דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
3 בינואר 2012 | מהדורה 63

ניצנים של השתנות

אף שהספר "אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז" מביא שיחות אמיתיות שנערכו בין שני בני אדם אמיתיים, משעה שהודפס ונכרך נעשו ישראל אלירז וחוה פנחס-כהן לדמויות, והיצירה היא עתה מעין מחזה בן עשר מערכות. המתחים בין שתי הדמויות במחזה הזה אינם מוכרעים, אך הם מוצגים לקורא כפי שהם: בדיבור, בהשוואה, במאבק ובמפגש

חוה פנחס-כהן, "אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז", הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום אמנות בעריכת גיורא רוזן, 2011

חוה פנחס-כהן היא משוררת, מרצה לספרות, מנחת סדנאות לשירה, והמייסדת והעורכת של כתב-העת "דימוי" לספרות ותרבות יהודית. היא נולדה ביפו למשפחה קומוניסטית, ובמהלך חייה התקרבה ליהדות כדרך חיים וכעולם רוח. היא אדם מעורב ופעיל בשיח התרבותי והחברתי בישראל, וכותבת על הגוף, על יחסי אהבה, על מיניות, על אובדן, שכול ואלמנות, ועל הזיקה למקום ולזמן הישראליים, היהודיים וההיסטוריים.

ישראל אלירז הוא משורר, מחזאי, מורה ומתרגם. הוא נולד ב-1936 וגדל בירושלים. בתחילת דרכו הספרותית הוא כתב סיפורים, מחזות וליבריות, ואל השירה הגיע בשלב מאוחר יותר בחייו. מקצת ספרי השירה שלו תורגמו וזכו להכרה בחו"ל, בעיקר בצרפת. השירה שלו מתבוננת, מהורהרת, פילוסופית, ומרבה להתכתב עם יצירות אחרות.

בעוד חוה מדברת בערנות על אביה ועל חוויות מתנועת הנוער, הדמויות בחייו של ישראל מתוארות תמיד מבעד לדוק השקוף של מי שלא לגמרי נמצא כאן, של מי שנמצא במקום אחר, במחשבה, או בעולם פנימי ומשם, במרחק מסוים, הוא מתבונן בבני האדם

ספרה החדש של חוה פנחס-כהן הוא מיצוי של שיחות שניהלה פנחס-כהן במשך שנים עם אלירז. תחילה אלה שיחות בין מורה ותלמידה ובהמשך שיחות בין שני משוררים על עבודתם ועל חייהם. פנחס-כהן היתה המנוע שדחף לקיום השיחות וזאת בשל רצונה להכיר את אלירז האדם, שאינו ניכר לרוב מבעד לשירתו המהורהרת. עשרת פרקי השיחות סדורים ברצף כרונולוגי ונושאיהם הם הקריאה והספרים, שירה, תנ"ך ותיאטרון, על השפה, על התפר בין האמנות לאקטואליה, ועל מוות ואהבה. באמצעות הדיאלוגים הספר משרטט את דיוקנו של אלירז האיש, ומתאר את השקפותיו ואת התחנות בחייו. השיחות מביאות גם מעין תיעוד של תקופות בחיי הרוח בארץ דרך השינויים ההיסטוריים ורוח התקופה שהתחלפה במהלך העשורים שחלפו מאז ילדותו של אלירז ועד היום. ברישום קל יותר מצוירת גם של דמותה של פנחס-כהן, שספרה הקודם "שביעית: כל השירים עד כה" יצא לפני שנתיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. חוה היא הדורשת והשואלת, אך הייתי רוצה לדעת עליה יותר, אף שהספר הוא בסופו של דבר ספר על אלירז.

תשוקה וקונפליקטים

אף שהספר מביא שיחות אמיתיות שנערכו בין שני בני אדם אמיתיים, משעה שהודפס ונכרך נעשו ישראל אלירז וחוה פנחס-כהן לדמויות, והיצירה היא עתה מעין מחזה בן עשר מערכות. וכמו בקריאת מחזה, גם כאן אנחנו שואלים: מהי התשוקה של כל אחת מהדמויות? מהם הקונפליקטים שנוצרים בין שתי הדמויות?

לפנינו אפוא שתי דמויות. האחת – נקרא לה חוה – מקשיבה, מקשה, מראיינת, חוקרת, וגם מעט מספרת על עצמה. השנייה – נקרא לה ישראל – מדברת, מגוללת סיפור, עונה, מתחמקת, מצהירה, מסתתרת. אילו היו אלה שמות שנבחרו לדמויות במחזה, היינו נשטפים מיד באסוציאציות יהודיות: אֵם כל חי ועַם ישראל ישבו לשיחה משותפת. חוה מצהירה שהיא רוצה להכיר את ישראל ואת הפואטיקה שלו. וישראל? המוטיבציה שלו אינה ברורה, אם כי נראה שהוא רוצה לדבר: "עכשיו, כשאני יושב ומדבר איתך, אני רואה שיש לי סיפור. אף פעם לא חשבתי שיש לי סיפור" (עמ' 32).

השיחה הראשונה היא תענוג לאוהבי ספר, פנינה של תיאורי חנויות הספרים והספריות בירושלים של שנות ילדותו של ישראל. יתענגו על השיחה הזו כל מי שבאו בסוד המשותף, לחיצת היד הסודית של חברי מועדון תולעי הספרים, אלה שעבורם הספר הוא שער לעולם אחר, אמיתי וממשי לא פחות מהמרחב המשותף המכונה מציאות. עם זאת, מיד מסתבר מהי המחלוקת הראשית בין שתי הדמויות. לכאורה שתיהן חיות כאן ועכשיו, במדינת ישראל, בארץ ישראל, על נופיה וההיסטוריה שלה. אבל ערוצי התודעה שלהן שונים מאוד, וכך גם החיבור או הפירוש שלהן לכל מה שקוראים לו כאן ועכשיו.

ההווה של חוה הוא ההווה שנוצר מתוך הגוף ומתוך הביוגרפיה. כלומר, הוא פיזי וקונקרטי. הבשר, חוויות הנפש האצורות בגוף, הלידה, ההנקה, מות הגוף, מותם של קרובים אהובים, יחסיה עם ילדותיה. ההווה של ישראל, לעומת זאת, הוא הווה ללא עבר וללא זיכרון, הווה מתמשך של התבוננות, השתקעות באובייקטים שסביב, בטבע, במחשבות כאובייקט להתבוננות, ונקודות המפגש עם האחרים הן דרך אותן מחשבות, אותן התבוננויות. ההווה הזה נוכח בעיקר בעין ובפה שמנסה לתעד ולדובב את ההתבוננות הזו.

ישראל אלירז מספר למשל על הולדת התודעה שלו בילדותו מתוך מפגשיו עם הספרים. מדובר בהולדת הרוח. הדבר קרה במנותק מאירועים שהתרחשו בביוגרפיה שלו, אף כי ייתכן שהרוח נולדה מתוך בריחה מכל מיני קשיים שהביוגרפיה הזאת נשאה. עולם המילים הציע לו מפלט מחיי יום יום קשים ונעשה במידה רבה אמיתי יותר – ואולי נכסף יותר – מכל העולמות החיצוניים. בעוד חוה מדברת בערנות על אביה ועל חוויות מתנועת הנוער, הדמויות בחייו של ישראל מתוארות תמיד מבעד לדוק השקוף של מי שלא לגמרי נמצא כאן, של מי שנמצא במקום אחר, במחשבה, או בעולם פנימי ומשם, במרחק מסוים, הוא מתבונן בבני האדם. חוה נמצאת כאן. ראשה ורובה ביחסים, בחריפות של העולם הזה, ומהחומרים האלה היא רוקחת את שיריה. ישראל מחפש תמיד את שפתו של מה שמעבר לתרבות הספציפית, את האיכות האמנותית הרלוונטית לכל אדם והיא אוניברסלית במהותה. גם כשהוא בא לפרש את חומרי התנ"ך במחזותיו – נושאים שכמעט בלתי אפשרי לעסוק בהם בהתעלם מההקשרים היהודיים, לאומיים, היסטוריים או עכשוויים – אלירז מדבר על הריחוק מן הקונקרטי שהכרחי כל כך לאמנות. התשוקה והצורך שלו הם לעסוק באמנות, המוגדרת ונבנית באמצעות השפה, נאמנה לחוקיות של האמנות עצמה. "איך מסתכלים על עץ מתוך תודעת הלשון" (עמ' 54) הוא שואל.

גילוי סנסציוני בספר הוא וידויו של ישראל על הפסבדונים שאימץ בכמה מספרי השירה שלו. הפסבדונים ג'ורג' מתיא איברהים, פלסטיני מבית לחם שחי בפריז ואלירז "תרגם" כביכול את שיריו לעברית, שימש את אלירז כדי לדבר בחופשיות ואולי בסנטימנטליות על החיבור לארץ ולנופיה. ישראל תחת השם "אלירז" עסוק מאוד בנוף הארצישראלי, אבל הוא מתהלך בו ומתעמק בו "כמי שהולך בנוף בכל מקום, בכל זמן, מבלי להפוך נוף זה והליכה זו להכרזה פוליטית, היסטורית או אידיאולוגית" (עמ' 93). בשירה של חוה דבר כזה לא יעלה על הדעת.

סוג של קשב פנימי

אלירז: "את נסחפת בנהר החיים שבו את נמצאת" (עמ' 87).
חוה (מטיחה): "כשאתה אומר דברים שיש בהם משהו של זיכרון ושהם גם חושניים מאוד, אתה נעצר" (עמ' 15).

הגבר במחזה מזדהה עם העין הצופה ורוצה להיעלם, להתאחד עם העין הזאת, להיות הוויה צפה, נטולת ממשות אולי, להתמוסס בהוויה, בשפה, באובייקטים הסובבים. "אני מדבר על הסתתרות, הסתתרות כסוג של קשב פנימי, כסוג של פנייה אל תוך הלשון, שאיננה לוקחת בחשבון את המימד הסנסציוני של הדברים" (עמ' 114). האהבה שלו, מסתבר, היא לשפה שיכולה לתעד את המפגש הזה, את ההתמוססות הזאת לתוך האובייקטים בהווה, ששם מצויה התשוקה: "הדברים, בשבילי לפחות, הם כמו נכסים, כמו עצמים. ואני רוצה לבדוק את הנכסים האלה, כמו שאדם יורד אל גנו ובודק את נכסיו" (עמ' 125).

 השיחה העשירית – מרתקת, מלאת התחמקויות ומגננות, האשמות ועימותים – היא שיאו של המחזה כולו. אנחנו מגלים שכל הדיונים והעמדות מתכנסים לשאלת האהבה. שאלת היכולת  או אי-היכולת, הרצון או אי-הרצון, למפגש האישי, החזיתי, פנים אל פנים, עם הזולת. העימות החזיתי בין הגבר והאישה, בין אופני התשוקה, בין סוגי ההוויה, מגיע כאן לשיא

הדמות הגברית בדיאלוג היא משורר שמיעט לכתוב שירי אהבה. חוה אינה מבינה את העמדה הזאת ביחס לאהבה ואינה מקבלת אותה: "החיים זה נושא. אתה מדבר על חומר. בעיני חומר אינו רק החולף מול עינינו, אלא בתוכנו. בתחום החוויה, בתחום יחסי פנים-חוץ… גם ההיסטורי וגם הביוגרפי הם חומר" ( עמ' 140). המשוררת שואלת את המשורר: איפה אתה? השתקעותו בשפה נחווית כהיעדרות, כהימנעות מהאישי, מהיחסים, מהתייחסות לזולת האנושי, למציאות האישית. ה"יש" אצלך הוא לא ממש קיים, היא מאשימה אותו, הוא מדומיין, הוא חומר של התודעה, אניגמה של היש.

חוה: "להוציא את נושא האהבה מתוך השיחה, או מתוך השירה, פירושו להעתיק את הארוס למקום אחר, פירושו לעקר את המילים, את השפה ממה שמניע אותה" (עמ' 201).
ישראל (בכעס): "מדוע אני מחויב להגיב על הדבר הזה?… האהבה הגדולה שלי מתרחשת ביני ובין על מה שאני עוסק בו, כל דף שאני כותב" (עמ' 203).

השיחה העשירית – מרתקת, מלאת התחמקויות ומגננות, האשמות ועימותים – היא שיאו של המחזה כולו. אנחנו מגלים שכל הדיונים והעמדות מתכנסים לשאלת האהבה. שאלת היכולת או אי-היכולת, הרצון או אי-הרצון, למפגש האישי, החזיתי, פנים אל פנים, עם הזולת. העימות החזיתי בין הגבר והאישה, בין אופני התשוקה, בין סוגי ההוויה, מגיע כאן לשיא. זהו עימות בין הנוכחות ההווייתית המופשטת, המתמסרת להווה נטול הזיכרון ולדברים, לבין היישות החיה, הבועטת, הכמהה למפגש חי ותוסס עם הזולת, עם החיים, בחריפות של החיים, של המציאות המיידית שסביבנו.

במישור אחד זהו עימות שנובע מהבדלים בין אנשים והדרך שבה הם חווים את העולם. עם זאת, הדיאלוג מסתמן גם כחלק מהעימות בין הגבר והאישה, בין הגרסה המופשטת והדברית הזאת של ההוויה, שנחווית פעמים רבות בידי האחר (האישה) כחמקנית ונעדרת, לבין התובענות של האישה וקשריה לחיים בגוף. ובמישור אחר יש כאן הד לעימות הפנימי שמתנהל בתוך כל אחת מהדמויות בין הכוחות המושכים אותנו החוצה, להשתקע בחיים על כל עוצמתם וסערותיהם והקצף הניתז שלהם, לבין הכוחות המושכים אותנו פנימה, לתוך מעמקי קיום משוערים, אישיים, שאת קיומם יכולים רק אנחנו להתוות והם סוד פרטי ומרתק ששייך לנו בלבד. המתחים הללו אינם מוכרעים, אך הם מוצגים לקורא כפי שהם: בדיבור, בהשוואה, במאבק ובמפגש.

במובן הזה הספר מצליח להיות אמיתי לא מפני שהוא עוסק בריאליה, בדמויות אמיתיות, אלא מפני שבשיחות ובאופן מסירת הדברים הוא מצליח להציג את המתחים המהותיים והמרתקים הללו שמעניקים ליצירה את טעמה. יש בעיני ערך רב לכך שניתן לקרוא את הספר גם כדיאלוג בדיוני. אילו היה הספר מחזיק רק אנקדוטות, או רכילות מחיי המשוררים בכלל ומחיי אלירז בפרט, או הגיגים מנותקים מהקשר אישי, הוא היה מעניין הרבה פחות.

חתימה

הספר נחתם ברשימה "יציאה". ישראל אלירז כותב: "אני יושב בחדר עבודתי וקורא, לאחר כמה שנים, את שיחותי עם ידידתי המשוררת חוה פנחס-כהן, ויודע שאני הוא האיש שדיברתי… האם אני מסכים עם מה שאמרתי? נראה לי שעל רוב דברי הייתי חוזר גם היום ואולי הייתי משנה פה ושם ניסוח אבל לא עיקר. אלא שככל שהזמן חלף… מה שהיה ברור לי אז לחלוטין לא ברור לי באותה מידה של תקיפות… כל מה שאמרתי בשיחותי עם חוה היו דברים נכונים לימי ההקלטה, אלא שהזמן (על כל משמעויותיו) עושה את שלו. ומה שהאמנתי שלא אגיע לכתוב עליו הגעתי, בדרכי. נשתנו דברים בהבנתי את עצמי, גם המשכתי להתבגר אל תוך המחשבה ולהזדקן אל תוך הגוף. ואין סוף לדברים ולדיבורים" (עמ' 226-225).

עלילת המחזה מסתיימת במעין אפילוג ובו הרהורים על שינוי. האם השינוי התרחש כתוצאה מהמפגש עם המראיינת המקשה לשאול, התובעת? אם כן, חוה, אם כל חי, יילדה בישראל את יכולת ההִשתנוּת, הולידה בו כיוונים חדשים שלא היו בו קודם. למפגש הזה היו פירות בדמותם של ניצנים של השתנות.

דרוש אומץ רב כדי להציג את מי שהיית. לתת לחלקי העצמי לדבר את דיבורם בלי לצנזר. לתת זכות קיום להוויות שהיינו, למי שהיינו בכל זמן, בלי לתת ל"אני" המאוחר לעמעם אותן. להציג את חלקיותה של התודעה במלואה. החן של הסיפור על איך היינו, ואיך הלכנו והתהוונו מתוך זה למי שאנחנו כעת. אקורד הסיום של הספר הוא של שאלה על השתנות, או התכוונות להשתנות. ככזה, הוא סיום אופטימי בעיני, או על כל פנים, אנושי מאוד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

איילת נאה היא פסיכולוגית קלינית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה