דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

סבסטיה הבאה צריכה להיות סבסטיה חברתית

"המאבק על גבולותיה של מדינת ישראל לא תם. גם מצוות יישוב ארץ-ישראל לא חדלה לעמוד במרכז העולם הדתי. ועם זאת, קשה להתכחש לתפנית ההיסטורית שהתחוללה בתחום זה. הריק האידיאולוגי, החינוכי ובעיקר המעשי התמלא מהר בתוכן חדש. המשולש הנצחי של עם ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל נשאר כשהיה, רק קודקודיו התהפכו". חילי טרופר משרטט את דמותה של מדינת ישראל העתידית, שבה הציונות הדתית משקיעה את כל כוחותיה בנושאים של צדק חברתי                                                                  איור: אנגלמאיר

זה שנים רבות, יש שיאמרו מאז קום המדינה, נדחק נושא הצדק החברתי לשולי השיח הישראלי ולשולי העשייה החברתית והפוליטית. בתואנה של עיסוק בסוגיות ביטחון דחופות ובטענה החבוטה, כי "כשאנשים נהרגים וכשמוותרים על שטחים אי-אפשר לדבר על זכויות חברתיות", נזנחים מאות אלפי הנפגעים בשל העדרו של הצדק, ושאלות המוסר והערכים של החברה, ואף עתיד זהותה היהודית של המדינה, נשארות מוצנעות בקרן-זווית.

הציבור הדתי הוא שותף מלא ו"שווה זכויות" בדחיקתו של הנושא מסדר-יומה של מדינת ישראל. כשותף מלא ופעיל בהכרעותיה של ההנהגה הישראלית במשך כיובל שנים, הציבור הזה, אף שבניו יצאו לישיבות ביישובי הפריפריה והקימו פרויקטים חינוכיים באזורי מצוקה, כמעט לא טרח לעסוק בעניין. גם כאשר הרחיב את תחומי עיסוקו מעבר לשאלת ההתיישבות, היה זה בדרך-כלל לשם תהייה על שאלת זהותה היהודית של המדינה במובנה הצר והחד-ממדי: דיונים בדבר הצגת החמץ בפרהסיה בפסח, נסיונות להחזרה בתשובה, מינוי דיינים ורבנים, הרכבן של המועצות הדתיות, וכדומה. כנראה לדידו של ציבור זה, שאלות של צדק חברתי, זכויות-האדם ובעיות חברתיות אינן חלק מהמאבק על זהותה היהודית של המדינה.

מדבר ושממון

לאחרונה ניתן למצוא ניצנים ראשונים של עיסוק בנושא בקרב מנהיגים דתיים, ועד לא מזמן שר הרווחה היה נציגה של המפד"ל. עם זאת, מדובר בסנוניות ראשונות בלבד, שכלל לא בטוח שהן מבשרות את בוא האביב. הדגל החברתי של הציונות הדתית נשאר מקופל למחצה, לשליש ולרביע, וטרם נמצא מי שינער מעליו את האבק ויניף אותו בגאון. לא מן השפה ולחוץ, לא רק ערב מערכת בחירות או כנושא משני, אלא כדגל נישא, כעיקר ולא כטפל, במרכז ולא בשוליים, כדבר שהוא בנפשנו.

המצב הקיים מגלה בפנינו, לצד מרחבן הגדול של הבעיות החברתיות, מדבר ושיממון. מחד גיסא, אלו שנושא זה קרוב ללבם והוא חלק אינטגרלי מזהותם היהודית והאנושית, עלולים לשקוע בייאוש. מאידך גיסא, ניתן לזהות בו פוטנציאל עצום, מהסוג שהיה למפעל ההתיישבות לאחר הניצחון במלחמת ששת-הימים. בפני הציבור הציוני-דתי נפתח חלון הזדמנויות יוצא דופן: להשפיע על סדר-יומה של החברה הישראלית, להשמיע קול ערכי-מוסרי-יהודי בתוך הרִיק הערכי שהחברה הישראלית מצויה בו.

קשה לדמיין מה יקרה לבניה ולבנותיה של הציונות הדתית ולמדינת ישראל כולה, אם לא יבחרו לשאת את הדגל החברתי. קצת פחות קשה לדמיין מה עשוי לקרות, אם הציונות הדתית תאמר כן לאתגר הזה. פחות קשה, מפני שהציבור הדתי כבר הוכיח לא פעם את יכולותיו לעצב מציאות ולחולל שינויים בסדר-יומה של החברה ובפניה. אם תבחר הציונות הדתית להפנות את משאביה העצומים לעיסוק מעמיק ונרחב בסוגיות של זכויות העובדים, של הפערים החברתיים, של היחס לבעלי המוגבלויות, של האינטגרציה במערכת החינוך, של העוני והסחר בנשים, ייתכן שתקום כאן מדינה שאינה רק מקלט ליהודים אלא גם מדינה יהודית במובן הרחב של המילה.

דומה שאם יתגשם החזון, נגלה שהמאבק על זהותה היהודית של המדינה בעצם הסתיים ב"נצחונה" של הציונות הדתית, שמקורו הוא מקור בלתי צפוי. בעודה עושה כברת דרך מרשימה מהגשמת תפישתו של הרצל להגשמת תפישתו של אחד-העם, תתנהל המדינה לצלילי חלילו של מוסר הנביאים. החלום של העם היהודי בן אלפי השנים יהיה למציאות. היעד שהציונות חתרה אליו כל העת יקרום עור וגידים מול עינינו, ואנו נשפשף עיניים בתימהון. וכל זאת לא מכוחה של ההחזרה בתשובה "נוסח הרב קוק" או בשל חקיקה דתית מואצת, אלא בשל הבחירה לשאת את הדגל החברתי.

פנייה לאופקים חדשים

על אף היומרה הכרוכה בכך, הבה נדמיין לעצמנו התכנסות עתידנית של מנהיגים דתיים, עמוק בתוך המאה ה-21. אחד מהם יתלונן מרה על כל אותן "שנים אבודות" רבות, שהוחמצו בעטיים של נסיונות עקרים לעצב את אופייה היהודי של המדינה בעזרת "קירוב לבבות" ואיומי סרק פוליטיים. אחר ייזכר בערגה במאבק שלימים יזכה לכינוי "סבסטיה החברתית", מאבק בלתי מתפשר כנגד תנאיהם העלובים של העובדים באמצעות חברות כוח-אדם. רחבת הכותל תתמלא המוני מתפללים שבאו למחות כנגד הגזירות הכלכליות אשר הביאו לעקירת אנשים מבתיהם בשל עושק האזרחים בידי הבנקים, ויצרו פערי מעמדות בלתי נסבלים שהביאו לפילוג העם. מיד אחר-כך יתקבל הדיווח על הרבבות בכיכר רבין, שבאו למחות על הלנת שכרם של עובדי הרשויות המקומיות. שרשרת אנושית תימתח מדימונה ועד משכן הכנסת בתביעה להעניק סל תרופות הולם לחולים, וחיים של כבוד לקשישים.

מנהיגיו העתידניים של הציבור הדתי-לאומי יתרפקו בתוגה על הימים הקשים של מבוכה ואובדן דרך, שבאו בעקבות השינויים הניכרים בגבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת ישראל, אך יתנחמו בגל הגדול של העיסוק בסוגיות החברתיות שבא לאחריהם. גל אשר נולד מתוך ריק ערכי עצום שסבל ממנו לא רק הציבור הציוני-דתי, אלא החברה הישראלית כולה.

אכן, המאבק על גבולותיה של מדינת ישראל לא תם. גם מצוות יישוב ארץ-ישראל לא חדלה לעמוד במרכז העולם הדתי. ועם זאת, קשה להתכחש לתפנית ההיסטורית שהתחוללה בתחום זה. הריק האידיאולוגי, החינוכי ובעיקר המעשי התמלא מהר בתוכן חדש. המשולש הנצחי של עם ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל נשאר כשהיה, רק קודקודיו התהפכו. העוצמות והמשאבים הכבירים של הציבור הדתי-לאומי הופנו לאפיקים חדשים. המחנכים עמלים קשה על העברת המסר לדור הצעיר: השינוי הגיאוגרפי אין פירושו, חס ושלום, נסיגה או סטייה מתהליך הגאולה שראשיתו בשנות השמונים של המאה ה-19.

אכן, הריק הערכי והאידיאולוגי לא היה נחלת הציבור הדתי בלבד. התפישה הכלכלית-חברתית מבית-המדרש הניאו-ליברלי אחזה בכול והצטיירה כתרופת פלא לכלכלה הישראלית המקרטעת. השלכת אימוצה של תפישת עולם זו, שלא רבים ייחסו לה חשיבות, היתה הדרתם של מונחים ערכיים מן השיח. לראשונה מאז קמה המדינה, אולי לראשונה בתולדות העם היהודי, לא היה עוד משקל לשיקולים ערכיים. הכול דיברו במונחים של עלות מול תועלת, של צמיחה הכרחית. השיח הערכי, המוסרי, וגם היהודי, עבר ובטל מן העולם.

מתוך הריק הזה נישא פתאום הדגל החברתי אל-על. לא עוד כמס שפתיים, לא עוד מן השפה ולחוץ אלא כקול אמיתי, צלול וברור. קול שנובע מתוך אמונה יוקדת. קול שאולי רק ציבור מאמין ומאורגן יכול לייצר.

ההנהגה הדתית בחרה במודע ללכת בדרך זו. לאותה בחירה היו משמעויות רבות ומרחיקות לכת, פנימיות וחיצוניות כאחת. ציבור נבוך שעמד על פרשת דרכים קיבל אפשרות להמשיך ולגלות חיוּת, אפיקי השקעה נוספים נפתחו בפניו. לתוך קנקן "כיבוש המדינה", שרבים מקרב ציבור זה השתמשו בו בהקשר של התגייסות ליחידות מיוחדות בצבא או של פנייה לתחום התקשורת או הפוליטיקה, נוצקו תוכן ומשמעות חדשים. הציבור הדתי הבין שישנה כאן הזדמנות להשפיע באופן אמיתי על מערכת הערכים, על סדרי העדיפויות ועל אופייה של מדינת ישראל, וניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו לשם "כיבוש" רחב ועמוק.

לנוער הדתי המחפש אורח-חיים שיש בו משמעות ופשר ניתנה אופציה נוספת על המגורים על גבעות מבודדות, שיש בהם חיבור בלתי אמצעי לאדמה. הוא יכול כעת לנהל אורח-חיים עשיר, הכולל מאבק עיקש ובלתי מתפשר על זכויותיהם של העובדים, על נגישות לנכים ועל אינטגרציה במערכת החינוך.

אך לדגשים החדשים בהתנהלותו של הציבור הציוני-דתי היו משמעויות מרחיקות לכת גם, ובעיקר, ביחס למדינת ישראל כולה. מציבור מתבדל שמצטייר לעתים כקיצוני ומסוכן, הוא היה לחלק אינטגרלי מהציבור הישראלי ולקבוצה שנודעת לה השפעה רבה על המתרחש בחברה. אך יותר מכול, הציבור הציוני-הדתי הצליח לעשות את היהדות נגישה לכולם. כך, למשל, תעודת הכשרות, שבעבר סימלה את הסיאוב והביורוקרטיה של הדת, היתה למצרך ערכי מבוקש. היא אינה מביאה עוד בחשבון רק את אופן השחיטה או ההפרדה בין הבשר לחלב; במערכת השיקולים נכללים גם האיסור על פיטום אווזים מהטעם של צער בעלי-חיים, החובה לשלם שכר הוגן, ובמועד, לעובדים בבתי-הקפה ובאולמות השימחה והחובה להנגשתם לציבור של בעלי המוגבלויות. המקום שאינו עומד בכל דרישות האלה אינו עוד "כשר". הכשרות, כמו היהדות כולה, היתה לעניין הרבה יותר רחב ורלבנטי מבעבר.

נשוב להווה. לא מזמן נתקלתי בחסידי חב"ד, שהזמינו את העוברים ושבים להניח תפילין. מעל לראשיהם התנוסס שלט פרסום גדול של חברת כוח-אדם, אחת מאותן חברות המייצרות שוק עבדים מודרני. בהבזק אחד, בשאון רחוב ירושלמי ביום חול, התבהרו לנגד עיניי ההזדמנות והחמצה.

וכל-כך למה? מפני שלאחרונה – אולי בהשפעת המשבר במפעל ההתיישבות – פונים גורמים מרכזיים בציונות הדתית לתחום ההחזרה בתשובה. באמצעות אימוץ טכניקות, שעד לא מזמן היו זרות ומוזרות לציונות הדתית (כמו הנחת תפילין בחוצות הערים וחלוקת נרות שבת ועלוני הסברה מתקתקים) מבקשת הציונות הדתית להשפיע על החברה הישראלית ועל זהותה של המדינה. הדבר ראוי לתשומת-לב רבה משום שמדובר בתופעה רחבה יחסית, אך לא חיקוי חיוור של חב"ד הוא שדרוש לנו. היעלה על הדעת שכל אותן תופעות נוראות כמו השחיתות, האטימות, הדורסנות והשסעים יופיעו על בימת חיינו בלי שהיהדות תיאבק בהן? האם ניתן להגדיר מדינה, שכל אלה מרכיבי היסוד בהווייתה, כמדינה יהודית?

לפני סיום ברצוני לסייג את דבריי בהכרה המובנת מאליה, שהחברה הישראלית סובלת מחוליים רבים ועמוקים מכדי שנוכל להצביע על תרופת פלא אחת שתרפא הכול. על כן גם עיסוק אינטנסיבי ככל שיהיה בסוגיית הצדק החברתי, אין בכוחו לייצר פתרון כולל לבעיותיה של החברה. ועם זאת, יש בכוחו להתמודד באופן אמיתי עם חלק ניכר מהבעיות. הנפת הדגל החברתי היא האתגר וההזדמנות של הציונות הדתית. בעוד שנים אחדות נדע אם נענתה לאתגר או שמא החמיצה את ההזדמנות, ובתוך כך גם את התקווה הגדולה לשינוי חברתי ולמהפכה יהודית.

חילי טרופר הוא פעיל חברתי מירושלים העובד בעמותות "אחרי" ו"גשר"

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

משה יחיאל (חילי) טרופר הוא איש חינוך וחברה, ממקימי עמותת "במעגלי צדק", עמותת "שכן טוב" ו"קרן פסיפס". בעבר כיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי!" וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה. כיום משמש כעוזר בכיר לשר החינוך שי פירון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה