דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ציירות הברביזון החדש מחוץ ליריד צבע טרי, תל אביב, 2012. מימין לשמאל: אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה ואסיה לוקין

סולידריות עם המצוירים

בדומה לקודמיהן, הריאליסטנים משנות החמישים אשר יצאו נגד האמנות המופשטת והתגייסו באמנותם לתיאור בעיותיה של המציאות, גם חברות הברביזון החדש נרתמות להעלות על בד הציור את החיים הממשיים בישראל, על נקודות השבר והחיכוך שבהם. היציאה אל המציאות היא ההצהרה של חברות הקבוצה בדבר ירידתה של האמנות ממגדל השן

"בימים האפלים, האם גם אז יושר עוד שיר? אכן, גם אז יושר עוד שיר. על הימים האפלים". מתוך: ברטולט ברכט, "מוטו" תרגום: משה אבי-שאול

 ייתכן שסוד נכונותן ויכולתן של הציירות להיטמע בסביבה שאותה בחרו לצייר טמון בביוגרפיה האישית של כל אחת מהן. הן נולדו בברית המועצות ועלו לישראל בעלייה של שנות התשעים, כך שהמציאות המתוארת ביצירותיהן אינה זרה להן במהותה: תחושת זרות במקום חדש, עיסוק בעבודת כפיים מזדמנת ולא מתגמלת, החיים המסוגרים בין דוברי רוסית, המגורים הצפופים, ההתמודדות עם גילויים של גזענות ועם דעות קדומות ואף אלימות

קבוצת הברביזון החדש: ריאליזם-חברתי היום

מלבד הציירת רות שלוס, לא היו נשים בשורות הריאליזם-החברתי באמנות ישראל של שנות החמישים, וגם האמנים הגברים שנמנו עם הזרם לא התגבשו לכדי קבוצה מאורגנת. והנה, כשישה עשורים אחרי תור-הזהב שלא היה ממש לריאליזם-החברתי חברו יחד חמש ציירות – כולן ילידות חבר העמים ורובן עלו לישראל בשנות התשעים של המאה הקודמת, כולן ריאליסטניות בעלות שפה ציורית ברורה ועמדה חברתית מגובשת – לכדי גלגול אקטואלי של הזרם ההוא, ומביאות ריאליזם-חברתי ישראלי חדש. זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין ואולגה קונדינה הן קבוצת הברביזון החדש.

אמנות-רון-הפגנה

"להאכיל את ליברמן, זה לא לכיס שלנו": מחיקת הפער בין אמנות לשלטים / אבן גבירול, תל אביב, קיץ 2011

שם הקבוצה נגזר משמה של אסכולת בַּרבּיזוֹן, שהתקיימה בצרפת באמצע המאה ה-19, ואשר חבריה, ובהם הציירים קאמי קורו, תיאודור רוסו וז'אן-פרנסואה מייה, פעלו באזור הכפר ברביזון וציירו את הטבע בחיק הטבע (en plein air, כפי שנהוג לכנות זאת), תוך שהם מפלסים את הדרך לקראת תנועת הריאליזם. גישת ציור הטבע בתוך הטבע, אף שאינה מועדפת כיום על רוב הציירים, זוכה במחוזותינו לעדנה, בעיקר בקרב דור הציירים הפיגורטיבים החדשים ומוריהם (למשל, בוגרי הסדנה לציור ורישום בירושלים של ישראל הירשברג, תלמידי בית הספר "התחנה" של ארם גרשוני בתל אביב, אלי שמיר ותלמידיו). עם זאת, מאמר זה אינו עוסק ביציאת הציירות אל מחוץ לאולפניהן לכשעצמה, אלא בתכליתה של היציאה ובערכה, וכן בנטיית התודעה האמנותית של קבוצת הברביזון החדש, אשר תידון גם בזיקתה לריאליזם-החברתי הישראלי המוקדם. בשנות החמישים של המאה העשרים היה הריאליזם-החברתי הכוח האחר בשדה האמנות בישראל, שהגמוניה בו היתה נתונה בידי חסידי מגמות ההפשטה, בעיקר של קבוצת אופקים חדשים. אמני הריאליזם-החברתי התגייסו כיחידים, ולא כקבוצה מאורגנת, למען ציור ריאליסטי ישיר, בלתי אמצעי ויעיל, שתכליתו חינוך הקהל, העלאת המודעות החברתית ושינוי המציאות. עם ציירי הריאליזם-החברתי העירוני נמנו נפתלי בזם, שמעון צבר, רות שלוס, גרשון קניספל, אברהם אופק, משה גת, דני קרוון ואברהם בראונשטיין, ובמגמה הקיבוצית היו אמנים כמו יוחנן סימון, שמואל כץ, שרגא וייל ואלכס לוי. דרכם של אמני הריאליזם-החברתי להשגת מטרותיהם עברה דרך תיאור פני המציאות המורכבת של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, וכך נמצא ביצירותיהם של הציירים השונים תיאורי מעברות וחיי עוני, כפרים נטושים ופליטים ערבים, מחאות וכרזות חברתיות ופוליטיות, וכן דמויות של פועלים, מובטלים ונדכאים אחרים.

סקירה חלקית של המקומות שחברות הברביזון החדש יצאו לצייר בהם בשלוש וחצי שנות פעילותן תגלה יציאה בלתי תמימה: רהט, המחאה החברתית בשדרות רוטשילד, שכונת עג'מי ביפו, קיבוץ ברעם, מתקן "חולות" והפגנות הפליטים האפריקאים בתל אביב. חמש הציירות לא יצאו מהסטודיות שלהן לשם שלווה בחיק המציאות הכללית של המקום והזמן אלא מקומות מוזנחים, המעורבים מבחינה אתנית, השנויים במחלוקת והנתונים על סדר היום

קבוצת הברביזון החדש קמה בקיץ 2010, ועם הקמתה הכריזו חמש חברותיה על כוונתן: "ממש כמו הציירים מאסכולת ברביזון, יצאנו מחללי הסטודיו שלנו אל תוך הג'ונגל העירוני. בעבודות שלנו אנחנו שבות למציאות, אשר במשך שנים לא קיבלה תשומת לב באמנות העכשווית וקוראת עכשיו לפרשנות חדשה". לכאורה מדובר בהצהרה פשוטה, אך כפי שציינתי קודם, לא ביציאה לשם יציאה עסקינן, כי אם בנטייתה של היציאה הזאת ובתכליתה. זה המקום להיזכר כי גם היציאה של אסכולת ברביזון לא היתה יציאה לעצמה, אלא חלק ממהלך-נגד לציור הרומנטי והניאו-קלאסי בן התקופה, ונשאה אמירה בעלת תוקף חברתי. בדומה לכך, גם סקירה של המקומות שחברות הברביזון החדש יצאו לצייר בהם בשלוש וחצי שנות פעילותן תגלה יציאה בלתי תמימה: רהט (אוגוסט 2010), המחאה החברתית בשדרות רוטשילד (יולי-אוגוסט 2011), "צעדת המיליון" במסגרת "מחאת האוהלים" (ספטמבר 2011), שכונת עג'מי ביפו (נובמבר 2012, אפריל 2013), שכונת נווה שאנן בתל אביב (דצמבר 2012, פברואר-מרס 2013), קיבוץ ברעם (דצמבר 2012, יולי 2013), שכונת ניצנה בבת ים (ינואר 2013), מחנה הפליטים דהיישה ובית לחם (מרס 2013), העיר התחתית של חיפה (אפריל 2013), בסיס שריון של צה"ל בנגב (אפריל 2013), שוק באר שבע (אפריל 2013), מתקן "חולות" והפגנות הפליטים האפריקאים בתל אביב (ינואר 2014).

זויה צ'רקסקי לו הייתי רוטשילד 2011 גואש על נייר

"יצאנו מחללי הסטודיו שלנו אל תוך הג'ונגל העירוני" / זויה צ'רקסקי: "לו הייתי רוטשילד", 2011

סקירה חלקית אך מייצגת זו מאשרת כי שלא כפי שמשתמע מהצהרתן, חמש הציירות לא יצאו מהסטודיות שלהן לשם שלווה בחיק המציאות הכללית של המקום והזמן (אם כי גם יציאה כזאת קיימת אצלן לעתים), אלא יצאו אל נקודות החיכוך החברתיות והפוליטיות ואל תחומי המצוקה שמספקת המציאות הישראלית, ממש כפי שעשו הריאליסטנים-החברתיים בשנות החמישים. במקומות המוזנחים, המעורבים מבחינה אתנית, השנויים במחלוקת והנתונים על סדר היום, שם תמצאו את הציירות; ופשוטי העם, הפליטים, המהגרים והפועלים שמאכלסים את ציוריהן.

כוח הביוגרפיה האישית

שגרת פעילותן של חברות קבוצת הברביזון החדש ואופני פעילותן הן בגדר הערכים העומדים ביסוד אמנותן. היציאה אל המציאות היא ההצהרה של חברות הקבוצה בדבר ירידתה של האמנות ממגדל השן. אין עוד תפישה של האמנית כיוצרת בעלת ריחוק אינטלקטואלי. של מי שהוגה ברוח ובחומר בתוככי הסטודיו. תחת זאת אחת האדם היא. עמךָ. בשנות החמישים משה גת נכנס למפעל לערגול פלדה בעכו כדי לצייר פועלים, ורות שלוס הלכה אל המעברות. נפתלי בזם ודני קרוון יצאו אל הכפרים הערביים, אברהם אופק רשם פנים אל פנים את פועלי הבניין, גרשון קניספל צייר את באי לשכת העבודה בחיפה, וכן הלאה וכן הלאה. כך עושות כיום חברות הברביזון החדש (בשוק, בבית אריזה בקיבוץ, ברחוב'), ובתוך כך הן מפגינות הזדהות כנה וסולידריות עם המצוירים, ויוצרות אחדות מעשית בין האמנית והאמנות לבין מושאי הציור. ייתכן שסוד נכונותן ויכולתן של הציירות להיטמע בסביבה שאותה בחרו לצייר טמון בביוגרפיה האישית של כל אחת מהן. הן נולדו בברית המועצות ועלו לישראל בעלייה של שנות התשעים, כך שהמציאות המתוארת ביצירותיהן אינה זרה להן במהותה: תחושת זרות במקום חדש, עיסוק בעבודת כפיים מזדמנת ולא מתגמלת, החיים המסוגרים בין דוברי רוסית, המגורים הצפופים, ההתמודדות עם גילויים של גזענות ועם דעות קדומות ואף אלימות – כל אלה היו מנת חלקם של בני העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. כדי לציין את סדרת הציורים של זויה צ'רקסקי שנעשתה שלא במסגרת הקבוצה ומוקדשת לתיאורים חדים כתער של קשיי ההתמודדות של העולים. הדרה זו טרם הוצגה. המכנה המשותף של חמש הציירות אשר חברו לקבוצה הוא בין השאר גם החינוך האמנותי, שרכשו בצעירותן. כולן למדו באקדמיות שונות בברית המועצות ובאירופה ופיתחו שפת ציור ריאליסטית ופיגורטיבית שיש לה קשר למסורות הציור הרוסי, ואשר נשענת על צורות פשוטות, צבעוניות עשירה ויכולת לאפיין את הנמצא לפניהן על פי איכויותיו הראשוניות. במהלך השנים צעדה כל אחת לכיוונה, התרחקה מהבסיס הציורי היציב שקנתה בתחילת דרכה האמנותית, ופיתחה סגנון וקריירה אישית. ואז, בשנת 2010, כאשר פעילות ויצירה בשדה אמנות שמסורתו ותכניו והגישות הדומיננטיות בו הן לא-פיגורטיביות, לא-ריאליסטיות וכאלה שאינן מוקירות את האיכויות הציוריות שבאמתחתן, גמרו אומר חמש הציירות להתגבש לקבוצת הברביזון החדש ולשוב שיבה אמתית אל הציור ואל ההתבוננות במציאות.

בהיותן שם – מציירות, מתעדות, נותנות צורה לאירועים – אי אפשר שלא להשגיח כי הן תומכות ברעיון ונותנות יד למאמץ המחאתי

לאור השילוב הזה, של מקדם תרבותי וניסיון אישי והשקפת עולם חברתית-פוליטית משותפים, היה זה אך טבעי שהמהלך הקבוצתי אשר יש בו מן הביקורת ברובד הפנים-אמנותי, יביא לביקורת גם בתוכן הציור שנושאיו תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ותמיד אנושיים. בדומה לקודמיהן, הריאליסטנים משנות החמישים אשר יצאו נגד האמנות המופשטת – "האמנות המופשטת היא אפיזודה עצובה בתולדות האנושות", אמר בזם למשל (מתוך א.ג, "הצייר וקהלו בישראל" משא, 14/1/54) – והתגייסו באמנותם לתיאור בעיותיה של המציאות, גם חברות הברביזון החדש נרתמות להעלות על בד הציור את החיים הממשיים בישראל, על נקודות השבר והחיכוך שבהם. הביטוי הפועם ובעל הנוכחות הלוחמנית ביותר של תפישת העולם הזאת הוא תיאורי מחאות והפגנות. הבולטת שבמחאות האלה היא כמובן המחאה החברתית של קיץ 2011, שהחלה חודשים אחדים לאחר ייסוד הקבוצה. חברות הברביזון החדש היו שם, במחאת האוהלים ובהפגנות נגד יוקר המחיה ובעד צדק ושוויון חברתי. בציוריהן מהאירועים של זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה ואנה לוקשבסקי מופיעים מפגינים מצוידים במגפוֹנים, סיסמאות שליוו את המחאה ("יקר שם בחוץ", "לו הייתי רוטשילד", "חזירות זה לא כשר", "העם דורש צדק חברתי"), האוהלים שכיסו את שדרות רוטשילד ומאפיינים אחרים של המאורע. דוגמה אחרת לנוכחות של חברות הקבוצה היא מחאת הפליטים האפריקאים: בינואר 2014 הפגינו עשרות אלפי פליטים אפריקאים בכיכר רבין, וצוירו שם בידי נויה צ'רקסקי. גם בצעידתם ממתקן "חולות" לירושלים ציירה הציירת לצדם, ועמדה לצדם. וגם במפגש ההתארגנות שערכו הפליטים בגן לוינסקי היו זויה צ'רקסקי ואסיה לוקין, היו וציירו. בהיותן שם – מציירות, מתעדות, נותנות צורה לאירועים – אי אפשר שלא להשגיח כי הן תומכות ברעיון ונותנות יד למאמץ המחאתי. והן עושות את זה לא רק ביציאה מכוונת אל המקומות והאירועים שכבר הוזכרו, אלא גם בכרזות ובשלטי המחאה שהן מציירות: לדוגמה, זויה צ'רקסקי ונטליה זורבובה ציירו למען אסמא אגבריה זחאלקה ומפלגת הפועלים "דעם" שלטים של תעמולת בחירות הנושאים את הכיתוב "צדק אחד לכולם" בעברית, בערבית וברוסית (זורבובה ציירה גם בוחרים בקלפי באום אל-פחם). צ'רקסקי ציירה גם שלט המוחה על תנאי ההעסקה של העובדים הזמניים, ובו נראית הכתובת "אנחנו לא עבדים" ולצדה מאבטח ופועלת ניקיון המוצגים לפי נוסח "הפועל ואשת הקולחוז", פסלה של ורה מוּחינה שהיה לסמל הריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי, וזורבובה ציירה הזמנה למפגש בחירות של "דעם". שלט-ציור מסוג אחר נמצא למשל אצל אנה לוקשבסקי, שהציגה בתערוכת "מזימות נדל"ניות – IsReal Estate" (גלריית "החדש והרע", חיפה, יולי 2013) ציור המחקה מודעה של משרד תיווך "אביבה נכסים". בציור נראית דמותה של אביבה מצליח, מתווכת פיקטיבית המתוארת באופן דמוני משמשת מטפורה לשוק הנדל"ן בישראל.

אנה לוקשבסקי הצבת ציור כשלט בתערוכת מזימות נדלניות גלריה חדש והרע חיפה 2013

סוכנת נדל"ן פיקטיבית ודמונית כמטפורה לבועת הנדל"ן /  אנה לוקשבסקי: מתוך התערוכה "מזימות נדלניות", 2013

הגישה הביקורתית קיימת גם ביחסן של ציירות הברביזון החדש אל שדה האמנות. כמי שירדו ממגדל השן האמנותי ומבקשות להוריד ממנו גם את האמנות עצמה, נקטו החמש (יחד ולחוד) פעולות נגד מסחוּר האמנות. למשל, החמש ערכו סדנאות ציור פתוחות לקהל: סדנה כזאת הופעלה במדשאת מוזיאון בת ים לאמנות כחלק מתערוכת "קארגו קאלט", שבה השתתפה הקבוצה

הגישה הביקורתית קיימת גם ביחסן של ציירות הברביזון החדש אל שדה האמנות. כמי שירדו ממגדל השן האמנותי ומבקשות להוריד ממנו גם את האמנות עצמה, נקטו החמש (יחד ולחוד) פעולות נגד מסחוּר האמנות. למשל, החמש ערכו סדנאות ציור פתוחות לקהל: סדנה כזאת הופעלה במדשאת מוזיאון בת ים לאמנות כחלק מתערוכת "קארגו קאלט", שבה השתתפה הקבוצה (ינואר 2013). אנה לוקשבסקי ערכה סדנה דומה בחיפה (יוני 2013), ונטליה זורבובה הקימה את "שמצלאל – בית ספר ללא קירות", שבמסגרתו מתקיימים שיעורי ציור ורישום בחוץ (מאז אוגוסט 2013). רוחו של פרויקט זה מבקשת את המרחק מן המקובל בתחום, על כן בחרה לו האמנית את שמו (בצלאל – שמלצלאל על משקל או"ם – שמום). במקרה אחר התמקמו חמש הציירות מחוץ ליריד האמנות "צבע טרי 5", שנערך בקריית החינוך בצפון תל אביב (מאי 2012), והציעו לצייר את דיוקנאותיהם של באי היריד במחיר 50 שקלים לדיוקן. פעולה זו, שנעשתה בסמוך לאחד האירועים השנתיים המסחריים ביותר בזירת האמנות המקומית, נועדה להחצין את עמדתו הביקורתית של הברביזון החדש על כלכלת האמנות והאספנות ועל התפישה הרואה את האמנות כמוצר. אם נרצה, ניתן להקביל פעולה זו לגישתם של הריאליסטנים משנות החמישים, ששאפו להנגיש את האמנות לכיסו של כל פועל, ולכן יצרו בטכניקות של הדפס. שמעון צבר, שאמר כי יש "להפוך את האמנות ממצרך מותרות לסנובים וליחידי סגולה, למצרך להמונים" (משא, 2/7/53) לא היה האמן היחיד שהתבטא ברוח זו. ייתכן אפוא שהברביזון החדש הוא הד בן זמננו לריאליזם-החברתי של שנות החמישים. יצירתה של הקבוצה היא ריאליסטית על שום צורות ההתבוננות והביטוי של חברותיה, ובגין ההקפדה שלהן להירתם למציאות; והיא חברתית על שום נטיית חברותיה לתאר עניינים העומדים על סדר היום החברתי, ולעתים אף להתערב בהם. מבחינת פלח יצירתה של קבוצת הברביזון החדש הנוגע לנושאים החברתיים והפוליטיים (שכן יצירתן של החמש אינה מסתכמת בציורי פועלים, הפגנות ותכנים אקטואליים גרידא) עולה כי הציירות נטלו לידן את החופש לעסוק בצמתים המסובכים של החברה, ולנקוט עמדה שבדרך כלל מנוגדת לזו של הזרם המרכזי או הממסד. התייחסות לגֵן הריאליזם-הסוציאליסטי הסובייטי, שקיים במקדם התרבותי של הציירות (שנולדו כאמור וגדלו בברית המועצות), מעצימה את עמדת הנגד שבגישתן. הריאליזם-הסוציאליסטי היה סגנון רשמי, שאושר בידי סטאלין והמפלגה הקומוניסטית בשנות השלושים, וחייב את האמנים ליצור בסגנון ריאליסטי תוכן סוציאליסטי מגויס, ולהציג את העולם באופן כוזב (לא כפי שהוא במציאות, כי אם לפי רוח קומוניסטית אידיאלית שעתידה היתה לשרור לאחר ההתפתחות המהפכנית). כהתנגדות לגישה אמנותית כפויה זו, שהיא כמעט בבחינת רצח-אב תרבותי, חמש הציירות אינן מתיישרות עם הממסד – לא עם הגישות והסגנונות הרווחים באמנות המקומית, לא עם הנטייה הפוליטית השולטת, ולא עם יחסי הכוחות והסדר החברתי הקיימים. בציור משנת 1973 תיאר האקספרסיוניסט הגרמני יורג אימנדורף צייר שמתפרץ לסטודיו של צייר אחר מהפגנה שנערכת בחוץ ושואל את עמיתו: "מהי עמדת האמנות שלך, קולגה?" קבוצת הברביזון החדש משיבה ביצירתה על השאלה הזאת.

יורג אימנדורף מהי עמדת האמנות שלך קולגה 1973 אקריליק על בד (דיפטיך)

האמן המעורב מבקש לגרור החוצה את הצייר שהסטודיו / יורג אימנדורף: "מהי עמדת האמנות שלך קולגה", 1973

רון ברטוש הוא אוצר וחוקר אמנות ישראלית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה