. האירועים הבטחוניים הובילו להתרוקנות המבנים. עכשיו מחוללים החוגגים מול שלטי המחאה על פינוי השוק, שלא היה אלא כיסוי לגזל.

שבת "חיי שרה"

העדליידע העליזה ממשיכה בדרכה, חולפת ברחובות הריקים – הילדים נחפזים אל עמדות החיילים, לחלק להם משלוחי מנות – ומסתיימת בסמטת הגבורה. לפני כשלוש שנים נפתחה כאן אש לעבר מתפללים שחזרו מתפילת ליל שבת. התפתח קרב ארוך ומסובך שהותיר תריסר לוחמים הרוגים, חיילים ובראשם מפקד החטיבה, ואיתם גם חברי צוות הכוננות של קריית-ארבע. לכאן מגיע המסע כדי לזכור ולהזכיר. יש אווירה של יתמות במעגל שהשתלב במקום כה כואב, ובכל זאת החיים ממשיכים במחול.

לאחר זמן קצר מסתיימת החגיגה. הנשים מתפזרות, והגברים שבים למערת המכפלה לתפילת מנחה.

אני מוצא את עצמי מסתובב במתחם הגדול, המציין את מקומה של מערת המכפלה. בשעה זו הוא שקט וכמעט ריק מאנשים, מקום אידיאלי להתבוננות ולשקיעה במחשבות רגועות לאחר הרעש והמהומה.

אתר זה מייצג בעיניי פן מהותי של קיומנו בארץ הקשה הזאת, והוא שאלת טיבו ואופיו של הקשר בין העם לארצו. רבים רואים בה שאלה סבוכה ומטרידה, אך במוקדם או במאוחר אין להתחמק ממנה.

חברון היא עירו של אברהם אבי האומה, כאן שכן על-פי המקרא הפנתיאון של האומה העברית. במהלך הדורות היה המקום למוקד משיכה רב-עוצמה. יש יממה אחת בשנה, שבה אלפים רבים גודשים וממלאים את האזור, והיא השבת של "חיי שרה", השבת שבה קוראים בתורה את פרשת קנייתה של מערת המכפלה. כבר שבועות רבים קודם לכן מתחילים לטלפן לתושבים היהודים בחברון אנשים רבים שהם בקושי מכירים. בתחנונים הם מבקשים לעצמם "מקום לשבת חיי שרה". אחרי אינספור התחמקויות נותרת כל משפחה רק עם עשרות רבות של אורחים. יש משפחות המגדילות לעשות, ומארחות עד מאה איש ויותר. יש שבוחרות בפשטות להימלט מן המהומה, אך את ביתן הן משאירות לאורחים. איך דוחסים אל מתחם קטן אנשים רבים כל-כך, דבר זה הוא בבחינת נס החוזר פעם אחר פעם. בכל מבנה ציבור בקריית-ארבע ובחברון פרושים שקי שינה, אוהלים מוקמים על הדשאים.

גם ערביי העיר למדו להכיר את 'עיד אל-שרה', ועיריית חברון, לצד הגופים המוניציפאליים היהודיים, טורחת על סידורה ועל הכנתה של העיר לקראת הבאים, שהרי ברור: אם אתה לא בחברון בשבת "חיי שרה", אתה לא קיים. מעטים יודעים כי ראשיתה של המסורת הזאת בכינוס הבוגרים של ישיבת ההסדר בקריית-ארבע, לפני כעשור. האירוע הפך למסורת, שהיתה לעובדה כל-כך מוצקה שאיש כבר לא זוכר כיצד נולדה כל החגיגה. עשרות אלפי אנשים נדחקים כאן בשבת בבוקר בצפיפות מדהימה, כדי לשמוע כיצד נקנה המקום: "וַיָּקָם שדה עפרון אשר בַּמכפלה אשר לפני מַמרֵא השדה והמערה אשר בו" (בראשית כ"ג, י"ז).

חומות המבנה הגדול והקדום שבמתחם מערת המכפלה אוצרות בחוּבּן שאלות וחידות, שהעסיקו רבים. עתה אני רוצה להציע פתרון אפשרי לשתיים מהחידות, הקשורות בגודל המתחם ובתפקידו הסמלי.

המאבק על האב

כבר הארכיאולוג הצרפתי לואיס וונסנט, אשר בדק את המקום ב-1920, הבחין כי אין למבנה יסודות עמוקים. בחפירות הארכיאולוגיות שערך זאב ייבין כחלק מהעבודות לפיתוח הגן שבחזית מערת המכפלה, נחשף הנדבך האחרון של אבני הגזית

מה טראגי הדבר שדווקא בחברון, שהקהילה היהודית הוותיקה חיה בה דורות רבים ביחסי שכנות טובים, ואשר רוב ערבייה נמנו עם מחנה המתנגדים למופתי הירושלמי, פרצה התבערה הגדולה. מאורעות אותה שנה, 1929, היא שנת תרפ"ט, שהוצתו סביב שאלת התפילה והפולחן בסמטת הכותל המערבי בירושלים, נחקקו בזיכרון הקולקטיבי כשואת יהודי חברון

הגדולות הבונות את החומה הקדומה של המתחם. "התברר שאבני הנדבך התחתון הותאמו לפני הסלע עליו הושתתו. בנדבך התחתון מצויות אבנים אופקיות צרות וארוכות, אבנים גדולות וניצבות, […] ואבנים בלתי מסותתות מותאמות לשקעים ולבליטות שבסלע הטבעי […] נראה שהסלע היה מקודש לפני שנבנה המונומנט ההרודיאני, וייתכן שמשום כך נזהרו בוני המונומנט שלא לפגוע בפני הסלע המקוריים" (זאב ייבין, "הערה לגבי המבנה של מערת המכפלה", עתיקות ז', תשל"ד, עמ' 58). יש לשוב אל הפרק המקראי, אשר בו מתוארת בפרטנות פרשת הקניין שבה היו "השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בראשית כג', כ').

בתקופה ההלניסטית התנהל פולמוס מר סביב שאלת הזיקה והבעלות על הארץ בין היהודים יושבי ההר לבין תושבי הערים הפגאניות במישור החוף ובעמקים. חשוב לזכור, שרוב התקופה היו היהודים נטולי עצמאות מדינית, חלק מהעם התגורר כבר מחוץ לתחומי הארץ ובעיות הזיקה והזהות היו כבדות משקל.

הד לפולמוס הזה ניתן למצוא בעדותם של חז"ל, השייכת אמנם לתקופה יותר מאוחרת אך משמרת נימות קדומות. לפי עדות זו, "שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים לאמור גזולים הם בידכם…" (בראשית רבא ע"ט, ז'), ואלה הם: הר-הבית, קבר יוסף ומערת המכפלה. לכן היה חשוב דווקא באותה תקופה לבנות מתחם, שינציח את קדמותו של הקניין העברי בארץ. כך היו קברו ושדהו של האב הקדמון לסמל הלאומי של הקניין והזיקה לארץ הזאת בעיניהם של יהודיה כבר אז.

לימים, בתקופה הביזאנטית, כאשר שלטה בארץ הקיסרות הנוצרית, קיבל המקום לראשונה משמעות כפולה, יהודית-נוצרית. הנוסע אנטונינוס פלַצנטינוס מתאר חלוקה פנימית בתוך המתחם, במקום שהנוצרים זיהו אותו כ-Baris Abraham (מצודת אברהם): "יש בסיליקה בת ארבע שדרות עמודים, השדרה האמצעית אינה מכוסה. בתווך עוברת מחיצה ומהצד האחד נכנסים הנוצרים ומהצד השני היהודים המקטירים הרבה לבונה…" (Antonini Placentini, 560-570

העימות הֶחְריף מהעת שבה הקפידה היהדות המאוחרת לתאר את אברהם במנותק מההווי המקראי. לתפישתה, הוא מבטא את עולמה של היהדות התלמודית. כאשר נאמר: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עם שלא נתנה…" (בבלי, קידושין ד', י"ד) או: "קיים אברהם אבינו עירובי תבשילים…" (בבלי, יומא כ"ח, ע"ב), אנו לומדים על הזהות המוחלטת בין האב לתורת הבנים לדורותיה.

מנגד, הנצרות ביקשה אף היא לנכס לעצמה את אבי האמונה וההבטחה: "ואל תדמו בנפשכם לאמור אברהם הוא אבינו כי אני אומר לכם אשר מן האבנים האלה יכול האלוהים להקים בנים לאברהם" (הברית-החדשה בתרגומו של פראנץ דעליטש, לוקס ג', 8). שבעים וחמש פעמים אוזכר אברהם בברית-החדשה, תוך ניסיון להעתיק את רעיון ההבטחה המגולם בו אל הדת הצעירה.

עם בוא המוסלמים היתה הכפילות לשילוש: בעקבות היהדות והנצרות, תפס אברהם תפקיד מרכזי גם בכתבי הקודש של האיסלאם. בעשרים וחמש הסוּרוֹת שבהן מוזכר אברהם בקוראן הוא מכונה "חניף" =מונוטאיסט קדום), "נבי"(=נביא) ו"צדיק", אך מעל לכול הוא מוכר כ"חליל אללה". "חליל", שפירושו אוהב, הנו פרפרזה על הביטוי "אברהם אוהבי" (ישעיהו מ"א, ח'); וכן מכונה אברהם "ידיד" (בבלי, מנחות נ"ג, ע"ב). בעצם השימוש בשם זה שמקורו בתנ"ך, מדגיש הקוראן את מהותו המוסלמית של אברהם. הקוראן אף מקפיד להפקיע את דמותו מידי הדתות המתחרות. בסורה ג', 60 נאמר: "איבראהים אינו יהודי ולא נוצרי אלא חניף תמים עם אללה". המונח "חניף" אמנם מתפרש כמאמין בייחוד הבורא, אך מובלעת בו ההודאה של אותו מאמין באמונת האיסלאם.

עם הרחקת הנוצרים מעירו של אברהם, נשאר קברו מקודש לשתי הדתות. המוסלמים ייחסו את זיהויה של מערת המכפלה לעדות היהודים אשר בחברון: "כאשר נאלצו הנוצרים בחברון למסור את העיר לידי הח'ליף עומר, החריבו והרסו את כנסייתם המפוארת שעמדה על מערת המכפלה ואת שעריה הטמינו באדמה, כדי שלא ייוודע לערבים מקומה של המערה הקדושה. באו אז אל עומר תושבי חברון היהודים והציעו להראות לו את מקום המערה, בתנאי שיתיר להם לבנות בחצר המערה בית-כנסת ליהודים. הסכים עומר ונתן להם רשיון כתוב לכך. זמן רב לאחר מכן עוד נמצאו בחצר המערה בית-כנסת ובית-קברות ליהודים" (מתוך כתב-יד מסוף התקופה הממלוכית שהיה בזמנו בידי עבד אל-חי ח'טיב, חבר מועצת העיר חברון בתקופת המנדט).

בזכות חידוש היישוב היהודי בעיר

המאבק על האב הוא מקור למחלוקות עמוקות וסמויות. כאן, בחברון, קצותיו נגלים לעין.

מקום מוזר הוא מתחם מערת המכפלה, אבן שואבת לרבבות אנשים. אלפי יהודים עוברים בשערים המגנטיים המוצבים בתחתית המדרגות, ומעבר לחומה נראה עוד גרם מדרגות, שבו עולות משלחות הבאות למתחם היהודי הקדום מכל רחבי העולם המוסלמי.

יהודים מתפללים בדבקות מול מצבות מכוסות בפרוכת ירוקה, המציינות את מיקום הקברים על-פי המסורת המוסלמית, ומעבר לדלתות הכבדות והמוגפות מוסלמים מתפללים באולם שהוא במקורו כנסייה צלבנית.

עכשיו נערכת תפילת המנחה באולם אברהם, אגף שאינו אלא חדר הכניסה לכנסייה המפוארת שהוקמה בתקופה הצלבנית. מעל ארון הקודש ובו ספרי התורה מתנוססת רצועת שיש מוזהבת, שעליה חקוקים פסוקי קוראן המפליגים בשבחו של 'איבראהים חליל אללה'. כתובת נוספת, החקוקה על קרמיקה כחולה, מזכירה שאברהם היה 'חניף' ולא בן-ספר(=כינוי כללי ליהודים).

מערת המכפלה היא מקום רב-עוצמה, המהלך קסם גם על אנשים רחוקים ממסורת. רק לאחרונה הגיע לידינו סרט נדיר שצולם בצבע, ובו נראה האזרח הישראלי הראשון שרגלו דרכה במערת המכפלה, דוד בן גוריון. עוד במהלך הקרבות נחפז בן גוריון ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז דאז, עוזי נרקיס, ברמלה, ובפיו הדרישה לצאת לחברון. תבע וקיבל את מבוקשו. הקצין שליווה את האורח הנכבד באותו סיור מסר רק לאחרונה לידינו את התיעוד המרתק, הסרט הישראלי הראשון שצולם בעיר שעמדה מלכת, עטויה בדגלים לבנים.

לימים יכתוב בן גוריון מילים נרגשות בזכות חידוש היישוב היהודי בעיר: "…בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית. אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאמהות של עמנו. לאחר ששאול, המלך הראשון בישראל, נפל על חרבו […] ודוד היה למלך במקומו, שאל דוד בה' לאמור: 'הַאֵעֱלֶה בְּאחת ערי יהודה? ויאמר ה' אליו עֲלֵה! ויאמר דוד: אנה אעלה? ויאמר [ה'] חברונה […] ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל" (שמואל ב' ב', א'; ה', ג'). בחברון קמה אפוא המלכות הגדולה ביותר שהיתה לישראל עד כה" (ספר חברון, ערך דוד אבישר, כתר, 1970).

פורים השחור

לחג פורים נוספה משמעות קשה באירוע הטראומתי של פורים תשנ"ד (1994), כאשר סיר הלחץ נבקע והוביל לשבר גדול. עוד לפני אותו היום שררה בעיר אווירה קשה. לאחר שנרגעו הדי האינתיפאדה הראשונה, אשר הפכו על פיהם סדרי עולם אצל ערבים ויהודים כאחד, הגיע גל הטרור שליווה כהד את הסכמי אוסלו. גל הדמים לא נרגע. עוד ועוד שמות חברים הוקפו מסגרות שחורות, והלב חשש מהרע מכול. ההתרעות התייחסו לתאריך ספציפי: פורים והאירועים הנלווים. בהוראת צה"ל הוכן בקריית-ארבע אגף חירום לקליטת נפגעים, ואותות הסכנה התרבו.

עם בוקר נשמעו צרורות הירי… כל הגורמים הוקפצו, אך עד מהרה החלו להתפשט שמועות מוזרות שהיורה הוא יהודי, וכי צרורות הירי שנשמעו מיד אחר-כך הם של הצבא. כעבור זמן קצר התבררה התמונה כולה. הרופא של קריית-ארבע, ד"ר ברוך גולדשטיין, ירה בערבים באזור המערה. כך החלה התקופה הקשה ביותר בתולדות היישוב היהודי בחברון. מכל עבר זרמו הגינויים, ביטויי השנאה בתקשורת הלכו ונעשו יותר ויותר ארסיים. חומות בטון החלו לחצוץ בין יהודים לערבים. העובדה הפשוטה, שבקשתו של ד"ר גולדשטיין לגור בחברון נדחתה על-ידי מוסדות היישוב היהודי בעיר, לא עניינה איש; האשמה מוקדה והיצרים לוּבּוּ ללא כל התחשבות בעובדות.

אני יורד אל רחבת הכניסה ומהרהר במציאות הטראגית, שבה שני הצדדים יונקים את כוחם מאותן דמויות. אותה רוח עזה ובלתי מתפשרת מפעמת בהם, ואין להניח שהמציאות תרכך את הדברים. על כן נשארת בעינה התהייה מי ינצח במלחמת הנרטיבים ההפוכים, היהודים או המוסלמים? בעיני רוב האנשים החיים בארץ הזאת זוהי שאלה שולית ומופשטת, אבל כאן חשים הכול שלטווח הארוך דווקא עליה יקום או ייפול העם. קשה לשמוע את נעימתה של חברון, המפכה כבר אלפי שנים בינות לקולות הנפץ והזעם ורחשם המתמיד של מכשירי הקשר. אך לדידי זהו לב העניין: הנעימה הזאת מחברת בין העם לעברו, בין האומה לזהותה, ואם חלילה תידום, אני חושש שיידום סיפור חיינו בארץ הזאת.

שהרי חברון הנָּה מיקרוקוסמוס המסמל את מצבנו ומקרין על כולנו, תושבי הארץ הזאת. היא-היא אבן הבוחן לשאלות היסוד העמוקות והמהותיות ביותר, שאלות שאנו מבקשים להתחמק מהעיסוק בהן, לעקוף אותן ולחפש במקום זאת פתרונות לבעיות השעה.

אין ספק שלכאורה, לדבר על השורשים בעולם העכשווי שאנו שרויים בו זה התגלמות האנכרוניזם. אך כאשר אנו באים לעסוק בתהליכים בעלי משקל היסטורי, דהיינו, אותן מגמות המתוות את ההתרחשויות הגדולות בחיי האומה, עלינו להיות קשובים דווקא לנימות העומק המעצבות את המציאות ארוכת הטווח, על הטוב והקשה שבהן, שכן לי לפחות אין ארץ אחרת.

אריה קליין הוא מורה-דרך המתגורר בחברון

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה