דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

בתי-כלא 1999. צילום: משה שי

סודות שגיליתי לרב מכר שלי

הרומנים של רם אורן הם עוד משלט בקרב של "האליטות הישנות" לשימור מקומן. בחזות תמימה של ספר אסקפיסטי ומהנה, עוזרים לנו להשתכנע שצריך לשמר את המצב הקיים. כי השינוי יהרוס את הטובים, ובעיקר, כי מי שדורש שינוי הוא שודד ופושע

הספרות הקלה, הפופולרית – את זה יודעים כולם – באה לפרנס את אשליותינו. היא נותנת הפוגות של זוהר לאנשים הלכודים בשגרה. לעקרות-בית עייפות היא מעניקה מטבחים מהודרים ללא רבב. היא שולחת את הקוראים לחופשה באיים אקזוטיים ומציפה חדרי שינה שקטים באנקות תשוקה של יפים ויפות, זמן רב אחרי שהבעל כבר נרדם, העיתון על פניו.

חוקרי תרבות רבים רואים בספרות הפופולרית כלי אידיאולוגי. למרות חזותה המתירנית, היא נחשבת בדרך-כלל לשמרנית ומשמשת כלי העוזר לאליטות לחזק את אחיזתן בהגמוניה התרבותית שלהן. הדימויים, התרבות והאידיאלים של בני המעמד הקובע מועברים לבני השכבות הנמוכות באמצעות ספרות קלה לעיכול, מהנה ומותחת. ברומן הרומנטי חוזרים ומתאשררים הערכים של חשיבות המשפחה, והאשה היפה והטובה זוכה בו במה שאמור להיות תמצית עולמה: אהבתו של הגבר הנכון. בספרי מתח אנו מתמסרים לשורה של פשעים מצמררים רק כדי להירגע בסופו של הסיפור, ולדעת שהסדר החברתי חזר על כנו וידו של הצדק הבורגני שוב על העליונה.

עצם ההנאה מספרות קלה מהסוג הזה נובעת מהקשר הסמוי בינה לבין העולם הרגשי והערכי של הקוראים. הספרות הפופולרית חושפת כביכול את התת-מודע הקולקטיבי שלנו, אבל במקום לטפל בו, היא מספקת לנו רק את הצרכים הילדותיים ביותר: הזדהות, אשליה ונחמת-שווא. אין זה פלא אפוא כי ברכט כתב, כפראפרזה על האימרה המרקסיסטית: "תעשיית התרבות הפופולרית היא ענף של תעשיית הסמים הקפיטליסטית".

גם ארנסט בלוך, חוקר תרבות וספרות המקורב ל"אסכולת פרנקפורט", מסכים שכוח המשיכה של הספרות הפופולרית נובע מכך שטמון בה חלום המשותף לכל בני-האדם. אבל הוא מציע לנו לחשוף את החלום וללומדו, וכך ללמוד על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים.

הפחדים שרב המכר מסגיר

מה, אם כן, מספרת לנו הספרות הפופולרית על עצמנו? מה היא מספרת על החברה שבה ספרים אלה צועדים קוממיות ברשימת רבי-המכר, שבוע אחרי שבוע? אילו חלומות נרקמים כאן, בהסכמה שבשתיקה בין הסופר לבין קוראיו? אילו פחדים מסגיר הטקסט הזה, אילו תשוקות, אילו חרדות? מהו הגיהנום ואיפה גן-העדן בטריטוריה שמשרטטת עבורנו הספרות הקלה בישראל?

עלעול קצר ברבי-המכר של רם אורן מספק תשובה חד-משמעית לפחות לשאלה האחרונה. גן-העדן ברומנים האלה, המתהדרים בכריכה נוצצת, נמצא בחשבון הבנק.

ספרו הראשון של רם אורן, "פיתוי", הוא גם הפרוגרמטי ביותר מבחינה זו. בספר זה מחזר עמי השרמנטי אחרי דפנה, אשה נשואה וחביבה. בעוד היא מתאהבת בחזות הרומנטית שהוא מציג, הוא מפתה אותה להעניק לו את כל כספי הירושה שזכתה בה, ונעלם. לבה של הגיבורה נשבר, חייה מאיימים להיהרס, אך האיש הרע בא על עונשו. מירב, חברתה של הגיבורה, מתחפשת לאשת עסקים זוהרת ויוצרת חזות של עושר מסנוור המושכת את המנוול רודף הבצע. עכשיו, בתורה, היא מפתה אותו להשקיע את רכושו במניות מדומות, מחזירה את הכסף לדפנה ובורחת עם כל הרווח לחוץ-לארץ: המקום שבו חיים טוב באמת.

על פניו, "פיתוי" הוא רומן רומנטי המתובל בקצת מתח בלשי. כמו כל רומן רומנטי, גם"פיתוי" מנסה לקדם ערכים בורגניים מקודשים. האשה, שעל אף היותה משוחררת וגם בעלת כסף משלה, לעולם תישאר המשפחה במרכז עולמה. הגיבורה שבוגדת בבעלה זוכה לתענוגות ארוטיים נדירים, אבל נענשת על כך בייסורי גוף ונפש קשים. האם שמזניחה את ילדיה בלהט ההתאהבות הסוחפת, מתייסרת בדאגה לחייהם אחרי שהמאהב הנוכל מאיים לחטוף אותם. בקיצור, המוסר של המעמד הבינוני זוכה כאן לחיזוק כפול ומכופל, שכן פריצתו הרגעית גוררת אחריה ממש אורגיה של אלימות, ומה שנורא לא פחות, אף מאיימת על התקדמותו המקצועית והכלכלית של הבעל הנבגד! אין ספק, אף אשה לא תעז לבגוד בבעלה אחרי הלקח המצמרר של דפנה.

חלוקה בוטה מדי

כנגד "מריחות המכחול" הרחבות, המכלילות שבהן מתאר רם אורן את דמויותיו הסטריאוטיפיות, הוא מקדיש תשומת-לב דקדקנית לתיאור עושרם, ובכך מסגיר את הערך האמיתי שהספר עוסק בו, ערך הכסף. ואולי יותר מנושא הכסף, זוכה כאן לטיפול נרחב הסגנון: אורח החיים של העשירון העליון.

דפנה ובעלה חיים ברווחה רבה, באים ויוצאים במשרדים מפוארים, ובהם "…כיסא עתיק מלאכת מחשבת, עטור גילופים ומרופד עור… על הקירות ציור שמן של ברגנר ושל ליפשיץ… על השולחן ניצב תעתיק ברונזה ממוספר, אחד מעשרה, של רודן…" (רם אורן, "פיתוי", עמ' 11). הכסף הגדול מגיע כשדפנה יורשת את הונו הניכר של אביה. בנסיבות אלה ברור ש"המסעדה המפוארת, שמערכת הצלחות שלה הוזמנה בלימוז', הסכו"ם בפריס ומפות השולחן במילנו, היתה הצעד הראשון בחזרה אל עצמה" (רם אורן, "פיתוי", עמ' 15).

עוד יותר דקדקני הוא תיאור החזית הנוצצת שבונה מירב כדי לפתות את עמי. קרוב ל-150 עמודים – כשליש מהספר! – מוקדשים לתיאורה של התרמית שמירב יוצרת, ובכל עמוד ועמוד ניכרת ההיקסמות של הכותב מפרטי "החיים הטובים". כל אלה עוברים לפני הקורא בסך, במטרה ברורה להשביע את רעבונו לפרטים ועוד פרטים על סגנון החיים של בני המעמד העליון.

וכמו בספרו הראשון של רם אורן, כך גם בבאים אחריו. מלונות נוצצים, מטוסים פרטיים, וילות ומגדלי מגורים מתוארים באהבה. ממסיבות קוקטייל שבהן "נישאים על טסי כסף… כריכוני אילתית מעושנת… פטריות שמפיניון גדולות… קציצות זעירות של תרד ברוטב בוטנים… (רם אורן, "משחק מכור", עמ' 8), ועד לדיווח נדל"ני משהו על דירתם של הגיבורים: "שתים-עשרה קומות של פאר, נוחות וביטחון… שישה חדרים בקומה השביעית – חדר מגורים ענקי, שני חדרי שינה, שני חדרי עבודה, חדרון לעוזרת… עלתה סכום עתק…" ועל ביתם הקודם, שהיה "חווילה מפוארת, רחבת ידיים… בית מוקף מדשאות וניחוחות פרחים, מגרש טניס צמוד, בריכה בחצר, מוסך פרטי עם מרדצס ספורט שלה וקרייזלר שלו שסחטה מבטי קנאה מעמיתיו… (רם אורן, "משחק מכור", עמ' 15).

וכן הלאה וכן הלאה, בכל רומן אנו פוגשים אותם: יורשות יפות מראה, רופאים מושחתים, קצינים בכירים המרפדים את הפנסיה שלהם בתשלומי שוחד שמנים… כולם מסתובבים בסלונים מעוצבים בהידור, משיקים כוסות שמפניה שקופות ונעלמים ברשרוש של סדיני משי, לילה לפני שימריאו במטוסים פרטיים הרחק-הרחק מאיתנו, אנשים קטנים הנאבקים לגמור את החודש.

למי שיכול להרשות לעצמו

אין זה מקרי שיכולת התיאור שלרם אורן כושלת כשהוא בא לתאר חיי יום-יום פשוטים. חיי עוני נחשבים לפעמים, בספרות אחרת, לציוריים במיוחד. אך כאן אין מקום לפרטים: בית צנוע הוא בית צנוע, מה כבר יש לספר?

אין זה מקרי. רב המכר מכיר את נפש קוראיו. ההתעניינות בכסף ובעשירים קשורה כמובן בפנטזיה לזכות לחיות ברווחה. עד כמה קנתה לעצמה פנטזיה זו אחיזה בחברה הישראלית, ניתן לראות מכמות הכתבות והמאמרים שעיתונים בארץ מקדישים לאורח חייהם של בני המעמד הגבוה. בין אם בתירוץ של רכילות, או של תחקיר כלכלי, או של הטפה צדקנית על "הפער", הכתבות מתפרסמות ונקראות על-ידי קהל נלהב. ולא רק כתבות: במוספי השבת של עיתון יומי התפרסמה שבוע אחרי שבוע סדרת תמונות כפולת עמודים שהוקדשה למטבחי יוקרה, כשהכיתוב החסכני שליווה את הסדרה מלחשש את הסוד האלגנטי: "…למי שמבין… למי שיכול להרשות לעצמו…" כך נוצרה גם הפרסומת שכבר גונתה מעל כל במה, על זקן אשמאי לבוש חלוק משי אדום המרקיד צעירה סקסית על ברכיו. פרסומות, כמו רבי-מכר, אינן תמימות. הן יודעות מה הן מוכרות, למי וכיצד. הגעגוע לעושר קיבל כאן ביטוי כה בוטה, עד שאפילו המראה נסדקה מבושה…

בהקדישו מקום כה רחב למוטיב העושר והחיים הטובים נגע רם אורן בחלום ישראלי חשוב ונגיעה זו, בלי קשר לעיצוב הדמויות וארגון העלילה, פועלת על הקורא ביעילות, כי גם הוא רוצה. כי רבים שותפים לתחושתו של בני מ"הבורגנים", שעליו להרוויח את המיליון הראשון לפני גיל ארבעים. כי הכסף נותן ביטחון, רווחה ואיזו אשליה של שלווה ובעיקר, כי הכסף מבטיח לנו שלא נצא פראיירים.

אבל חלום העשירות הישראלי, אליבא דאורן, אינו כל-כך תמים. העשירים של רם אורן באים בשתי "מידות": טובים ורעים. העשירים הטובים עוזרים לעניים הנקרים בדרכם. דפנה האמידה נותנת כסף לחברתה, כשזו נתקעת בלי עבודה ובלי מכונית. נירה, אשת השופט הזוהרת, מגינה בגופה על עוזרת-הבית המסכנה שלה מפני בעל אלים, ומורישה לה מיליונים. מיכל, הפסיכולוגית האמידה, מעמידה על הרגליים את הפסל שהגיע עד פת לחם. העשירים הרעים, לעומת זאת, חומסים מכל הבא ליד. הם מושחתים, אלימים, ובדרך-כלל מתנהגים כמפלצות לכל דבר. במבט ראשון נראה אולי שההבדל בין הטובים לרעים הוא מיגדרי, אבל לא, ההבדל האמיתי טמון במקורו של הכסף. אצל רם אורן, העשירים הטובים הם תמיד יורשים. הם דור שני לעושר, ואת כספם קיבלו "בדרך הטבע": מהוריהם. חיי הרווחה באים להם בטבעיות, והם יודעים לנוע בחן במעגלים הנכונים, ואף להרבות את ממונם בלי מאמצים מיוחדים. העשירים הרעים, לעומת זאת, הם המתעשרים החדשים. הם באו מבתים עניים ומנסים לבנות את עושרם במו ידיהם.

רשעותם של המתעשרים החדשים מתבטאת בעיקר בכך שהם מתכוונים לשדוד את היורשים, או לנצל אותם. עושרו של עמי ברב המכר "פיתוי"בא לו מהרשת שהוא פורש לרגלי יורשות צעירות; השופט המושחת מתנכר להוריו הזעיר-בורגנים וחי על חשבון אשתו, אף כי מזמן הפסיק לאהוב אותה. המנתחנולד בבית עניים ונלחם כל הדרך לצמרת, רעב ללחם בזמן הלימודים ועבד קשה בחופשות. עכשיו הוא מנסה, בעלילה מופרכת מאין כמותה, לגנוב לב שמיכל, יורשת עשירה, קנתה בכספה. אם יצליח, ישתיל אותו בגופו של חולה עשיר תמורת מיליונים.

גם העלילה מקדמת את המסר הסמוי הטמון בספריו של רם אורן. לפי חוקי הז'אנר, הסוף – כמה מפתיע – הוא טוב, וגם מוסרי בתוספת. הרעים אינם מצליחים לרושש את העשירים. להפך, הם באים על עונשם: נהרגים או מובלים לבית-הסוהר, ואילו הטובים, הלוא הם עשירי הדור השני, מקבלים בחזרה את כספי ירושתם. עכשיו, כשהאיום הוסר, כשהמתעשר החצוף, החמסני, סולק, הם יכולים להמשיך בנחת בחייהם הנוחים. ואז אנו רואים עד כמה אציליים הם, בני העשירים שלנו: יחד איתם ייהנו מגשם הנדבות של השפע גם כמה עלובי חיים שחיו בצניעות ולא העזו לחלום על שיפור במצבם. להם מגיעה נדבה.

בעולמו של רם אורן אסור להושיט יד משתוקקת. מי שלא נולד עשיר ובכל זאת ניסה להצטרף לחגיגה בלי שהוזמן, אין לו סיכוי. מי שמושיט יד כזאת מעוצב כרשע וסופו, כמו סופו של כל רשע, הוא רע ומר, כידוע. הרגש השולט בעולם שאורן מצייר הוא פחד. פחדו של השבע מן הרעב, של מי שיש לו – כסף, רכוש, מעמד או קשרים – ממי שאין לו מאומה. רבי-המכר משתפים, בעצם, פעולה עם נסיונם של הוותיקים בחברה הישראלית לסגור את הדלת בפני האחרים.

לא רק פחד יש כאן, אלא גם תחושת מחנק. לפי רם אורן, החמצן בחברה שלנו מחולק במשורה, ואין כאן די אוויר לכולם. התעשרותם של "החדשים" בנויה על טפילות או על גניבה פשוטה. אי-אפשר לצבור ממון מבניית משהו חדש, מפריצת דרך, מעבודה פורייה היוצרת עולמות חדשים. האם זה רק מקרה שגם ב"הבורגנים" – סדרת טלוויזיה לא "פופולרית" ולא "קלה", שחתרה "להגיד לנו את האמת בפרצוף" – מנסים הגיבורים לעשות כסף מרעיונות יצירתיים בתחום הפורנוגרפיה ומשוד של קשישה ניצולת שואה? האם יש קשר בין התמונה הכל-כך קודרת, כל-כך קפואה, לבין חברתנו הקפיטליסטית, הסוגדת לדת ההפרטה ולצמיחה כלכלית?

כבר אמרנו שספרות פופולרית היא חור הצצה לתוך נפשה של החברה. הרומנים של רם אורן הפכו לרבי-מכר לא רק בגלל הפרסום היעיל, לא רק בגלל הגיבורים הנחשקים – מר כסף ואהובתו הנוצצת, רמת חיים – ובוודאי לא בגלל העלילה המותחת, אלא מפני שהם ממוקמים בקו החזית של המאבק החברתי המתחולל כאן מאז שנות השמונים. רומנים אלו הם עוד משלט בקרב של "האליטות הישנות" לשימור מקומן. בחזות תמימה של ספר אסקפיסטי ומהנה, עוזרים לנו להשתכנע שצריך לשמר את המצב הקיים ולא לשנותו חלילה, כי השינוי יגרור אסון, כי השינוי יהרוס את הטובים, ובעיקר, כי מי שדורש שינוי הוא שודד ופושע.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

עוד בנושא האליטות ניתן לקרוא בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת"

חוה ליאון כותבת תוכניות לימודים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה