דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

סאראמאגו מחפש את אושוויץ ברמאללה

"בעיני האיטלקים, מוסוליני, הפאשיזם, ציר הפלדה, היטלר זה משהו שהיה ונגמר. כולם סבלו, כולם סלחו, כולם שכחו. אירופה כבשה את כל העולם, שדדה את הארצות ששלטה עליהן, שרטטה גבולות, המליכה חמולות וסיבכה את הפוליטיקה לעד, ועתה היא לא מבינה איך זה שאנחנו מתקשים לחיות בשלום זה עם זה, כמו שהם חיים בשלום, איטלקים עם צרפתים עם גרמנים". אורי ש' כהן כתב את הדוקטוראט שלו ברומא בזמן מלחמת המפרץ השנייה, והוא משרטט את דיוקנה של החברה האיטלקית בעיניו, כמי שהיה עד להפגנות ההמוניות נגד המלחמה, נגד ישראל וגם בעד ישראל

לא זרה לנו התחושה שטל אלוהי יורד על ארץ המגף. אבותינו, אם נתעלם מכמה פרטים מצערים, מצאו בה מקלט נסבל יחסית והישראלי המטייל בה היום מרגיש בבית. ארץ ים-תיכונית, חמה, לבבית. אולי זה רק דימוי קולנועי, אבל מאינספור סיבות אנחנו סבורים שיושביה הם אוהבי חיים טובי מזג, וככלות הכול ליד היטלר, מוסוליני נראה סתם פוחלץ בעל טעם רע, אבל לא-מזיק יחסית. כך או כך, האיטלקים מוצאים חן בעינינו, ובעיני העולם כולו.

החוקה האיטלקית מגדירה את איטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה כאומה שוחרת שלום, שאינה לוחמנית. האיטלקים הרבים שמוצאים עצמם במשימות הומניטריות ברחבי העולם, ובכלל זה במחנות הפליטים בשטחים, הם בוודאי חלק מאותה מורשת.

המטייל ברחבי איטליה יתקשה להאמין, שרק לפני שישים שנה התנהלה בה מלחמת אזרחים מרה והיא היתה נתונה לכיבוש גרמני; התייר, שיכור ממראה הגפנים והזיתים הצומחים בשורות מסודרות על הגבעות העגולות, יתקשה למצוא סימנים לכך שבשנות השבעים – שנות העופרת – התנקשויות היו באיטליה עניין יומיומי.

מלחמת המפרץ השנייה מצאה אותי ברומא, שקוע בעבודה על החלק האיטלקי בדוקטורט. בבקרים הלכתי אל הספרייה הלאומית, בערבים פגשתי חברים, ראיתי הצגות, סרטים, תערוכות. בשנים האחרונות רומא מצויה בפריחה עצומה, מחירי הנדל"ן מרקיעים, ולמרות משבר התיירות העולמי כמעט לא ניתן למצוא חדר בעיר בפחות ממאה דולר ללילה. המסעדות הומות, בתי-הקפה מלאים, העיצוב האיטלקי הוא הנחשב ביותר, האוכל האיטלקי הוא הטעים ביותר. בתחום התרבות מתנהל דיאלוג שליו, אם גם ערני, עם העבר הפאשיסטי. התחום הפוליטי מנומנם: רבים אולי אינם מרוצים משלטון הימין, אך הוא יציב ואיום ממשי עליו אינו נראה באופק. השמאל מפורר ומשותק ונעדר מנהיגות.

המאה ה-21 ראתה את איטליה מציבה בראשה את האיש העשיר ביותר במדינה. סילביו ברלוסקוני, איל-תקשורת עם נטייה להתחכמויות שוביניסטיות דלות טעם, הוא הנשיא התורן של האיחוד האירופי וחתן פרס המדינאי המצטיין של ה'ליגה נגד השמצה'. ברלוסקוני ושריו הביעו תמיכה חד-משמעית במהלך האמריקאי בעיראק ותמיכה בפעולות שנקט ממשל שרון במלחמתו בפלסטינים. רחש של אי-נוחות עבר בציבור האיטלקי. לראשונה אחרי שנים רבות מאוד איטלקים הרגישו שהם חלק מהקונפליקט העולמי, וקשה לומר שהתחושה נעמה להם.

ייתכן שזה ההסבר לגל ההפגנות נגד המלחמה בעיראק, אשר סחף את איטליה מרגע שהתברר שפני אמריקה למלחמה. מאות אלפים הגיעו לפירנצה חמושים בדגלים, עשרות אלפים צעדו ברומא, מחזיקים דגלים ונרות. הרוב המוחץ של התקשורת והעיתונות איחל לאמריקאים מכל הלב הסתבכות איומה. באותם ימים הרגשתי לראשונה בחיי הבוודאי לא-ימניים, כמה לא נעים לא להיות חלק מהחבר'ה. בעוד חבריי מפגינים במרץ נגד המלחמה ובעד השלום, מצאתי את עצמי טוען במרץ שגם אני בעד השלום ולכן אני דווקא בעד המלחמה. במהלך הוויכוחים האינסופיים האלה שמילאו את ימי המלחמה, הבנתי את עומק התהום הפעורה בינינו, שגדלנו על ברכי המלחמה, לבינם, שגדלו על ברכי השלום. אתם צודקים, אמרתי בייאוש, העובדה שסדאם מאיים להשמיד רק את ישראל ומממן טרור, נניח, רק בשטחה, היא באמת לא סיבה למלחמה. אחרי הכול, מגיע לנו.

סמל הכאפיה

עם שוך הקרבות בעיראק, מי שהיה קשוב לטונים הצורמים של התקינות הפוליטית האיטלקית שם לב שיש משהו מוזר בדרך שבה מתייחסים האיטלקים לקונפליקט המזרח תיכוני. קשה לומר במה בדיוק מדובר. אולי צריך לזכור שזו מדינה שבה צעירים אלטרנטיביים, אשר מנהלים כביכול חיים מחוץ למסגרת המרובעת, נוהגים ללכת עם כאפיות סטייל ערפאת: אחד האביזרים הלוהטים בהפגנות נגד המלחמה. בעיני רבים, השאלה האמיתית היא מה בכלל אנחנו, הישראלים, מחפשים בשטח של הפלסטינים. דומה שרבים אינם מסוגלים לעכל כי גם ליהודים מגיע לחיות בשלווה במדינת לאום יהודית. אפילו הגישה של התומכים בישראל קצת משונה. ליום הזדהות מיוחד עם ישראל, שנערך בקיץ 2002 בהשתתפות עשרות אלפים, ניתן השם "ישראל מוכרחה לחיות". אולי אני פרנואיד, אבל זה לא אומר שלא רודפים אחרי: אני, בכל מקרה, שומע את ההנחה הסמויה שברקע הדברים שלפיה, בסופו של דבר, ישנה אפשרות אחרת.

אבל האם השנאה לאמריקה מצד נערים חמושים בג'ינס ובנַייק מסבירה מדוע הכאפיה מסמלת בעיניהם את השלום, ומגן-דוד את המלחמה? מדוע הם בוחרים בצד הפלסטיני בקלות כזאת, ואיך אנחנו הפכנו במהירות כזאת ל"סוג של נאצים", כפי שהתבטאה חברה אחת, בחורה נחמדה ונעימה? אחת התשובות נמצאת אולי באינטרנט. האתרים הפופולריים בקרב הנוער האלטרנטיבי, כמוwww.indymedia.org , מלאים בסיפורי זוועה על ישראל, ואין להם גישה למידע אחר. עם זאת, די שנחשוב על עמדותינו בסכסוכים של אחרים כדי שנזכור שיותר קל להזדהות עם פליטים מאשר עם מתנחלים, ואולי אנחנו חוטאים בכך שלא הבהרנו לעצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע, ואז איך אפשר להסביר לאחרים? אלה דברים שמשפיעים, אבל השורה התחתונה, לדעתי, קשורה דווקא בהיסטוריה. האמת המרה היא ששני העמים שלנו כבולים אל ההיסטוריה, שהאיטלקים ושאר האירופים השתחררו ממנה בחדווה רבה.

דומה שהאנטגוניזם האירופי כלפי ישראל קשור בשואה וברצון העז של הדורות הנוכחיים באיטליה, ובאירופה בכלל, להכחיש כל קשר וכל אחריות כלפי ההיסטוריה שלהם. בעיני האיטלקים, מוסוליני, הפאשיזם, ציר הפלדה, היטלר זה משהו שהיה ונגמר. כולם סבלו, כולם סלחו, כולם שכחו. העובדה שאנחנו, היהודים, מצויים בלב העולם הערבי בעיקר כתוצאה מאי-יכולתה של אירופה לפתור את שאלת היהודים שלא באמצעות השמדה נוגעת, כך נראה ברומא, לסבתא שלי ולסבתא שלהם. אך העובדה שבכל אירופה, כולל איטליה, רוב האוכלוסייה שיתפה פעולה עם הנאצים בחפץ לב בפתרון שאלת היהודים, נראית עתה משום-מה לא-רלבנטית. תראו את התשוקה של סאראמאגו למצוא את אושוויץ ברמאללה. האם זה מקרי? בערך כמו האירופוצנטריות של פרס נובל עצמו. אז מה אם באושוויץ שרפו שלושים אלף איש ביום, מה זה משנה, מה ההבדל, שם גדר וכאן גדר. מסתבר שאירופה מאוחדת לא רק במטבע, אלא גם בתשוקה התודעתית למחוק את חלקה במתרחש במזרח התיכון. אירופה כבשה את כל העולם, שדדה את הארצות ששלטה עליהן, שרטטה גבולות, המליכה חמולות וסיבכה את הפוליטיקה לעד, ועתה היא לא מבינה איך זה שאנחנו מתקשים לחיות בשלום זה עם זה, כמו שהם חיים בשלום, איטלקים עם צרפתים עם גרמנים.

מה הטעם לומר, שגם בֶּנֶדֶטוֹ קרוֹצֶ'ה כתב בזמן מלחמת העולם הראשונה שאין לשנוא את האויב הגרמני, הרי ככלות הכול, אנחנו בני תרבות אחת ומחר שוב נצטרך לחיות יחד. אז מה אם הקרוצ'אים שלנו יכולים במקרה הטוב לבקש "גט מכובד" מאויבנו, משום שאנחנו בני תרבות אחרת. אין טענה פחות מובנת באיטליה מכך, שכל הבעיה שלנו היא שאנחנו מנסים לפתור סכסוך ערבי באמצעים אירופיים. מה הטעם להזכיר לאיטלקים שהסדר העולמי שבחסותו הם משגשגים הוא הסדר העולמי שאמריקה הכוחנית טורחת לשמר אותו? מה הטעם לציין שאירופה מאוד נהנית ואף ניזונה מכך שמושחתי כל העולם, ובייחוד מן העולם הערבי, מטמינים ומבזבזים את כספם דווקא בה? לנוכח השנאה הדי תמוהה לאמריקאים קשה להזכיר, שככלות הכול זו האומה היחידה בעולם שמוכנה לצאת למלחמות מסיבה מוסרית, בעייתית ככל שתהיה, בעוד האירופים שקועים ברלטיביזם מוסרי עקר, ואפילו אינם מסוגלים לפתור את הבעיה בבוסניה בלי האמריקאים?

היהודים כפי שהם כשהם ביחד

הכול אינטרסים, הם אומרים, הכול שאלה של מחירי הנפט, ומי יבנה את עיראק אחרי המלחמה. מבחינה תיאורטית, הם הרי צודקים, אבל מבחינה מעשית, מדובר בכך שלא הם יבנו וייבנו, ואני, מה לעשות, מוכרח כל פעם לזכור שאלמלא האמריקאים, השיקוץ המשופם לא היה משאיר מאיתנו זכר.

עם שוך ההפגנות, כשהיה ברור שנפל דבר, התכנסה במשרדי הקהילה ברומא ועידה של אנשי אקדמיה יהודים, בניסיון לתהות על הופעת ה"אנטישמיות החדשה". מהי אותה "אנטישמיות חדשה" איש לא ידע להגיד בבירור, ולכן לא היה ברור מה צריך לעשות בנדון. היה ברור שיש הרבה מאוד דיסאינפורמציה, שהצעירים שומעים הרבה פלסטינים ומעט ישראלים, ויודעים עוד פחות עובדות על ההיסטוריה של הסכסוך.

לכל מי שנמצא באיטליה ברור, שיהודים כפרטים אינם שנואים בהיותם יהודים. כמה ביטויים שרדו מתקופות אחרות.Rabbino , "רב", הוא עדיין כינוי לקמצן, אבל היהודים סובלים דווקא מאפליה לטובה. הם נחשבים לחכמים, למוצלחים, לסוחרים מעולים.

יחד עם זאת, האנטישמיות כלפי היחיד היתה מאז ומעולם יישום פרטי של השנאה כלפי הקיבוץ היהודי, כלפי היהודים כפי שהם כשהם ביחד: שחורים, מסריחים וקולניים. עד היום אחד הכינויים באיטלקית דרומית ל"בלגן" הוא sinagoga, בית-כנסת. כיוון שישראל היא היהודים היום, האנטישמיות החדשה קשורה בדיוק בהפרדה התקינה מאוד פוליטית בין היהודים כיחידים (מוטמעים, פחות או יותר) לבין היהודים כקבוצה, כלומר, מדינת ישראל. מה שבולט בגישה האירופית ליהודים כקבוצה הוא הנחה בדבר חוסר הלגיטימיות של הקיום הקיבוצי שלהם. הלאומיות היהודית היא פחות או יותר הלאומיות היחידה שהיא לא-לגיטימית בעיני האיטלקים, אשר ראו את השלטון של קדאפי, שלא לומר של סדאם, כלגיטימי להפליא.

אותה ועידה הסתיימה אמנם בלי מסקנות דרמטיות, אבל העובדה שגם האיטלקים לא הצליחו לשים את האצבע על מקור הקלקול היסודי בקשר שלהם עם ישראל הטרידה אותי. כשסיפרתי על כך לחברתי הטובה ליזה, מפגינה אוהדת ביותר בעד ישראל ונגד המלחמה ובעד השלום, היא הגיבה כמעט בכעס: מה, היא שאלה, כל מי שלא מסכים עם הפוליטיקה של הממשלה הישראלית הוא אנטישמי? ודאי שלא, אמרתי, ולא בדיוק ידעתי איך להסביר לה את ההבדל בין המדיניות של הממשלה ובין המצב הקיומי של אזרחיה. די, אמרתי, שתחשבי מה היית עושה ומה היית מצפה שהממשלה שלך תעשה, אם לא היית יכולה לשלוח את הילד שלך לבית-ספר בשלווה. ההסכמה שלה הזכירה לי את מה שאמר אחד המשתתפים בוועידה: הבעיה היא, לדעתו, לא כל-כך האנטישמיות, אלא ההסברה: "ישראל מכוונת את כל המאמצים שלה כלפי ארצות-הברית ומזניחה לגמרי את אירופה. אך מה לעשות שהדובר של אש"ף מדבר איטלקית רהוטה, ואילו השגריר הישראלי מגמגם באיטלקית רצוצה הסברים לא פחות רצוצים. מעולם לא נשמע כאן קול רציני רהוט באיטלקית שוטפת. הסגל הדיפלומטי הישראלי באירופה אינו מתאים ליבשת, אין לו הכלים האינטלקטואליים להופיע בזירה הזאת, הדוברים הישראלים לא מכירים את השפה, את השיח, לא יודעים להתבטא ונשמעים מגוחכים למדי". רחש של הסכמה עבר בקהל.

עניין אובססיבי

בסיומו של הדיון סוכם, שהחידוש באנטישמיות העכשווית הוא קישורה אל התנועות נגד הגלובליזציה. ואולם, נוכל לספר לעצמנו שהסימפתיה של הרדיקלים מעולם לא הועילה ליהודים יתר על המידה; אלה נוטים להיות קולניים אך אין להם השפעה בעולם האמיתי.

אך אולי כדאי להתבונן שוב בעניין האובססיבי של האיטלקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמצוא בו עדות לכך, שבלבבם פנימה האירופים מודעים היטב שגם הידיים שלהם שופכות את הדם הזה, ושהם מפחדים, מפני שעד היום אינם יודעים איך למלא את החלל שהעדר היהודים פער בתרבותם. כמה טובים ונעימים היו היהודים של פעם! נסו למצוא מקום בהופעות היידיש של מוני עובדיה במילאנו; גם בין אלה שמסתובבים עם כאפיות ברחובות תמצאו לא מעטים שנורא, אבל נורא מתעניינים במוזיקת כליזמר. וגם אנחנו מפחדים, מפני שגם אנחנו לא יכולים בלעדיהם; כי כל-כך מוצא חן בעינינו איך שהם חיים ואיך שהם אוכלים ומדברים ומתלבשים, שזה כואב.

אז יש או אין אנטישמיות חדשה באיטליה? אם לשפוט על-פי האנשים שאני מכיר, התשובה היא כן ולא. האנטישמיות החדשה ניכרת בלהיטות לראות אותנו כנאצים, והיא ניכרת עוד יותר בכך שהלאומיות היהודית וזכותם של היהודים לחיות בשלום בארץ משלהם נהירות למעטים. אנחנו יכולים להתנחם בכך שזאת בדיוק היתה האנליזה של אבותינו, אשר הבינו שהדרך לנורמליות עוברת דרך החלה של הלאומיות היהודית על טריטוריה. בסופו של דבר אנחנו הראשונים שצריכים להבין שהריבונות היהודית, היות היהודים בעלי כוח, נראית בעיני רוב האיטלקים (לפחות כאלה שאני מכיר) כאינה מתקבלת על הדעת, לא-יהודית בעליל. אבל החולשה הגדולה של העמדה הישראלית מקורה לא רק בגמגומי המסבירים, אלא בעובדה שהיהודים מבקשים להפעיל כוח על הפלסטינים ובו-בזמן אינם מוכנים לוותר על תודעתם העצמית כקורבן, כחלש וכמותקף. איך אפשר להאשים את האיטלקים ואת האירופים שהם אינם מקבלים את היותנו בעלי הכוח, כשאנחנו עדיין מאמינים לאשכול שאנחנו לא שמשון הגיבור אלא שמשון דער נעביכר?

סילביו ברלוסקוני אינו מייצג את רוב ארצות אירופה בתמיכתו במדיניות הממשלה הישראלית. גם מתנגדיו המושבעים יודו שברלוסקוני הוא המנהיג האירופי היחיד, שמגלה אהדה אמיתית לישראל. האיטלקים אנשי השמאל יגידו ברשעות-מה, שכך מכשיר ברלוסקוני את השרץ הימני שעליו נשענת ממשלתו. למרות האי-סבירות הנראית לעין של ההצעה הלא-שגרתית של ברלוסקוני לצרף את ישראל לאיחוד האירופי כחלק מהסכם כולל עם הפלסטינים, ייתכן שדווקא בה טמון הסיכוי הפרגמטי היחיד לחיים של שלום במזרח התיכון. גם בקנה-המידה הנדיב של אירוניה היסטורית יש משהו שובר שיאים בהצעה הזאת, לפתור את הפאראנויה הישראלית באמצעות השבתם של תושבי ישראל לחיק האומות שחוללו את הפאראנויה הזאת. ברנר אולי היה אומר שישראל שהיא חלק מהאיחוד האירופי כבר לא תהיה קוץ בבשר העולם הערבי אלא שער, חוליה מקשרת בין התרבויות, כפי שהיו היהודים מאז ומעולם. ככתוב: כי מאירופה באת ולאירופה תשוב.

אורי ש' כהן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה