דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2008 | מהדורה 44

עודד עזר: "רעיון הטיפוספרמה". מתוך התערוכה: "עיצוב והרוח הגמישה", המוצגת עתה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק

ניתנה להידרש

התורה (כלומר, הספרות ההיסטורית, ההלכתית והאגדית של היהודים, ובראשה ה"חומש") היא ה"דגם". ההליכה על הדגם היא תנאי לקיום יהודי, ליצירה יהודית, לזהות יהודית. בארי צימרמן מתאר את אופי לימוד התורה שלו, כאדם ש"אמונת חכמים" איננה חלק מן הרפרטואר שלו. על התורה כאבן החכמים ועל המדרש כמטה המונף על הסלע, למען ייצאו ממנו מים

במלאת שנה לקיומו של הירחון "המעורר", אותו ערך בלונדון והפיץ למאות חותמיו ברחבי העולם היהודי, פרסם יוסף חיים ברנר (חוברת י"א, נובמבר 1906) כרוז "אל החותמים והקוראים" וכלל בו גם דברים אלו:

תפילתו של "המעורר": יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי-יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגיבורי-המרד החסונים ובבעלי-המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן-גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש"ל, במתכסים בטליתו של האר"י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מבּרַצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי-ישראל ואלוהי-האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!
יתעוררו האחים הקרובים, גם אלה שלא נדרשו וגם אלה שנדרשו ולא נענו עד כה, יקומו איש איש ממקומו ויגשו אל המקדש – הן לא לקח עוד אלוהים את כל חמודותינו ממנו…

לא לשווא אנו מברכים ואומרים "שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" – מה העץ הזה טיב נטיעתו תלוי באדמה ובמים וברוח, אף תורה כך דרכה להיות תלויה במי שבתוכו ניטעה, ואם היתה אמת כשניתנה לנו אפשר שהפכה לשקר מחמת דרך גידולה בתוכנו. התמדה בלימוד התורה שומרת עלינו מחטא אחד בלבד: חטא עזיבתה

חיים נחמן ביאליק, שקרא אך לא השתתף, רתח בלבו על העזת ברנר לדמות את ביטאונו הצנוע ל"מקדש", אך דומני שכעסו בטעות יסודו. "המקדש", עד כמה שהבנתי מגעת, הוא הדימוי שברנר משתמש בו לא ביחס לעיתונו, אלא כלפי שולחן הכתיבה הפרטי, דוכן היצירה, אדמת הקודש שהיהודי האמן ניגש אליה אחרי שהשיל מרגליו את נעלי החולין.

"המעורר" הצנום, אליבא דברנר, אינו מקדש אלא "מתיבתא" (כלומר, "ישיבה", המקום שבו לומדים תורה), ואל ישיבתו של ברנר מוזמן כל מי שיצירתו-תלמודו נובעים מתורה ועשויים להפוך לתורה. השפה הברנרית כמעט מתפקעת כאן מרוב ציטטות יהודיות מתרמזות, שאינן לוויית חן אסתטית אלא הן עיקרו של הדבר: התורה היהודית העברית תצמח מתוך המורשות המגוונות של העבר ומתוך התפעמות נפשית השואפת לתת רוח חדשה בגו הכפוף ובעצמות היבשות של הזהות הלאומית. "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאוהליך ישראל…", במילים הללו נקרעה ממלכת שלמה בין יהודה לישראל בימי רחבעם נכד דוד. ברנר, במהלך דרשני מרגש, הופך את "אלה אשר חלק להם בחוזי-יהודה ובנביאיה" לנאמני המורשת היהודית, ה"אחרונים על החומה" כפי שכינה אותם במקום אחר, שמתוך העזתם לגשת "אל המקדש" תצמח, ב"מתיבתא" של "המעורר", תורה ישנה-חדשה.

הד לתהליך קדום

בסדרת ספרי "אמבר" של רוג'ר זילאזני מתוודעים הקוראים ל"דגם" – מתווה מסובך של קווים במרתף ארמון המלכות ב"אמבר". מי שמצליח "ללכת על הדגם" מתחילתו ועד סופו (פעולה הכרוכה בסיכונים גדולים ובכאבים עזים) זוכה בעוצמה אדירה, מסוגל לברוא עולמות חדשים ולהעביר את עצמו לכל מקום שיבחר בתוך ה"צללים", שהם כל העולמות שאינם "אמבר" (כדור הארץ שלנו, למשל, הוא אחד מאותם "צללים"). כל תמורה מהותית שמתרחשת באחד ה"צללים" היא הד לתהליך קודם המתרחש בתוך "אמבר" עצמה, ביתו של ה"דגם".

דומני שהפנטסיה הזו יכולה לשמש אותנו היטב בדוננו על אודות המושג "תורה": התורה (כלומר, הספרות ההיסטורית, ההלכתית והאגדית של היהודים, ובראשה ה"חומש") היא ה"דגם". ההליכה על הדגם היא תנאי לקיום יהודי, ליצירה יהודית, לזהות יהודית. חינוך יהודי מתחיל בלימוד ההליכה על הדגם.

כשברנר מעמיד זה לצד זה את "גיבורי המרד החסונים" ואת "בעלי המשנה השקדנים" הוא מתכוון בדיוק לכך. יש מי שזיקתו אל שמעון בר גיורא, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים, היא שורש הידבקותו בזהותו היהודית; ויש מי שזיקתו אל רבן יוחנן בן זכאי, שעל פי המסורת התלמודית ברח מירושלים החסונה של שמעון בר גיורא, לפני נפילתה, כדי להקים את יבנה השקדנית, היא שורשו ואבן הפינה לעולמו היהודי. שניהם מהלכים על ה"דגם", על המסורת היהודית הנזכרת והנלמדת, וגם אם מסקנותיהם המעשיות אינן עולות בקנה אחד הם שותפים באותה "מתיבתא". ה"דגם" אינו קובע מה יהיה טיבם המוסרי, האנושי, של חיי מי שהלך עליו. הטפות הנביאים והשתדלויות "בעלי המוסר" למיניהם באו לעולם מחמת ריבוים של יהודים חוטאים ומחטיאים, שעצם הליכתם על "דגם" התורה לא מנעה מהם מלחמוס ולעשוק. כולנו יודעים היטב ש"צדק צדק תרדוף" היא תביעה תורתית תקיפה שלא היתה באה לעולם לולא היה בה צורך גדול כבר בימי קדם ושנחיצותה אינה פוחתת בכל דור ודור. התורה היא "דגם" דווקא בשל העובדה שיהודים שונים עשויים לפרשה ולדורשה באופנים מנוגדים. לא לחינם אנו מברכים ואומרים "שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" – מה העץ הזה טיב נטיעתו תלוי באדמה ובמים וברוח, אף תורה כך דרכה להיות תלויה במי שבתוכו ניטעה, ואם היתה אמת כשניתנה לנו אפשר שהפכה לשקר מחמת דרך גידולה בתוכנו. התמדה בלימוד התורה שומרת עלינו מחטא אחד בלבד: חטא עזיבתה. כל שאר עוונות פרושים לרגלי לומד התורה כלרגליו של כל אדם באשר הוא. הנזהר יחלץ והנמהר יילכד. לא התורה כשלעצמה היא המורה לנו דרך אלא מדרש התורה.

השייכות לכתבי הקודש

כשאני מלמד ספרות מדרשית אני מבקש מתלמידי לעצום את עיניהם ולדמיין כאילו הפסוק התורתי ניצב לפניהם ועליהם למשש אותו באצבעותיהם באופן שבו מיששוהו דורות רבים של תנאים ואמוראים – למוד מידתו, לבדוק חריציו, לזהות שקעים ובליטות, מהמורות ומישורים. כל המידע הזה על אודות הפסוק זורם אל מרכז היצירה הדרשני, ומעיבודו המסור נולד מדרשו של הפסוק, ההופך הר לעמק וים ליבשה עד שכל הגבעות תתמוגגנה. ואם תיפקחנה עיניכם, אני אומר להם, יכול להיות שיתברר לכם עד כמה הפסוק הוא מישור חלק וכל הבליטות והשקעים והחריצים והמהמורות מצויים בידיכם הממששות ולא בו. הרי הקו המבדיל בין קודש הפסוק לחול המדרש שלו הוא קו מתעתע, ומה שנראה לרגע כהפרזה דרשנית עשוי להפוך כהרף עין לתוכו הבוער ולא אוכּל של הפסוק.

בבית המדרש שלי שירתו של יהודה עמיחי היא בבחינת "ניתנה להידרש". כלומר, כיוון שהיא נדרשת, הרי ודאי ש"ניתנה", אף אם לא בקולות וברקים בסיני של משה, ולא בקול דממה דקה בסיני של אליהו. בבית המדרש שלי הספרים ממוינים על פי נושאיהם או מחבריהם ולא על פי היותם "חול" או "קודש", כי כאן יודעים שמה שהוא "חול" לאחד עשוי שיהיה "קודש" לאחר, מה שהיום בגדר "תורה" מחר עלול להימצא מחוץ לגדר, ולהפך

ציון דרך חשוב בחניכתי היהודית, בזמנים שבהם התאמנתי ללכת על ה"דגם" ב"אמבר" שלי (ה"חוג למקורות ישראל" ב"אורנים" של אמצע שנות השבעים של המאה העשרים), היה המפגש עם הוויכוח התלמודי על אודות קדושתה של מגילת אסתר, זה הספר שיקשה על אדם מן היישוב (שלי) להבין היאך ניתן אף הוא למשה בסיני. בתוך הדיון התלמודי צף ועלה המשפט המאשר את שייכותה של המגילה לכתבי הקודש: "זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש". פני אורו. הבנתי שתורה פירושה טקסט בר-מדרש, וילון מילים שהסטתו מגלה וילון נוסף. הבנתי שאין זה משנה, לגבי דידי, אם חזו עיניו של רבנו משה ביופיה של ושתי או בירקרקותה של הדסה היא אסתר. לא זו הנקודה. החשוב הוא שיש ברצוני וביכולתי להתחבר אל דורות רבים של ממששים ודורשים, למשש כמותם את פסוקי המגילה, לדרוש כמותם את סודותיה, לחוש כמותם שבהליכתי בשביליה אני צועד על ה"דגם" היהודי העתיק.

אינטואיציה קיומית עזה

תורה היא אפוא הפסוק בו ממששים. אך האם גם ההפך נכון? האם מה שמתעקשים למששו הופך לפסוק, כלומר, לתורה? בתשובה לשאלה זו חלוקים לומדי דורנו. בבית המדרש שלי שירתו של יהודה עמיחי היא בבחינת "ניתנה להידרש". כלומר, כיוון שהיא נדרשת, הרי ודאי ש"ניתנה", אף אם לא בקולות וברקים בסיני של משה, ולא בקול דממה דקה בסיני של אליהו. בבית המדרש שלי הספרים ממוינים על פי נושאיהם או מחבריהם ולא על פי היותם "חול" או "קודש", כי כאן יודעים שמה שהוא "חול" לאחד עשוי שיהיה "קודש" לאחר, מה שהיום בגדר "תורה" מחר עלול להימצא מחוץ לגדר, ולהפך. כשאני מתיישב ללמוד בבית המדרש שלי גוחנים אל הספר, מעבר לגבי, משני עברי, ר' עקיבא ואחד העם, מתאמצים לראות מה הוא הדבר שאני קורא לו "תורה". שניהם, מבחינתי, תלויים זה בזה: בלי ר' עקיבא לא היה אחד העם, אבל בלי אחד העם יאבד ר' עקיבא את אחיזתו בחיי.

אינסוף המשמעויות הגלומות בתורה שורשן, על פי אמונת חכמים ומתוך מסורת עמנו, במקורה השמימי, האלוהי, שאף הוא אינסופי. התורה היא אבן החכמים והמדרש הוא המטה האנושי המונף על סלע הפסוק למען ייתן מים חיים לנו ולצאננו. יהודי כמוני, שהשער אל אמונת חכמים אינו מיועד לו, צריך להישען במדרשו לא על אבינו שבשמים אלא על אינטואיציה קיומית עזה המכירה בנוכחותו של סוד בתוככי העברית ובתולדותיו של העם העברי. אין בי יומרה לפענח את הסוד עד תום, גם לא רצון, אף לא תוחלת. סוד שכזה דינו להיוותר סתום גם בהיגלותו, ואוי לנו ממי שיהירותם דוחקת בהם לחשוב כי הם בעליו ויודעיו. עם זאת, אמונתי בסוד היא יסוד חיי, היא המאפשרת לי לדרוש, להניף מטה על תורתי, לדבר אל הקיר, להוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. דומני שלסוד זה התכוון יוסף חיים ברנר בקוראו לאלה ש"דבר אלוהי-ישראל ואלוהי-האדם בלבבם ובפיהם" לגשת "אל המקדש" ולהתכנס ל"מתיבתא" שלו. ואולי עוד לא מאוחר, גם היום, מאה שנה אחר כך, להתכנס ל"מתיבתא", כל נאמני הסוד, כל הולכי ה"דגם", איש איש במקומו, ללמוד תורה וללמד תורה, בפינו ובלבבנו לעשותה, "הן לא לקח עוד אלוהים את כל חמודותינו ממנו…"

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 44: "התורה והחיים – מה צריך ללמוד עכשיו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה