דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

עדות שהיא יצירת אמנות

ללא יחסי-ציבור, זכתה הסופרת הישראלית אידה פינק, אשר כותבת בפולנית ומתגוררת בחולון להכרה באירופה ובישראל. כיום היא נחשבת כמי שנמנית עם השורה הראשונה של כותבי הסיפורת המתמודדים עם הטראומה של מלחמת העולם השנייה. אלכס זהבי קיים איתה שיחה נדירה

צילום: מריה טרוס

רק נערה אחת, רזה ושחרחורת, פרשה מן החבורה ושכבה בצל שיחי האגוז. היא שכבה על בטנה ולא הקשיבה כלל, רק קראה ספר. אפשר היה לשמוע את הרשרוש הקל הקצוב של הפיכת הדפים, היא לא הרימה אפילו פעם אחת את ראשה ולא הפנתה אלינו מבט. הספר היה עבה, בלוי וקרוע, וכשקמה רוח חזקה בצהריים – קול שקשוק הרכבת עדיין לא נשמע – התעופפו כמה דפים מעלה, ריחפו מעלינו כיונים, והיא, רזה ושחורה, התרוצצה במעגל וקראה: "תפסו!". אחר-כך אספה את הדפים, החזירה כל אחד למקומו, נשכבה על בטנה, נשענה על מרפקיה והמשיכה לקרוא.

זו שבכתה התייפחה עכשיו עוד יותר, וכולנו ידענו שכל רגע מקרב אלינו את שקשוק הרכבת ושבעוד שעה קלה נשמע את המוות נוסע על המסילה. אחת אפילו קראה: "אמא!". ועוד קולות קראו "אמא" – היער החזיר הד.

מתוך "ז'אן כריסטוף", מהקובץ "הגן המפליג למרחקים", תרגם דוד ויינפלד, עם עובד 2000

אידה פינק חיה בישראל מאז 1957. ב-1974, כשספרה הראשון הופיע בעברית, גילו קוראיה סופרת שכתיבתה על השואה אינה דומה למה שקראו עד אז. בסיפוריה הקצרים התמקדה אידה פינק בגורלם של יחידים, כשהעלילה מרוכזת בסיטואציה אחת או בסיטואציות מעטות. מבחינה ספרותית אלה היו סיפורים שאיכותם נדירה. היא טוותה רקמות של רגשות, תגובות, בבואות של מעשים בלתי אפשריים, קולות וצבעים.

אף שהסיפורים עסקו באנשים בודדים ובסיטואציות מעטות, היה ניתן לחוש באמצעותם את המשמעות הנוראה של המצבים חסרי המוצא ושל הדילמות שגיבוריה של אידה פינק לא עמדו מול שכמותן מעולם.

שלא כספרי הזכרונות הרבים שמחבריהם התקשו למצוא דרכים לבטא את האימה, ולהבדיל מכרוניקות של זוועות נוסח ק. צטניק והטקסטים הפתטיים של אלי ויזל, הציגה פינק בכל קובצי סיפוריה וברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים בני-אדם דומים לנו, אשר נקלעו למצבים בלתי אפשריים. היא גישרה בין קוראיה לבין בני-האדם שחיו שם, וסייעה להם לפתח תובנות חדשות ביחס למצבים שבהם בני-אדם נקרעו מעולמם אל תוך הכאוס, והם מנסים לסמן, איש-איש כפי כוחו, את הטריטוריה האמיתית או המדומה שלו.

את קובץ הסיפורים הראשון של פינק, "פיסת זמן", תרגם נחמן בן-עמי. סיפורים אחדים מקובץ זה ראו אור מחדש ב-1988, בקובץ "הגן המפליג למרחקים", בתרגומם של בנימין טנא ודוד ויינפלד, ושוב במהדורה מתוקנת ב-2001. בעשור האחרון הופיע הרומן "נלך בלילות נישן בימים" (1991), והקובץ "רישומים לקורות חיים" (1995), שניהם בתרגומו של דוד ויינפלד. ללא יחסי-ציבור, זכתה הסופרת הישראלית אשר כותבת בפולנית ומתגוררת בחולון להכרה באירופה ובישראל, כמי שנמנית עם השורה הראשונה של כותבי הסיפורת המתמודדים עם הטראומה של מלחמת העולם השנייה.

עד לפגישתי זו עם אידה פינק לא ידעתי את גילהּ. כשהכנתי את השאלות לראיון, התכוונתי לברר בין השאר מדוע היא כותבת רק בפולנית, ואם הכתיבה בפולנית נעשתה מתוך בחירה, כדי לשמר את ההוויה המעוצבת בסיפוריה ולבודדה מפני אופציות לשוניות שונות. הפרטים הביוגרפיים המובאים מפיה מפשטים את הבעייתיות של לשון הכתיבה, ומקרבים את הסופרת אלינו. "נולדתי בגליציה בשנת 1921", היא מספרת, "בת לאב רופא ואם בוטניקאית – שניהם למדו בווינה. גרמנית היתה השפה הדומיננטית בבית. את לימודיי בגימנסיה הפולנית סיימתי ב-1938, וכשהגרמנים נכנסו ללבוב הייתי בשנת הלימודים השלישית בקונסרבטוריון. תמיד רציתי לכתוב והייתי כותבת בכל מקרה, אך לפני המלחמה כתבתי דברים חסרי משמעות ולא פרסמתי אותם. ההשפעה של המלחמה היתה גדולה, והדחף לכתוב על מה שקרה היה חזק. אבל זמן רב לא העזתי להתיישב ליד השולחן ולכתוב.

"עם תום המלחמה, כשעוד נמצאתי במחנה אונר"א בגרמניה, חשתי דחף עצום לספר. לקחתי דף נייר, הסתגרתי בחדר שקט והרגשתי שאני כותבת. למעשה, כתבתי בלי שהעליתי אפילו מלה אחת על הנייר. עברו שנים לא מעטות מאז אותה התנסות באי-כתיבה. בשנים הללו הסיפורים התרקמו אצלי לאט-לאט. את הסיפור הראשון כתבתי בפולין רק באמצע שנות החמישים. באותו סיפור ('סוף') נמצאו כל המאפיינים של כתיבתי בהמשך".

אמנית הסיפור הקצר

את סיפורה הראשון כתבה אידה פינק בפולין, בהיותה אשה בוגרת. את הקריירה שלה כסופרת החלה כאן בישראל, כשהיא כותבת בפולנית. קובץ סיפוריה הראשון ראה אור באנגליה ובהוצאה מחתרתית בפולין.

כשסיפרתי לאידה פינק שחשבתי שהגיעה לכאן בהיותה צעירה בהרבה והכתיבה בפולנית היתה פרי בחירה, היא חייכה והגיבה, שהסופר היחיד שעלה מפולין באותו זמן והתחיל לכתוב בעברית הוא דן צלקה, הצעיר ממנה בהרבה, שיותר מכול רצה לכתוב על פלשתינה שלפני הקמת המדינה.

"למעשה, לא יכולתי לכתוב בשפה אחרת פרט לפולנית. בגרמנית אי-אפשר היה לכתוב על מה שדחק בי לכתוב, צרפתית לא ידעתי די הצורך, ועברית לא למדתי מעולם. ב-1948 רצינו לעלות לישראל. תחילה לא יכולנו, מפני שהייתי צריכה להחלים מחוליים שדבקו בי בתקופת המלחמה, אחר-כך כל שערי היציאה היו נעולים. ב-1957 התאפשר לנו לעלות.

"מיד לאחר עלייתי לישראל עבדתי כרושמת עדויות של ניצולים מפולין ביד-ושם, ואחר-כך כספרנית למוסיקה וגם בתחומים נוספים במכון גתה, ולא נזקקתי לעברית לצורכי עבודתי. אך לא רק משום כך כתבתי פולנית. פולנית היא השפה שבה התקיים הנוף הגלובלי של גיבוריי: הקולות, הצלילים, האסוציאציות והריתמוס. גם אילו הייתי לומדת עברית, הייתי מתקשה להעבירם לעברית, אלא אם כן הייתי שולטת בעברית שליטה מלאה. באותו זמן הצורך בכתיבה דחק בי".

כמו חורחה סמפרון, פרימו לוי ואהרון אפלפלד בסיפוריו הקצרים ובנובלות שלו, התמודדה אידה פינק כבר מסיפורה הראשון עם דרכי הגישור בין "גבולות דמיוננו העלובים" (כלשון הסיפור "פיסת זמן") לבין מה שהתרחש באמת. היה לה ברור שככרוניקה של אימים מצד אחד, ובדרך הַעֲצמה של קטעים לכדי דרמטיזציה, מצד שני, יהפוך המסופר מנורא לבנאלי, וחרף הרצון להבין, לקלוט ולגלות אמפתיה, יישאר מוחצן. בהיותה אמן של הסיפור הקצר, יצרה אידה פינק סיטואציות הסמוכות מבחינת הזמן והמקום למצב השיא של האובדן: הרצון לסיים קריאה של ספר למול האיום של האקציה ("ז'אן כריסטוף"), ולאהוב, תוך כדי התנתקות מן הקורה בעיר ("מאחורי הגדר החיה"), להמשיך בפעילות חיונית של תיקון בגד חגיגי והתאמתו לגוף שכּחש, בביתה של חברה תופרת שכל בני-ביתה נרצחו, כדי להיראות יפה בפגישה עם האהוב ("מול הראי"); ומאידך גיסא, העמידה מצבים אבסורדיים, המדגישים את העימות ואת הטירוף של הרוצחים ("טטיאנה"), ואת עליבותם ("מותה של הצארית").

ללא תיאור של רציחות המוניות, ללא ניסיון להמחיש את הזוועה שבהיוותרות בתוך ערמות המתים או את תהליכי כליון הגוף, אידה פינק מעצימה את המשמעות של החיים בצל החרדה ועל סף הכיליון.

הקורא בסיפורים מוצא שהוא מסוגל לגלות אמפתיה לבני-דמותו בסיטואציה הבודדת, לחוש את התערערות העולם סביבם, את ההתמוטטות המהירה של נורמות וערכים, כשגם הקורבנות וגם אלה החיים בקרבתם אינם מסוגלים לקלוט את המשמעות של המוות ההמוני, של חיסול הריקמה המורכבת של היחסים הבין-אישיים, את העמידה מול החלטות נוראות בקרָב על ההישרדות (כזה הוא הסיפור הקשה "המשוגע", על האב הגמד המסתתר מאחורי מטאטא הרחוב וצופה בלקיחת בנותיו להשמדה, או "שיחה", שם האשה מתירה לבעלה להתמסר לבעלת-הבית, ובלבד שזו תמשיך להסתיר אותם). אידה פינק אף מתארת את הפער העצום בין הקורבנות שהמלחמה יצרה בהם גידול ממאיר השולח גרורות, לבין הסביבה "התקינה" – גם של אלו מתוכה המגלים אמפתיה או חמלה – אותו פער שמונע יצירת קשר בעל משמעות, גם כשהשורדים ואלה שמאמצים אותם באהבה עושים הכול כדי להתגבר ("ליל הכניעה", "הקוץ").

זהות בדויה

אידה פינק היא בת שמונים. אצל סופרים צעירים ממנה, בעיקר כאלה שטווח הנושאים שלהם מצומצם, המצברים מידלדלים. שאלתי את אידה פינק עד כמה הכתיבה על מה שקרה בתקופת הכיבוש הנאצי נשארה אינטנסיבית, ואם מרחק הזמן לא השפיע על דרך התבוננותה.

"הנושא חוזר ומציק לי, גם אם לא באותה עוצמה. אני כותבת פחות, אך לא חל שינוי בדרך ההסתכלות שלי. מפעם לפעם אני מנסה להתרחק מעט מהנושא ולהרחיב את תחומי כתיבתי. אני מנסה ליצור קשרים עם מה שקדם לשואה ולתוצאותיה, אך תמיד אני חוזרת אל הגרעין של ההתרחשויות. למעשה, מלכתחילה עקפתי את 'הנושא', ולא פעם הסתפקתי ברמזים. קראתי והערצתי את קפקא, את פרוסט, את תומאס מאן ואת קאמי. מן הספרות הפולנית הערכתי במיוחד את ג'רומסקי, ואחרי המלחמה את רודניצקי. אבל אף אחד מהם לא היה יכול לשמש מודל לחיקוי או לכתיבה.

"אני קוראת הרבה, אבל כאשר אני קוראת בעברית אני מחמיצה חלק מהמשמעויות; לכן אני קוראת בתרגומים לצרפתית ולגרמנית. הגדול מכולם הוא יעקב שבתאי, ואני מאוד מעריכה את הסיפורים הקצרים של א. ב. יהושע, חלק מהכתבים של עמוס עוז, את יהושע קנז ואת דויד גרוסמן.

"במבט לאחור, לא הייתי משנה אף אחד מסיפוריי. את המציאות של סוף המאה הקודמת ושל התקופה הנוכחית אני חיה במקביל למציאות של שנות הארבעים. אין חפיפה בין נושאי כתיבתי לבין המציאות שאני חיה בה. ניסיתי לכתוב על ישראל, ולא הצלחתי. לכאורה, אני חוזרת אל העבר. אך מתברר שהמציאות בתקופת השואה אינה עבר לרבים. חצי מאה סופרים כותבים על שהיה שם באותם ימים, מה שמעיד על גודל הטראומה. אמנם חלו שינויים בספרות השואה ואיסורים רבים הוסרו, גם בזכות כתיבתם של בני הדור השני, המתמודדים עם מה ששמעו וקראו, אך גם הם אינם מתבוננים בדברים מרחוק".

ברומן האוטוביוגרפי, "נלך בלילות נישן בימים", שעניינו שתי נשים החיות בזהות בדויה בקרב קבוצת נשים פולניות היוצאות לעבודה בגרמניה, ההתרחשויות מרוחקות לכאורה ממוקד הסכנה הגדולה. החיים בין נשים זרות, בנות תרבות אחרת ומעמד נמוך, נטולות זכויות, בסביבה עוינת שזקוקה להן ומנצלת אותן, מתנהלים על-פי חוקים משתנים, סמויים וגלויים, שלא לגמרי מנותקים ממה שהיה מוכר בעבר. המתח בין העייפות והנטייה להסתגל לכול לבין הרצון לשרוד ולא ליפול קורבן – בוודאי לא כשמסתמנת האפשרות לסיים את המסע הנורא – עומד במרכזה של כל אחת מהסיטואציות, וכולן מתמשכות זו מזו כמעט ללא שליטה ממשית של הגיבורות בהן.

"אינני מסתכלת על הגלובליות של התופעה. מלכתחילה כתבתי על גורלו של אדם בודד. התייחסות כזו אל הנושא נעשתה שכיחה בישראל לאחר משפט אייכמן, שם העדויות הן אישיות וסוּפּר על התרחשויות קונקרטיות. כך תפש זאת גם קלוד לנצמן. הוא יצר פסיפס של עדויות, מקרים ספציפיים במקומות מוגדרים. רודניצקי – סופר יהודי-פולני שאני מעריכה מאוד – קשר בין המאורעות מתוך תפישה כוללת, ואני פחדתי לכתוב על המאסה. זו נראתה בעיניי ככאוס. בכתיבתי חיפשתי דרך להתגבר על הכאוס, ולכן סיפרתי על מקרים פרטיים, כביכול, שבודדתי מתוך אותה מאסה של התרחשויות".

הווה מתמשך

בסיפורים הקצרים וברומן אין דמויות סטריאוטיפיות. כל אחת מתקיימת לעצמה. אין שם "טובים" מוחלטים ואין "רעים" מוחלטים, וממילא אין שיפוט מוסרי של התנהגות הפרט. ישנם צעירים חיוניים וצעירים עלובים, כאלה שהתבלבל עליהם עולמם וכאלה שנותרו בהם פינות של חיוּת; ישנם פולנים קהי רגשות וישנם אנשים חמים, כאלה שכל הקורה לזולת היהודי כמו עובר מול עיניהם בסרט שמקום התרחשותו רחוק, ואחרים, מעורבים: שעוזרים או מתנכלים להם.

בטקסטים של זכרונות ועדויות, ובתוכם טקסטים המספרים על המקומות שחיתה בהם אידה פינק, ובמאמרים המספרים על המאבק לחיים במחנות הריכוז – בעיקר בתופת הנסיגה של הגרמנים – מובאים סיפורים קשים ואכזריים, המעלים את השאלה אם אצל הנאבקים על ההישרדות נותר משהו אנושי, או שמא במצבים קריטיים בני-אדם, במאמציהם לשרוד, אינם נבדלים מבעלי-חיים.

"אנשים לא נאבקו על ההישרדות כמו בעלי-חיים. בסיפורי האחרון כתבתי ש'הם הביאו אותנו למצב שלא היינו יכולים להתנגד, זה היה מהלך עיוור'. אנשים נסחפו, הם היו חלשים פיזית ונפשית, הם לא יכלו לצייר בדמיונם מה עוד עלול לקרות. הם לא היו מסוגלים לעצור לרגע ולמסור לעצמם דין-וחשבון על מה שקרה להם ולזולתם, מה הם עשו ומה עליהם לעשות. לכל אחד היה איזשהו רצון לחיות. בתוך הסחף הכול מתקהה.

"חלק מן הניצולים חי בגיהינום מתמשך, וגם בתוך אלה שחזרו לנורמליות קבור קושי גדול. כל מי ששרד משמר אצלו את הספר האישי הסמוי שלו, והוא שב וקורא בו כל חייו. אין זו דרכם של בעלי-חיים. רק אצל בני-אדם העבר הטראומטי הופך להווה מתמשך".

חורחה סמפרון הספרדי שהיה בחור צעיר כשנתפס כחבר המחתרת הצרפתית ושרד את מחנה בוכנוולאד כותב בפתיחת ספרו "הכתיבה או החיים": "ובכל-זאת , מתגנב ללבי ספק באשר לאפשרות הסיפור. לא משום שלא ניתן לומר את חווייתנו. לא ניתן היה לחיות אותה – וזהו עניין אחר לגמרי, כפי שיובן על-נקלה. עניין אחר, שאינו נוגע לצורת סיפור אפשרי, אלא למהותו, משמע לא לדרך ביטויו, אלא לדחיסותו. לא ישיגו עצמות זו, דחיסות שקופה זו, אלא מי שישכילו להפוך את עדותם ליצירת אמנות, לחלל של בריאה, או של יצירה מחדש. רק המלאכותי שבסיפור , הנשלט ביד אמן, יצליח להעביר בחלקה את האמת שבעדות. אולם בכך אין דבר יוצא דופן: זה גורלן של כל ההתנסויות ההיסטוריות הגדולות" הוצאת ספרית הפועלים, 1999 תרגום….. כשאלתי את אידה פינק, אם היא קוראת את שכתבו על השואה היסטוריונים, ואם גיבשה עמדה כלפי האופן שהם מציגים בו את המאורעות ואת הקשרים ביניהם, תשובתה היתה דומה:

"חורחה סמפרון אמר שמוכרחים להיות נאמנים לאמת ההיסטורית, אך כדי שאנשים יבינו יש צורך גם באמת אמנותית. מעט אנשים קוראים ספר היסטורי ברצף, בעודם מגלים סבלנות ותשומת-לב לפרטים הרבים הכלולים בו. סיפור מקל על ההבנה של התרחשויות בעלות עוצמה. מכל ההיסטוריונים שכתבו על השואה, שאול פרידלנדר קרוב אלי יותר. פרידלנדר הוא בעיניי היסטוריון-אמן".

האם קיים שוני באופן ההתקבלות של ספרייך בפולין ובישראל?

"קובץ סיפוריי הראשון ראה אור בהוצאת ספרים פולנית באנגליה, ואחר-כך יצא בהוצאה מחתרתית בפולין. בעיתונות הפולנית מיד הגיבו על הספר. הוא זכה לקבלת פנים נהדרת. ציינו שם שאינני כותבת על השואה אלא על אנשים בשואה, שמבנה הסיפורים ולשונם הולמים את תוכניהם. מאז הספרים שלי מופיעים בפולין, ויחסם של הביקורת והקוראים לא השתנה. הרבה יותר תגובות בכתב או בעל-פה אני מקבלת מקוראים יהודים. אבל אין הבדל משמעותי בין אופי התגובות של יהודים ושאינם יהודים.

"חזרתי לפולין רק ב-1994 והרגשתי שם נפלא, כי הקוראים חיכו לי והעיתונות שיבחה את כתיבתי.

"בישראל ספריי זכו לקבלת פנים דומה, אבל עד שספרי הראשון, 'פיסת זמן', הופיע בעברית, הוא נדחה על-ידי מו"לים רבים. העורכים אמנם שיבחו את הספר, אך המוציאים לאור חששו לפרסמו. אחד מהם אפילו אמר לי: 'כך לא כותבים על השואה'. מרגע שספריי החלו להתפרסם בעברית, זכיתי שסיפורי יילמדו באוניברסיטה".

אלכס זהבי הוא עורך ספרות ומבקר

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון- מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלכס זהבי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה