דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

נחוצה איזו דומייה

בימים אלה אני מרגיש קרוב ליצירתו של יוסף חיים ברנר. הלך-הנפש העולה מעמידתו בשעות של מצוקה גדולה נראה לי כמופת אנושי וכגדולה יהודית; חירות רוחנית שבגינה אין השתייכות אוטומטית ואין עמדות ידועות מראש

באחד מסיפורי התשתית שלנו מסופר על מותם של נדב ואביהו בני אהרון. תגובת אהרון למות בניו היא ביטוי לעמידה במקום שבו הדומייה הולמת את מצב הנפש. זו אינה אידיאולוגיה של שתיקה, אלא תיאור תמציתי מדהים של אותם הרגעים שבהם כל דיבור עדיין אינו מתאים. המקרא מספר על כך בשתי מלים: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י:ג).

רבים רבים אינם יודעים את נפשם. החוויה המדכדכת של שכול כבד ושל איום קיומי על חיילים, אנשים וילדים משני הצדדים גואה ומתעתעת. וכבר שרשראות הנפש גולשות כדרך הטבע לזכרונות שואה.

אין דרך להבחין בין חזק לחלש. הכוח הפיסי העצום מתגלה בחולשתו. חולשת פליטים מתגלה בשיא עוצמתה. פליטוּת בפליטוּת נוגעת.

הנפש המיטלטלת מזדהה וכועסת, חרדה ושונאת, והכל בתזזית לא רגילה. פעם נוטה הלב למי שברגע זה הוא אויב נורא וילדיו נהרגים בתוך העוני ובביוב חסר הסיכוי של חייהם, ופעם הנפש יוצאת לאהבת אחים וחרדה לגורלם ולגורל ילדיהם. רגעי הדמדומים של הפרידה מחלום ארץ-ישראל השלמה ומחלום השלום המהיר מותירים חלל ריק המתמלא במלים. המון מלים.

השיח הפוליטי והשיח התקשורתי ממלאים כל פינת כאב באינספור מלים. איש הרוח כבר דיבר? הפילוסוף כבר נתן קווי מיתאר לפרספקטיבה חדשה? הרב פסק? האם ירד פתק מן השמים ובו שיטה חובקת כל שלפיה אפשר להבין את מצבנו? שהרי מוכרחים למלא במהירות את מה שהתרוקן כדי שעמך ישראל לא יהלך בעולמו ולו רגע אחד ללא פרספקטיבה.

אלא שהעמדות הישנות-החדשות הללו שנשלפו פתאום מהארון מתגלות ככיסוי ללא כיסוי.

יוסף חיים ברנר, מגדולי הסופרים והמבקרים שלנו, ראה בהונאה העצמית מנגנון יהודי משוכלל ומסוכן להמשכת החיים בגולה. ההונאה העצמית איפשרה למיליוני יהודים שלא לראות בפרעות האיומות ובכשלונה של האמנסיפציה סימן המבשר את הקטסטרופה המתקרבת

מהיכן שואבים את הכוחות ואת גדלות הנפש להכיל את הקרע האמיתי שנפער? איך אפשר להיות בנים ל"משפחה" היהודית, האחראים לכל אח ואחות באשר הם, ובעיקר כשהמשפחה מאוימת וכואבת, ובה בעת רגישים לעם פליטים שכן, כבוש ועני-נורא, השואף לצדק ולחירות?

נחוצה איזו דומייה. מתבקש איזה שקט שיאפשר לחיות את המציאות הקשה ולא להזדרז לתת פירושים. עם ישראל חי את פרשנויותיו במקום לחיות את חייו. מחליפים הסברים כמו גרביים. ישנה ציפייה להסבר מקיף כל, גואל, משיחי.

פרספקטיבה חדשה לא צומחת בקצב הקליפ ולא בתוך מהלכי חיים קורעי לב והופכי קרביים. לצמיחתה דרוש ריחוק מסוים מהסערה והלך-נפש קריר יותר. הדומייה היא המרד נגד הנטייה הטבעית לכסות כאבים, קרעים, אי-הבנות ואין-אונים בפסבדו-הבנה המקהה את החושים. הדומייה תחדש אולי איזו גמישות שאבדה, תיצור חלל פנוי להכיל מציאות מורכבת ותאפשר שלא לשוב ולהשתמש בעמדות שכבר אבד עליהן הכלח.

בימים אלה אני מרגיש קרוב ליצירתו של יוסף חיים ברנר ולעולמו. הלך הנפש העולה מעמידתו בשעות של מצוקה גדולה – נראה לי כמופת אנושי וכגדולה יהודית. מהחרות הרוחנית שבגינה אין השתייכות אוטומטית ואין עמדות ידועות מראש. המצב הוא תמיד חדש ותובע את היכולת להכיל את המציאות על מורכבותה ונוראותיה תוך מאבק עיקש שלא לשגות במקסמי שווא.

יוסף חיים ברנר, שמלבד היותו סופר גדול היה מבקר חריף של חוסר האונים היהודי בתקופתו, ראה בהונאה העצמית מנגנון יהודי משוכלל ומסוכן להמשכת החיים בגולה. ההונאה העצמית איפשרה למיליוני יהודים שלא לראות בפרעות האיומות ובכשלונה של האמנסיפציה סימן המבשר את הקטסטרופה המתקרבת.

בשנת 1905, לאחר פרעות הומל, מפרסם יוסף חיים ברנר כמה מאמרים-וידויים מלאי פתוס נבואי בניסיון לעורר את אחיו להעריך את מצבם ולעשות מעשה. במאמרים אלה נאבק ברנר בכל כוחותיו כנגד הנטייה המשיחית שבה הוא רואה את עיקר ההונאה. הוא מבין שמנגנון זה נטוע עמוק בתוך יסודות התיאולוגיה ושלא ניתן לעורר להערכה עצמית מחודשת אלא בכלים המהפכים גם את התפיסה התיאולוגית עצמה.

בסיום מאמרו "על הדרך" (שפורסם לראשונה בכתב-העת "היהודי" בדצמבר 1905 והפך להיות המניפסט של עיתונו "המעורר") מתאר יוסף חיים ברנר את המציאות היהודית כעומדת לפני הקץ המתקרב: "…יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה… התפוררות האומה, התרוקנות תוכנה והמוות השחור האורב לה, את כל עומק הייסורים של גסיסת ענק…".

"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת האין-סופי, האי-תיקון שעד לאין קץ …אבל באותו עולם אינך יכול הביט בפני שום ברייה ואינך יכול לשמוע בקולה של שום ברייה, והשאון הטיפשי הולך ומשתתק, התחומין נמחקים והפרגוד …נשרף"
י.ח. ברנר

יוסף חיים ברנר משתדל שלא להפוך את קריאתו למעין "משיח" נוסף, וקורא לאחיו להתעורר ולחזק את נפשם לחיפוש מוצא עצמי, לאחר שיראו את מציאותם כמות שהיא:

"ולא להתיימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמטים שלי הקבועים. לא לצוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לכה בה ותמצא מרגעה! כי לא מרגעה תדע איתי, אחי, אף לא שלווה ולא הנאה. כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל בן אדם לנתיבות עולם, שאל אי-הדרך, אי?… לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים".

בפיסקת הסיום קורא יוסף חיים ברנר את "קריאת שמע" האלטרנטיבית שלו. זהו "שמע" שאמור להביא ממוות לחיים, בניגוד ל"שמע ישראל" שיהודים אמרו לפני שנתנו את נפשם על קידוש השם:
"שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם.
אל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אל יראה מפני כל תוצאות,
תהיינה מה שתהיינה. אל קורט של שקר ורכות הלב. הלאה עננים, צא מנקרת הצור. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה.
השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…".

השם המפורש י ה ו ה הופך כאן ל ה ו ו י ה. מהות המפגש המיוחל עם פניה של האלוהות היא ראיית ההוויה, כלומר ראיית המציאות עין בעין. לפנינו התרסה כנגד מהלכו של משה רבנו, שביקש מאלוהים: "הראני נא את כבודך". משה מצא עצמו מוסתר בנקרת הצור כשכפו של אלוהים על פניו, וקיבל תשובה שלילית אולטימטיבית: "לא יראני אדם וחי" (שמות ל"ג). יוסף חיים ברנר יוצר כאן הקשר חדש והפוך, שלפיו "רק אם יראני האדם – את המציאות ללא שמץ של הונאה עצמית – וחי".

גם הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס, הנרמז כאן, מתאר מסע של ארבעה חכמים למחוזות האלוהות. גם בסיפור זה שאלת ההונאה העצמית היא שאלה מרכזית. רבי עקיבא, היחיד מבין החכמים שנכנס בשלום ויצא בשלום ממסע זה, ממליץ: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר: דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני" (בבלי חגיגה, דף י"ד, ב), כלומר, רק מי שיראה את ההוויה (המציאות) בבהירות מוחלטת, ללא הכחשות משיחיות מסמאות עיניים, ייכנס בשלום וייצא בשלום.

לפנינו, אם כן, מדרש ברנרי נועז המתאר סוג של פתולוגיה יהודית ומנסה להיאבק בה ובשורשיה: הנטייה המוגזמת של היהודים להישען על משיחים מזדמנים כתגובה לצרה, נטייה המעוורת את העיניים מלראות את המציאות כמות שהיא. לפי יוסף חיים ברנר ניתן למצוא לפתולוגיה זו שורשים תיאולוגיים קדומים.

רק תפיסה אלטרנטיבית של הערכה עצמית ללא הונאה משיחית תוכל, אולי, לשקם פגימה זו. בשעות אלה נחוצה לנו ראייה בהירה ושקטה. רצויים כוחות נפש שיאפשרו להכיל את המציאות המורכבת, הקורעת, ללא הונאה וללא משיחים מזדמנים. אני תקווה שימצא די מרחב לעדינות בתוך הכוחנות החוגגת, ושהחרדה המשותפת תוליד בתוכנו רגעי חסד אנושיים.

עוד יגיע הזמן לבנות מחורבות חזון ארץ-ישראל השלמה ומעפר חזיון השלום המהיר מציאות שניתן לחיות בה – לא למות.

הוויה של קדושה.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

שי זרחי הוא מורה לספרות עברית במדרשת אורנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה