דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

נפש האדם אינה ניתנת למדידה

הטיפול נועד לתקן את המעוות ולִמְנות את החֶסרון, יותר מאשר להסיר את העיוות ולחשוף את המודחק.

תפישה שכזאת בהכרח גם אינה מקדשת אובייקטיביות מדעית ואינה תרה אחר מציאות אובייקטיבית, מדידה ומדויקת. דוד קיטרון קובע כי "יכולתנו לרפא את נפש האדם, כפסיכותרפיסטים, אינה מדידה וכן גם הצלחתנו"

השחקנים: איילת זורר ואסי דיין מתוך הסדרה "בטיפול",

במאי: חגי לוי. צילום רפרודוקציה: אודי נועם

לפני שאדון בסוגיית מדידותה של הפסיכותרפיה, אזכיר בראש וראשונה שעיסוקההוא בסבלוגם המנוח "פציינט" נגזר מהשורש סבל בלטינית. מכאןשבמושג סובייקטיבי עסקינן, באשר הסבל אינו ניתן לכימות ולמדידה.

בדומה לגישתהבודהיזם גם הפסיכותרפיה מאמינה שהסבל קיים, סבל ישסיבה וניתן להביא את הסבל לקצועל ידי מציאתהסיבה לו. אמנם דרכו של הטיפול הפסיכותרפויטי להשגתהתוצאה הרצויהאינה זהה למתודה הבודהיסטית, אך גם היא אינה מדעית, אינה מדויקתואינה מדידה. נוסף על כך, גם הפסיכותרפיה, כמו "דרך האמצע" של הבודהיזם, מבקשת למצואנתיב אל הטוב במגוון ממדים של החיים ולכן היא היתה יכולה לאמץ את שמונת עקרונות השביל הנעלה של הבודהיזם: נקודת מבט נכונה, חשיבה נכונה, דיבור נכון, ריכוז נכון, פעולה נכונה, דרך חיים נכונה, מאמץ נכון וחוכמה נכונה.

וכי ניתן לאמוד את השגתם של כל אלה אומקצתם?

פרויד בזמנו כתוצר של התקופה המודרניסטית-פוזיטיביסטית (שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים) – רצה בכל מאודו לפתח את הפסיכואנליזה כמדע ולהקנות לה הכרה ומעמד כמדע.

לשיטתו, לפי הדימוישהוא שאל מליאונרדו דה – וינצ'י,העבודה הפסיכואנליטית משולה לפיסול, הנעשה בדרך של גילוף per via di levare) – גריעה או הסרה),להבדיל מן הציור, הנעשה בדרך של הוספה per via di porre) ). גילוף משמעו עבודה מדויקת, חציבה וחשיפה של קווי המתאר של הפסל מתוך גוש החומר. במובן המטאפורי הפסיכואנליזה עושה זאת על ידי הסרתם של עיוותי ההשלכות, הפנטזיות וההדחקות.במישור דומה המשיל פרויד את עבודת המטפל האנליטי גם לעבודת הארכיאולוג, המסיר את השכבות העליונות המסתירות את המימצא וחושף את השכבות הקדומות יותר, דהינו , מגלה את הנסתר והחבוי, או לחלופין את האמת הבסיסית והראשונית.

לא כך הם פני הדברים היום, בתקופתנו הפוסט-מודרניסטית, שאינה מקדשתעוד ערכים מוחלטים, פוזיטיביסטיים ואובייקטיביים. כיום אנו נוטים לראות את הפסיכואנליזה יותר כתחום של ידע שהתפתח במהלך הזמןורכשאת האובייקטים, את המתודולוגיה ואת מגוון המודלים התיאורטיים.

משום כךנמצאבתיאוריות הפסיכואליטיות העכשוויות גישה שונה לחלוטין, בין אם מדוברבפסיכולוגיית העצמי אשר שמה דגש עלהחוויה הסוביקטיבית של המטופל ועל ההבנה האמפתית של המטפלובין אם מדוברבתאוריות התייחסותיות ואינטר-סובייקטיביות , הרואותבמפגש בין המטפללמטופל מפגשבין שני סובייקטים נוכחים, שהקשר ביניהם הוא קשר הדדי, גם אם לא שוויוני. אם נחזור לדימוי שהוצג לעיל, תיאוריות אלהיתייחסו לטיפולדווקא כמולציור, הבא להוסיף יותר מאשר לגלף. במלים אחרות, הטיפולנתפשכיום ,כנועד לתקן את המעוות ולִמְנות את החֶסרון, יותר מאשר להסיר את העיוות ולחשוף את המודחק. הפסיכותרפיהעל פי הגשות הללוהיא מתן מענה לצרכים ולחוסרים, כאשר הכוונה היא למענה אמפתי , ולחוויה סובייקטיבית של המטופל במסגרתמפגש בין אישי.

זאת ועוד, זוהי תפישהבעלת השלכות אידיאולוגיות עמוקות ואף מהפכניות: הגילוף הפרשניחדל להיות המטרה שהאינטרקציה הטיפוליתהיא הכלי להשגתה אלא להפך האינטרקציה הטיפולית היאשמאפשרת את ההחזקה וההכלה הרגשית, את ההבנה האמפתית ואת העיבוד החווייתי מגוון התנסויות מתקנות ומרפאות, שהפרוש אינו אלא מכשיר המסייע בעדן.

תפישה שכזאת בהכרח גם אינה מקדשת כלל וכלל אובייקטיביות מדעית ואינה תרה אחר מציאות אובייקטיבית, מדידה ומדויקת. במידתמה אף ניתןלומר , שנהפוך הואבראש מעיניה נמצאת דווקא העמדה הסובייקטיבית, המעורבת. העמדה הזאת נמדדת אך ורק ברגישותה היא תרה אחר האמת הסובייקטיבית של כל מטופל ומבקשת לספק לו תשובות סובייקטיביותשמשתנות לא רק ממטופל למטופל, אלא אףאצל אותו המטופלמפרק זמן לפרק זמן. משמעות הדבר במישור המטא-תיאורטי היאויתור על כל ניסיון לקשור בין הפסיכולוגיה לבין תצפיות אובייקטיביות , אקספרימנטליות ומדידות, נסיון שנתפש בתחילת המאה העשרים כדרך להשגת היעד הנכון ,והוצג כתביעה בידי פסיכולוגים התנהגותייםדוגמת ג'ון ווטסון.

במרחב הקיום הנפשי

בניגוד לכך, ובחזרה לפסיכואנליזה, היינץ קוהוט – מייסדה של פסיכולוגית העצמי- הדגיש שאיברי החישה שלנואינם מאפשרים לנו לצפות בעולם הפנימי: שכן, מחשבות, משאלות, רגשות ופנטזיות אינם נגישים לחוש השמיעה, חוש הריח או חוש המישוש. אין להם קיום במרחב הפיזיקלי אלא רק קיום נפשי.לפיכך, אנו יכולים לצפות בהתרחשותם בזמן נתון לא בדרך של אקסטרוספקציה (תצפית חיצונית) אלא רק בדרך של אינטרוספקציה (התבוננות פנימית)כשמדובר בעצמנו, או בדרך של אמפתיה כשמדובר באחרים. את האמפתיה הגדיר קוהוט כאינטרוספקציה שילוחית או מתווכת, שמשמעה ניסיון להכניס את עצמנואל תוך נעלי הזולת,על מחשבותיו וחוויותיו.

מכאן המסקנה , שבמקרים שבהם המכשיר העיקרי המשמש אותנו בשיטות התצפית שלנו הוא החושים, מדובר בתופעות פיזיקליותואילו במקרים שבהם המכשירים העיקריים העומדים לרשותנוהם האינטרוספקציה והאמפתיהמדובר בתופעות פסיכולוגיות.

לפני שנחזור להשלכותיה של ראיה מטא-תיאורטית זו, נפנהלהיבט אחר של העמדה הסובייקטיבית, הנוגע להתייחסותנו למושג העצמי ולשאלת היותו יחיד או מרובה.

ברוחהימים האלה לא ניתן להתייחס עוד, כבעבר, לחשיפתה של אמת אחת ויחידה, מגובשת ומזוקקת של הפרט ( או של המטופל). שכן, איננו מאמיניםעודבקיומו של עצמי אמיתי אחד ויחיד, סופי ומוחלט. בעלי הגישות העכשוויות נוטים להאמין בקיומם של מצבי עצמי משתנים לאורך זמן,התלויים בנסיבות חיים, בשלבים ובתהליכים תוך אישיים וביןאישיים. מכאןשלא ניתן להגדירוכל שכן למדוד, זהות עצמית. ה עצמי בפני עצמוהיה למושג יחסי, משתנה,לא רציףורב מופעי.מטרת הטיפול היא לאפשר לו להתבטא ברבדיו ובמופעיו השונים , ולאו דווקא לסייע לצמיחתו וליציאתו לאור של העצמי האמיתיהאחד והיחיד, זה אשר נתפש כחבוי מאחורי מחסה ומסתור שלעצמי כוזב, כנוע ומלאכותי.

ובאשר להשלכות העקרוניות שלההיבט הראשון: מן הראוי להזכיר כמהפחים ומוקשים בסיסייםשאסור לפסיכולוג המאבחן, כמו גם למטפל, להיכשל בהם. כשלים אלה כוללים את העמדה האוטוקרטית סמכותית ורודנית, את העמדה האורקולרית – נבואית ויודעת -כ ול, ואת העמדה המלאכית – כל -יכולה ומיטיבה. כלומר, אנו מחויבים להיזהרמחטא ההיבריס. מידה ראויהשל ענווה נחוצה הןבעמדתנוביחסלמטופל והן בינינו לבין עצמנו: המוכנות להתייצב מולחוסר הידיעה וחוסר הוודאות שלנו. כך או כך עלינו לעמוד בפני הפיתויים, היומרות והאשליות של סמכות, ידע וכוח.

אזהרה זו תקפה אף ביחס למגבלותיה של הפסיכולוגיה כמדע מדויק: זהו תחום של ידע, שיכולת ההסברעולה בו לאין ערוך על יכולת הניבוי. זאתלאור כל אותם משתנים בלתי צפוייםשאינם ניתנים לבקרה מדעית הכרוכים בנפש האדם ובחייו הביןאישים.

מכל זאת משתמע שהפסיכולוגיה פועלת בהכרח עלפי העיקרון של האי – ודאות, אותו עיקרון פיזיקלישהוא אבןהיסוד בתפישה של תורת הקוואנטים, הקובע גם שהצופה משפיע על הנצפה (על תוצאות התצפית). קוהוט הסיק מכך את עקרון היחסיות הדיאגנוסטיתוטען שאף האבחנה של המטופלבאשר לחומרת הפרעתו הנָּה יחסית , ותלויה ביכולתו של המטפל העומד מולו להבנה אמפתית שלו.

אתיקה של מפגש

נוכללהפליג גם למחוזות פילוסופיים שונים לגמריולשאולממרטין בובר ו מעמנואל לוינס את מושגיהם ההומניסטייםאז נאמר שהמפגש הטיפולי הנו בהכרח מפגש של "אני -אתה", כהגדרתו של בובר, דהיינומעורב, קרוב ואכפתי. מפגש שכזההכרחי גם כדי לקיים את הציווישניסח לוינס, ולפיו הפרט נושא באחריות אתית להכרה מכוננת של זולתו. מכאן , שאין המפגש הטיפולי יכול להיות בגדר מה שבובר מכנה מפגש של "אני- הלז",שניתן לאפיין אותו כמרוחק יותר וכניתן לבקרהבעזרת כלי מדידה מדויקים.

המסקנה המתבקשתהיאשרק עמדה של פתיחות ושל קירבה מצדם של שני המשתתפים במפגש הטיפולי – המטפל והמטופל- ונכונותלמאמץ, באווירה של אמון הדדי ומתוך אמונה בשינוי, מאפשרת טיפול אמיתי ופורה. הפרקטיקה הפסיכותרפויטית צריכה לנבוע ממקורות ה"עצמי" האותנטייםשל המטפל, המנחה אותו במאמציו לעזור למטופל להגיע למימוש ה עצמי שלו.

בסופו של דבר, רק המטופל יכול לדעת באמת מה הן תוצאות הטיפול. מבחינתו של המטפל, העדות המוכחת ביותר להצלחה היא דווקא המטופל שלא שב, כאותה יונה מתיבת נוח שמצאה לה קרקע בטוחה ולעולם לא שבהעוד.

אם כן, אין- וגם לאייתכן שיהיה – בידינו מעקב מסודר, שיטתי ומהימן אחר התוצרים של עבודתנו .

ובכלל, אםנחזור לתחילת המאמר, כיצד נוכל למדוד את מידת ההצלחה בהשגתהמטרהשהיאלעזור לאנשים לסבול פחות, להיותמאושרים יותר באופן יחסי ולמצוא משמעות לחייהם? כיצד נוכל לאמוד את השינוי ברגשות, בחוויות, בפנטזיות של המטופלים? כיצד נעריך אם לא נעשהשימוש לרעה בתלותבין המטפל למטופל, אם הטיפול הסתיים בזמן המתאים ובדרך השלמה והמעובדת ביותר? ומה בדבר הדרישות המוסריות והאתיות מהמטפל? כיצד נעריךונגדיר סיפוק לא נאות של צרכינו -שלנו (חוץ ממצבים ברורים ובוטים ,דוגמת ניצול מיני וקבלת טובות הנאה)? כיצד נאמוד את מידות הסבלנות, היושרהוהרצון הטוב; כיצד נדע אםעמדתהמטפל היא אמנם לא- שיפוטית ואם הוא באמת מחויב למטופל ומתייחס אליו בכבוד?

לנוכח כלהאי- ודאות והאי-מדידוּת, כולנו זקוקים לאמונה.

המטופלים זקוקיםכמובןלאמונה שאפשר לעזור להם ולהקל על סבלם.

כמטפליםאנו זקוקים לאמונה בעצמנו, בתהליך, בלאנודע. האמונה היאשמאירה את דרכנו בפרקי החשיכה והאי ידיעה הארוכים במהלך המפגש עם המטופל ועם עולמו הפנימי. לתפישתו של פסיכואנליטיקאי אנגליוילפרד ביוןאקט האמונה משמעו הכרה בקיומן של אמת ומציאות אולטימטיביות, גם אם לא ניתן להגדירןבאופן אובייקטיבי ולפרוט אותן לפרוטות מוחשיות ומדידות . ביסודו של אקט האמונה עומד גורם לא מדיד נוסף – האינטואיציה,גם היא כלי טיפולי השייך לשדה הפסיכולוגי ולא לשדה המדעים המדויקים. הפסיכואנליטיקאימייקל אייגן (ראיון עמו פורסם בגיליון 26 של"ארץ אחרת") , נותן מקום רב למימד הרוחני ואף המיסטי שבפסיכולוגיהולאמונה. הוא מציע אתיקה של רגישותושל מפגש, בניגוד לאתיקה של הישגיות ושל השאיפה להצטיינות הנמדדת על פי הציון ועל פי הדירוג. הרגישות אינה ניתנת למדידה ולהערכהחיצוניות , ומבוססת על עמדה פנימית של היענות כבחירה של הפרט. לולא האתיקה של האמונה והאתיקה של הרגישותהיינו נותרים עם אתיקה הישגיתשכל עיקריה מושתתים על רציונליות ועל ריאל-פוליטיק מחושבים עד תום. הסכנה שבאתיקה כזאת מתגלמת באדם שניתן להגדירו כשפוי יתר על המידה נורמופת. אדם שכזה סובל מנורמליות יתרה ומהתנהלות שניתן לתארה כמכניסטית, משמימה ונעדרת נשמה.

נפש האדם תמיד יהיה בה יותר משמץ של מסתורין.נוכל לקבוע זאת גם בלי לזלזל בידע הקיים ובגילויים החדשים והמרתקים שעולים מן המחקרים העוסקים במדעי הנפש השונים,החל בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה וכלה בתחום הידע החדש יחסית של הנוירו-פסיכואנליזה. שום הבנהשנרכושביחס לאדם כלשהו אינה מבטיחה את ישימותה המלאה והמדויקתביחס לאדם אחר, או אףביחס לאותו אדם בזמן ובהקשר אחרים. על כןיכולתנו להבין את נפש האדם, כפסיכולוגים, הנָּה מוגבלת; יכולתנו לרפא את נפש האדם, כפסיכותרפיסטים, אינה מדידה , וכן גם הצלחתנו. מטופלינו הם בניאדם , וככאלה, נפשםאינה ניתנת למדידה. כך הואוטוב שכך.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: "הכל מדיד- על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

ד"ר דוד קיטרון הוא פסיכולוג קליני

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה