דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הקלפי המרכזית בבחירות לוועד עובדות הניקיות באוניברסיטת בן-גוריון. צילום: עמית דויטשר

ניצחון שבא מלמטה

ב-15 ביוני 2009 עשו עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון היסטוריה: לאחר מאבק של שנים הן הקימו את ועד עובדות הניקיון הראשון בארץ. אודליה כרמי, עובדת סוציאלית שהיתה שותפה למהלך מראשיתו מספרת איך מניעים ציבור של נשים מוחלשות ממגזרים שונים להילחם על זכויותיהן – ולנצח

"בבקשה לא לשכוח להרים את הכיסאות". עוד יום בבית הספר הסתיים. רֵכשנדה סברי עלתה לארץ מטיקאב שבפרס, ארצה של אסתר המלכה, וכמו אסתר היא פיקחית ויפה וגם אומנית באריגת שטיחים. כל היכולות והכישורים האלה לא עמדו לה כשעלתה ארצה, ובמעברה נחטף ממנה בנה בכורה, ונכנס לסטטיסטיקה שלא זכתה להכרה של "ילדי תימן". לאחר שרכשנדה הגיעה למושב, בנתה את ביתה וגאלה את הארץ, היא יצאה לעבוד בניקיון בבית הספר הסמוך. הכיסאות שלא הרמנו המתינו לה.

חמש בבוקר. לודמילה (שמות כל העובדות והעובדים בכתבה בדויים) מהנהנת בראשה לנהג של קו 5. כבר שבע שנים שהם נפגשים בכל בוקר בשעה הזו. היא נמצאת בדרכה ליום עבודה שיסתיים לאחר ניקוי של קומה אחת של אחד הבניינים של אוניברסיטת בן גוריון, והיום גם שלושה בתים פרטיים. לודמילה, אישה מטופחת ומרשימה בת 42 ילידת קישינב, השאירה לבתה הגדולה פתק עם הוראות ברורות מתי לאסוף את הקטן מהגן, כמה זמן לחמם את הספגטי לצהריים, ושיהיה בהצלחה במבחן היום.

לודמילה היא אחת ממאתיים עובדי הניקיון של אוניברסיטת בן גוריון. רוב עובדי הניקיון באוניברסיטה הן נשים, ולכן ההתייחסות אליהם בכתבה תהיה בלשון נקבה. רובן הן עולות ותיקות מברית המועצות לשעבר, בעשור החמישי לחייהן; כ-40 אחוז מהן אקדמאיות ו-85 אחוז בעלות השכלה על-תיכונית. עובדות הניקיון מועסקות על ידי שני קבלני ניקיון, ועד לפני שנתיים הן פוטרו בכל תשעה חודשים ואז הועסקו מחדש. רוב העובדות מועסקות במשרה חלקית בניקיון האוניברסיטה – ארבע שעות בכל יום, משש עד עשר בבוקר – ולאחר מכן הן יוצאות לעבודות אחרות.

במרס 2007 נחנך הבניין למעורבות חברתית ע"ש דייכמן באוניברסיטת בן גוריון. בבניין שוכנת היחידה למעורבות חברתית, המטפחת בבאר שבע פרויקטים קהילתיים דוגמת "הדירות הפתוחות" והתיאטרון הקהילתי לנוער "ברווז".

לחנוכת הבניין באו שגריר גרמניה בישראל, נשיא אוניברסיטת בן גוריון לשעבר ח"כ אבישי ברוורמן, והנשיאה הנוכחית של האוניברסיטה פרופ' רבקה כרמי. הטקס היה חגיגי ומשמח, אבל בסוף כל בניין שנחנך עומדת עובדת עם ספונג'ה – במקרה הזה לודמילה וחברותיה, שהתבקשו לנקות את הבניין אחרי סיום הבנייה. זוהי עבודה קשה במיוחד, ולפי ההסכם הענפי לעובדי הניקיון הן היו אמורות לקבל בעבורה תוספת מיוחדות. במקרה הזה, של חנוכת הבניין למעורבות חברתית, התווספה עבודה אבל לא שכר.

תא צ"ח – צדק חברתי – הוקם באוניברסיטת בן גוריון בשנת 2005 בידי סטודנטים מהמחלקה לפוליטיקה וממשל וסטודנטים אחרים ממדעי הרוח והחברה. התא עוסק בקידום צדק חברתי תוך שהוא שם דגש בזכויות העובדים, ופעיליו הם חלוצי קידום זכויות עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון: לפני כשנתיים החלו חברי צ"ח לתלות בשירותי האוניברסיטה כרזות בעברית וברוסית, שפנו אל עובדות הניקיון. הכרזות סיפרו לעובדות על זכיותיהן והזמינו אותן לפנות אל חברי צ"ח.

טל בהרב הוא סטודנט לפוליטיקה וממשל ופעיל חברתי עסוק: "בהתחלה הפעילוּת היתה קטנה. יצאנו לבניינים כדי להבין מי נגד מי והצענו לעובדות לעזור להן עם בעיות בתלוש. אבל במשך ארבעה חודשים הן לא הסכימו לדבר איתנו. הן היו חשדניות. הסכר נפרץ כאשר עובדת אחת התחילה לספר והפנתה אותנו לעובדות אחרות ששטחו בפנינו את פרטי העסקתן הפוגענית. בצעדים אטיים אך עיקשים התחלנו לבנות אמון. במקביל הצלחנו להשיג את החוזים של הקבלנים וראינו שמדובר במחירי הפסד. הבנו שבסכום שהאוניברסיטה משלמת לקבלן אין לו כל אפשרות לשלם לעובדות באופן הוגן הכולל תנאים סוציאליים. אם הקבלן היה עושה זאת, הוא לא היה זוכה במכרז. בעקבות זאת יצאנו לגייס את דעת הקהל בקמפוס. ארגנו כנס מוּדעות גדול עם ח"כ שלי יחימוביץ' וג'קי אדרי, מוביל המאבק של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח (מאבק שתועד בסרט "זהב לבן, עבודה שחורה" בבימויה של טלי שמש), יזמנו הפגנות ועוד".

לא רוצים קבלנים!

"בקרוב אצלך!" זו היתה כותרת פלייר שהופץ באוניברסיטת בן גוריון עם פתיחת סמסטר ב' באביב 2008 וקרא לסטודנטים להתגייס למאבק. בפלייר התפרסמו נתונים על עובדי קבלן בכלל ועל עובדות הניקיון באוניברסיטה בפרט. בהמשך אותו השבוע התקיימה בכניסה הראשית לאוניברסיטה הפגנה נגד תנאי ההעסקה הפוגעניים של עובדות הניקיון. העזרים האמנותיים היו חולצות ירוקות, שירי הפגנות קליטים, וגם מגבים ומטאטאים שהסטודנטים הביאו מהבית.

במאי 2008 האוניברסיטה הצטחצחה. אוהלי אירוח צצו על הדשא. עובדות הניקיון עבדו במרץ רב לקראת אירוע חשוב. חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן גוריון בא למושב השנתי שלו. סטודנטים, שוב בחולצות ירוקות וצדק בעיניים, ניצבו במחאה שקטה בכניסה לכינוס המרכזי. בפנים, בכינוס עצמו, הודתה נשיאת האוניברסיטה פרופ' כרמי בבעיית התעסוקה של עובדי הניקיון והכריזה כי האוניברסיטה מתחייבת להזרים חמישה מיליון שקלים בשנה הקרובה כדי לתקן את העיוותים.

אבל כבר ביוני, חודש אחד בלבד לאחר הכינוס, קיבלו עובדות הניקיון מכתבי פיטורים. "אנו מודים לך על עבודתך הנאמנה", נכתב בראש המכתב. מתברר שבתחילת אוגוסט אמור להסתיים חוזה ההתקשרות של הקבלן שלהן עם האוניברסיטה ואין עוד צורך בשירותיהן. האוניברסיטה הודיעה כי לא תמשיך בחוזה ההתקשרות משום שהקבלן מפר את הזכויות הסוציאליות של העובדות. הקבלן מצדו ביקש תוספת של 35 אגורות לשעה לעובדת כדי לשלם תוספת ותק לעובדות.

עובדות הניקיון, שחלקן עובדות באוניברסיטה מאז בואן לארץ והוותיקות שבהן עובדות כאן כבר עשרים שנה, חששו כמובן לעתידן. בשש בבוקר, מול בניין הכימיה, נערכה ישיבה מאולתרת של עובדות אחדות ופעילי צ"ח. התחושה שעמדה באוויר היתה שאין כבר מה להפסיד. העובדות שהשתתפו בישיבה חזרו אל חברותיהן וקראו להן לפתוח בשביתה. בשבע התחילו העובדות לצאת מכל הבניינים והתרכזו ברחבה שמול משרדה של פרופ' כרמי. שביתה ספונטנית ולא מוגנת.

בעשר עמדה להתקיים הפגנה מול משרדה של הנשיאה. העובדות התיישבו חבורות-חבורות לפי הבניינים שהן עובדות בהם. הן כמעט לא הכירו עובדות מבניינים אחרים, אולי זיהו אי-פה אי-שם פנים מוכרות מאוטובוס הבוקר. סטודנטיות עברו ביניהן וחילקו להן מדבקות כדי שירשמו עליהן את שמותיהן.

בינתיים נמשכה ההתארגנות להפגנה.

רינה – אקדמאית מגרוזיה וסבתא לשלושה, שהתקשתה לאחר העלייה לישראל להסתגל לעברית וכבר שמונה שנים שהיא מנקה את הכיתות בקמפוס לרפואה – קיבלה פוליגל צהוב וטוש. בהתחלה היא תהתה: "אבל מה אני אכתוב. אף פעם לא כתבתי שלט להפגנה. אני לא יודעת לכתוב בעברית". אבל בסוף היא מצאה את המילים. "לא רוצים קבלנים", היא כתבה על שלט ההפגנה הראשון שלה.

הרחבה התמלאה שלטים בעברית וברוסית ובספרדית: "תנו לעבוד בכבוד", "די לניצול", "לחם עבודה", "רבקה, תחזירי אותנו לעבודה!" וגם – "איפה הבושה?" חלוקים לבנים נתלו כסמל המחאה מול משרד הנשיאה.

בעשר התייצבו אנשי הביטחון של האוניברסיטה בין משרדה של הנשיאה לבין המפגינים. סטודנטים ומרצים רבים באו להזדהות עם עובדות הניקיון המפגינות. ברחבה ניכרה נוכחות של אמצעי התקשורת.

שרה, דוברת שבע שפות, עובדת באוניברסיטה מאז הגיעה לכאן מהקווקז לפני 11 שנים. במהלך ההפגנה היא ביקשה את המגאפון ופנתה אל חלונה של הנשיאה. היא סיפרה על השעות הנוספות שהיא עושה בניקוי האוניברסיטה ללא הכרת תודה או תשלום, על הפיטורים בכל תשעה חודשים ועל היעדר הפנסיה. "מי ידאג עכשיו למשפחה כשאני אפסיק לעבוד", היא שאלה, "ומי יעסיק אישה בגילי?" בסוף דבריה היא ביקשה מהנשיאה בקשה אישית: "פרנסה גם בחודש הבא". אחריה ביקש את המגאפון סטודנט להנדסה שעבר במקרה. הוא סיפר לעובדות שגם הוא, איש היי-טק, מועסק בחברת קבלן ללא תנאים. את דבריו הוא חתם באמירה: "זה המאבק של כולנו". בסיום היום פנתה אלי רינה ואמרה כי זו הפעם הראשונה שמרצים וסטודנטים אמרו לה שלום.

מצטרפים ל"כוח לעובדים"

למחרת, יום חמישי, מזומנים ראשי האוניברסיטה לוועדת ביקורת המדינה של הכנסת, לדיון בליקויים שהתגלו שנה קודם לכן בהעסקת עובדי הקבלן באוניברסיטה. ח"כ שלי יחימוביץ' מנצלת את ההזדמנות ודורשת מהיועץ המשפטי של האוניברסיטה למצוא פתרון למאה וחמישים עובדות הניקיון.

במוצאי שבת מתכנסת באחד הבתים ישיבה של הנציגות הזמנית של העובדות בהשתתפות סטודנטים ופעילים. הישיבה ארוכה והאווירה בה נעה בחדוּת בין תקווה לייאוש. על הפרק – הצעדים לשבוע הקרוב ולטווח הארוך. נציגות העובדות תוהות אם להצטרף להסתדרות. עמית דויטשר, פעיל בתא צ"ח ונציג "כוח לעובדים" בדרום, מסביר על הארגון. בסופה של הישיבה מתקבלת החלטה להצטרף ל"כוח לעובדים".

למחרת עוברות הנציגות של עובדות הניקיון בין חברותיהן ומחלקות להן חוזר: "לאחר שנים של ניצול, יחס פוגע ושכר מחפיר, קיבלנו מכתב פיטורים. אסור לנו לסמוך על הקבלן, הוא מנצל אותנו שנים ולא אכפת לו מאיתנו. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו כדי שתהיה לנו עבודה ב-1/8/08".

הן מוחות על מסע הפחדה שהקבלן והאוניברסיטה מנהלים נגד התארגנות העובדות וקוראות לחברותיהן שלא להישבר. הן כותבות כי "רק אם תהיינה מאוחדות ואם תפעלה יחדיו בכוחן הן תוכלנה להציל את משרותיהן".

עוד באותו בוקר מתכנסות העובדות באולם זוננפלד באוניברסיטה. הכיבוד במבואה נועד הפעם להן. נציגי האוניברסיטה דורשים מהסטודנטים והפעילים לעזוב את האולם. הם סבורים כי נוכחותם תלבה את הביקורת ואת התסיסה ועדיין חושבים שבכוחם לשלוט באספה. אבל הם טועים. הכוח בכינוס הזה נתון בידי העובדות. שרה היא שקוראת לעובדות לצאת מהאולם במחאה על דרישת האוניברסיטה. עובדות נוספות מצטרפות אליה וקוראות לעובדות לצאת. מאה חמישים עובדות יוצאות מהאולם ומאיימות שלא לחזור אליו עד שיתירו לסטודנטים להיכנס. נציגי האוניברסיטה והקבלן המומים. הרוחות מתלהטות. מחוץ לאולם יש צוות של ערוץ RTV בשפה הרוסית, שאנשיו מסקרים את המאבק. אינה – אישה גבוהת קומה וחסונה למראה, הלב של העובדות בבניין חשמל, תמיד דואגת לכולן, תמיד עוזרת – מישירה מבט אל המצלמה ומספרת בשטף על שני הילדים הממתינים לה בבית ועל בנה החייל. היא מספרת שהיא אם חד-הורית ומציינת שהיא לא יודעת מי יאכיל את ילדיה בחודש הבא.

נציגי האוניברסיטה והקבלן משכנעים את העובדות להיכנס, אך שוב אינם מאפשרים לסטודנטים להצטרף. שוב יוצאות מאה חמישים נשים חזקות מן האולם. בסופו של דבר העובדות משיגות את שלהן והכינוס מתקיים בנוכחות הסטודנטים. הקבלן מודיע בגאווה כי החוזה חודש: הן ימשיכו את עבודתן גם בחודש הבא והאוניברסיטה מתחייבת למנות נציב תלונות עבורן. על הבמה שוררת אופטימיות וגאווה על שמירת מקום העבודה. בקהל התחושות מעורבות. הקלה עצומה יחד עם כעס ואכזבה על שההסכם נסגר בין האוניברסיטה לקבלן ללא שיתוף נציגות העובדות.

בתום המאבק נציגות העובדות והסטודנטים מארגנים מסיבה. איילת בר-און, סטודנטית מתולתלת וחייכנית מהפורום לצדק חברתי, היא הממונה על גיוס התרומות למסיבה. בעת גיוס התרומות היא מגלה כי תושבי באר שבע שמעו על המאבק ותומכים בעובדות הניקיון. התרומות ניתנות ביד רחבה.

חיים כהן, תקליטן מ-red music, מוזמן להיות הדי-ג'יי במסיבה: "אני גאה לבוא למסיבה שלכן", הוא אומר בשיחת טלפון שהוא מנהל עם איילת. "כולנו סובלים מזה. הן הנציגות שלנו. כל הכבוד להן. סוף-סוף מישהו לא מפחד", ומבטיח לבוא שוב מתי שרק נבקש. וכשאיילת מגיעה ל"פלאפל הכרם" בשכונה ב' בעיר, הנערים שעובדים שם תורמים כמה בקבוקי שתייה מכיסם. "מגיע להן, תכל'ס, הן יצאו גדולות".

המסיבה נערכת באוניברסיטה. אחת מנציגות העובדות אספה כסף מכל חברותיה וקנתה מתנה לפעילים שסייעו במאבק. הגרון נחנק מהתרגשות ושמחה. בחלק האמנותי של הערב אנחנו רוקדים לצלילי שירים ברוסית, באמהרית, במרוקאית, בעברית ובספרדית. בסיום המסיבה אני מדברת עם גביאנש, עובדת יוצאת אתיופיה. היא אומרת לי שהיום, אחרי כמעט עשר שנים בארץ, היא מרגישה בפעם הראשונה שייכת.

איך עבדנו

כדי לגייס את העובדות ל"כוח לעובדים" היה עלינו לרכוש את אמונן, להוכיח כי ביכולתנו לחולל שינוי ולהפיח תקווה. לשם כך פעלנו במישורים אחדים, ובהם היכרות אישית עם העובדות, מתן הסבר על "כוח לעובדים", מתן ייעוץ משפטי, עריכת אירועי פנאי ורווחה וקיום קבוצות ברוסית ואמהרית לעובדות שאינן דוברות עברית.

בקי כהן-קשת מארגון "איתך – מעכי, משפטניות למען צדק חברתי", העניקה לעובדות הניקיון ייעוץ משפטי בנושאים אישיים ובנושאי עבודה. הייעוץ ניתן בדרך כלל תוך כדי העבודה, בין סחיטה לניגוב. הייעוץ המשפטי הוא סיוע קונקרטי, שיצר אצל העובדות אמון והראה כי יש התייחסות לבעיותיהן וכי ניתן למצוא להן פתרון.

בקרב עובדות הניקיון באוניברסיטה יש עולות רבות מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר שאינן דוברות עברית. כדי לשתף אותן בתהליך הקמנו קבוצה לדוברות רוסית ולדוברות אמהרית. שרה דנקאו, פעילה בארגון "איתך – מעכי", טיפלה בקבוצה לדוברות האמהרית: "בעדה האתיופית עצם ההיכרות עם בן אדם חדש זה מצב של אי נעימות שמלווה בביישנות. אני בת העדה וזה הקל עלי לרכוש אמון, אבל אני לא דוברת אמהרית, וכשפניתי אליהן הן נרתעו ואמרו: 'לא, לא, אנחנו לא רוצות'. שרר חוסר אמון בכל מה שקשור לעבודה שלהן, ורתיעה מכל חתימה על טפסים, כי ניסיון העבר לימד אותן שכשמחתימים אותן על טופס מנצלים אותן ושוללים מהן עוד זכויות. ההיכרות ארכה כחודש, שבו הגענו בכל בוקר והסברנו מי אנחנו ולמה אנחנו באות. בסוף החודש ארגנו חוג בית. לחוג הבית הגיעו שליש מהעובדות דוברות האמהרית. בהתחלה התאכזבתי, אבל אז הבנתי את גודל ההישג. המטרה של חוג הבית היתה לתת להן אינפורמציה על מה שקרה ועתיד לקרות. 'טוב שהסברתן לנו', הן אמרו לי, 'כי אנחנו ידענו רק שהיתה הפגנה ומאז לא ידענו שכל כך הרבה דברים קורים'. לחוג הבית הרביעי כל עובדת הביאה מאכל, ותוך כדי ארוחת בוקר אתיופית העובדות למדו על זכויותיהן. בסיכום החוג אמרה גביאנש, שהמפגש הזה הוא 'מהאבר'. 'מהאבר', שפירושו 'התקבצות', הוא מושג ידוע ונהוג בקרב יוצאי אתיופיה בארץ. להתאחד ולעזור אחד לשני כשיש בעיה, ליצור כוח". המסקנה של שרה היתה כי עליה ללמוד אמהרית: "התחלתי לשאול את ההורים באיזה מילים להסביר, כיצד להתבטא. אני גדלתי בחברה של דוברי עברית. עובדות הניקיון אמרו לי שהאמהרית שלי השתפרה בתקופה הזו, ועודדו אותי להמשיך לדבר. 'זה חשוב' הן אמרו לי".

דרישה להעסקה ישירה

בנובמבר 2008. אחד החברים בנציגות העובדים מקבל מכתב פיטורים. הסיבה הרשמית לפיטורים היא "צמצומים". בפועל נקלטים באותו שבוע שלוש עובדות חדשות. מובן אפוא כי הסיבה האמיתית לפיטוריו היא סיועו להתארגנות. לפי חוק הסכמים קיבוציים אסור לפגוע בעובד שמסייע להתארגנות.

בקמפוס חוזרים להפגין. "לא נותנים יד לעוול – מגינים על חופש ההתאגדות!" לחץ ציבורי רב מופעל על שלטונות האוניברסיטה. הלחץ הזה פועל את פעולתו ונציג העובדים שב לעבודתו. בסיום המאבק להשבתו לעבודה מתקבלת החלטה להגביר את המאבק, ולשם כך לצרף את העובדות ל"כוח לעובדים".

הפורום המשותף לסטודנטים ומרצים לצדק חברתי במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון קיים כבר שמונה שנים. בין השאר הוא פעל לקידום חוק ההזנה והשתתף במאבק ברפורמה בבריאות הנפש ובהפרטת השירותים החברתיים.

נועה ברקאי, סטודנטית חברה בפורום, יוצאת כמעט בכל יום בסתיו 2008 להחתים עובדות. יחד איתה יוצאים אלכסיי צ'וייקו, מיכל הוכברג וליאת גרשט. החל משש וחצי בבוקר, כאשר מסדרונות האוניברסיטה עדיין ריקים ורק עגלות הניקיון מרמזות על מקומן של העובדות, הם מבקשים מהן להקדיש להם כמה דקות כדי לספר להן על היתרון בהתאגדות עובדים. המטרה – לצרף את העובדות ל"כוח לעובדים". זוהי משימה מורכבת וזהו תהליך ארוך. חלק מהעובדות אינן רוצות לדבר עם הסטודנטים שפונים אליהן. אחדות מהן, בעיקר אלה שמוצאן בברית המועצות לשעבר, מגלות חשדנות רבה מהאחרות. בין ניגוב לסחיטה, ובעברית פשוטה ככל האפשר, הפעילות שבות ומספרות לעובדות על יתרון ההתאגדות.

בחנוכה 2008 נציגות העובדים והסטודנטים מארגנים מסיבה לעובדות ולילדיהן. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". הזמנות צבעוניות ברוסית ובעברית מודפסות ומחולקות לעובדות הניקיון.

אחת המשתתפות במסיבה היא אפרת. אמה חברה בנציגות. כשהיא תהיה גדולה, היא אומרת, היא תהיה עיתונאית. "אני אסקר מאבקי עובדים, אעזור להם להצליח" . בינתיים היא המזכירה של אמה. מלמדת אותה להשתמש באינטרנט ועוזרת לה לשלוח מכתבים בדואר האלקטרוני.

גם שרון באה למסיבה. היא אמנם כבר חיילת, אבל מצטרפת לאמה בחופשה הקצרה שניתנה לה. שרון היא לוחמת במג"ב, ואמה לא ישנה לילות בגלל התפקיד שבחרה לעצמה. שרון מזדהה עם המאבק של אמה וחברותיה. בביטחון רב, בלהט ובנחרצות היא אומרת: "האוניברסיטה היא זו שאחראית לעובדות, היא מעסיקה אותן בפועל, צריכה להיות העסקה ישירה!"

עובר חודש. אנחנו בינואר 2009. שנה אזרחית חדשה מתחילה בישיבה של השותפים למאבק. נציגי העובדות ונציגי הארגונים שתי"ל, צ"ח,"איתך-מעכי", "כוח לעובדים" והפורום המשותף לצדק חברתי. נציג העובדים מספר למשתתפים כי רוב העובדות כבר מאוגדות ב"כוח לעובדים". מתקבלת החלטה לארגן בחירות לוועד ולהתחיל במבצע לאגד עובדות של עוד קבלן שפועל באוניברסיטה.

8 במרס. יום האישה הבינלאומי הוא יום חג עבור יוצאי ברית המועצות. מנהג רווח הוא לתת לאישה ביום זה פרח ומתנה. כחלק מבניית הקשר והאמון עם העובדות אנו מחליטים לציין את היום הזה, שטמון בו מסר של התאגדות. "לרגל יום האישה הבינלאומי רצינו להעניק לך שי קטן שיזכיר לך את העוצמה, היופי והכוח הטמונים בך כאישה וכאדם". נציגי העובדות והסטודנטים מעניקים פרח וברכה לכל עובדת. בברכה מתוארת התארגנות פועלות הטקסטיל וההלבשה בניו יורק שבזכותה נקבע תאריך זה כיום האישה הבינלאומי. מאבקן הוא לנו השראה ממחוזות רחוקים.

שלושה חודשים לאחר מכן נערכות הבחירות לוועד העובדות. שנים-עשר עובדות ועובדים – בהם יוצאי ברית המועצות, אתיופיה וברזיל – הציגו את מועמדותם לוועד. יש לזכור כי נדרש אומץ רב כדי להציג מועמדות לוועד, וניכר כי לעובדים לא חסרה נחישות ואמונה. בעלון לבוחרת שיצא לפני הבחירות כתב דייגו, אחד המועמדים: "חרף העובדה שאנחנו חיים במאה ה-21, היחס כלפי העובדים, בייחוד של הקבלנים וקבלני משנה, הוא כאל עבדים". "אני מעוניינת להילחם ולשמור על הזכויות של העובדים", כתבה לודמילה. ושרה כתבה: "יש לי רצון לתת לעובדות את ההרגשה הטובה שלא הרגישו עד כה – כי זה מגיע להן!"

בני משפחת יערי מעניקים לפעילות מלגה ע"ש אמם, יפה לונדון יערי ז"ל, עובדת סוציאלית שעסקה בקידום נשים. המלגה מאפשרת לנו להעניק לעובדות הכשרה לקראת הבחירות. תקוה עברון, עובדת סוציאלית ויועצת ארגונית משתי"ל, מלווה את העובדות. הן לומדות מה הציפיות מהן כחברות ועד, כיצד לשווק את עצמן ואיך להיבחר. כשנשאלו למה הציגו מועמדות לוועד, אמרה אחת העובדות: "הפעם אני אעשה משהו לעצמי. אני צריכה קצת זמן בשבילי, ולא רק כל הזמן בית ומשפחה".

בהכשרה אחרת, שבוע לפני הבחירות, מספרת מיכל: "זה היה שבוע קשה. אני פוחדת להתמודד לוועד כי אני עובדת כל יום עשר שעות לפעמים יותר משלוש-עשרה שעות אצל שני קבלנים. אני לא מפחדת מהאיומים, כי תמיד יהיה קבלן שירצה להעסיק. לוקחים סמרטוט אחד ונותנים אחר. אני רק צריכה לשים את הרגל שלי במקום".

בבוקר הבחירות תלו כמה סטודנטים שלטים צבעוניים ובלונים לכבוד המאורע ההיסטורי. המועמדות לוועד הזכירו לעובדות שהבחירות מתקיימות היום, סטודנטים עברו בין הבניינים והסבירו היכן הקלפיות. תחנת הקלפי המרכזית בבית הסטודנט באוניברסיטה לא עמדה בעומס. העובדות חיכו ולא ויתרו על זכותן להתארגן ולהביא שינוי. לודמילה: "עמדתי וחיכיתי ארבעים דקות בשמחה ובגאווה".

בינתיים עברו הסטודנטים בין העובדות – תרגמו והסבירו וסייעו למלא טפסים. במהלך היום הצטרפו עוד 14 עובדות ל"כוח לעובדים".

מאז הבחירות נערכת ישיבת ועד בכל יום חמישי בערב. הישיבות פתוחות לכל העובדות. החברים שבאים לישיבות דוברים שפות שונות ולכן הישיבות מתורגמות סימולטנית לספרדית ורוסית. ועד העובדות מקדם את זכויותיהן של עובדות הניקיון באוניברסיטה, ועד כה רשם הישגים לא מבוטלים כמו תוספת ותק וזכויות נוספות שמקבלות ביטוי בתלוש. בכל חודש יוצא לאור גם עלון לעובדים ברוסית ובעברית. החזון הוא העסקה ישירה על ידי האוניברסיטה.

באחד מימי ספטמבר האחרון יצאו שישים מעובדות הניקיון של אוניברסיטת בן גוריון לטיול מטעם ועד העובדים. חברות הוועד הן שקבעו את המסלול, גייסו כספים, התמקחו על המחירים ועודדו את העובדות להירשם לטיול. שוב ושוב הן נתקלו בהפתעה ובפליאה. "לנו? טיול לעובדות?" במהלך היום סיירנו באתרים שונים, וגולת הכותרת היתה הכותל. הנשים עצרו, הוציאו מטפחות לכסות את ראשיהן וקנו חוטים אדומים למזל להן ולמשפחה. אחר כך הן נעמדו מול הקיר הגדול העתיק. בין השאר הן ביקשו גם "העסקה ישירה".

לקראת ראש השנה שרה לוקחת על עצמה שרה לארגן שי צנוע לחג. בתה חגית ובעלה מרדכי מתגייסים ליוזמה. מכוורת יד מרדכי תורמת צנצנות דבש. כאשר חברות הוועד יוצאות לחלק את השי, אומרת להן ג'ניה: "השנה תהיה באמת שנה מתוקה אם התחילה ככה, סוף-סוף מתייחסים אלינו".
גם אלכסיי צ'וייקו, מיכל הוכברג ואני נרתמים לחלק את הדבש. בבניין ביולוגיה אני מתבלבלת ונותנת צנצנת דבש למרצָה, "זה מוועד העובדות" אני אומרת לה. החלוק הלבן, מסתבר, מטעה.

***

רכשנדה סברי היא סבתי. אני עצמי זכיתי ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה ומקצוע. למרות זאת, גם עלי מאיימת העסקה בחברות קבלן ובחברות כוח אדם.

כעובדת סוציאלית במוקד הזכויות לנפגעי הפרטת השירותים החברתיים מייסודם של איגוד העובדים הסוציאליים והפורום לצדק חברתי אני מסייעת למי שנפגעו מההפרטה ולעובדות סוציאליות המועסקות באופן פוגעני. במסגרת המוקד אנחנו פועלות גם למען איגודי עובדים. אנו רואות את קווי הדמיון בין תנאי ההעסקה של עובדות הניקיון ושל העובדות הסוציאליות. למרות המודעות והעיסוק בזכויות, גם העובדות הסוציאליות סובלות מחוסר ידע, מהזדהות עם המעסיק ומפחד לאבד את מקום העבודה. במקביל, העובדות הסוציאליות חוששות מאוד מפגיעה בלקוחות כתוצאה מפעולותיהן. במשך שנים סבלנו מדיכוי סמוי, מאמונה שזהו המצב ולא ייתכן אחרת. התהליך שיש לעבור כדי להבין כי הכוח הוא בידינו ארוך ולעתים קשה, אך יש לנו סבלנות ואנו מעודדות מהצלחתן של עובדות הניקיון.

סבטה, עובדת חדשה באוניברסיטה, מסמלת את השינוי בתפישה ואת ההבנה שהכוח הוא של העובדות. החודש היא סיפרה לי כי יום אחד סימן לה אב הבית בידו לגשת אליו. במשך שנים הוא היה פונה ככה אל עובדות הניקיון. בלי מילים, רק בתנועה. "כשהתקרבתי", סיפרה סבטה, הוא הטיל עלי כל מיני משימות. 'בבקשה אל תפנה אלי ככה', אמרתי לו. 'זה לא מנומס. קוראים לי סבטה ויש לי אחראית שתתן לי משימות'".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 53 של "ארץ אחרת": כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אודליה כרמי היא עובדת סוציאלית ופעילה חברתית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה