דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

נקודת האחיזה של הזהות היהודית

"מלחמת אוסלו" ניפצה את האמונה, שעמדה בעצם בסיסה של הזהות היהודית בצרפת ובאירופה. ראינו במפח נפש כיצד האירופים והאיחוד האירופי נוטשים את ישראל ואת העם היהודי. הדעה הרווחת כיום היא שמדינת ישראל היא מדינה הרסנית שהגזענות והאלימות השחיתו את מידותיה, וכי מן הדין שתיעלם מעל פני האדמה. יסודות הקיום היהודי באירופה – ואולי גם הקיום היהודי בכל התפוצות – זועזעו.

צילום: אילן וולף

שלוש השנים שעברו היו בין השנים הקשות ביותר שחוותה היהדות הצרפתית במהלך שישים שנות ההיסטוריה האחרונות. "מלחמת אוסלו" סימנה, למעשה, את נקודת המפנה. בתום מלחמת העולם השנייה וקִצן של הקהילות היהודיות הספרדיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, גייסו יהודי אירופה כוחות מחודשים כדי להשתקם, כוחות שהם שאבו מהקמתה של מדינת ישראל ומן ההכרה של מדינות המערב בזכות קיומה. מפעם לפעם שפכו הישראלים קיתונות של לעג על הציונות של התפוצה הצרפתית. הם לא הבינו, שהיא העניקה ליהודים כבוד עצמי ואת ההצדקה החיונית לקיומם. הסיבה לתחושתם זו אינה נהירה לרבים, המתקשים להבין שהשואה מייצגת את המשבר הסופי במעמדו של היהודי החל מימי האמנסיפציה. היהודים, שנעשו אזרחי אירופה כפרטים וכאלמונים, הושמדו בהמוניהם (או גורשו מארצות ערב) כעם וכיהודים. ההכרה הבינלאומית במדינת ישראל גאלה את גורלם המודרני מן החידלון. הזהות של טרום-מלחמה עברה מן העולם.

ברם, "מלחמת אוסלו" ניפצה את האמונה, שעמדה בעצם בסיסה של הזהות היהודית בצרפת ובאירופה. ראינו במפח נפש כיצד האירופים והאיחוד האירופי נוטשים את ישראל ואת העם היהודי. הדעה הרווחת כיום היא שמדינת ישראל היא מדינה הרסנית שהגזענות והאלימות השחיתו את מידותיה, וכי מן הדין שתיעלם מעל פני האדמה. במחצית השנייה של המאה העשרים התערערו זכות קיומה של התנועה הלאומית היהודית והלגיטימיות של התקומה היהודית. יסודות הקיום היהודי באירופה – ואולי גם הקיום היהודי בכל התפוצות – זועזעו. וכך הלך והתחוור שהציונות – ומוטב אולי לומר, עקרון ריבונותו של העם היהודי – משמשת בסיס אמיתי לקיום היהודי העכשווי. לפגוע בבסיס זה, משמע להעמיד בסכנה את הזהות שנתגבשה לאחר השואה ולאחר היעלמותן של קהילות יהודיות בעולם הערבי.

במבחן זה פנתה אפוא יהדות התפוצות אל ישראל, ופעלה כסניגורהּ הנלהב ביותר כנגד דעות תקיפות ורבות-כוח. התברר שדעת הקהל האירופית, הנתפשת כפלורליסטית ודמוקרטית, עשויה להיות טוטליטרית ומדכאת כאחת. מן הדין היה לאזור אומץ רב ולגלות מסירות נפש כדי להתעמת עם דעת קהל זו, מה עוד שהיא התיימרה לגלם את המוסר. הנה כי כן, חוותה היהדות הצרפתית בדידות רבה מאין כמוה, בדידות שהתעצמה בעת שהיא נחשפה לגל של מעשים אנטישמיים. מעשים אלה, שנעשו בידי מוסלמים, זכו ליחס סובלני ולהבנה מצדה של דעת הקהל, ואילו רשויות המימסד עמדו מנגד ומילאו את פיהן מים. אין ספק שרוב יהודי צרפת רואים בעיני רוחם את ישראל כארץ דמיונית ואידיאלית, אף על פי שקשרי המשפחה והתיירות שהם מקיימים עימה אמיצים יותר מקשריהם של יתר יהודי התפוצות. ישראל שלהם נשארה בעיניהם ארץ חלומית, העונה על ציפיותיהם הכמוסות ביותר. איני רוצה לומר בכך, שהיא נתפשת בעיניהם כארץ זבת חלב ודבש שהחיים בה משולים לגן-עדן. מבקש אני לומר שהם רואים בה מדינה יהודית בעלת זהות לאומית איתנה שהיהדות, בהיבטה הדתי והתרבותי, לא גלתה ממנה, מדינה המספקת הגנה מלאה לריבונות המדינית. אבל אליה וקוץ בה: ישנו פער בין הציפיות שיהדות צרפת מטפחת ביחס לישראל לבין המידה שבה ישראל עונה על ציפיות אלה. השנים של אוסלו גרמו לבלבול גדול מאין כמוהו. ראינו ושמענו ישראלים שדומה כי בשיכרון הפציפיסטי המשיחי שלהם ביקשו להתנתק מן הזהות היהודית וממדינת ישראל, מן העם היהודי ומן היהדות. זוהי השמועה הרווחת שהגיעה מישראל, והקהילה היהודית איבדה בעטייה את נקודות האחיזה שלה. אם מרכז החיים היהודיים בעולם ויתר על ניהול פרויקט התקומה של העם היהודי, אין זאת כי אם הוא משוּל לספינה ללא קברניט.

המסר של "ההיסטורחונים החדשים"

והנה, הרגשה זו לא התפוגגה במהלך "מלחמת אוסלו". ה"מסר" העיקרי המגיע אלינו מישראל, שאמצעי התקשורת חוזרים עליו השכם והערב, הוא המסר של ה"היסטוריונים החדשים". זהו מסר של כשלון ושל שקיעה, המטיל רפש ברוח קיומה של ישראל והאטום לזכויות ולאינטרסים המדיניים והחוקיים של העם היהודי. מגיעים לאוזנינו הדיו של פוסט-מודרניזם שאיבד כל קשר עם המציאות, והוא מעמיד בסימן שאלה את הריבונות המדינית, את צביונה של המדינה ואת היסודות ההיסטוריים שעליהם מושתת קיומה. גישה זו גורמת להלם אצל חלק נכבד מיהדות צרפת, מאחר שאויביה של הציונות והאנטישמים רואים ב"מסר" אידיאולוגי זה הוכחה ניצחת המתירה להשחיר את פניה של ישראל, לדכדך את רוחה של הקהילה היהודית ולהתייחס אליה כאל קהילה פונדמנטליסטית, שבטית ונאצית. הקמים להגן על ישראל נקלעים אפוא לאש צולבת: מצד אחד, הם נתקלים בעוינות של דעת הקהל הכללית, ומצד שני, בעוינותו של אותו זרם בדעת הקהל שיהודים רבים מקרב האינטליגנציה, העיתונות והפוליטיקה נמנים עימו. המפשפש היטב בעיקרי הפולמוס ייווכח לדעת, שרוב הקולות האנטי-ציוניים הם קולות יהודיים וישראליים.

קולותיה של ישראל האחרת, שמגיעים אלינו, כמעט אינם מורגשים. יהודי צרפת, שהמשך הקיום היהודי יקר ללִבם, נותרו מן הבחינה הזאת בגפם בעמדת ההגנה על ישראל "שלהם". עמדה זו שופכת אור על גישתם ביחס לעתיד. הכול יודעים שעידן הגיע לקצו, אבל הבלבול נשאר בעינו. אין לשכוח שמוצאו של חלק ניכר מהעם היהודי הוא מאפריקה הצפונית, וכי רוב זה כבר נאלץ להתמודד עם עקירה הרת-אסון לפני ארבעים שנה. זכרון העקירה חוזר ונחשף היום כפצע ישן. חלק לא-מבוטל מהיהדות הזו מפנה את מבטו אל עבר ציון, אבל האם מבטה מצטלב עם מבטיה של ציון, המופנים אל עבר ניו-יורק?

תרגמה עדינה קפלן

פרופ' שמואל טריגנו הוא סוציולוג, מנהל המכללה ללימודי יהדות של כי"ח בפריס ומייסד המכון למעקב אחר תופעות אנטישמיות באירופה.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה