דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

העם רוצה שלטון אחר: מיליונים מוחים בככר תחריר, נובמבר 2011 / AFP

נזילות הלקסיקון הפוליטי הפלסטיני בישראל בצל האביב הערבי

רוח האביב הערבי חדרה עמוק ללבותיהם ולהכרתם של בני הדור הצעיר הערבי בארץ. מראה המיליונים היוצאים לרחובות כדי להתקומם נגד משטר מקפח יצק תוכן בפוטנציאל המחאה הערבי נגד מדיניות המדינה הישראלית. ההשוואה הנעשית עם הסביבה הישראלית מעוררת תסכול וניכור, ולכן היא פוטנציאל להתקוממות, אבל השוואה נעשית גם עם הסביבה הערבית. תוצרי חוסר היציבות, ובעיקר השתלטות כוחות אופורטוניסטים על מוקדי הכוח בעקבות נפילת המשטרים הישנים, ציננו במידת-מה את ההתלהבות הצעירה מאפשרות ההתקוממות

מאמר זה עוסק במאפייני השפה הפוליטית של החברה הפלסטינית בישראל בצל מהפכות האביב הערבי. הוא ממחיש את חוסר יכולת הניכוס של השפה הפוליטית, אשר חמקמקותה מהווה מסמן ברור לחוסר היכולת של שחקנים פוליטיים לקבע אותה לטובתם. המשמעות הנזילה של חוסר יציבותו של השיח הפוליטי היא שבאמצעות חמקמקותו הוא מאפשר הצצה לאפשרות קיומו באמצעות היעדרו. המאמר עוסק במאבק המתקיים בטווח שבין הימצאות להיעדר, בין קיומו של תהליך לחוסר יכולתו להתקיים ובין התקיימותו לחוסר היכולת שלו לייצג את עצמו, כי עצם הייצוג העצמי מבטל את אפשרות התממשותו. המאמר איננו אבסטרקטי. הוא חותר לתפוש, ולו באופן חלקי, את משמעות ה"פוליטי" במצב החריג כערעור על הקיים בלי להתחייב שהערעור מממש את הגדרתו האפריורית לעצם התהוות של ערעור. מעשה הערעור שבניתוח להלן ימחיש שערעור על המציאות הפוליטית והחברתית שהתקיים עשרות שנים הוא גם ערעור על עצם הניסיונות לקיבוע קטגוריות מציאות אשר מייצבות אותה ככזאת, ובכך משמרות את רצון הכוח הדומיננטי.

האופורטוניזם של האחים המוסלמים המחיש את נזילות מושג המהפכה מעצם חתירתם של אלה לשימוש במחאה העממית נגד הפוטנציאל הריבוני הטמון בליבתה. תפישת העולם הדתית, המעתיקה את הריבונות מן העם אל מנהיג רוחני יחיד – אלמורשד – חתרה לניכוס המהפכה כדי למסד את היפוכה

דווקא היציאה המתודולוגית מהדיכוטומיה של היש והאין שטבע פַּרמֶנידֶס לפני יותר מאלפיים שנה מאפשרת לנו לא להיתפס לניסיונות של כוחות פוליטיים לקבע דיכוטומיות קטגוריאליות קבועות וליניאריות, אשר מסתירות את המאפיין הנזיל של ההתהוות כערעור על ארגון המציאות בהתאם ליחסי הכוח הדומיננטיים. הניסיון לתפוש את הדינמי בלי לקבע אותו, ולאפיין את אפשרות הקיום בלי לכפות גבולות שרירותיים, מאפשר הצצה על תהליכים מורכבים שקיבועם והגדרת גבולותיהם באופן מובהק מביאה לחיסולם כאפשרות של הקיום. ההתקבעות הקטגוריאלית היא הכוח שמהווה ניגוד לנזילות ולדינמיות של התהליכים החברתיים והפוליטיים הדמוקרטיים. הקיבוע לא רק מחסיר את הממד העיקרי של התהליכים המורכבים, ומבטל את התנועה, את השינוי ואת אפשרות השימור העצמי באמצעות התמורה, אלא שהחתירה לקיפאון גם מצליחה לנכס את המושגים המכתיבים יחסי כוח ובכך חוסמת את אופקי העתיד הפתוח כמיצוי של הרצון לשותפות ולהשתתפות.

הקטגוריות שהמאמר עוסק בהן הן רצון העם וגבולות ההשתייכות; הדיאלקטיקה של הנאמנות והבוגדנות ומושאן הפוליטי; המוקאומה – ההתנגדות – כערעור על הקטגוריזציה של משמעות ההתנגדות; המחאה וכוחו של ההמון החסר מרכז בעל סמכות היררכית להפוך את חוסר התיאום למקור הכוח העיקרי של המחאה; קיפוח יחסי והמוגבלות של ההזדמנויות הפוליטיות כריסון עצמי.

על רצון העם וגבולות ההשתייכות

בדצמבר 2012 ארגנתי כנס של עיתונאים ערבים בנצרת. לכנס הוזמן מוחמד קרישאן, עיתונאי ופרשן בכיר מרשת אל-ג'זירה בקטאר. קרישאן לא יכול להגיע לנצרת, ולכן הופיע באמצעות סקייפ על מסך גדול באולם.
קרישאן נתפש כמי שמייצג מושג. המושג שייצג קרישאן איננו חד-משמעי. לאורך שנים רבות הוא ייצג את פוטנציאל הערעור על קטגוריות המציאות ההגמוניות בעולם הערבי. אך עתה הוא היה בעיני רבים שופר של "עורמת ההגמוניה" דווקא. חשוב בהקשר זה לציין שרשת אל-ג'זירה המשדרת מקאטר אימצה בתחילת דרכה קו מאזן בין הקולות השונים. הרשת הציגה את עצמה כבמה חופשית שמערערת על אמצעי התקשורת הרשמיים ומעניקה קול לכאביו של האדם הפשוט. היות שקולו של העם הושתק באופן טוטאלי באמצעי התקשורת הרשמיים שנהנו מבלעדיות שידור כמעט מלאה לאורך כמה עשורים בעולם הערבי, אל-גז'ירה שלהבה את דמיונם של המונים שהיו צמאים לחופש הביטוי ואחוזי הצפייה בה הגיעו לרמות גבוהות בכל קנה מידה. עם פרוץ ההפגנות בעולם הערבי אל-גז'ירה נעמדה לצד ההמון המפגין כביטוי לרצונו של העם. אך לאחר הפלת המשטרים בתוניסיה, מצרים ולוב התגלה שהרשת תומכת בהגדרה מחדש של האיזור בהתאם לפשרה בין התפישה האידיאולוגית של תנועת האחים המוסלמים על פי הדגם התורכי לאינטרסים האסטרטגיים האמריקאים. מכאן גם עמדתה ביחס לסוריה. היחס העוין לרשת אל-גז'ירה צמח בקרב אלו שראו באחים המוסלמים תנועה אופורטוניסטית שמנצלת את המחאת ההמונים על מנת לגרוף כוח פוליטי ולהשתלט על המדינות הערביות השונות. תמיכתה של אל-גז'ירה באופוזיציה הסורית יצרה ציר קטאר-סעודיה-ארצות הברית שאליו מתנגדים תומרי ציר המוקאומה (ההתנגדות).

אמל-קרשן

להשתיק את מוחמד קרישן: תמיכת אל-גז'ירה באופוזיציה הסורית נתפשת כמשרתת את האינטרסים האמריקאים

דבריו של קרישאן נקטעו מספר פעמים והאווירה באולם התחממה בעקבות ניסיונותיהם של כמה משתתפים לתקוף ולהשתיק את קרישאן. המתקיפים היו מזוהים עם משטרו של בשאר אסד – כינויים ברחוב הערבי היה "אל-שביחה", שמשמעו הפרחחים של המשטר – והם לא בחלו באמצעים כדי להגן עליו מפני המתקפה של מתנגדיו ובראשם אל-ג'זירה וכל מה שהיא מייצגת. חסידי המחאה נגד המשטר תקפו את הביקורת הלא מרוסנת של תומכי אסד ודימו אותה לאלימות שהמשטר השתמש בה כדי להשתיק את מתנגדיו. בעיני המתלוננים על ניסיונות ההשתקה, המחאה החברתית רחבת ההיקף בששת החודשים הראשונים בסוריה נתפשה כחלק מהמוביליזציה הפוליטית נגד משטרים אוטוריטריים ובעד דמוקרטיזציה וריבונות העם ולא כקונספירציה מערבית בחסות קטארית. חסידי המחאה ההמונית בסוריה טענו כי היות שהמחאה ההמונית הלא-אלימה היתה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר של המשטר, המשטר ביקש להעביר אותה לזירת ההתנגשות הצבאית ולחסל אותה שם.

אם השתיקה הרועמת של ההמון היתה במשך שנים רבות השאלה המרכזית, הרי הדיבור של ההמון הוא מעתה האתגר והדבר שצריך להגדירו. והגדרתו של קול ההמון התגלתה כמשימה לא פשוטה, בעיקר בגלל נוכחותו של העם כחוסר ולא כנוכחות. היעדר עם כסוכן קוהרנטי בעל רצון מוגדר אפריורי לתהליך הפוליטי, אפשר לכוחות אופורטוניסטיים לטפס על רצונו של העם כדי לחטוף את רצונו

המהומה בקהל הנוכחים בכנס חשפה את חמקמקות השפה ואת ניסיונות ניכוסה. היא חשפה את עומק השבר הפוליטי והמוסרי לא רק בסוריה, אלא גם בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, אשר רואים את עצמם חלק בלתי נפרד מההתהוות החדשה בעולם הערבי, אף שאין הם מעורבים בה באופן ישיר. מהפכות האביב הערבי היו פוטנציאל להשתחרר לא רק מהסמכות האוטוריטרית, אלא גם מעצם חוסר האונים הפוליטי והשתיקה הרועמת של עמים ערביים שלמים הנאנקים תחת עול הניצול והעושק של קבוצות מצומצמות של אינטרסנטים. קול ההמון עורר השראה בציבור הפלסטיני בישראל, אשר משווע להתפתחויות שיחזירו את האומה הערבית להיסטוריה.

המחאות רחבות ההיקף בעולם הערבי –ובמיוחד האיפוק והריסון של ההמונים בתוניסיה, מצרים ותימן – עוררו השראה ואמון בכוחו של ההמון. תהליך המחאה ערער מושגי יסוד פוליטיים השוררים בחברה הפלסטינית בישראל. משמעות המונח "העם" השתנתה. "העם" נעדר בעבר מהלקסיקון הפוליטי. עכשיו הוא נעשה לסובייקט, לדובר המרכזי המשתיק כל קול אחר בסביבתו. "העם רוצה" נעשה מושג בעל פוטנציאל פוליטי, שמימושו מהווה אתגר שלא התרגלו אליו ולא ממש ידעו מה משמעותו האמיתית. אם השתיקה הרועמת של ההמון היתה במשך שנים רבות השאלה המרכזית, הרי הדיבור של ההמון הוא מעתה האתגר והדבר שצריך להגדירו. והגדרתו של קול ההמון התגלתה כמשימה לא פשוטה, בעיקר בגלל נוכחותו של העם כחוסר ולא כנוכחות. היעדר עם כסוכן קוהרנטי בעל רצון מוגדר אפריורי לתהליך הפוליטי, אפשר לכוחות אופורטוניסטיים לטפס על רצונו של העם כדי לחטוף את רצונו. רצון העם כריבון שמצליח לממש את ריבונותו בצורה המבדילה את עצמה מריבונות המשטר הוא האתגר המרכזי של המחאות הערביות. דווקא חשיפת חוסר היציבות של קטגוריית "העם רוצה" חשפה את המחלוקת העמוקה בקרב האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית של החברה הפלסטינית בישראל. להסתבכות זו נוסף עוד מימד כאשר החלה המחאה החברתית בקיץ 2011 בישראל, וגם בה קראו "העם רוצה". זהותו של העם, וגבולות מרכיבי ההשתייכות אליו, חידדו את הסתירה שבין קיבוע לנזילות ואת חמקמקות משמעות ההשתייכות.

בן עלי - עמל גמאל חתוך

זין אל-עאבדין בן עלי: נפילת משטרו האוטוריטרי בתוניסיה עוררה התלהבות בחברה הפלסטינית בישראל / צילום AFP

הפלתם של זין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה ושל חוסני מובארק במצרים עוררה התלהבות בחברה הפלסטינית בישראל, בעיקר מפני שפירושה היה הפלת שני משטרים אוטוריטריים שהיו מזוהים עם אימפוטנטיות לאומית ועם כניעה לתכתיבים מערביים. משטרים אלה נתפשו כמושחתים ומדכאים במישור הפנימי ומשותקים במישור האזורי. ערעור היציבות המשטרית במדינות אלה נתפש בעיני חלקים גדולים מהפלסטינים בישראל כמשתלם וכמבטא תהליכי דמוקרטיזציה ומעורבות לגיטימיים של צעירים במחאה ובשינוי הפוליטי הרצוי. תמונות ההמונים, בעיקר נכונות ההקרבה של מאות אלפי צעירים וצעירות והכריזמה שהפגינו רבים, צבעו את האווירה הפוליטית בקרב צעירים פלסטינים בישראל בצבעים וורודים. פתאום העתיד נראה מבטיח יותר. השפה הפוליטית השתנתה והליברליזציה של השדה הפוליטי נראתה מובטחת. שיח החירות, השוויון והאושר גבר על שיח הייאוש והתסכול.

כאשר חדרה המהפכה העממית לסוריה במרס 2011, וגבר כוחם של האחים המוסלמים בתוניסיה ומצרים, החל השיח הפוליטי הפרו-דמוקרטי להשתנות. המעורבות של מתנגדי משטר החיים במערב במחאה בסוריה גרמה לתהליך של חשיבה מחדש על הנעשה בעולם הערבי. תומכי המהפכות נחלקו לשלושה מחנות, שיש להם אינטרס משותף: חסידי המחשבה הפוליטית האסלאמיסטית תמכו במהפכות בגלל יכולתן של מפלגות ותנועות אסלאמיות להגיע לשלטון על גבי גלי המחאה הרחבים. חסידי הדמוקרטיה האזרחית-הליברלית תמכו במחאה העממית בגלל האפשרות שהמחאה תביא לביסוס משטרים חדשים בעל אופי אזרחי ודמוקרטי, ומכאן יבטאו את הרצון הכללי האמיתי. חסידי המחנה הלאומי, בעיקר הנאצריסטי, ראו במחאה ביטוי לרצונם של העמים הערביים לקחת את המושכות לידיהם ולהפיל את המשטרים שעשקו אותם, החלישו אותם, מנעו מהם לבטא את ריבונותם במדינותיהם ושעבדו את משאביהם לאינטרסים צרים של אליטה מושחתת וכנועה לאינטרסים חיצוניים.

הדיכוטומיה בין נאמנות עיוורת למשטר הסורי בשם ערכי ההתנגדות להגמוניה האמריקנית, לבין התנגדות טוטלית למשטר הזה בכל מחיר אפשרי ובלי להודות ברצון לקדם את סדר היום האסלאמי הממתין מעבר לפינה לשעת טרף – היא חלק בסיסי מעיצוב השיח הפוליטי בקרב הכוחות הניצים בחברה הפלסטינית בישראל

עם התערערות המשטר הסורי החל סבב נוסף של הצטופפות פוליטית. אפשרות נפילתו של משטר אסד נתפשה בעיני רבים כאיום ישיר על מחנה המוקאומה (ההתנגדות) וכביטוי לרפיסות כלפי החתירה האמריקאית להגמוניה אזורית, דבר הפועל בסופו של עניין לטובתה של ישראל. רק אז החל דיון יסודי על המשמעויות של המושג "מהפכה" ועל מאפייניו, והדבר הביא לעליית קונספציית הקונספירציה. אם מה שהתרחש במצרים, בתוניסיה, בתימן ואפילו בלוב היה מהפכה עממית לגיטימית, הרי מה שמתרחש בסוריה מגדיר מחדש את מושג המהפכה. יש הבדל בין מחאה המונית נגד משטר אוטוריטרי פרו-מערבי לבין מחאה עממית נגד משטר אוטוריטרי אנטי-מערבי. קונספציית המהפכה איננה נגזרת ממאפייניה הפנימיים, אלא מהשלכותיה החיצוניות על מאזני הכוח האזוריים.

כמו כן, מושג המהפכה איננו אפריורי בעד ריבונותו של העם, אחריותו והשתתפותו בקביעת גורלו, אלא אפוסטוריורי נגד ההגמוניה המערבית. תפיסת המהפכנות של מצדדי מחנה המוקאומה (ההתנגדות) כנגד משטר הנתפש בעיניהם כחוד החנית של מחנה זה שיקפה את חוסר האמון שלהם בכישוריו של העם להחליט על גורלו, ולצורך באפוטרופסות אוטוריטרית כדי להבטיח את אי-נפילת העם טרף למי שחותרים לנשל אותו מריבונותו, כאילו ריבונות זו מתממשת בתוקף הצו האוטוריטרי הקיים. התפישה הספקנית והמניפולטיבית הזאת התחזקה באמצעות הסתתרותה מאחורי עליית כוחם של האחים המוסלמים כחלופה האולטימטיבית למשטרים הקיימים בתוניסיה, במצרים ובלוב, ותמיכת המשטרים המלוכניים של מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית וקטאר במחאה העממית נגד המשטרים. האופורטוניזם של האחים המוסלמים המחיש את נזילות מושג המהפכה מעצם חתירתם של אלה לשימוש במחאה העממית נגד הפוטנציאל הריבוני הטמון בליבתה.

תפישת העולם הדתית, המעתיקה את הריבונות מן העם אל מנהיג רוחני יחיד – אלמורשד – חתרה לניכוס המהפכה כדי למסד את היפוכה. הדמוקרטיזציה נעשתה בעיני רבים ממחנה התומכים במהפכות בכל המדינות הערביות למזוהה עם אסלאמיזציה כאפשרות בלעדית של משמעותה. באופן אבסורדי שני המחנות הסכימו מסיבות מנוגדות שכל תפישה המעניקה למושג "העם רוצה" משמעות אחרת נתפשה כבלתי לגיטימית. בעוד מחנה אחד תמך במהפכות שהעלו לשלטון את האחים המוסלמים, השני התנגד למהפכות בדיוק מסיבה זו. האפשרות הדמוקרטית נעשתה בעיני רבים לבעייתית, כאשר היא פיתחה שפה משותפת עם התפישה המערבית של ריבונות העם, אשר יכול לבחור תפישה פוליטית דתית ולא דמוקרטית שעלולה לבטל את אפשרות העם לשנות את דעתו בעתיד. ערוצי התקשורת הפתוחים בין מעצמות מערביות למנהיגי תנועות אסלאמיות בחסות סעודית-קטארית, חיזקו את עמדתם של אלה שרצו להגביל את משמעות המהפכנות לריבונות כביטוי לאנטי-מערביות, לא בהכרח במובנה התרבותי, היות ואלה חסידי תפישת העולם החילונית והמודרנית, אלא כביטוי לצד הפוליטי-אסטרטגי של המונח. חסידי המחנה החילוני-מודרני ראו במערב כמי שבוגד בערכיו מעצם תמיכתו בתהליכים פוליטיים המעלים לשלטון תנועות פוליטיות דתיות, אנטי-מערביות, המוכנות להגיע להסכמות עם המעצמות המערביות, כדי להבטיח את השלטון בניגוד לרצונו האמיתי של העם. אלה תהו כיצד רצון העם יכול לבגוד בעצמו ולהעלות לשלטון תנועה שתחסל את אפשרות ריבונותו של העם. הם גם תהו כיצד מתיישבת העמדה המוסרית המערבית בעד דמוקרטיה וריבונות העם עם התמיכה בתנועה דתית סלפית, כמו האחים המוסלמים.

התערערות מושגי היסוד הפוליטיים הביאה לכך שהקריאה "העם רוצה" נעשתה קלישאה מסוכנת, אשר טומנת בחובה לא פוטנציאל פתוח, אלא יכולה לשמש כלי בידיה הערמומיות של ההגמוניה. "העם רוצה" הוא עתה מושג מקובל, בתנאים אפריוריים לקיומו והם שהעם ירצה את מה שאנחנו רוצים להשתייך אליו. אם העם ירצה משהו שאיננו יכולים לראות את עצמנו במסגרתו, רצון העם הופך לתודעה כוזבת, שההגמוניה הצליחה לשנות את משמעותו באופן ערמומי. ערמומיות ההגמוניה מנפצת את רצון העם ומחדירה לתוכו אפשרות מיצוי עצמי, המנוגדת ל"טבעו" האמיתי של הרצון והוא התנגדות לשליטה המנשלת את העם מריבונותו כדינמיות פתוחה שהרצון מתממש בו באופנים שונים, על פי התנאים שהוא קובע.

חסידי המחנה החילוני-מודרני ראו במערב כמי שבוגד בערכיו מעצם תמיכתו בתהליכים פוליטיים המעלים לשלטון תנועות פוליטיות דתיות, אנטי-מערביות, המוכנות להגיע להסכמות עם המעצמות המערביות, כדי להבטיח את השלטון בניגוד לרצונו האמיתי של העם. אלה תהו כיצד רצון העם יכול לבגוד בעצמו ולהעלות לשלטון תנועה שתחסל את אפשרות ריבונותו של העם. הם גם תהו כיצד מתיישבת העמדה המוסרית המערבית בעד דמוקרטיה וריבונות העם עם התמיכה בתנועה דתית סלפית, כמו האחים המוסלמים

הדיאלקטיקה של הנאמנות והבוגדנות ומושאן הפוליטי

נאמנות ובוגדנות הן קטגוריות אידיאולוגיות שגורות בשיח הפוליטי הערבי בכלל ובשיח הפוליטי הפלסטיני בישראל בפרט. התחקות אחר ההגדרות של המושגים האידיאולוגיים האלה נעשית מעניינת על רקע החשיבה על מושאם של סופרלטיבים אלה. הגדרתה של כל אחת מהקטגוריות האלה, והגדרת המקום שבו עובר הגבול ביניהן, הן אבן מחלוקת מרכזית במציאות העכשווית של התהוות נזילה החסרה וֵקטור ברור. השאלה מי מגדיר לא רק מהי נאמנות או בוגדנות, אלא בעיקר נאמנות למה ובוגדנות כלפי מה, נעשית סוגיה חשובה בהבנת התפתחות הדיון הפוליטי. הדבר נכון במיוחד כאשר ההתפתחויות הפוליטיות המקומיות אינן מנותקות מכוחות פוליטיים חיצוניים, אשר פועלים לקידום מודלים כאלה או אחרים של מציאות.

עם התפתחות המחאות העממיות בחלק מהמדינות הערביות החל דיון ערני על אופני החלת מושגי הנאמנות והבוגדנות; החלה התארגנות של מחנות על בסיס קטגוריזציה מובהקת של העצמי והאחר בהתאם למשמעויות מעין "אובייקטיביות" של המושגים האלה. עצם הדיכוטומיה הבינרית בין המושגים לא היתה סוגיה שיש לעמוד עליה. הדיכוטומיה היתה כלי מרכזי בהצטופפות לפי מחנות, כאשר כל מחנה מייחס את קטגוריות הנאמנות והבוגדנות לעצמו ולמחנות אחרים בהתאם לראות עיניו.
את ההמחשה הטובה ביותר לכך ניתן לראות בניגוד בין המונחים "אביב" ו"חורף", אשר הוכפפו כבר בתחילת הדרך לקטגוריזציה דיכוטומית, לינארית וקפואה של חיוב או שלילה של התפתחויות כאלה או אחרות: זרימת מאות אלפי בני אדם לרחובות כדי להפיל משטר אוטוריטרי נתפשה כאביב עמים. כאשר חלק לא מבוטל מאותו המון בחר במודל מוגדר של מציאות פוליטית, התחלף המונח "אביב" במונח "חורף". כאשר המונים חדשים יצאו נגד מה שהוגדר כ"חורף", ראו בכך מקצת האנשים התחדשות של ה"אביב", ואילו אחרים ראו בכך "חורף" המוסתר בעלי תאנה.

הפגנת הזדהות עם האופוזיציה הסורית, ביירות,  מרץ 2014 / צילום: AFP

נאמנות או בוגדנות: הפגנת הזדהות עם האופוזיציה הסורית, ביירות, מרץ 2014 / צילום: AFP

המחאות רחבות ההיקף בחלק ממדינות ערב הוכיחו שהסיווג "אביב"/"חורף" אינו מצליח לא לשקף את המציאות וגם לא לכונן מציאות התואמת את הסיווג הזה. דווקא התנפצות משמעות כל אחת מהקטגוריות האלה היא מרכיב המעניין בדיון שלנו על לבטי השיח הפוליטי בקרב הציבור הפלסטיני בישראל. המשמעויות שמייחסים ל"אביב" ול"חורף" משקפות את הלבטים הפוליטיים העיקריים בקרב הציבור הזה. משמעות ה"אביב" כרצון העם לקחת לעצמו את מושכות הכוח ולהיות ריבון לעצמו נתקלת במיצוי לא אחיד של הרצון, אשר יכול להיות מוגדר באופן חיובי כמימוש עצמי פתוח ללא סייגים אפריוריים, או באופן שלילי כחסימת אפשרויות פוטנציאליות הטמונות במציאות הפוליטית, ובכך כשימור הקיים בעטיפה וכותרת חדשות. המאבק בין המשמעויות השונות של ה"אביב" טומן בחובו את המשמעויות השונות של ה"חורף". קיומה של אפשרות פוליטית שהיא מעבר להגדרות האסלאמיסטיות כביטוי לרצון העם מהווה נקודת מחלוקת ומשקפת חשש עמוק בקרב המתעניינים בהתרחשויות בעולם הערבי. התחזקות מבטו של המתבונן כמי שמעניק משמעות לקטגוריות הניתוח של המציאות המתהווה מהווה פוטנציאל העצמתי, אך גם נקודת מחלוקת הבאה לידי ביטוי לא רק במציאות, אלא גם בשיח על המציאות. מה ש"אביב" בשבילי הוא "חורף" בשבילך ולהפך, ואיננו ממצה את המחלוקת הטמונה בכינויים שנעשו שגרתיים במחלוקת על מאפייני ההתרחשויות בעולם הערבי. חמקמקות ההתרחשויות בעולם הערבי ניפצה את שני המושגים גם יחד ורוקנה אותם מהמשמעויות המיוחסות להם. לכן, ניכוסם בידי כוחות פוליטיים התגלה כתרגיל אקרובטי בלינגוויסטיקה, המצביע על חוסר העקביות כמאפיין הקבוע בשיח הפוליטי, אשר מערער על עצם הגדרותיו, תוך כדי טשטוש התהפכותו על עצמו באמצעות הרחבת משמעויות מושגיו ללא הגבלה.

כדי להבין את משמעות ניפוץ הקטגוריות אנו יכולים להיעזר בתרגיל התיאורטי ההוֹבּסיאני, אשר מבקש מאתנו לחשוב באופן דדוקטיבי על הפוטנציאל של המציאות באמצעות מה שטמון בה מבחינת אפשרויות. הבחירה בין נוסחה אוטוריטרית אזרחית לנוסחה אוטוריטרית אסלאמית מצליחה להשתיק את הביטוי הכן של ההתקוממות העממית. האפשרות הדמוקרטית כביטוי לרצון העם, בלי ביטול המחלוקות הקיימות, הופכת לנעדר המרכזי בשיח הפוליטי השגור בחברה הערבית בכלל ובחברה הפלסטינית בישראל בפרט. הדיכוטומיה מחסירה את אפשרות הקיום של זרמי מחשבה שונים לא במסגרת הגמוניה שכופה את עצמה כאפשרות היחידה, אלא כקיום דיאלוגי שוויוני הממצה את כל הרצונות הטמונים ברצון העם בלי החובה להידרדר למלחמת ביטול הדדי או להגמוניה של כוח אחד. הפיכת התמוטטות המשטר הקיים כמלחמת הכל בכל או כדיקטטורה אוטוריטרית יש בה כדי לצמצם את הפוליטי ואף לחסלו.

התרגיל ההובסיאני התגלה במערומיו בדיונים על המצב בסוריה. הדיונים הפוליטיים נסובו סביב העדיפויות האפשריות בסוריה. טענה אחת העולה בתדירות גבוהה היא שהיה ידוע מראש שיש קונספירציה נגד משטר ההתנגדות הסורי, ולכן היחלשות המדינה האוטורטרית לא תביא בהכרח יציבות פוליטית ומשטר טוב יותר, אלא עליית משטר המשתף פעולה עם ההגמוניה האמריקנית נגד האינטרסים הבסיסיים על העם הסורי. שיח הבוגדנות-נאמנות עיצב את המחנות הניצים, וחיזק את בלעדיותה של הדיכוטומיה, המרוקנת את משמעות ההתקוממות העממית ממשמעויותיה הפוטנציאליות הדומיננטיות – כלומר, שחרור ממשטר אוטוריטרי המגדיר בצורה מעוותת ובאופן בלעדי את סדר העדיפויות של האומה.

הדיכוטומיה הזאת – דיכוטומיה בין נאמנות עיוורת למשטר הסורי בשם ערכי ההתנגדות להגמוניה האמריקנית, לבין התנגדות טוטלית למשטר הזה בכל מחיר אפשרי ובלי להודות ברצון לקדם את סדר היום האסלאמי הממתין מעבר לפינה לשעת טרף – היא חלק בסיסי מעיצוב השיח הפוליטי בקרב הכוחות הניצים בחברה הפלסטינית בישראל. צמצום האפשרויות לשתי קטגוריות לא רק משקף את המשבר הערכי והפוליטי הקיים בעולם הערבי, אלא גם את הפיכתה של החברה הפלסטינית לגרורה נאמנה של הקטגוריזציה הדיכוטומית השגורה בשיח הפוליטי הערבי, דבר שיש בו כדי לחסל את פוטנציאל המעבר משונות כמלחמה הרסנית על בסיס ביטול הדדי טוטלי לשונות כהתדיינות קונסטרוקטיבית ומעשירה.

המאבק בין המשמעויות השונות של ה"אביב" טומן בחובו את המשמעויות השונות של ה"חורף". קיומה של אפשרות פוליטית שהיא מעבר להגדרות האסלאמיסטיות כביטוי לרצון העם מהווה נקודת מחלוקת ומשקפת חשש עמוק בקרב המתעניינים בהתרחשויות בעולם הערבי

מקאומה (התנגדות)

היעדר הגדרה אפריורית שמכתיבה מהי התנגדות מאפשר את התהוות הגדרת התופעה במהלך התממשותה, ובכך ההתנגדות הופכת להתנגדות להגדרה אפריורית שלה עצמה. זהו דיון פנימי המצביע על חוסר יציבות הקטגוריות הפוליטיות, וכן על היות הדינמיות מאפיין בלתי קבוע, אך הוא מאפשר התבוננות כלשהי במציאות מורכבת. הרצון למרוד בקיים אין משמעו היעדר יכולת להבטיח שהעתיד המתהווה הוא טוב יותר מההווה המעורער בלבד, אלא גם להגדיר מהי משמעות המרידה במושגים המגבילים את אפשרויותיה מלכתחילה.

בשני העשורים האחרונים התפתחו שני מחנות פוליטיים מרכזיים, שאמנם אינם הומוגניים, אך גבולות המחויבות הערכית שלהם ברורה, וקטגוריות התפישה העצמית שלהם התפתחו כניגודים בלב השיח הפוליטי הפלסטיני בישראל:
מחנה אחד הבנה את עצמו באמצעות ייחוס המקאומה לעצמו, עניין שעיקרו התגרות במדיניות האמריקאית-ישראלית במזרח התיכון וחסימת האפשרות שמדיניות זו תיעשה הגמונית באזור. קטגוריה זו השתקפה במשטר בשאר אסד בסוריה, אשר היה עוגן מרכזי לחיזבאללה בלבנון ושיקף את מידת המעורבות האיראנית בנעשה בעולם הערבי. אל-מקאומה נעשתה מושג מרכזי בלקסיקון הפוליטי הפלסטיני בישראל בעקבות השגרתה בידי עזמי בשארה, ההוגה הפוליטי המרכזי של אוכלוסייה זו בשני העשורים האחרונים. במהלך ביקוריו בסוריה דיבר בשארה על חשיבות אל-מקאומה, שקיבלה ביטוי בהתנגדות לרצון ההגמוני האמריקני-ישראלי ולמשתפי הפעולה שלו במזרח התיכון (משטרי ה"מריונטות" במדינות המפרץ).

מחנה ההתנגדות הצליח באמצעות הכריזמה של המונח להעלים את ביטויי ההתנגדות האמיתיים ואת סוכניה, בעיקר את מקורות הסמכות העיקריים שלה והשתקפויותיה לא בשיח העצמי שלה אלא בעיקר בביצועיה במציאות. הפער בין השיח לתרגומו במציאות, שהיה עצום, הודחק באמצעות ניפוח השיח. קטגוריית המוקאומה (התנגדות) ייחסה לעצמה שמירה על הכבוד הלאומי וייחסה רפיסות ואובדן דרך למי שלא משתייך למחנה, כאילו קיים מתכון אפריורי לשיפוט ההתנהגות הפוליטית של סוכנים פוליטיים שונים ותוך כדי העלמת העובדה שהמתכון מוכתב על ידי תומכי המחנה בעצמם ובהתאם לאינטרסים שלהם. האבסורדי בעניין הוא שקטגוריה זו הוגדרה כל פעם מחדש, כפי שקרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה והצלחתו של חיזבאללה לעמוד בפני מכונת המלחמה הישראלית בעלת עדיפות הכוח האדירה. חסן נסראללה נעשה סמל ההתנגדות ללא התחשבות בעלויות החומריות והאנושיות של מדיניותו, ובלי לקחת בחשבון את משמעויות ההתנגדות ביחס למטרות שהיא הציבה לעצמה, בעיקר הגבלת כוחו של האויב ומניעתו משימוש בכוח על פי האינטרסים הבסיסיים שלו. תיאוריית ההתנגדות טופחה ונופחה בשיח הפוליטי בחברה הפלסטינית בישראל, וחסידיה נטלו בלעדיות על סדר העדיפויות הערכי והפוליטי.

הבלעדיות על קטגוריית אל-מקאומה עוררה קנאה והתנגדות בקרב אלה שחתרו לאפוטרופסות על הפוליטיקה של ההתנגדות לאורך עשורים, הלא הם הקומוניסטים. הבלטת אל-מקאומה כערך עליון המבטל תפישות ערכיות אחרות – דבר הבא לידי ביטוי בהיות גיבורי אל-מקאומה אנשי דת חשוכים או דיקטטורים נעדרי רחמים, המדכאים את בני עמם או מפנים את נשקם נגדו – הפכה לאבן מחלוקת בשיח הפוליטי. מקאומה כמונח ערכי אוניברסלי אל מול מקאומה כתפישה אינסטרומנטלית היכולה לקדם אוטורטריות או מלחמת אחים הפכה לאבן מחלוקת שמחנות פוליטיים ניסו לנכס באופן אינסטרומנטלי בהתאם למיקום הנסיבתי שלהם במהלך הזמן.
אל-מקאומה לא הכילה תמיד התנגדות למשטר אוטוריטרי או התנגדות לפרשנות הג'יהאדיסטית של האסלאם הפוליטי אל מול פרשנויות אלטרנטיביות, שנחשבו קונפורמיות וכנועות להגמוניה המערבית באזור. אל-מקאומה הוציאה מגדרה את אפשרות ההתנגדות לעושק והניצול של משאבי המדינה בידי קומץ משפיענים, אשר קנו את כוחם באמצעות חבירתם למקורבים לנשיא והפכו את המדינה לעסק משפחתי בתוניסיה בשלטון בן עלי, בתימן בשלטון עלי עבדאללה סאלח, במצרים בשלטון חוסני מובארק ובסוריה בשלטון רופא העיניים הצעיר בשאר אסד.

שיח אל-מקאומה עבר טרנספורמציה עמוקה ומתמדת בעקבות התפתחויות שונות במהפכות הערביות, ובכל פעם החלה הצטופפות ערכית ופוליטית חדשה בקרב מנכסי המושג. התזוזות הטקטוניות בקרב האליטה הפוליטית חידדו לא רק את מחלוקות העומק, אלא בעיקר את עורמת ההבניה הפוליטית של השיח האידיאולוגי. המשטר האוטוריטרי של בשאר אסד הפך בפי רבים מאלה שהזדהו איתו למעוז ההתנגדות למאמצים המערביים לעצב את האזור מחדש, ולחסל בכך את שאריות ההתנגדות להם. אלה הצטיירו כמי שמעדיפים את שיקולי הפוליטיקה האזורית על שיקולים דמוקרטיים, וראו במתנגדים למשטר אסד בוגדים באומתם ובעמם למען חופן אינטרסים פרטיקולריים. בה בעת, מי שראו באסד מעוז ההתנגדות, אך העדיפו את רצון העם ואימצו את השיח הדמוקרטי ותמכו בהתנגדות העממית גם אם מחיר העניין הוא מעין תמיכה בכוחות פרו-מערביים, הפכו לחריגים נאיביים אשר אינם מבינים את פשר הפוליטיקה האזורית שיכולה להיות אנטגוניסטית ובנויה על דיאלקטיקה דכאנית של אדון ועבד, וכל יציאה מגדר דואליות זו משמרת את אדנותו של האדון כנגד חתרנותו של העבד ושאיפתו לחירות.

תיאוריית ההשראה וכוחו של ההמון

אחד המאפיינים הבולטים של מהפכות האביב הערבי הוא היכולת של מסות של אזרחים להביא לשינויים יסודיים בתנאים שנחשבו עד לאחרונה נצחיים. חודשים לפני נפילתם של בן עלי בתוניסיה ושל מובארק במצרים איש לא היה יכול לצפות את נפילתם של שני הדיקטטורים ששלטו בארצם ביד רמה לאורך עשורים. רק צאתם של המוני אדם אל הרחובות הביאה להפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי. הנהירה של ההמונים אל הרחובות הפיחה חיים באמונה בכוחם של ההמונים להשפיע על מצבם ולשנות את תנאי הקיום הבסיסיים שלהם, ולו באופן חלקי. נכון אמנם שלא היה בכוחם של ההמונים לעצב מן היסוד את השלטון החדש, ונכון שלא היה בכוחם לבטל את השפעתם של אלה ששלטו בצומתי הכוח המרכזיים בימי המשטר הקודם, ובכל זאת "רצון הציבור" נעשה מושג שגור ואף מקובל במדינות האביב הערבי. הניסיון התוניסאי וכפיית ההתפטרות על ממשלות בלחץ מחאות המוניות, הניסיון המצרי נגד ניסיונם של האחים המוסלמים להדיר כוחות פוליטיים שונים משותפות בשלטון לאחר שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, והניסיון התימני שהביא להדחתו של עלי עבדאללה סאלח, כל אלה ממחישים שיש בכוחו של ההמון לא רק להשפיע, אלא גם לקבוע את אופני השינוי הפוליטי הרצוי, ולו באופן חלקי.

הפוליטיקה של המחאה ההמונית ודרכי הגיוס שאפיינו אותה (בעיקר השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות ובתקשורת חברתית) נעשו מודל חיקוי לקבוצות חברתיות שונות בעולם, כולל כאלה שפעלו בישראל. המחאה החברתית של קיץ 2011, עם כל ההשגות שהועלו נגדה, הושפעה רבות מדפוסי המוביליזציה במצרים. אפילו הסיסמה, "העם רוצה צדק חברתי", נלקחה מהמוטו המרכזי של מחאות העולם הערבי, "העם רוצה את הפלת השלטון". השפעה כזו היתה גם על הציבור הערבי בישראל, אשר לא רק צפה בהתרחשויות בעולם הערבי, אלא גם היה מעורב בהן בצורה כזו או אחרת באמצעות המדיה החברתית. בחינת דפוסי ההתארגנות והמחאה של הציבור הערבי בשנתיים האחרונות מצביעה על כך שתפישת המחאה השתנתה.

התודעה של הנוער הפלסטיני בישראל, המושפע מהתרחשויות במקומות מרוחקים, היא סוג של התקוממות נגד הגבולות הפוליטיים, הפיזיים והתודעתיים שהמציאות הפוליטית כפתה עליהם. שיח התודעה, המתנדנד בין המקומי והאופורטוניסטי לבין הרגיונלי והאידיאולוגי, משתקף בשיח הפוליטי של בני הדור הערבי הצעיר. חתירתם של האחרונים להגדרה דיכוטומית של התודעה היא ניסיון להעניק לגיטימציה לסוג מוגדר של תודעה וביצועיות פוליטית, אל מול כוחו של השגרתי, המתאפשר מעצם ההקשר הפוליטי המיידי, אשר מאשש את עצמו בהשגרת התודעה וביצועיה. החתירה תחת השגרתי באמצעות הבניית דיכוטומיות מושגיות מעצימה את המעורבות של צעירים בזירות נבדלות, האחת ישראלית והשנייה ערבית, כזירות מנוגדות בתכלית על אף שהן לא נפרדות, ומבחינה אונטולוגית הן אף חופפות.
השיח הפוליטי השגור בפי הנוער הערבי הוא השיח הפוליטי שהתעצב בשנים האחרונות בעולם הערבי. מדובר בשיח שמתנגד לא רק למבני הכוח הפוליטיים, אלא גם למנגנוני הכוח המסורתיים. התנגדות זו היא התנגדות לתפישה ההיררכית של הפעילות הפוליטית ולשיח המפלגתי, אשר מחייב פעילות במסגרות נוקשות, המחויבות לאידיאולוגיה המפלגתית ואינן מאפשרות את הגמישות הנדרשת בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות. השיח הפוליטי הזה מאתגר את תפישת הסמכות הדומיננטית ומציג מודל מבוזר יותר, המאפשר שיתופי פעולה גמישים.

שיח זה תורגם באופן מעשי במחאה הפוליטית נגד תכנית פראוור, כאשר קבוצות של צעירים לקחו לידיהן את המושכות וקידמו מחאות שעקפו לא רק את מנגנוני הפיקוח של המדינה, אלא גם את המסגרות הפוליטיות המפלגתיות. צעירים חסרי זהות מפלגתית ידועה פעלו כדי לקדם מחאה רחבת היקף, ועשו זאת בלי להזדקק למרכז הלוקח על עצמו את ארגון הלוגיסטיקה ושולט בזרימת המידע. מאמץ זה ניצל לצרכיו את המדיות החדשות. אף שלא נכון לטעון שהמדיות החדשות מחוללות שינוי, הן מקדמות אותו ומאפשרות גישור על המרחב ואיחוד השיח.

השימוש במדיות החדשות ובשיח של מחאה עממית קידם תפישה מבוזרת של מחאה, אשר פעולותיה התרחשו בתיאום גם כאשר לא התקיימו באותם המקומות. דגם זה של מחאה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות שובר את מבנה הסמכות המקובל על המפלגות הפוליטיות ומטופח בידיהן, ומקדם תפישה המציבה אתגר להנהגה הפוליטית הרשמית הקיימת (ועדת המעקב, ראשי המפלגות, ראשי הרשויות המקומיות). נכון אמנם שאין בכך כדי לבטל או להמעיט מכוחה של ההנהגה הקיימת, אך רוח המהפכות הערביות נושבת בדור הצעיר של האוכלוסייה הפלסטינית, שאיננו מוכן להיכנע עוד לתכתיבי ההנהגה הוותיקה ומוכן לקחת סיכונים כבירים גם במחיר אישי גבוה, בעיקר בגלל יכולתו להשתמש בכלים חדשים שאינם מגויסים בידי ההנהגה הוותיקה. המדיום הופך למסר, והשימוש בכלים תקשורתיים חדשים חותר תחת ערוצי התקשורת של ההנהגה הממוסדת, דבר שמנכיח תפישה חלופית של הנהגה שהיא דמוקרטית יותר, שוויונית יותר ומובילית יותר, אך לא בהכרח אפקטיבית יותר.

האפשרות הדמוקרטית כביטוי לרצון העם, בלי ביטול המחלוקות הקיימות, הופכת לנעדר המרכזי בשיח הפוליטי השגור בחברה הערבית בכלל ובחברה הפלסטינית בישראל בפרט. הדיכוטומיה מחסירה את אפשרות הקיום של זרמי מחשבה שונים לא במסגרת הגמוניה שכופה את עצמה כאפשרות היחידה, אלא כקיום דיאלוגי שוויוני הממצה את כל הרצונות הטמונים ברצון העם בלי החובה להידרדר למלחמת ביטול הדדי או להגמוניה של כוח אחד

קיפוח יחסי, שיח ההזדמנויות האזרחי וריסון עצמי

להתקוממות עממית ישנה כריזמה מיוחדת. כוחה בא לידי ביטוי בכך שהיא מפגינה את האנרגיות הטמונות בעם. אך חשוב לציין שקסמה טומן בחובו את המתח שבין יציבות כהסוואה של הכוח לבין יציבות כתוצאה של הסכמות רצוניות בין כוחות פוליטיים שונים מצד שני. מהפכות עממיות הן מקור השראה לעמים מדוכאים ולקבוצות מקופחות. שיח הקיפוח הוא זירה של חתרנות תחת היציבות וביטוי ליחסי כוח מקפחים. לפי הספרות המקצועית, בתחום הפעולה הקולקטיבית והתנועות החברתיות והעממיות תחושת הקיפוח היחסי היא אחד הגורמים הבסיסיים להתקוממות עממית. גם אם התחושה הזאת אינה נתמכת בנתונים אובייקטיביים על קיפוח ביחס לקבוצת השוואה מיידית, קיים סיכוי גבוה שקבוצת המקופחים תתקומם נגד מקפחיה. קיפוחם של הפלסטינים אזרחי ישראל על ידי המדינה הוא לא רק נתון אובייקטיבי מוכח, אלא גם פרקטיקה העוברת תהליכי תחכום ושכלול מתמידים. על כן, המוביליות האזרחית הערבית בקרב הדור הצעיר בשנים האחרונות משתכללת גם היא ותופסת תאוצה. רוח האביב הערבי חדרה עמוק ללבותיהם ולהכרתם של בני הדור הצעיר הערבי. מראה המיליונים היוצאים לרחובות כדי להתקומם נגד משטר מקפח יצק תוכן בפוטנציאל המחאה הערבי נגד מדיניות המדינה הישראלית.

שיח המחאה הערבי ממחיש שההתנגדות לקיפוח איננה מתקיימת בחלל הריק. מרחבי אפשרויות הפעולה משפיעים על דפוסי המחאה ועל אופיה. מבנה הכוח הישראלי, אשר משכלל בכל יום את כליו המקפחים, הוא גורם חשוב בעיצוב פוטנציאל המחאה הערבי ומספק לגיטימציה לפעילות קולקטיבית ערבית נגד מבנה הכוח בכללותו, גם אם המחאה מתבצעת באופן נסיבתי.

עקרון ההשוואתיות, העומד ביסוד הפעולה הקולקטיבית, אינו חד-ממדי וגם לא חד-כיווני. ההשוואה הנעשית עם הסביבה הישראלית מעוררת תסכול וניכור, ולכן היא פוטנציאל להתקוממות, אבל השוואה נעשית גם עם הסביבה הערבית. ההתפתחויות במצרים, תוניסיה, תימן, לוב ובעיקר סוריה אמנם הזינו את רוח המחאה בקרב צעירים פלסטינים בישראל, אך תוצרי חוסר היציבות, ובעיקר השתלטות כוחות אופורטוניסטים על מוקדי הכוח בעקבות נפילת המשטרים הישנים, ציננו במידת-מה את ההתלהבות הצעירה מההתקוממות. אובדן הביטחון האונטולוגי הבסיסי במדינות האביב הערבי המחיש את המחיר שיש לשינוי מהיר ומקיף. מוקדם עדיין לשפוט כיצד יתפתחו הדברים, אך לדור הצעיר ברור ששלב האנדרלמוסיה וחוסר הביטחון הקיומי הבסיסי שצריך לחצותו כדי להגיע לעתיד טוב יותר מחייב חשיבה זהירה. מהפכנות משמעה חדשנות שלא ניתן לקבוע באופן אפריורי את טווח אפשרויותיה הפוטנציאליים. השיח הפוליטי הערבי של השנה האחרונה מצביע על כך שכוחות חברתיים ופוליטיים ערביים, אשר לא רק קיבלו השראה מההתפתחויות בחלק מהמדינות הערביות, אלא גם אימצו את השיח החתרני של כוחות המהפכה, מגדירים מחדש את מושגיהם, דבר המשקף את נכונותם לשקול מחדש את עמדתם. שיח ההתלהבות המהפכני, שביטויו המרכזי הוא שבירת כל מה שקיים למען עתיד חדש, מוחלף בשיח מחאה זהיר יותר, הבנוי על תפישה טרנספורמטיבית במקום מהפכנית.

ההתפתחות הזאת נובעת מכך ששיח הקיפוח היחסי נתקל בקשיים בגלל חוסר היכולת להתקומם נגד מדיניות המדינה במצב שבו השיח הפוליטי בעולם הערבי, ובעיקר במצרים ובסוריה, מדשדש בין האופציה האוטוריטרית של המשטר הקיים לבין האופציה האסלאמית נוסח האחים המוסלמים. כמו כן, היא נובעת מהמחיר האנושי והחומרי הכבד הכרוך במהפכנות עממית. המצב ההובסיאני הקיים בסוריה, והמגע של הפלסטינים אזרחי ישראל עם תופעת הפליטוּת וזכרון הנכּבּה, מביאים את הפלסטינים לחשיבה-מחדש על רמת הסיכונים שהם מוכנים לקחת על עצמם בבואם להתמודד עם הקיפוח היחסי שלהם בישראל. דבר זה מסביר חלק מהשיח הדיכוטומי הקיים, ואת ניסיונם של כוחות פוליטיים מסוימים לנכס לעצמם שיח פוליטי שיאפשר להם להתגבר על הפער הקיים בין הרטוריקה והביצועיות שלהם עצמם. חוסר האמון במערכת הישראלית, ויכולתה להביא לא רק לאובדן חומרי אלא גם לאובדן אנושי גבוה, כופים מאבק בין שחקנים פוליטיים שונים על משמעותה של ההתנגדות וגבולותיה האפשריים, גם אם קיים פוטנציאל אופוזיציוני אינסטינקטיבי רחב היקף.

ההשראה של הפלסטינים בישראל מהמוביליזציה העממית ומכוחה מתאזנת על ידי החשש מאובדן המשאבים ורמת החיים שהם הצליחו להשיג לא בגלל רצונה על המדינה והרוב היהודי שבתוכה, אלא למרות המדיניות של המדינה. המאמץ ההישרדותי שהושקע בעשורים האחרונים היה אדיר, ולכן הנכונות לסכנו באמצעות חריגה מנורמות המחאה הפרופורציונליות ובעבור עתיד לא ברור ובתנאים של קריסה בסביבה הערבית וללא אופק פוליטי ברור נעשית בעלת סיכויים נמוכים במיוחד. למרות השיח החתרני של הדור הצעיר, המאבק נשאר שבוי בתפישה פרגמטית של אזרחות פעילה, המערערת על הגדרתה החוקית הקיימת בכליה עצמה ובמסגרת החוק, אשר מהווה יריעה רחבה לפרשנויות יצירתיות הנוגדות את מאמצי ייצובו בידי ההגמוניה השלטונית. בדרך כלל המאבק הוא על שינויים הנדרשים בתנאי הקיום, ולא על עצם הקיום. נוכח הקונסטלציה האזורית החדשה והאופק הלאומי הפלסטיני, אשר מאששים את מצב השוליות הכפולה של הפלסטינים בישראל, החתרנות הפלסטינית בישראל מסתכמת בהפיכת השוליות הזאת למקור כוח המגדיר מחדש את סביבתו הישראלית והפלסטינית, ועושה זאת בצורה המשרתת את תודעתו למנעמי מיקומו הכפול. עלייתו של שיח חתרני המכוון נגד ההגמוניה היהודית, והמכיל בתוכו את כוחו של הרצון הקולקטיבי, היא הד לקולותיהם של מיליוני בני אדם בעולם הערבי החותרים לשינוי תנאי היסוד של קיומם, אך חתרנות תחת הגמוניה בהתבסס על קיפוח יחסי איננה מבטלת את הרצון לשקול ולחשב את מבנה ההזדמנויות באופן יחסי ולפתח ביצועיות פוליטית היוצרת מתאם בין השניים, גם אם הרטוריקה הפוליטית איננה מבטאת את תהליך העומק הזה.

סיכום

מאמר זה הצביע לא רק על החמקמקות והנזילות של הפוליטי במציאות המאופיינת זה שנים רבות בחריגה מכללי המשחק השגורים, אלא גם על חמקמקותה של השפה מיכולתם של סוכנים פוליטיים – המניחים את קיומם אפריורית לפעילותם בשדה הפוליטי – לנכסה באופן מלא לטובתם. הבניית השיח הפוליטי של החברה הפלסטינית בישראל בצל המהפכות הערביות משקפת את חמקמקותה של השפה הפוליטית ואת חתירתה לאישוש עצמה בצורות שונות, כולל ערעורה על עצם יציבותה ככלי מרכזי להנכחתה. אמנם ההגמוניה מעצם כוחה מצליחה להסתיר את התנאים לחתרנות פעילה והמונית נגדה, אך כפי שהומחש כאן, לא צריך שתהליך פוליטי יקרה כדי להעלות על הדעת את אפשרות התממשותו. עצם היעדר העיסוק השׂיחני בתהליך מסוים אין משמעו שהוא לא יכול להתרחש. ההתממשות יכולה להתרחש גם אם היא חורגת משיח שמבטל את עצם היתכנוּתה.

דווקא ההיעדר יכול להיות עדות לכוחה הנסתר של הנוכחות; אמנם לא של התהליך עצמו, אלא של אפשרות קיומו ושל השלכות ממשותו הפוטנציאלית. די במחשבה עמוקה על המצב הקיים ומרכיביו היסודיים, ובעיקר מאזני הכוח המאפשרים את שימורו, כדי להבין שמצב הגמוני אינו יכול להיות נצחי, וכי מוטב שעדיפות הכוח תושקע באינקורפורציה שוויונית של המוכפפים, גם במחיר של טרנספורמציה בזהותה של ההגמוניה עצמה. קיבוע השיח מעורר אחיזת עיניים של אמת לזמן מסוים, אך לא ניתן לצפות שמאמצי הדקונסטרוקציה לא יביאו לחשיפת הסתירות הפנימיות של מאמצי הקיבוע ושל השיח "המקובע". מצד שני, החתירה לשינוי אינה יכולה להיות מנותקת מהאיזון בין הרצון לעוצמה ואינסטינקט ההישרדות. כוחות חברתיים החותרים להבטיח את עצמם לא ישתמשו באמצעים העומדים לרשותם בניגוד להיגיון שבשמו תלוי קיומם. הם אינם יכולים להיות מנותקים מהגורמים המבניים והמערכתיים שחוללו את תנאי קיומם מלכתחילה, ולכן אלה מהווים חלק אינטגרלי של הווייתם, גם אם במישור השיחני זהותם מתנכרת לחלקים לא מבוטלים מאופני קיומה.

פרופ' אמל ג'מאל הוא ראש התכנית הבינלאומית במדע המדינה ותקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. במקום לנגוע בפצע, יש יותר התפלספות, האביב הערבי ניכשל ובכך האשם הראשון הוא האיסלם על שנאותיו בין שיעה וסונה, והשני הערבי המושחת, וכל השאר מביטים במסכים לראות דם,,,היהודים היו סוגרים את הסיפור בקורבן הראשון וצועקים אין מלחמת אחים,,מי שחש שהשני הוא אח הוא תמיד יכנע במצב קשה,,אך מי שלא מאמין בכך יצאמץ להרוג ככל היותר עד שישתלט,,,,נקודה,

    מיכאל מ |

הגיבו לכתבה