דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | / / / מהדורה 12

נרות השבת של רעכצ'ע

הרבי מפיאסֵצנָה, רֵבּ קלונימוס קלמן שפירא, מוכר יותר בשם ה"אש קודש", שמו של הספר שבו כונסו ה"תורות" החסידיות שאותן כתב בגטו ורשה. דמותו וכתביו ממלאים תפקיד מכריע בחייה של הרבנית מימי פייגלסון. על "תורה" אחת של ה"אש קודש"

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א')

את הר' מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמן שפירא, פגשתי לראשונה בקיץ 1986. זה היה בתיאטרון פרגוד בירושלים. ישבתי בשורה השנייה, במושב הראשון משמאל למעבר. משנתקלתי בו ידעתי שהוא זה שאני רוצה ללמוד ממנו. העובדה שהחזיר את נשמתו לגנזי מרומים במחנה טרבניקי, לא הרחק מלובלין, בד' מר-חשון 1944, בהיותו בן 54, לא שימשה מחיצה ביני לבינו, אלא להפך. קירבה יתרה הרגשתי כלפיו.

ר' קלונימוס קלמן שפירא הותיר אחריו משפחה, תלמידים ו"תורות". "תורות" הוא הכינוי לספרות פרשנות הדרוש החסידית, המורכבת בעיקר, אך לא רק, מדברי תורה קצרים או ארוכים שהרבי אמר אותם ביידיש במהלך הסעודה השלישית בשבת, ואשר מוסבים בעיקר על פסוק זה או אחר מתוך פרשת השבוע. לעתים רחוקות היה זה הרבי עצמו שהעלה אותם על הכתב. מעטים גם הספרים אשר יצאו עוד בחיי הרבי, ולא שנים לאחר מותו.

בתו של הרבי, רעכצ'ע – רחל יהודית, "נלקחה" בשנת תש"ב. במכתב שהוא מפנה לאחיו ביום ב', וארא, כו' טבת תש"ג, הוא כותב: "וד' ירחם ויאמר די לצרות ישראל ולצרותי, וישיב לי את בתי היקרה הנחמדה והצנועה מרת רעכיל יהודית שתליט"א, כי נחטפה ממני ביום ב' של ראש חודש אלול ו' שופטים תש"ב". אי-אפשר שלא להשגיח בתוספת "שתליט"א" (שתזכה לימים טובים וארוכים), לעומת התוספת המקובלת לנשים, "שתחי'" (שתחיה). העובדה שתואר זה בצורתו הזכרית "שליט"א" נתפש כמעט כשם משפחה נוסף לכל רב בישראל שמבקשים להעיד על גַדלוּתו, יש בה כדי להעיד על מקומה של בתו בחייו של הרבי ועל הכבוד שרחש לה

ה"תורות" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מרוכזות בעיקר בספרים שנכתבו עוד לפני השואה: "חובת התלמידים", "הכשרת האברכים", "בני מחשבה טובה", "צו וזירוז" (מעין יומן רוחני) ו"דרך המלך". אך הרבי מפיאסצנה נודע לאחר מותו בעיקר בזכות ספרו "אש קודש" – "תורות" שנאמרו בגטו וארשה בשנים ת"ש-תש"ב (1939–1942), ואשר הוא עצמו העלה אותן על הכתב. אמנם לא כל שבת, לפעמים רק פיסקה קצרה, לפעמים עמודים שלמים. הרבי עצמו נלקח מן הגטו פחות משנה לאחר מכן, אך ה"תורה" האחרונה של "אש קודש" היא מ"שבת חזון" – השבת שקדמה לתשעה באב תש"ב.

לפי גירסה אחת, הכתבים נמצאו בתוך כדיו של עמנואל רינגנבלום, ההיסטוריון שתיעד את קורות גיטו ורשה. רינגנבלום עצמו היה במחנה טרבניקי, אך הוברח משם. אף הרבי יכול היה להימלט מן המחנה, אך החליט להישאר בו עם חסידיו עד הסוף. (רינגבלום חזר לגיטו ובמשך כחצי שנה כתב ללא לאות) לפי גירסה אחרת – שאותה נהג לספר ר' שלמה קרליבך – חייל אמריקאי קנה את הכתבים אחרי המלחמה ומאחר שזיהה שלשונם עברית, הביא אותם לרב הולנד, שהיה רב צבאי בצבא ארצות-הברית ושירת בווארשה בסוף המלחמה. בשער הספר – בקשה של הר' מפיאסצנה למוצא הישר, שיחזיר את הכתבים לרבנות של וארשה, "עבור קלונימוס". "ואם אין עוד יהודים בווארשה", היה מוסיף ר' שלמה, "הוא מבקש שהם יישלחו לאחיו – ר' ישעיה שפירא , 'האדמו"ר החלוץ', בתל-אביב". אני תמיד תוהה מה חשב הרבי כשכתב מלים אלו בשנת תש"ג. האם זו היתה הדרך היחידה שלו להמשיך ולהנהיג את עדתו גם בתוך המוראות של החורבן? האם חשש, שאם יודה לעצמו עד כמה נוראה המציאות, יישבר ולא יוכל להמשיך את מלאכתו כרועה נאמן?

עוגן הצלה

ה"תורה" שלפנינו, שבת פרשת חיי שרה, ת"ש, יש בה כדי לגעת במצוקות שלי/שלנו, בשני מישורים עיקריים. המישור הראשון הוא המימד התיאולוגי: הניסיון להתמודד עם שאלת הרע, מקומו של האל במסכת סבלו של האדם, והאפשרויות השונות העומדות לפני האדם כמענה למצוקה זו. המישור השני הוא המימד האישי (ובכוונה איני משתמשת במושג "פמיניסטי"): דמותה של שרה כחלון לתוך אחת האפשרויות שעמדו לרשות הנשים בעולם החסידי.

אומר זאת כך: מכל ה"תורות" של הרבי מפיאסצנה, "תורה" זו מבטאת בעיניי את המצוקה הגדולה והעוצמה הגדולה שהרבי הכיל בתוכו. בפן האישי, ה"תורה" הזו משמשת עוגן הצלה, כאשר הקשר שלי עם הבורא נעשה קשה ללא נשוא. היא משמשת עבורי מסך של מלים, כאשר אני נותרת אילמת מול קוני. היא מחזיקה בעורפי ואינה מאפשרת לי לברוח, כאשר בריחה נראית כאופציה היחידה. היא גם יוצרת לי מקום לעמוד עליו ובתוכו. ה"תורה" הזו מותירה אותי עם הרגשה, שהרבי מפיאסצנה יכול להכיל אף אותי.

שני חיי שרה כולן שווין לטובה. ונבין נא מה מרמז זה לנו, שבכל הצדקניות הנזכרות בתורה לא נאמר כל-כך גדלוּת כמו על שרה. ועוד זה יותר פלא, שגם באברהם אבינו… שנרמז שהיה בלא חטא ומכל מקום לא חזר הפסוק פעם ב' לומר: שני חיי אברהם כמו בשרה, לרמוז שכולן שווין לטובה.

אמנם בספר הקדוש מאור ושמש וָאֵרֶא מהרב הקדוש איש אלוקים מורנו הרב מנחם מענדיל זצוק"ל מרימנוב: על הגמרא נאמר ברית במלח, ונאמר ברית בייסורין. מה מלח ממתקת הבשר אף ייסורין ממרקין וכו'. דהיינו מה מלח? אם מוסיף יותר מכשיעור אי-אפשר לקבל הנאה מהבשר, רק דווקא אם נמלח כשיעור. כך הייסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים. עד כאן לשונו הקדוש. והנה רש"י פירש: ולמה נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק… היינו שמשה רבנו רעיא מהימנא [הרועה הנאמן] סמך מיתת שרה לעקדת יצחק כדי להמליץ טוב בעדנו, ולהראות שעל-ידי ייסורים חס וחלילה יותר מדאי מה נעשה, שפרחה נשמתה. עוד באם נעשה כן בשרה, צדיקת גדולת כזו… ומכל מקום לא יכלה לסבול ייסורים קשים, ומכל שכן, אנחנו.

הרבי פותח בשאלה דרשנית תמימה למראה: מדוע התורה (מאחר שנכתב פעמיים: "שני חיי שרה") מפליגה בתיאור גַדלוּתה של שרה? בעצם העמדת השאלה, הרבי מגלה טפח מעולמו הפנימי. הוא מכנה את שרה "צדיקת" ("צאדייקעס" ביידיש, "צדיקה" בעברית). בעולם הרוחני שבתוכו חי הרבי מפיאסצנה המושג "צדיק" אינו מושמע כלאחר יד. הוא נושא בתוכו את כל המטען הרוחני, התיאולוגי והחברתי הקיים בעולם החסידי. השימוש של הרבי במושג הזה כדי לתאר את שרה דורש מאיתנו לראות את שרה כ"צדיק חסידי". ב"תורה" הקצרה שלנו הוא מכנה את שרה "צדיקת" פעמיים (!), וזאת אף על פי שיכול היה להשתמש בתואר המקובל, "שרה אמנו"; בדומה לזה אנו מוצאים ב"תורה" על פרשת חוקת, שנת תש"ב, שהרבי משתמש במושג זה ביחס למרים, וגם כאן, אף כי גם לה תואר מסורתי, "מרים הנביאה".

אשתו ובתו

בקריאה שלי את ה"תורות" של הרבי מפיאסצנה אני מרשה לעצמי להתבונן בשני המקרים הללו כאישוש לעדויות ששמעתי מידידי, הרב ד"ר נחמיה פולין, ביחס לשתי הנשים החשובות בחייו של הרבי: אשתו ובתו. על אשתו, הרבנית מרים (והמעיין באותה "תורה" על פרשת חוקת יוכל גם ללא עין מיומנת לראות, כיצד בתיאור של מרים הנביאה הרבי מתאר למעשה את אשתו), מסופר שהיה לה סדר יום קבוע בלימוד: חומש, רש"י, מדרש, ועוד. נחמיה פולין, שבמסגרת עבודת הדוקטורט שלו על הרב מפיאסצנה אסף עדויות מקרובי משפחתו בארץ, אף סיפר שקרה המקרה והרבי נאלץ לצאת מן הבית באמצע כתיבת "תשובה" לשאלה (בענייני הלכה) שנשלחה אליו, וכשחזר מצא את ה"תשובה" גמורה. הרבנית השלימה אותה בהעדרו! ניתן לראות ב"תשובה" המקורית את השינוי בכתב-היד!

בתו של הרבי, רעכצ'ע – רחל יהודית, "נלקחה" בשנת תש"ב. במכתב שהוא מפנה לאחיו ביום ב', וארא, כו' טבת תש"ג, הוא כותב: "וד' ירחם ויאמר די לצרות ישראל ולצרותי, וישיב לי את בתי היקרה הנחמדה והצנועה מרת רעכיל יהודית שתליט"א, כי נחטפה ממני ביום ב' של ראש חודש אלול ו' שופטים תש"ב". אי-אפשר שלא להשגיח בתוספת "שתליט"א" (שתזכה לימים טובים וארוכים), לעומת התוספת המקובלת לנשים, "שתחי'" (שתחיה). העובדה שתואר זה בצורתו הזכרית "שליט"א" נתפש כמעט כשם משפחה נוסף לכל רב בישראל שמבקשים להעיד על גַדלוּתו, יש בה כדי להעיד על מקומה של בתו בחייו של הרבי ועל הכבוד שרחש לה. ישנן עדויות כיצד היה מנשק את בתו, גם על הפנים, וכיצד היה לומד איתה. שלשלת קאזניץ, שממנה צמחה הרבנית מרים וברוחה התחנכה רעכצ'ע, היתה שלשלת חסידית אשר שמה דגש גם על חינוך הנשים והבנות.

יש בתיאורים אלו ובעדויות אלו כוח לתבוע ולדרוש את אשר כבר היה קיים במחננו: נשים שלא רק לומדות והן בבחינת תלמידות חכמים (ושמא "תלמידות חכמות"?), אלא גם משמשות את הקהילה בבחינת "הרב שליט"א". בספרו של י. אלפסי ("החסידות", ספריית מעריב, 1977, עמ'241) ישנה רשימה של נשים ששימשו כ"צדיקות" חסידיות, נשים בעלות מעמד כמנהיגות רוחניות. נשים שקיבלו "קוויטלאך" (פתקאות מחסידים) וענו ל"שאלות". למען הדיוק ההיסטורי, לא יהיה זה נכון לתאר את המצב כ"שוויוני" או "דמוקרטי". נשים אלו היו כמעט תמיד "אשתו של", "בתו של", "אמו של"; ובכל זאת, הטבעיות שבה מתאר הרבי מפיאסצנה את מעמדן של הנשים בהנהגה ובתלמוד-תורה, יש בה כדי לאמץ אותו כ"אילן גבוה להיתלות בו" בחיפוש אחר מודלים להנהגה של נשים במסורת שלנו. שרה הצדיקת ומרים הצדיקת משמשות כמודלים קיימים ורלבנטיים בתורתו של ה"אש קודש".

הדדיות ויושר

נחזור ל"תורה" עצמה. הרבי פותח בציטוט "תורתו" של הרבי מרימנוב על הגמרא בברכות ה', אחת הסוגיות בגמרא המשמשת כ"אבן שתייה" כאשר רוצים לדון בשאלת הייסורים ובהבחנה בין סוגים שונים של ייסורים: "כך הייסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים". זו היא תביעתו של הרבי מרימנוב: ייסורים שניתן לקבלם, וייסורים שיהיו ממוזגים ברחמים. מתוך דבריו של הרבי מפיאסצנה אני שומעת אותו מתריס בשנת ת"ש, עדיין בעדינות-מה, כלפי שמיא על הייסורים שבתוכם הוא נתון. רק כמה שבועות קודם לכן, בשבת שובה (השבת שבין ראש השנה ליום-הכיפורים) של אותה שנה, מקשה הרבי מפיאסצנה: "כי הקב"ה מקיים את כל התורה ובמה מקיים גם תשובה…". בשתי השבתות הללו הרבי מוכן להיכנס לדיאלוג עם הבורא על הייסורים שעוברים על עם ישראל. דיאלוג שילך ויחריף עם השנים ואשר ייפסק, כאמור, לאחר שבת חזון של שנת תש"ב – "תורה" אשר בה יאמר הרבי שכל שנותר הוא לשתוק לנוכח הבורא, כי החזון קשה מכדי להינשא על-ידי מלים. אך כאן הרבי מפיאסצנה עדיין מוכן לעמוד מול הבורא ולדרוש ממנו לעשות תשובה! יש לזכור שכאדמו"ר חסידי, יש לרבי מפיאסצנה כפל תפקידים: להיות אחראי על קהל עדתו, מחד, ולשמש כנציגו של הבורא בעולם, מאידך. בכפל תפקידים זה הוא מבקש לעמוד בנעליה של שרה אמנו ולומר, שאין מקום בעולמו של הבורא ל"עקידה"! שיש מקום שבו אי-אפשר לומר "לא תוהו בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מ"ה, י"ח); כלומר, הקב"ה לא ברא את העולם כדי שישרור בו תוהו ובוהו, אלא כדי ש"יישבו בה", שיהיה לאנשים יישוב הדעת בקיום שלהם. הרי כאן נמצא כי הקב"ה עצמו מחריב עולם! שרה אמנו משמשת כשופר אשר מתריע, שיש גבול לסבל שאדם מסוגל לסבול; שרה אמנו משמשת כשופר שיש בכוח תקיעתו/תרועתו/שבירותו כדי להכריז על שבירת הכלים! כן, היא זו שאומרת: "שברו את הכלים ולא משחקים!".

והרבי מפיאסצנה ממשיך בתורתו:

"עוד אפשר לומר, שגם שרה אמנו עצמה, שנתנה כל-כך אל לבה מעשה העקדה עד שפרחה נשמתה, לטובת ישראל עשתה, להראות לה' איך אי-אפשר לישראל לסבול ייסורים יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ד' נשאר חי גם אחר ייסוריו מכל מקום לחלקי כוחו ומוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטלי' כלו ומה לי קטלי' פלגא [מה לי אם אתה הורג את כולו ומה לי אם אתה הורג חלק]".

שרה ניצבת בעולם מתוך תביעה לצדק מאת הבורא, תביעה להתוויית גבולות בדרישות שנתבעות מן האדם. תביעה למערכת יחסים המאשרת הדדיות ויושר. החיוב של הקב"ה בשמירת מצוות, כמתואר ב"תורה" של שבת שובה, ת"ש, יש בו כדי לאפשר מערכת יחסים נורמטיבית עם הבורא.

פעם עבדתי עם ילד, ששני הוריו היכו אותו. הוא אמר שההבדל בין המכות של אמו למכות של אביו הוא שהוא יודע שאמו נהגה להכותו כאשר הוא היה "לא בסדר", אך עם אביו הוא תמיד היה שרוי בחוסר ידיעה טוטאלית. אביו היה מסוגל להכות אותו ללא כל סיבה נראית לעין, בין אם התנהג "בסדר" ובין אם לא. הדימוי הזה אינו מרפה ממני כאשר אני לומדת את ה"תורה" הזו של הרבי מפיאסצנה

פעם עבדתי עם ילד, ששני הוריו היכו אותו. הוא אמר שההבדל בין המכות של אמו למכות של אביו הוא שהוא יודע שאמו נהגה להכותו כאשר הוא היה "לא בסדר", אך עם אביו הוא תמיד היה שרוי בחוסר ידיעה טוטאלית. אביו היה מסוגל להכות אותו ללא כל סיבה נראית לעין, בין אם התנהג "בסדר" ובין אם לא. הדימוי הזה אינו מרפה ממני כאשר אני לומדת את ה"תורה" הזו של הרבי מפיאסצנה; הרבי מוכן לקשר מן הסוג שיש לילד הזה עם אמו, כלומר, יש מקום לייסורים, ייסורים ממרקים וכו', אבל שרה אמנו, בפיו של הרבי מפיאסצנה, אומרת לנו: "אם הקשר שלכם עם הבורא הוא בבחינת הקשר שיש לילד עם אביו, אזי נכון לכם לנתק אותו!".

הרבי מפיאסצנה אומר לנו, ששרה נתנה את חייה כדי ללמד את הבורא שיעור בהנהגתו בעולם. שרה, כאשה, כבעלת שדיים, מבינה את המשמעות של השם "שדי", כפי שמסבירה הגמרא: "אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה י"ב). הרבי מפיאסצנה, כאדמו"ר, כמינקת, אומר לבורא "די".

יש נדבך נוסף ל"תורה" הזו של הרבי מפיאסצנה. בפיסקה הקודמת הוא משרבב את שמו של משה רבנו לתוך ה"תורה" הזאת: "שמשה רבנו הרועה הנאמן סמך מיתת שרה לעקדת יצחק". אתה שואל את עצמך, מדוע מרגיש הרבי צורך להכניס את משה רבנו לתוך הדיון. האם מבקש הרבי להעניק לנו שיעור בביקורת המקרא?

אנחנו רגילים ללמוד על השוואות בין הנהגת נוח להנהגתו של אברהם: המבול לעומת סדום. אנחנו אפילו למודים ב"שער הגלגולים" לר' חיים ויטל המשווה בין נוח למשה. אך כאן אני מבינה, שהרבי מפיאסצנה מבקש להעמיד בפנינו את משה רבנו ואת שרה אמנו (הצדיקת) כשני מודלים שונים הפתוחים בפנינו כאופן שבו אנחנו מבקשים לחיות את חיינו, והאופן שבו אנחנו מבקשים להטמיע את הקשר שלנו לבורא בתוכם.

וזה שמתרץ הפסוק שני חיי שרה, שלכאורה חטאה שרה נגד שאר שנותיה שהיו לה לחיות באם לא לקחה כל-כך אל לבה מעשה העקדה, אבל כיוון שלטובת ישראל עשתה מרמז הפסוק שני חיי שרה, היינו שנותיה שלאחר הקכ"ז (127 שנותיה של שרה) כולן שוות לטובה כי גם עמהן לא חטאה, לכן ירחם ד' עלינו ועל כל ישראל ויושיענו במהרה ברוחניות וגופניות בחסדים נגלים.

כבר המדרש סמך את מותה של שרה לעקידת יצחק ורומז לכך, ששרה למעשה "נטלה את חייה". הרבי מפיאסצנה דורש את האיזכור הכפול של "שני חיי שרה" (כלומר, שנות חייה של שרה) כשני חייה של שרה: אלה שחיתה ואלא שהיתה אמורה לחיות, אילולא "נתנה את חייה" כדי ללמד את הבורא שיעור בהלכות ייסורים! הרבי מפיאסצנה דורש את רש"י: עמידתה של שרה היא עמידה בחינת הֵעָלֵם. שרה היא "צדיקה" גם במובן הקלאסי של המונח, ה"צדיק" התלמודי אשר חי על-פי מידת הדין. אלא שמידת הדין שלה, ספירת ה"גבורה" שהיא מייצגת אותה, נובעת מתוך ההטמעה של רחמים, "כך הייסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים". ואם לא, היא עוזבת את המערכה.

אם שרה אימנו מסמלת עבורנו "עמידה של היעדרות", הרי שמשה רבנו מסמל עבורנו "עמידה של נוכחות". יעבור עליו מה, הוא אינו זע ואינו נע. משה הוא זה אשר גם אחרי שהקב"ה אוסר עליו להיכנס לארץ-ישראל, הרי שהוא ממשיך להתפלל ולהתחנן. הוא זה אשר בתוך התופת של הגטו קם כל בוקר ומתפלל שלוש תפילות ביום. אדרבה, הוא זה אשר אומר לבורא: "לא רק שאיני קם ועוזב, אלא אמשיך לבקש, אמשיך לעשות את מלאכתי נאמנה, ואתה תצטרך כל יום לעמוד מולי ולהסביר לי למה. אתה, בוראי ויוצרי, תצטרך לשמש בחינת עֵד עולם לצערי ולייסוריי".

שני המודלים הללו יכולים להסביר, כיצד היו אנשים שהמשיכו לקיים תורה ומצוות בתוך הגטאות והמחנות, לצד אנשים שלא היו מוכנים לקבל את ה"עקידה" שנתבעה מהם יום-יום ועזבו הכול מאחוריהם.

המודלים הללו משמשים גם אותי בפנימיוּת הווייתי. הם מספקים אלטרנטיבות לאופן שבו אנחנו מבקשים להתמודד עם הייסורים – הקטנים והגדולים – הפוקדים אותנו. הרבי מפיאסצנה שוטח אותם בפנינו ויוצר מקום עבור שניהם כאחד. אני יודעת שבחיי-שלי ישנם ימים שבהם אני מבקשת את כוחה של שרה לקום וללכת. להיאחז בשם "שדי" ולומר "די". אני גם יודעת שישנם ימים שאני מרגישה את נשימתו של משה נושפת בעורפי ואינה מרפה, ותובעת ממני לעמוד על מקומי. לפעמים אני עומדת שם מתוך כעס. לפעמים מתוך ערגה לקירבת אלוהים. לפעמים אני עומדת שם כי אין לי לאן ללכת. לפעמים אני שם ולא שם. לפעמים אני בחינת "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע).

ואני עדיין שואלת את עצמי, כיצד הרבי מפיאסצנה ראה את עצמו בראש ובראשונה, כשרה אמנו או כמשה רבנו. ואני עדיין שואלת את עצמי, כיצד הוא חי את שניהם בו-בזמן.

כמה טובות אפשר לעשות

אני מבקשת לשוב למקום שפתחתי בו. אוגוסט 1986. תיאטרון פרגוד. ירושלים.

ר' שלמה קרליבך מספר מעל הבמה את הסיפור על הגיבן הקדוש, מטאטא הרחובות, שפגש שנים קודם לכן ברחוב הירקון. ר' שלמה מספר, שמטאטא הרחובות היסס תחילה. הוא אמר לר' שלמה: "אתה חושב שאחרי חמש שנים במחנות ריכוז אני יכול לזכור מלה אחת מן הרבי שלי?!". ור' שלמה בשלו: "אני בטוח שאם באמת היית תלמיד של הרבי מפיאסצנה, בוודאי שיש לפחות 'תורה' אחת שלו שאתה זוכר, ואני מבטיח לך שאם תספר לי, אני אספר אותה בכל מקום בעולם שאליו אגיע". ר' שלמה מתאר כיצד מטאטא הרחובות ניגש ליטול ידיים; על הרבי מדברים רק מתוך קדושה. ואז אמר: "אני לא יכול לתאר לך את סעודות השבת ודברי התורה בין המנות. אבל יש דבר אחד שהרבי תמיד היה אומר: 'קינדערלאך, געדענק זשע, די גרויסער זאך אין די וועלט איז טוען אמעצען א טובה'" (ילדים, זכרו נא, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות למישהו טובה). הוא סיפר שהאמירה הזו היא שהחייתה את נפשו ברגעים של אבדון. הוא סיפר כמה "טובות" אפשר היה לעשות במחנה ריכוז. הוא סיפר כמה "טובות" אפשר לעשות כשמטאטאים את רחובות תל-אביב.

הייתי אז בסיומה של שנת ההשלמות שלי לפני תחילת התואר השני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בו-במקום הבטחתי לעצמי: "כשתגמרי את התואר, גם את תטאטאי את רחובות ירושלים שישה חודשים. גם את תעשי הרבה 'טובות' לאנשים". אולי זו היתה הסיבה שלקח לי עשר שנים לגמור את התואר.

שתי שאלות הדהדו בראשי זה שנים, ונותרו ללא מענה. במציאות הנוכחית, שבה מתפרסם "מחקר" עצום שעניינו הכחשת השואה, חשבתי שלי-עצמי יש עדיין הזכות להכיר ניצולים ולהכיר בוודאותו של מה שאירע, אך מה יקרה לנינים שלי, ולניני-הנינים שלי? איך אוכל להבטיח שצאצאיי לעולם לא יפקפקו, ואפילו לרגע אחד, בגודל הזוועה שאירעה? ובמישור אחר, שאלה נוספת קיננה בי: מה מהות הקשר שלי עם ר' שלמה? האם אני מוכנה ורוצה לקבל אותו כרבי, ובכך לקשור את נשמתי בנשמתו, ולראות בו את המורה הרוחני שלי? האם הייתי מסוגלת למחויבות רוחנית שכזו?

יום אחד, בעת ההכנות לשבת, האזנתי לקלטת של ר' שלמה. הוא שר: "והנחילנו ה' אלוהינו באהבה וברצון שבת קודשך", ותוך כדי שירה שרבב כמה מלים באנגלית. אני שמעתי אותו שר "remember the six million on the great shabbos", ופתאום הבנתי שאם הוא הרבי שלי אז אני יכולה ללמוד משהו מכל דבר שהוא אומר, ועלי להדליק זוג נרות שבת נוסף (מאז שאני ילדה קטנה אני מדליקה שני נרות) עבור מישהי שאילולא השואה קרתה, היא ובנותיה היו מדליקות נרות שבת. הבנתי שאוכל להוריש לילדים שלי את המנהג הזה עד קץ הדורות, וכך הם יגדלו עם התודעה של נרות השבת שהגרמנים לא הצליחו לכבות. ועוד הרגשתי, שזו דרך להביא את השואה הביתה באופן שמוסיף אור, אור של שבת. וכך נהגתי החל מאותה שבת. ארבעה נרות: שניים שלי ושניים של אשה כלשהי, לא ידועה לי.

בינואר 1989 נסעתי עם ר' שלמה לפולין, וחשבתי שאולי שם אשמע סיפור או אראה תמונה של אשה, שאדע שאת נרות השבת שלה אני מדליקה. זה לא קרה, וחזרתי לירושלים קצת שבורת לב. באותה שנה למדתי "אש קודש" כל שבת. חשבתי שזו המתנה שאני יכולה לתת לרבי: לשבת בירושלים וללמוד "אש קודש". כשהגעתי לשבּת פרשת חוקת ולמדתי את ה"תורה" שהזכרתי לעיל, חשבתי לעצמי ששמי מרים והרבנית שלו שמה מרים – ואולי אני צריכה להדליק את נרות השבת של אשת הרבי. אבל אז התברר לי שהיא נפטרה לפני השואה. ידעתי שהיתה לרבי בת – רעכצ'ע – רחל יהודית. אולי היא-היא מקור הנרות שלי.

בימים הנוראים טסתי לניו-יורק, להיות עם ר' שלמה, כדרכם של חסידים. בעשרת ימי התשובה הגעתי לבוסטון, לבקר חברים וגם להיפגש עם הרב ד"ר נחמיה פולין, שכאמור, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הרבי מפיאסצנה. כשהתקשרתי אליו לראשונה, הדבר היחיד שהיה לי חשוב היו נרות השבת, אז במקום לומר: "שלום, מדברת מימי ואני תלמידה של ר' שלמה", או לומר: "שלום, מדברת מימי ואני סטודנטית של פרופ' משה אידל", פשוט אמרתי: "שלום, שמי מימי ואני רוצה להדליק את נרות השבת של בתו של הרבי מפיאסצנה, האם אתה מוכן להיפגש איתי?".

עד היום אני מודה לו על שאר-רוחו ועל הסכמתו להיפגש איתי. ר' נחמיה סיפר לי שהרבי מאוד אהב את בתו, שהוא היה מנשק אותה אפילו על הפנים. הוא סיפר שהיא היתה מטפלת בבני-דודים שהיו באים לבקר בפיאסצנה ואפילו היתה מטפסת איתם על עצים. הוא סיפר לי שהרבי היה לומד עימה. אמרתי לעצמי: "בת של רבי שמטפסת על עצים, שלומדת, ושאביה מנשק אותה על הפנים, היא-היא מקור הנרות שלי". שמחתי שמצאתי את שחיפשתי. שלושה ימים הייתי באופוריה. ביום חמישי בלילה התחלתי לחשוב על כך שלמחרת אני עומדת להדליק את הנרות של רעכצ'ע, ונתקפתי פיק ברכיים. אמרתי לעצמי: "רק בגלל שאת רוצה להדליק את הנרות שבת שלה את חושבת שזה בסדר? מי את שתדליקי את הנרות שלה?!". הלכתי לר' שלמה וסיפרתי לו את כל הסיפור. מבלי להמתין אף לא רגע אחד הוא הביט לי בעיניים ואמר: "אם את לא תעשי את זה, מי יעשה את זה? אם את לא תעשי את זה, מי יעשה את זה?".

ומאז, כל שבת, אני מדליקה את שני הנרות שלי ואת שני הנרות של רעכצ'ע.

אין יום שבו איני שומעת בתוכי בליל קולות האומר: "אם את לא תעשי את זה, מי יעשה את זה?", מהול ב""קינדערלאך, געדענק זשע, די גרויסער זאך אין די וועלט איז טוען אמעצען א טובה". אין יום שבו איני רואה את שרה הצדיקת ומשה רבנו רעיא מהימנא עומדים מולי ותובעים ממני לעמוד מול בוראי. אין שבת שבה נרותיה של רעכצ'ע אינם על שולחני.

 

הרבנית מימי פייגלסון מלמדת תורה שבעל פה באוניברסיטה למדעי היהדות בלוס אנג'לס

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה