דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

צילום: איל יצהר

סצינות מחברה ללא שפה

לכל מדינה יציבה ומשגשגת יש "שפת מדינה", שאינה לשונית גרידא. זה בולט במדינות כמו אוסטרליה או שווייץ, שאין בהן לשון רשמית, אך החברה השכילה לייצר  שיח המקנה זהות ושייכות לכל הקבוצות והתרבויות במדינה. האם שפה שכזאת קיימת בישראל?

סצנה ראשונה

הטכניון, חיפה, הפקולטה לאדריכלות. במסגרת התייעצות על המסלול המחקרי של חוקר צעיר, אומר לו הדיקן:

"אין לך כל טעם לכתוב בעברית, זהו בזבוז זמן. כל מילה שלך בעברית היא מילה פחות באנגלית. האנגלית היא השפה המדעית בה מכירות ועדות הקידום של האוניברסיטה, וכתבי העת האמריקאיים הם החשובים ביותר. אתה יכול אולי לפרסם בצרפתית, אך בשום אופן לא כדאי לך בעברית".

מה קורה כאן? האקדמיה, המהווה את ליבו של ייצור הידע, ולכן את אחד המסדים של התרבות הלאומית, מבקשת, מפצירה ואף מאיימת על החוקר הצעיר כדי שיכתוב באנגלית-אמריקאית. האקדמיה, ולא רק בטכניון, מזלזלת בשפת המקום וכך באחת מאבני הבניין של הישראליות. היא מפנה את הגב לחברה התומכת בה, ושלילדיה היא מעניקה השכלה. האקדמיה, בשאיפתה להתחבר אל "העולם" (קרי: ארצות הברית, אנגליה ואולי צרפת), מפקירה את תפקידה כבונת חברה, כקול ביקורתי-פנימי המתחבר לשיח הישראלי, וכזירת מאבק על ניסוח הידע והזהות הישראלית. האקדמיה מסתגרת ומתרחקת, אין לה עניין בשפה המקומית, המתרוקנת בתורה מהתוכן המדעי המרתק והעשיר, הגורם לכל שפה לשמור על חיוניות והתעדכנות. ההפסד הוא, אם כך, הדדי.

סצנה שנייה

האולם הציבורי של עיריית טייבה במשולש. כינוס רב משתתפים על יחסי יהודים-ערבים לנוכח אינתפאדת אל-אקצה. בכינוס השתתפו מרצים, שרים וחברי כנסת, יהודים וערבים. ד"ר ת'אבת אבו-ראס, העובד באוניברסיטה ישראלית, עולה לבמה לאחר ששה מרצים וחברי כנסת שנשאו את דבריהם בעברית וטוען:

"ביישוב ערבי אדבר ערבית!".

קבוצה קטנה של חוקרים, מרצים ועיתונאים יהודים שהיו בקהל קמו ועזבו.

מה קורה כאן? המרצה מנסה להשתמש בשפה כמגדירת מקום, כוח וזהות. הוא נסוג מהניסיון להשתמש בעברית כגשר בין אזרחי המדינה ומאתגר בין השורות את האזרחים היהודיים: "לימדו ערבית או שלא תבינו אותנו". תגובת המשתתפים היהודים אינה מאחרת לבוא: "אין לנו עניין לשבת במקום בו איננו רצויים, מקום המאבד את הישראליות שלו". כך מסמנת שפתו של אבו-ראס ערביות, פלסטיניות וניכור מהישראליות, וכל זאת על רקע סכסוך דמים יומיומי במרחק מספר פרסות מאולם העירייה המקומי.

בתחילת דבריו עוד מזכיר אבו-ראס לשומעיו שהערבית (בניגוד לאנגלית היוקרתית) היא שפה רשמית במדינת ישראל. אך כידוע הישראליות הפנתה עד היום את גבה לערבית, הדירה אותה מהמחנה כשפה נחותה ושולית, והובילה למצב בו אחוז היהודים הדוברים את שפת המקום השניה (שפת האזור הקרוב) הנו זניח. כתגובה מפנה ד"ר אבו-ראס את גבו לשלד המחזיק היום את הישראליות – השפה העברית המשותפת כמעט לכל אזרחי המדינה. נראה שההפסד הוא, שוב, הדדי.

מכאן כבר קצר המרחק להצהרתו של ח"כ עזמי בשארה, מספר ימים מאוחר יותר, המרחיקה עוד יותר את האזרח הערבי-פלסטיני ממדינתו הישראלית:

"אינני פטריוט ישראלי, אני פטריוט פלסטיני".

סצנה שלישית

מיקרופון סמוי מקליט את לחישותיו (הרועמות) של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו לרב המקובל יוסף כדורי:

"תומכי השמאל הישראלי שכחו מה זה להיות יהודים".

נתניהו מנסה להשיג הון פוליטי על-ידי התחנפות למנהיג המזוהה עם ציבור גדול אשר נתניהו מעוניין בתמיכתו, ועל-ידי הכפשת הציבור המתחרה. אך מאחורי האמרה מסתתרת גם מערכת נורמטיבית, המזלזלת בישראליות כערך, כתרבות. בלחישה של נתניהו מקדשת את "היהדות" המוצבת כהיפוך לאותה ישראליות של "השמאל". מספר חודשים לאחר מכן, בראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב" מחרה-מחזיק אחריו תת-אלוף אפי איתם (פיין) הסונט באותו ציבור:

"רובו של השמאל הישראלי היום הנו קובץ של גויים דוברי עברית".

מה קורה כאן? נתניהו ואיתם, כמו רבים במחנה הפוליטי הימיני והדתי בישראל עורכים מסע מרוכז ועקבי לעיגון הזהות הלאומית בדת ובאתניות היהודית, כלומר יצירת זהות אותה אני מכנה כ-'אתנוקרטית'. זהות זאת מתעלמת מהנשאים הטבעיים של זהות לאומית מכלילה, כלומר מן המרחב המשותף והשפה (או השפות) המקומיות. בגירסה של כאן ועכשיו, זהות זו מתעלמת מהישראליות והעבריות. יתרה מכך, אצל נתניהו ואיתם הישראליות והעבריות הן מושא ללעג, לסטיגמה ולזלזול, בעוד הדת והאתניות – שמעצם טבען הן מדירות ומשסעות – הופכות להיות הדגל סביבו אמור להתאחד הלאום. וכאן, שוב, היהדות והישראליות המתחרות ביניהן יוצאות שתיהן מופסדות.

הגיע הזמן לחזור ולחשוב על שפה ישראלית. זו מתווכת בין שלל אבני הבניין של הלאום, ובין שלל התנסויות של אזרחי המדינה. השפה יוצקת באזרחות ממשות יום-יומית, היא מאגדת אל תוכה את 'הצופן הגנטי' של הזהות הלאומית. הכוונה כאן אינה רק לשפה הטכנית, התקשורתית, אלא גם לרבדים העמוקים יותר, אלה המעבירים מסרים, משמעויות ותחושות של בית, היכרות ואמפטיה. השפה מגדירה כל יום מחדש את 'השייך' ו-'הזר', את 'שלנו' ו-'שלהם'. אלה קורי העכביש הדקים מהם נבנית הזהות, ואתה הסולידריות והחוסן החברתי.

אין זה אומר שיש לכפות על ד"ר אבו-ראס לדבר עברית בכל מקום, על המרצים המלומדים לפרסם תמיד בשפת המקום, או על הרב כדורי לקדש את הזהות הישראלית. אך נתינת לגיטימציה לכל קבוצות האזרחים, לשפה ולערכים שלהם, ללא ניסיון לכפות או לפגוע, תוביל ממילא להתקרבות ולהבנה.

תעודת הזהות הכחולה לבדה לא תחזיק את הקהילה הישראלית שלנו יחדיו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

פרופ' אורן יפתחאל הוא ראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה