דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2007 | מהדורה 37

סיפור אהבה קוסמי

האהבה היא המצע היחיד להתפתחות הנפש ולגיבושה של תודעת ה"עצמי". ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, קובע כי היחס שהחסידות מגלה כלפי כל יהודי ויהודי זהה ליחסה של אם אוהבת לילדהּ, אותו יחס שהוא המצע המאפשר לאדם לחוות את עצמו כדמות בעלת ערך, הראויה לחיים ולאושר. ועם זאת, החסידות ואלה שבאו בעקבותיה הלכו, לדעתו, רק את מחצית הדרך                                                       ברוך כהנא

האהבה כשורש העצמיות
מה יש בה, באהבה, מה עושה אותה לכביר שבכוחות הנפש? כבר אלפי שנים האושר שבנוכחותה והייסורים שבהעדרה, הכמיהה אליה והאכזבה שהיא מסוגלת לגרום, זה הנושא שדשים בו שוב ושוב בכל תחומי היצירה האנושית. ועם זאת, שירי אהבה מרגשים אותנו כאילו רק אתמול נודע לנו דבר קיומה. מהו הסוד הכמוס מאחורי כל זה?

הפסיכולוגים סבורים שיש בידם תשובה. האהבה, הם טוענים, היא המקור, הרחם שבתוכו מתהווה הנפש. היינץ קוהוט, שהיה אולי אחרון יוצרי התיאוריות הגדולות בפסיכואנליזה, מתחקה במשנתו אחר שורשיה של תחושה ה"עצמי", אותה תחושה שחש כל אדם כשהוא אומר את המילה הפשוטה והעמוסה מכולן, "אני". קוהוט מגדיר את ה"עצמי" בלשונו המסורבלת קמעה כ"אחדות הפסיכולוגית הבלתי ניתנת לפירוק של ה'עצמי' האוהב, ה'עצמי' המשתוקק, ה'עצמי' המפגין קיום ונוכחות" (מתוך קוהוט, אנייס אופנהיימר, תולעת ספרים, 2000, עמ' 72). החידוש החשוב של קוהוט הוא כי תחושה זו הנָּה תחושה נרכשת. לתינוק, קובע קוהוט, עדיין אין יכולת לחוות את עצמו, ולוּ במעומעם, כיחידה מלוכדת במרחב ונמשכת בזמן, שהיא מרכז של פעילות יזומה ושל קבלת רשמים. כיצד, אם כן, לומד התינוק שהוא אדם בפני עצמו ושהוא ראוי לחיים, לחירות ולאושר? תשובתו של קוהוט היא כי הוא מפנים את אהבת אמו. אֵם המתבוננת בתינוקה בעיניים בורקות ומאושרות, ומתפעלת מכל גילוי של פעילות וחיים אצלו, מלמדת אותו שהוא טוב, אהוב וראוי לחיים. כדאי לשים לב לכך, שאותו מבט אימהי אוהב יש בו בהכרח שני רבדים. מבטה של האם מתייחס לתינוק עצמו, לחיוכיו, לנסיונותיו המהוססים לשלוט בתנועותיו, לבכיו; ובו-בזמן הוא מביטה בו בתינוק כאילו אין מדובר ביצור המוגבל והתלותי שלנגד עיניה, אלא בפלא שאין שני לו, ושאינו מזכיר במאום את התינוקות של אנשים אחרים. כאילו הוסט להרף-עין המסך החיצוני של המציאות ואור גדול נגלה. שני הרבדים הסותרים האלה כלולים בהכרח בכל יחס של אהבה. אפשר אולי לראות בהם את פרדוקס של האהבה באשר היא.

הנפש האנושית צומחת על מצעָהּ של אהבת אם. ואולם, חשוב לזכור שאין מדובר בתינוקות בלבד. מסתבר שהילד שהיינו פעם אינו נעלם, וכן גם הצורך באהבה שלמה, בלתי מותנית וחסרת גבולות. מכאן ההיזקקות של כל אחד מאיתנו לכך שיהיה מי שיתבונן בנו בעיניים שרואות לא רק את הישגינו המציאותיים, שהם תמיד עלובים יחסית למה שאנחנו ראויים לו, לתחושתנו, אלא גם את מי שהיינו יכולים להיות

כך צומחת הנפש האנושית על מצעָהּ של אהבת אם. ואולם, חשוב לזכור שאין מדובר בתינוקות בלבד. מסתבר שהילד שהיינו פעם אינו נעלם, וכן גם הצורך באהבה שלמה, בלתי מותנית וחסרת גבולות. מכאן ההיזקקות של כל אחד מאיתנו לכך שיהיה מי שיתבונן בנו בעיניים שרואות לא רק את הישגינו המציאותיים, שהם תמיד עלובים יחסית למה שאנחנו ראויים לו, לתחושתנו, אלא גם את מי שהיינו יכולים להיות; שיאהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם. קוהוט מכנה את המתבונן האוהד שאנו זקוקים לו בשם "זולתעצמי" (selfobject). משום כך בכל גיל וגיל אהבה היא טעם החיים.

דונלד ויניקוט, הוגה דגול אחר בתחום הפסיכואנליזה, נגע בסכנות האהבה בדרך המשכנעת ביותר. גם ויניקוט מפליא להסביר את תהליך בקיעת המודעות האינדיבידואלית מתוך האחדות המלאה בין התינוק לאמו. הוא זכה למוניטין שלו, בין היתר, בזכות הצבעתו על המשמעות הנפשית המכריעה, הנודעת למעשיה הפשוטים לכאורה של האם, כמו דרכה להחזיק את תינוקה או, עוד יותר חשוב, דרכה להגיב על מחוותיו ועל משחקיו. ומה אם אינה מגיבה עליו כראוי? מה קורה לתינוקה של אם המטפחת את ילדהּ ומשוכנעת שהיא אוהבת אותו, אך משתעממת בחברתו, או לילדה של אם הנוצרת בלבה מודל פנימי הקובע איך בדיוק אמור "ילד טוב" להיראות, והיא קצרת-רוח לראותו במלוא תפארתו? כאן טמונה הסכנה, שכן האהבה היא באמת המצע היחיד להתפתחות הנפש ולגיבושה של תודעת ה"עצמי". תינוק החש שאמו אינה מגיבה בעונג על ביטויי עַצמוּתו ואינה מאשרת אותם, אלא מחכה לראותו מגיב תגובת-ראי ומאשר את מושגיה-שלה, לומד להכחיש את עצמיותו ולהיות מה שנדרש ממנו, ובלבד שלא יאבד את האהבה החיונית כל-כך. ויניקוט מכנה את המציאות הנפשית הנוצרת בזה האופן "עצמי כוזב" (false self). הוא מראה כי כל הורה נוטה לשתי המגמות כאחת: לנכונות לקבל את התינוק כמות שהוא ולהנות מן האופנים שבהן הוא בוחר לבטא את עצמו, ולטיפוח פנטזיות משלו באשר לדמות הילד ולהתנהגותו הרצויה. מכאן, שבכל אדם ואדם מתרוצצים "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב", ועלינו לקוות שהראשון יגבר על השני.

האם המועדת לטפח "עצמי כוזב" מתמוגגת מדמות התינוק הרצויה, פרי דמיונה, ומתקשה לראותו כפי שהוא. על עמדה זו מגיבים מתבגרים הדוחים את אהבת הוריהם מתוך תחושה, שרק כך יוכלו לבנות לעצמם זהות משל עצמם. לעתים זוהי תחושתם של אנשים הנוטשים עולם שלם של ערכים שגדלו עליו, חברה ומשפחה, והולכים לחפש את עצמם במחוזות רחוקים. בשיחה כנה הם מודים שהאהבה שוויתרו עליה עדיין יקרה ללבם, אבל אם מחירה הוא כניעה ל"עצמי כוזב", החירות יקרה ממנה.

האהבה בחסידות

האהבה ניצבת במרכזה של תורת החסידות. עצם השם "חסידות" נגזר מ"חסד", שהוא ספירה קבלית המסמלת את אהבת הבורא לעולם שיצר. מיסודה נועדה תורת החסידות לאזן את עולם ה"דין" ההלכתי על-ידי היפוך מושגי מקיף, שהעמיד במרכז היהדות את אהבת הבורא ואת הקשר הישיר והבלתי אמצעי בין היהודי לבין האלוהים, שהוא מאמין בו ועובד אותו. החסידות ציירה את המציאות כולה כסיפור אהבה קוסמי בין האב והאם – הקדוש ברוך הוא והשכינה – לבין ילדיהם האהובים (אנחנו). "אהבת ישראל" נתפשה בה כפועל יוצא של השקפת העולם הכללית, כפי שהיא מבוטאת במימרה המיוחסת לבעל שם טוב: "אהבת ישראל היא אהבת המקום, בנים אתם לה' אלוקיכם – האוהב את האב, אוהב את בניו" ("היום יום", הוצאת קה"ת, תשמ"ט, כד' מנחם אב).

יתרה מזו, לטענת החסידות, אין לראות את האדם כפי שהוא עומד לפנינו במציאות, אלא ראוי לזכור תמיד שנחבאת בו נשמה אלוהית שכל העולם כולו אינו משתווה לה בערכו. החסידות גורסת, כי פנימיות לבבו של כל אדם ואדם הרי היא "מקדש לְשִׁבתוֹ יתברך, והנה, מקום המקדש גם בזמן הגלות והשׁימוּם [שממה], קדוש הוא" (שם, כא תמוז). כלומר, ממש לא חשוב מי אתה בפועל; חשוב מה צפון בקרבך ומה אתה יכול להיות. גם אם המציאות שלך הלכה למעשה משולה לשממה רוחנית גמורה, ראוי להתייחס אליך כאילו המקדש הפנימי שלך גלוי ובנוי לתפארה. בספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, מוסבר שגם במקרים שבהם מותר לשנוא את הזולת בגלל מעשיו הרעים, חובה לאהוב אותו בה-במידה: "ושתיהן הם אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחייה נפשם" (ספר התניא, פרק ל"ב). אדרבה, כיוון שהטוב שבכל אדם הוא מהותו העמוקה ביותר, הרי ראייה נכונה של הרע המתגלם במציאות סופהּ לעורר רחמים כנים על הרשע, השרוי בתוך הרע: "כי הוא בבחינת גלות בתוך הרע… והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע" (שם).

זוהי עמדת היסוד החסידית. אפשר להסתייג מהבלבדיות שבעצם המושג "אהבת ישראל", ולשאול מה בדבר אלה שאינם שייכים למועדון הסגור של העם היהודי; אפשר להסתייג גם מהמהותנות שבבסיס התפישה החסידית, הגורסת שניתן להסיט את מסך המציאות ולהתבונן בה בעיניים המבקשות לראות את המהות הפנימית המחייה אותה. עם זאת, אין לי ספק שלפחות אחת הסיבות להצלחתה ההיסטורית המדהימה של התנועה היא דווקא תורת האהבה שלה. אי-אפשר לעמוד על מהות החסידות בלי להבין עד כמה הצליחה הגותה להזין את הדבקים בה מבחינה נפשית. ביסודו של דבר, היחס שהחסידות מגלה כלפי כל יהודי ויהודי זהה ליחסה של אם אוהבת לילדהּ, אותו יחס שהוא המצע המאפשר לאדם לחוות את עצמו כדמות בעלת ערך, הראויה לחיים ולאושר. החוויה שלעולם איננו נגמלים מן הצורך בה זוכה בחסידות לביסוס פילוסופי, ומופנמת לתוך חוויית ה"עצמי" של החסיד בעיקר מכוח החיים בקהילה והקשר עם הרבי העומד בראשה. כך לומד כל חסיד וחסיד לראות את עצמו כמי שגלומה בו נשמה שנחצבה ממקור עליון, ועל כן כמי שלפחות במובן מסוים נעלה מכל גילויי המציאות האמפירית שהוא נאלץ להתמודד עימה. משפט הדרכה חסידי קובע: "יחשוב עצמו שהוא מבני העולם העליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני-אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם הוא כגרגר חרדל נגד העולם העליון" (צוואת הריב"ש, ו'). האין זו הדרך שבה מביט האדם בילדו האהוב? אפשר לומר שהחסיד זוכה כאן להדרכה להתבונן בעצמו דרך עיניו של הורה אוהב; האם יש בסיס חזק יותר לאינדיבידואליות מאמונה כזאת של האדם בעצמו?

לשם ביטול החשש, שמא הנחיות ברוח זו יעודדו את החסיד לטפח בעצמו שחצנות ויהירות, ולמען האיזון, מקפידה החסידות להזכיר שמדובר במצב סימטרי, וגם חברו הוא מבני העולם העליון: "ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחברו, שהוא עובד בדבקות יותר, שהוא כשאר נבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך, והשם יתברך לא נתן לחברו שכל כמו שנתן לו שכל" (שם, י"ב). כלומר, גם אם החסיד יודע בוודאות שהוא חכם מחברו, יסביר לעצמו שמדובר בעניין שולי, והעיקר הוא עצם העובדה שכולם נבראו כדי לעבוד את בוראם ולכולם ניתנה נשמה שנחצבה ממקור עליון, וכל השאר אינו חשוב. ושיאה של התפישה הזאת מתגלם באמירה: "ויחשוב שהוא תולעת (!) ושארי בריות קטנות, הם חשובים כמו חברים בעולם, שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, זה יהיה תמיד במחשבתו" (שם). זהו, לדעתי, ביטוי יוצא מן הכלל לכפילות הטבועה ביחס ההורי: מצד אחד, אתה מופלא, אין כמוך בעולם והעולם כולו אינו משתווה לך בערכו; מצד שני, אתה מה שאתה, על מגרעותיך ומוגבלותך, על כל הטעון תיקון באישיותך, ואין לך שום זכות ליוהרה. אם זוהי אמירה שיש בה סתירה, הרי שני חלקיה חיוניים באותה מידה, ואת שניהם אנחנו מוצאים בחסידות. מרטין בובר בספרו "האור הגנוז" מספר על רבי שמחה בונם מפשיסחה, אשר היה נוהג לומר שצריך אדם להחזיק שני כיסים. על אחד מהם יירשם: "בשבילי נברא העולם", ועל השני: "ואנוכי עפר ואפר". כך בדיוק חש אדם שאהבה הורית הופנמה בו. עמדה פנימית כזאת טעונה חיזוק וטיפוח, מה שיכול להסביר, כמדומה, גם את המשיכה הכמעט בלתי נתפשת של החסידים למפגש האישי עם הרבי שנקרא "יחידות" שאפשר לראותה, לפחות במידה מסוימת, כהיזקקות למילוי הצורך הפנימי של כולנו במה שקוהוט מכנה "זולתעצמי"; אותה דמות הורית רבת-כוח שתאשר במבטה האוהב את עצמיותנו.

יתר על כן, אהבה זו נעשית לתשתית החברה החסידית כולה. הסיפורת החסידית מלאה הדרכות של אדמו"רים, המכוונים את חסידיהם להשתלמות במידה הטובה של אהבת ישראל. בסיפור אחד מני רבים מסופר על חסיד המשוחח עם רבו על חברו שעסקיו הידרדרו, ומצדיק את הדין על חברו במילים: "צדיק הוא ה' וישר משפטיו, ואם השם יתברך עשה כל מסתמא כך צריך להיות, אבל רחמנות גדולה עליו…". לאחר זמן נפגעים עסקיו של אותו חסיד עצמו, והוא בא בבכיות רבות אל הרבי, המגיב בהזכרתה של אותה "הצדקת הדין": "כנראה אצלך ה'הוא' וה'אני' הם שני דברים שונים…", ומצווה עליו לעסוק בעזרה לחברו לפני שישקם את עסקיו-שלו (גוטליב, פניני הכתר, מבחר סיפורים חב"דיים, הועד להנצחת דברי ימי החסידות, תשמ"ז עמ' 124). חשוב לציין, שגם כאן טרחה החסידות להעניק לאידיאל של יחסי הקירבה, שהחברה החסידית שואפת אליו, תשתית מטאפיזית רבת עומק. בעקבות הקבלה, משווה החסידות את החברה לגוף האנושי: "כמו על דרך משל בגוף אחד, הגם שהוא בהתחלקות ציור איברים ראש ורגליים וציפורניים, מכל מקום כל אחד כלול מזולתו… ולכן נצטווינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי הוא כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האיברים, והרי אם כן יש בו זולתו כמו כן, ויאהב זולתו כמוהו, וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל… והתכללות זאת היא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו גם כן, כשאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך, כי עצמו ובשרו הוא, מה שאין כן כששונא לאחד מישראל בלבו הרי הוא מפריד מנפשו אותו חלק של זולתו הכלול בו ודוחהו מעליו בשנאה זו ששונא ומסלק רצונו ממנו וממילא שיש פגם בנפשו שנחסר בו החלק הנ"ל ונעשה בעל מום" (צמח צדק, "דרך מצוותיך", עמ' 56). הווי אומר, אם הקהילה משולה לגוף, הרי דחייה של אחד מחבריה משולה לנכות, והשונא את חברו משול לבעל מום.

אהבת ישראל כ"מבצע" שנוי במחלוקת

"אהבת ישראל" היא ללא ספק אחד האפיונים המרכזיים של תנועת חב"ד דהיום. דימוי כזה אינו נרכש בקלות; נהפוך הוא. החסידים שקדו על כינונו שנים רבות, הרבה לפני שדָבַק בהם דימוי נוסף, פוליטי ושנוי יותר במחלוקת, של תנועה הניצבת בקצה הימין הישראלי. לפני התקבעותה הסופית בתודעה הציבורית כתנועה משיחית, שעיקר המסר שלה מיוצג בדמותו של הרבי זצ"ל שליט"א, היתה חב"ד מזוהה עם הסופגניות שחולקו במחנות צה"ל ועם האנשים הנחמדים שביקשו מאיתנו להניח תפילין בתחנה המרכזית. הרבי ששלח את חסידיו לכל המבצעים האלה, הדגיש כי השורש לכולם הוא "אהבת ישראל". אצטט כאן מתוך ספר חב"די פופולרי, שנכתב בדור הנוכחי: "מבין עשרת המבצעים שעליהן הכריז הרבי ישנו מבצע אשר מצד אחד הוא הפשוט והקל מכולם ואילו מהצד השני הוא הבעייתי בהם, הכוונה היא למבצע העומד בראש העשרה, מבצע אהבת ישראל. הוא קל ופשוט מפני שהכל מקבלים אותו בחביבות ואין מי שמהין להתייצב כנגדו… כמדומה שגם הרבי הדגיש כמה פעמים שמתוך אהבת ישראל מתחייבים כל השאר…" (הרב מנחם ברוד, מה ידוע לך על חב"ד, כפר חב"ד, ספריית אשל, עמ' 121). מן הראיונות שערכתי עם חב"דניקים במסגרת עבודת המוסמך שלי בפסיכולוגיה, שהוקדשה לתורת האישיות החב"דית, למדתי שעמדות העומק של החסידות הן אכן היסוד המוצהר לפעילותם. אחד החב"דניקים הסביר לי: "במפעל שבו אני עובד הרוב לא דתיים, ויש אנשים שנראים ממש גסים ואני מגלה בהם ממש פנינים". שאלתי: "ואת הכוח לגלות את הפנינים האלה אתה מייחס לחב"ד?". על כך הוא השיב: "אנחנו לומדים שכל יהודי יש לו נפש אלוקית, שזה כאילו חלק מהאלוקים עצמו… הרי אי-אפשר לדבר על חלקים באלוקים. זה כמו המשל על זה שיש שמש אחת שמשתקפת בהמון חלונות, בכל חלון בצורה אחרת. כל יהודי יש לו השתקפות משלו. הרי כתוב: 'השוכן איתם בתוך טומאותם', וכתוב גם: 'ושכנתי בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד. אצל חרדים, במודע או שלא במודע, הרבה פעמים רואים יהודי אחר, לא דתי, כמין סכנה. בחב"ד יש השקפה יותר נעלה".

האהבה ניצבת במרכזה של תורת החסידות. עצם השם "חסידות" נגזר מ"חסד", שהוא ספירה קבלית המסמלת את אהבת הבורא לעולם שיצר. מיסודה נועדה תורת החסידות לאזן את עולם ה"דין" ההלכתי על-ידי היפוך מושגי מקיף, שהעמיד במרכז היהדות את אהבת הבורא ואת הקשר הישיר והבלתי אמצעי בין היהודי לבין האלוהים

רעיונות דומים שמעתי שוב ושוב בעת שיחותי עם חסידי חב"ד, אבל מתברר שהדברים אינם פשוטים כל-כך. אינני משוכנע כלל וכלל, שאמנם הכל מקבלים בחביבות את אהבת ישראל הכנה של החב"דניקים. אדרבה, פעמים רבות נתקלתי בביטויי דחייה כלפי החביבות השופעת, מצד אנשים בעלי תפישות עולם שונות. היו שקראו לה "דביקה" והיו שראו בה "מיסיונריוּת". אריה כספי, למשל, לגלג על חסידי חב"ד במוסף "הארץ": "היכולת שלהם לספוג עלבונות למען המטרה הקדושה היא אינסופית. ראיתי חסידים שניסו לשכנע בעל מעדנייה שמתמחה בשינקן להדליק נרות חנוכה בחנות. שליח חב"ד השכונתי שלי כבר שבע ממני הרבה מרורים, אבל בערב פסח האחרון הוא הגיע שוב עם מצה שמורה, אולי בכל זאת" ("הארץ", 17.6.1994). בוטה ממנו היה יחזקאל כהן, יושב-ראש תנועת 'נאמני תורה ועבודה': "במדינת ישראל מציגה חב"ד פנים שוחקות: נרות חנוכה, יין, ריקודים וכדומה. אולם פניה השוחקים מותנים בקבלת עמדותיה ובמילוי תביעותיה. כאשר תביעותיה נדחות, פניה נעשים זועפים: בג"צים, הפגנות והצהרות בוטות, לפעמים אף מאיימות" ("כל העיר", 29.9.1993). ואף תגובות בוטות מאלה קראתי ושמעתי. מדוע נדחית האהבה, המוצעת בתקיפות כה רבה?

תשובה אפשרית אחת היא שסיבת הדחייה היא פוליטית: משעה ש"נחשפה" הנטייה הימנית שלהם, שוב לא יכלו אנשי חב"ד להופיע בציבור כנציגי הקונצנזוס המוחלט של האהבה הבלתי מותנית. קשה לרקוד עם מי שנתפש כיריב פוליטי מר. לי נדמה שזוהי תשובה חלקית בלבד. את הדברים שצוטטו מן העיתונות כתבו אנשים הניצבים משני צדי המתרס הפוליטי, אבל טענתם אינה פוליטית. לתפישתם, מדובר באהבה מזויפת. הם אינם אוהבים אותי, טוען כל אחד משני הכותבים. הם אוהבים את מטרתם הקדושה ורואים בי, למורת רוחי, חלק מאותה מטרה. הם אפילו אינם רואים אותי ממש ואינם מייחסים לי שום חשיבות; שהרי אלמלא כן, היו לכל הפחות נעלבים מן היחס הקר שלי כלפיהם. הם אינם רואים את השינקן הנמכר בחנות, טוען כספי, או לפחות מסרבים לראות בו ביטוי לזהות שבעל החנות בחר בה מכוח חירותו האנושית. מבחינתם, יהודי אינו יכול לאמץ לו שום זהות שאינה משתלבת בתפישת העולם המקובלת עליהם. אם זו אהבה, אינני רוצה בה.

אם טענתי, שעוצמת האהבה החסידית גלומה בנגיעתה במקום הנפשי העמוק מכולם – אהבת האם שממנה צומחת תחושת העצמיות שלנו – הרי נוכחנו לדעת שאהבת האם עצמה עלולה להיות מסוכנת להתהוותה של אותה תחושת עצמיות, אם האם מסרבת לראות את הילד כמות שהוא, אם היא מבטלת את צורך להקשיב לו בתשומת-לב ולהגיב בכנות על מה שהוא חש כביטויים האותנטיים של עצמיותו. הנכונות להיות מופתע היא שם המשחק כאן; ללמוד מן האחר גם כשאני ניצב מול צדדים בזהותו שמקוממים אותי. כאמור, מבטה של האם מכיל שני רבדים: ברובד הראשון הוא מתייחס למהותו הפנימית של התינוק ומתענג על הפלא הקסום שלפניו; ברובד השני נגלית לו המציאות של התינוק כדמות ממשית, שאת ביטויי זהותה המתהווים יש לקבל בשמחה. אלו הם שרבוטיו בגיל הגן, החברים שהוא בוחר לו בגיל בית-הספר, מרדנותו בגיל ההתבגרות והכרעותיו הערכיות בגיל הבגרות. אין מדובר בהסכמה אוטומטית אלא בדיאלוג, שאף אחד משני הצדדים המשתתפים בו אינו מנסה "לדלג" על חברו ולהתיימר להבינו טוב ממנו-עצמו. נהפוך הוא, לפעמים ויכוח זועף עדיף בעיני המתבגר על הסכמה שוות-נפש למעשיו. חשוב לראות בהנהגותיו של הילד – גם באלה מהן שאני דוחה אותן מכל וכל – ביטויים לעצמיותו, שאני מבקש לעזור לו לפתח אותה.
האהבה החסידית מפליאה להתייחס למרכיב הראשון של הפרדוקס, אבל נותנת מענה הרבה פחות מוצלח למרכיבו השני. למרות ביטויי הכרה מפליגים בייחודיותו המלאה של כל פרט אנושי, דוגמת אלה המופיעים בדברי החסיד שציטטתי בעבודתי, נוטים החסידים לראות באלה השונים מהם אחים יקרים ואהובים, אך לאו דווקא בני-שיח בעלי דעה עצמית, שאפשר גם ללמוד מהם ולהתעמת עימם תוך כדי ניהול דיון פורה. זהו בעיניי סוד כוחה וסוד חולשתה של הגישה החסידית.

הרב קוק ופרדוקס האהבה
אהבת ישראל היתה מרכיב יסוד במשנתו של הרב קוק. קשה לתמצת במילים מעטות את מרכזיותה של תורת האהבה במשנתו של הרב, ואת העניין העצום שגילה ברגש זה. "אהבת ישראל", כתב, "והעבודה של הסנגוריה על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה רגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחוכמה עמוקה ורחבה, רבת ענפים" (אורות, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קמח). מסתבר שלתפישת הרב קוק, מדובר במקצוע עיוני הטעון לימוד מעמיק. בצורה מפורשת יותר מן החסידות – ובניגוד משווע לתדמיתו הציבורית – מדגיש הרב, כי אין מדובר רק באהבה לבני המשפחה המצומצמת של עם ישראל, גם אם בראש ובראשונה היא אכן מכוונת אליהם: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא ניטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (שם). אם אהבת ישראל מלוּוה בשנאה לעם אחר כלשהו, אות הוא לזוהמה נשמתית, לא פחות! לאהבה הנכונה, טוען הרב, יש תפקיד כביר במהלך הגאולה הלאומית וכלל-אנושית, והוא מסכם במילים שהיו לקלאסיקה בקרב תלמידיו: "אם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עימנו ייבנה, על-ידי אהבת חינם" (מוסר הקודש, מוסד הרב קוק,תשכ"ג, עמ' שכד).

מעבר ליופיים של הדברים, אין ספק שמשנתו של הרב מכילה יסודות דיאלוגיים רבי משקל. כך, למשל, מדגיש הרב קוק שאין לבוא אל שום אדם כשאנו מצוידים בתוכנית מוכנה מראש, הקובעת מה הוא אמור להיות. אין לנו מושג מה הוא אמור להיות: "את האופי העצמי אי-אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו וקל וחומר של זולתו… אנחנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוון על-פי המעשים הגלויים, שגם הם נסתרים ברובם ממנו, ובייחוד סיבותיהם המסובכות, ועל-פי תעודות כאלה מדברים אנו על אופי מיוחד ונשמה מובדלה. מוכרחים אנו להחליט שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה" (מוסר הקודש, עמ' קיט). מסתבר שאם אי-אפשר לדעת מראש מהי עצמיותו של אדם, אין ברירה אלא להקשיב לו. ואכן, חיבורי הרב ניכרים בהם מאמצים מרובים להגיע לחקרן של תפישות עולם, ששורשיהן נעוצים במקומות שונים מאוד מעולמו וממושגיו, כמו הסוציאליזם והאנרכיזם (שמונה קבצים, המכון להוצאת כתבי הרא"יה, תשס"ד[קובץ א' פיסקה ט'). והנה, מתברר שגם התגובות על תורתו דומות לא פעם לאלו שמעוררת חסידות חב"ד: האהבה הכנה נתקלת בחשדנות ובדחייה. אולי גם כאן אחת הסיבות לדחייה היא המחלוקת הפוליטית העזה, אבל שוב, אין בה הסבר ממצה.

בחוברת שפרסם הרב יהושע צוקרמן, מחשובי תלמידיו של הרב קוק בימינו, מתייחס המחבר לתמורות שעברו האידיאלים הדומיננטיים בפרק הזמן שמתקופת החלוצים ועד ימינו. מסקנתו המפתיעה היא שאין חשיבות של ממש לאידיאלים המודעים, כל עוד המאמין בהם משתתף בפועל במהלך הכללי של גאולת ישראל. "אין מקום – לא היום ולא לפני מאה שנה – לסלף, לצמצם ולזהות את גאולת ישראל השבים ציונה עם איזה מהלך אנושי הנושא עיניו אל אידיאלים של חלוצים מהפכניים. ההפך הוא הצודק. אותה קריאה אלוקית הפועמת בלבות בני ישראל בכל העולם לאחר שנות אלפיים של דומייה, היא תביעה נוראה לצדק ולמשפט להצלת העשוקים מידי עושקיהם הגויים והיא גם מלווה בשאיפות לשוויון מעמדות וחילוץ משטרי רודנות וחתירה לדרור. אין זו אלא תופעת לוואי. השורש איתן בנפול השלכת. ואם היום מתכסה העץ בנוף חדש למימוש עצמו, ותוכניות הפרטה למצוינות בחינוך, לרייטינג בתקשורת – באופן כללי לצורת חיים פחות רוחניים וערכיים, אין בזה התמוטטות כל הקומה… אין בכוחם של הסגנונות להאפיל על התוכן…" (יהושע צוקרמן, אהבת ישראל מהי, אל-עמי – תנועה ציונית להעמקת אחדות העם, ערכיו ואמונתו, עמ' 16).

ואולם, אם האידיאלים המודעים אינם אלא "סגנונות", והעיקר הוא ה"תוכן" – בייחוד אם תוכן זה ידוע לרב ונסתר מבעלי האידיאלים עצמם – האם לא מתבטל הצורך בהקשבה ובהפניית תשומת-לב לזולת? האם אין אנו נופלים שוב לפח של "האם היודעת-כל", שלעתים אין מנוס מדחיית אהבתה? דיאלוג, מסתבר, הוא עניין קשה. קשה להגיע אל המציאות מתוך נכונות להקשבה לדברים שאינני מכיר, מתוך נכונות להיות מופתע, ואפילו לעבור תהליך מורכב של התקוממות פנימית והתמודדות עם דברים הסותרים חלקים מעולמי. אבל האם יש דרך אחרת לגדול? האם יש דרך אחרת להיות בקשר ממשי עם אדם כלשהו

אני מסיים את המאמר בתחושה לא קלה. כתבתי על התורה החסידית ועל תורת הרב קוק, שני זרמים שאני חש אליהם קירבה עצומה, וראיתי כיצד התפישות העמוקות האלה מתגלגלות לגירסאות של עצמן המשוללות יכולת לקבל מן הזולת וליצור עימו קשר ממשי, ולפיכך גם יכולת להעניק לו. לסברתי, הדינמיקה הזאת אינה מאפיינת רק את התפישות שסקרתי; היא מצויה גם בעולמו של השמאל הישראלי והבינלאומי, בעולם הליברלי או הסוציאליסטי, וככל הנראה, יש לה פן אוניברסלי. אהבה היא משימה קשה בזכות עצמה; אהבה מתוך דיאלוג שוויוני קשה לאין-ערוך, אבל חיונית לנו על אף הקושי.

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני המלמד באוניברסיטה העברית, בבית-מורשה ובמכללת הרצוג באלון שבות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה