דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
10 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

נוגסים בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי

חקיקת החוק לביטוח בריאות ממלכתי ארכה כמעט שלוש שנים: שלוש שנים שבהן התקיימו עשרות דיונים בממשלה ובכנסת, ומומחים הוזמנו כדי להבהיר בפני המחוקקים כל סעיף וסעיף. ואז, כשנתיים לאחר שהחוק עבר, החל האוצר לפגוע בחוק המדוקדק הזה באופן שיטתי, באמצעות חוק ההסדרים. גבי בן נון, שכיהן עד לאחרונה כסמנכ"ל כלכלה וביטוח של משרד הבריאות, מעניק הצצה נדירה אל נבכי המערכת ואל הפגיעה הקשה והנמשכת בהחלטות הכנסת

צילום: בני שלביץ

בינואר 2008 פרש הכלכלן גבי בן נון מתפקידו כסמנכ"ל כלכלה וביטוח במשרד הבריאות. הוא כיהן בתפקיד מאז 1995, ולפני כן מילא שורה של תפקידים במשרד. בן נון נמנה גם עם מייסדי המכון הלאומי למדיניות בריאות ומכון גרטנר בתל השומר, והשתתף במסגרת תפקידו בעיצוב חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר נכנס לתוקף בינואר 1995.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי עבר בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרד האוצר. הוא נחקק בגלל צירוף של נסיבות, ובהן קונסטלציה פוליטית שחצתה קווים מפלגתיים, וגם לאחר חקיקתו המשיך משרד האוצר בניסיונות לבטלו כליל או לפחות לעקר אותו מתוכנו ומרוחו. גבי בן נון, אשר ליווה את כל תהליך החקיקה, מספק לנו הצצה נדירה אל תוך נבכי המערכת ודרכי פעולתה.

"כבר בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל נעשו ניסיונות לחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי", מספר בן נון. "מאז ועד 1995 היו שלושה-עשר ניסיונות כאלה, אבל כולם כשלו. למעשה, ישראל היא אחת המדינות האחרונות במערב שהכניסו חוק כזה לספר החוקים שלהן.

"עד תחילת שנות התשעים נכשלו ניסיונות החקיקה בגלל שני גופים. המתנגד הראשון לחוק היה ההסתדרות הכללית, שהיתה חזקה מאוד באותן שנים. היה ברור שחוק כזה יפגע בהכנסות שלה, שכן החברוּת בקופת חולים כללית היתה מותנית בחברוּת ובתשלום מס ארגון להסתדרות, מה גם שלא תמיד הלכו כל תשלומי הבריאות למימון שירותי הקופה.

"המתנגד השני היה משרד האוצר. להתנגדות שלו היו שני טעמים. הטעם הראשון היה מקרו-כלכלי: האוצר חשש שברגע שהזכות לבריאות תעוגן בחקיקה על כל המשתמע מכך, תהיה עלייה בביקושים. כלומר, יותר אזרחים יפנו לקבלת שירותים רפואיים, ולכן ההוצאה הציבורית תגדל ואיתה מימון תקציב המדינה את מערכת הבריאות. הטעם השני היה פוליטי: הבטחת מקורות מימון למערכת הבריאות והבטחת זכאות האזרחים לשירותי בריאות נתפשו כמגבילות את היכולת של האוצר להשפיע על סדרי העדיפויות בחברה הישראלית".

צירוף נסיבות פוליטי חד-פעמי

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק לאחר כמעט שלוש שנים של דיונים, שמיעת עדים ומומחים וניסוחים שונים. על ההתנגדות של ההסתדרות לחוק היה קל להתגבר, מאחר שההסתדרות של שנות התשעים היתה חלשה. בשנת 1994, שנה לפני חקיקת החוק, פרש חיים רמון מתפקידו כשר הבריאות בממשלת רבין, נבחר ליו"ר ההסתדרות ויזם מכירת נכסים כללית כדי לכסות את החובות העצומים של הארגון.

בן-נון: "הצלחת ניסיון החקיקה הארבעה-עשר של החוק נרשמה לזכות צירוף הנסיבות הפוליטי החד-פעמי ששרר באותם ימים. שר הבריאות בממשלת רבין היה חיים רמון, שהיה חבר דומיננטי בממשלה. המינוי שלו היה יוצא דופן, משום שבדרך כלל שר הבריאות אינו דמות מפתח בקואליציה. שר האוצר היה בייגה שוחט, שתפישת העולם שלו חברתית יותר משל שרי אוצר אחרים. חוץ מזה היתה הסכמה עקרונית חסרת תקדים כמעט, וחוצת מחנות פוליטיים, בין הליכוד לעבודה בדבר נחיצותו של החוק. חשוב לציין שלהסכמה חוצת מפלגות הזאת תרמה גם העובדה ששר הבריאות לפני חיים רמון היה אהוד אולמרט מהליכוד, אשר בתקופת כהונתו הוצגה טיוטה דומה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי".

מי שהתנגד כאמור לחוק החדש היה משרד האוצר – או יותר נכון דרג הפקידים באוצר. חיים רמון תיאר את הישיבה הראשונה שהתקיימה בנושא החוק בין נציגי משרדי האוצר והבריאות בריאיון לאושרת קוטלר בערוץ 10: "יושבים כולם, ויושבת מולי כל פקידות האוצר ואומרת 'אנחנו מתנגדים'. אני אומר להם למה אתם מתנגדים? זה כמו חוק חינוך חובה. למה אתם לא מתנגדים למשל לחוק חינוך חובה? והם אומרים: 'גם לחינוך חובה אנחנו מתנגדים'". כשהחוק עלה לדיון בממשלה, ביקשו פקידי האוצר מבייגה שוחט לאפשר להם לבוא לישיבת הממשלה ולטעון נגד החוק המוצע. אבל שר האוצר סירב לבקשה, שהיתה בגדר מהלך כמעט חסר תקדים, ולא אפשר לפקידים לטעון נגד החוק. עקרונות החוק בן-נון: "הגורמים שאפשרו את חקיקת חוק בריאות ממלכתי היו אפוא אלו: שר אוצר תומך, שר בריאות דומיננטי, חולשה של ההסתדרות, תמיכה חוצת מפלגות בחוק, וכן תקופה של צמיחה כלכלית שאפשרה לעשות רפורמות חברתיות גם אם יש להן תג מחיר. זו היתה מהפכה חברתית חד-פעמית, שכמוה לא היתה, ושכנראה גם לא תהיה אחריה. כדי להבין את מהות ההתנגדות של האוצר, ואת ניסיונות הביטול שבאו אחר כך, צריך להבין את עקרונות החוק: "חובת ביטוח – לפני חקיקת החוק היו בישראל כ-300 אלף בני אדם לא מבוטחים. כלומר, כ-5 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. חוק בריאות ממלכתי קבע לראשונה שבריאות היא זכות, ושחובת המדינה להבטיח זכויות בריאות לתושביה. מבחינה זו החוק הוא הכרעה חברתית נוקבת וחד-משמעית על התחייבות המדינה לבריאות אזרחיה. "סל זכאויות על פי חוק – עד חקיקת החוק היה סל השירותים שסיפקה כל קופה סל גמיש ומעורפל, לא מחייב ומשתנה על פי המצב הכלכלי ומעמד המבוטח. החוק, לעומת זאת, הבטיח סל מוגדר מפורט ומעוגן בחקיקה. מבחינה זו החוק הנו מהפכה צרכנית. "חופש בחירה – עד חקיקת החוק הקופה היא שבחרה במבוטח. קופות החולים מכבי ומאוחדת קיבלו חברים באופן סלקטיבי – את הצעירים והעשירים – ובכך הרוויחו פעמיים: היו להן הוצאות נמוכות והכנסות גבוהות. קופות החולים הכללית והלאומית הפסידו פעמיים: העניים הכניסו להן מעט מיסים והמבוגרים עלו להן הרבה. לכן נאלצה המדינה לכסות את הגירעונות של הקופות הללו, ובעיקר את הגירעונות של קופת חולים כללית, באמצעות תוכניות הבראה. מתווה זה של התמודדות עם בעיית הגירעונות זכה לתמיכת האוצר, שכן הוא סיפק לו שליטה: כתנאי לכיסוי הגירעונות האוצר הציב לקופות תנאים שהיו חייבות לעמוד בהם, וכך למעשה ניהל את מדיניות הבריאות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קבע שהמבוטח בוחר בקופה, והקופה אינה יכולה לסרב לבטח איש, ללא קשר לגילו, מינו, מצבו או מעמדו הפוליטי. וזו בעיני הנקודה החשובה והמהפכנית ביותר, משום שכך החזיר החוק את הכוח למבוטח. "הקצאת מקורות – עד 1995 הגבייה נעשתה ישירות מהמבוטח לקופת החולים (או להסתדרות הקשורה בה). חוק ביטוח בריאות ממלכתי הסדיר את ענייניה הכספיים של מערכת הבריאות וקבע שהתשלומים ישולמו לביטוח הלאומי, ויועברו לקופות החולים על פי מפתח של מספר המבוטחים וגילם. חיבור בין עיקרון זה לבין חופש הבחירה של המבוטח בקופה היה מהפכני, כי הוא סיפק לקופות תמריצים להתחרות על מבוטחים, וכך עלתה רמת השירות למבוטח. "אחריות המדינה למימון סל השירותים הכלולים בחוק הבטיחה את הזרמת הכסף ללא השפעה של שיקולים פוליטיים או מוסדיים. עיקרון זה היה מכה קשה למשרד האוצר, שהיה רגיל עד אז להזרים כספים למערכת הבריאות על בסיס סימפטיה או אידאולוגיה, או הסכמים שונים ומשונים שנעשו עם ההסתדרות ולא היו קשורים בכלל לבריאות. עיקרון המימון על פי החוק גרע ממשרד האוצר את אחד ממנופי הכוח החזקים שלו, ולכן עורר את מירב ההתנגדות של משרד האוצר. "נקודת התורפה של החוק היתה מנגנון העדכון של עלות סל שירותי הבריאות. ב-1995 עמדה העלות הכללית של הסל על 12.2 מיליארד שקל. והשאלה הגדולה היתה כיצד סכום מוסכם זה צריך להתעדכן בשנים הבאות. אנחנו טענו שבתהליך העדכון צריך לתת ביטוי לשינויי מחירים, לשינויים דמוגרפיים (כולל הזדקנות) וכן לחידושים טכנולוגיים ולתרופות חדשות. אבל בגלל התנגדות האוצר לא הוגדר מנגנון עדכון מוסכם בחוק, ובכל הסעיפים האלה שלא היו מוגדרים בצורה מדויקת ניצל משרד האוצר את העמימות כדי לשחוק את מקורות הסל. כתוצאה מהעדכון החלקי נוצרו שחיקות מצטברות משנה לשנה, ובעקבותיהם חיכוכים ומחלוקות תמידיות בין משרד הבריאות וקופות החולים מצד אחד ובין משרד האוצר מצד שני". הפגיעה בחוק במהלך שלוש השנים הראשונות לקיום חוק ביטוח בריאות ממלכתי ניסה האוצר להביא לחיסולו בפועל של החוק החדש. הכלי הראשון שעמד לרשותו היה כאמור שחיקת הסל, שנגרמה משום שלא נקבע מנגנון עדכון מוסכם בחוק. הכלי השני שעמד לרשות משרד האוצר היה תיקוני חקיקה במסגרת חוק ההסדרים, אשר באמצעותו הועלו בשנים 1998-1996 הצעות שונות שמשמעותן המצטברת היתה ביטול חוק ביטוח בריאות ממלכתי. חלק מההצעות האלה לא צלח, אבל חלק אחר פגע בכמה מעקרונות היסוד של החוק. אחת המכות הקשות שספג החוק היתה ביטול המס המקביל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 1997. המס המקביל היה אחד משלושת מקורות המימון של סל הבריאות (השניים האחרים היו דמי ביטוח בריאות והשתתפות מתקציב המדינה). הוא היה מס שגבה הביטוח הלאומי וביטא את השתתפות המעסיק בביטוח הבריאות של עובדיו. במקור היה המס המקביל מס ייעודי שהובטח ישירות למערכת הבריאות או כמו שנוהגים לקרוא לזה: מס "צבוע" למערכת הבריאות, ויחד עם תשלומי המבוטחים היה החלק הארי שמערכת הבריאות נזקקה לו כדי לממן את סל השירותים הכלול בחוק. המספרים הבאים מלמדים על חשיבותו של המס המקביל: במועד חקיקת החוק בשנת 1995 היתה עלות הסל 12.2 מיליארד שקל. דמי הביטוח שניגבו מהאזרחים היו כ-4.6 מיליארד שקל. המס המקביל (השתתפות המעסיק) היה כ-4.8 מיליארד שקל. השתתפויות אחרות הניבו כ-0.6 מיליארד שקל והשתתפות המדינה היתה כ-2 מיליארד שקל. כך הצליח החוק לעגן נוסחה שהבטיחה שרוב הסל ימומן באמצעות מיסוי מיועד, ויגיע למערכת הבריאות ישירות ללא צורך בהשתתפות גדולה מעוגת התקציב הכללית של המדינה. בן נון: "בחוק ההסדרים לשנת 97' האוצר הצליח לבטל במחי יד, במסווה של חקיקה להוזלת עלות העבודה, את ה'צביעה' של ההכנסות מהמס המקביל לטובת מערכת הבריאות. המעסיק המשיך לשלם את המס, אבל זה כבר לא היה מופנה למערכת הבריאות. הסלוגן שלהם היה: 'סליחה, מה אתה מוטרד, אני מבטיח לך להזרים את כל הכסף שהמס המקביל מזרים'. מובן שהייתי מוטרד, כי מהלך זה אכן דן את המערכת לתלות תמידית בתקציב משרד האוצר והפך אותה לפושטת יד סדרתית כלפי האוצר. בכל שנה מערכת הבריאות, יחד עם שאר משרדי הממשלה החברתיים האחרים, צריכה להתחנן לתקציב הנדרש לה. העצמאות הפיננסית שהוענקה למערכת הבריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והיתה אחד העקרונות החשובים שלו, היתה כלא היתה. "ביטול המס המקביל היה פגיעה קשה בעקרונות החוק. אבל זה עוד לא הכל. משרד האוצר המשיך במאמציו לשחוק את החוק ולהביא לביטולו. היו שנים שפרק הבריאות במסגרת חוק ההסדרים היה הפרק הגדול ביותר בחוק. בשנים 1997 ו-1998 הפעלת הכוח של משרד האוצר על מנת לבטל כמעט את חוק ביטוח בריאות ממלכתי היתה האגרסיבית ביותר. "אחת מהצעות תיקוני החקיקה שעברו במסגרת חוק ההסדרים של 1997 התירה לקופות החולים לגבות סכומי כסף נוספים מהמבוטחים במסגרת מה שנקרא 'תשלומים פרטיים'. כולנו מכירים את זה: מדובר באגרת רופא מומחה, תשלום לבדיקות רפואיות שונות, העלאת התשלום בגין תרופות ועוד. בכך שחק האוצר עיקרון מרכזי נוסף בחוק ביטוח בריאות ממלכתי – עיקרון שהבטיח זכות אוניברסלית לבריאות לכלל התושבים. "מול מנגנון חקיקה שיצרנו, וסברנו שיבטיח יציבות למערכת הבריאות, שלף משרד האוצר את חוק ההסדרים. חוק ההסדרים הוא כלי דרקוני ואנטי-דמוקרטי, שמעניק עוצמה בלתי רגילה למשרד ממשלתי אחד, שהוא גוף לא נבחר שמשתמש בחוק הזה כדי לעקוף דיון ציבורי ודיון בכנסת. חוק ביטוח בריאות ממלכתי עבר כבר יותר משלוש מאות תיקוני חקיקה באמצעות חוק ההסדרים; רובם הגדול של התיקונים הרעו את מצבם של המבוטחים. "השיטה עובדת בדרך כלל כך: האוצר מנסח מסמך בנוגע לשינוי החקיקה שהוא מבקש להעביר ומציג אותו למשרד הבריאות. זה לא משנה למי במשרד, משום שבכל מקרה לא ניתנת הזדמנות אמיתית להתמודד עם ההצעות המועלות בחוק ההסדרים ולא תמיד יש גם זמן לייצר לחץ ציבורי נגדן. תהליך הניסוח של חוק ההסדרים הוא סוליסטי, והמעורבות של המשרדים האחרים בו היא מזערית. מיידעים מעט. לא מתייעצים. זכות הווטו וההחלטה היא של משרד האוצר בלבד. כשתיקוני החקיקה מגיעים לממשלה, לא תמיד נפרשת לפניה התמונה הכוללת. ביטול המס המקביל, למשל, הוצג לשרים כמהלך מקרו-כלכלי שנועד להוזיל את עלויות העבודה, כאשר למעשה הוא נועד כולו לשמר את חלקו של תקציב המדינה במימון חוק ביטוח בריאות ממלכתי וליצור מנוף כוח והשפעה עבור משרד האוצר. לחברי הממשלה גם אין תמיד הזדמנות ממשית ללמוד את התיקונים לחוק ואת השלכותיהם, מה גם שהרבה פעמים נדרשת מומחיות מסוימת בתחום כדי להבין את מורכבותו. הממשלה מצביעה על כל חוק ההסדרים כמקשה אחת, הכוללת מאות תיקוני חקיקה, ולא ניתן להצביע נגד סעיף זה או אחר. "משרד האוצר עשה לאורך השנים מאמצים רבים כדי לשנות את חוק ביטוח בריאות ממלכתי בצורה כזו שתשמר את תלות המערכת בו וכדי שהוא יוכל להשפיע על ניהולה ומדיניותה. אבל חשוב לציין שעמדתו של האוצר נבעה לא רק מהרצון לשמר מוקדי כוח. נדמה לי שעמדתו של האוצר ביטאה גם עמדה אידיאולוגית. המשרד באופן מסורתי מנסה לקדם את הכלכלה הישראלית לכיוון של כלכלה חופשית ותחרותית תוך צמצום ההוצאה הציבורית וצמצום מימון השירותים החברתיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מהווה אנטיתזה לאידיאולוגיה הכלכלית הזאת. החוק הזה מחזק בעצם את חובתה ואחריותה של המדינה להבטחת הזכות לבריאות, ולכן הוא היה מטרה בולטת במיוחד למאבקי משרד האוצר. "השינויים שהוכנסו בחוק, ובעיקר חוסר העדכון הכרוני של עלות סל השירותים, גרמו לכך שבעיות פיננסיות ליוו את המערכת משנת 96' ואילך, וכך הצליח משרד האוצר ליצור מצב דומה לזה שקדם לחוק. הוא כיסה לקופות גרעונות, ובתמורה הכתיב שינויים. למשל: ב-98' נחתמו הסכמים כדי לפתור את בעיית הגרעונות – בעיה שיצר האוצר כדי לצמצם את העצמאות הפיננסית של מערכת הבריאות ולהכתיב את מדיניותה. משרד האוצר הבטיח רשת ביטחון לקופות החולים, והקופות מצידן התחייבו לצעדי 'התייעלות'. כלומר, צמצום או מה שאני קורא לו 'התעללות' (במבוטחים). אז סוכם גם על הגדלת ההכנסות באמצעות תשלומים פרטיים – תיקון שעבר בחוק ההסדרים לשנת 1998. "והתוצאה? בעשור הבא גדלו פי שניים ההכנסות של קופות החולים מתשלומים פרטיים. ההשתתפות של האזרח בסך כל ההוצאה הלאומית לבריאות גדלה מ-27 אחוז ב-95' ל-33 אחוז היום. צריך לזכור כי ההשתתפות של האזרח בהוצאות הבריאות היא מדד המשמש למדידת הסולידריות והשוויוניות של מערכת הבריאות. לשם השוואה, במדינות מערב אירופה התשלומים הפרטיים של המבוטח מהווים בממוצע כ-25 אחוז ממימון ההוצאה הלאומית לבריאות. ב-1998, כשהותרו התשלומים הפרטיים במסגרת חוק ההסדרים, ניסה האוצר להטיל תשלומים גבוהים יותר מאלה שהונהגו, אך ועדת הכספים של הכנסת, משרד הבריאות והלחץ הציבורי הצליחו להביא להקטנתן. הטלת תשלומים אלה אומרת בפועל, ברמת השטח, שיש אזרחים שאינם יכולים לשלם את ההשתתפות העצמית הזו ולכן לא הולכים לבדיקות ומצבם הרפואי מתדרדר. על פי נתונים שהתפרסמו בכמה סקרים, כולל אלו של קופות החולים, יש יותר ויותר עדויות לכך שחולים, כולל ילדים, מוותרים על שירות רפואי נחוץ בגלל בעיות כלכליות. "הגדלת נטל התשלומים היתה אפוא עוד שינוי שמשרד האוצר הצליח להכניס לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. השינוי הזה פגע ברוחו של החוק, שכן הוא עומד בסתירה לעיקרון האחריות של המדינה לבריאות תושביה, ומפקיר את המבוטחים לחסדי יכולתם הכלכלית לממן שירותים אלה. "נדמה לי שבשנים האחרונות חל שינוי מסוים ביחס של משרד האוצר כלפי החוק. התברר שההוצאה הלאומית לבריאות לא גדלה בעקבות החוק והחרדה של האוצר קטנה משמעותית. באוצר גילו גם את מה שאנחנו טענו לאורך כל הדרך. הם גילו שמנגנוני השוק החופשי לא תמיד עובדים במערכת הבריאות. משרד האוצר למד עם השנים שבריאות זה לא נעליים ושמערכת הבריאות רוויה כשלי שוק. הוא התחיל להבין שמנגנון הרגולציה באמצעות הכלים המובנים בחוק תרם את תרומתו לתיקון כשלי השוק, ונתן תוצאה איכותית ויעילה. עבורנו גם העניין החברתי והשוויוני שנבע מכך היה חשוב. "לאחרונה משרד האוצר אפילו התגייס בכמה מקרים למאבק על שימור אופיה החברתי של מערכת הבריאות. האוצר הצליח להפנים את העובדה שהכלים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי טובים לא רק להבטחת שוויון, אלא גם לבקרת ההוצאה. כתוצאה מכך נוצר מפגש אינטרסים בין משרד הבריאות למשרד האוצר. כך היה כשגברו הלחצים להפעלת שר"פ (שירות רפואי פרטי) במסגרת בתי החולים הממשלתיים. האוצר התנגד לכך מסיבותיו שלו, והתנגדותו טרפדה את המהלך. זוהי דוגמה לכך שהכוח של האוצר עשוי להתגייס מטעמים שונים לקידום מטרות חברתיות דווקא. "דוגמה נוספת מהזמן האחרון היא המאבק נגד הכללת תרופות מצילות חיים בביטוח המשלים. כניסת הביטוח המשלים לתחום זה נתפשה בעינינו כפגיעה חזקה בעקרונות של חוק הבריאות. גם האוצר התנגד לכך מסיבותיו הוא, וכך, דווקא באמצעות חוק ההסדרים לשנת 2008 הצלחנו לבטל את הכללתן של תרופות מצילות החיים בביטוחים המשלימים, ולהבטיח הגדלה של סל התרופות הכללי המגיע לכולם. "צריך להיות הוגנים ולומר גם שהמהלך האחרון, של אי הכללת תרופות מצילות חיים בביטוח המשלים ושל הכללת תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים בסל התרופות לכל, עבד בניגוד למהלכים שאפיינו את התנהלות האוצר בעבר. המאבק זכה לתהודה ודיון גם בממשלה וגם בוועדות הכנסת. התקשורת דנה בו רבות וגם בג"ץ דן בו. גם בתוך משרד הבריאות עצמו התקיימו דיונים רבים שבהם נחלקו הדעות. כאשר אני משווה את התהליך הזה לתהליכי חקיקה קודמים באמצעות חוקי הסדרים, אני מגיע למסקנה שהיה כאן דיון רציני ומהותי הרבה יותר מדיונים שאפיינו בעבר את חוקי ההסדרים. "באופן כללי נדמה לי שמשרד האוצר בישראל הוא אחד המשרדים החזקים בארצות המערב מבחינת שליטתו באופי השירותים החברתיים ודרכי ההתנהלות הכלכלית של המשק הישראלי. "כלי השליטה העיקריים של משרד האוצר הם השליטה בתקציב והשליטה בחוק ההסדרים. לצערי, היכולת של שרים במערכת השלטונית שלנו לעצב מדיניות היא מוגבלת. ברמה הניהולית נוצר מצב של הפרדת סמכות מאחריות. מצד אחד סמכות ללא אחריות לאוצר, ומצד שני אחריות ללא סמכות למשרדים הייעודיים. הפרדת סמכויות זו אינה תקינה. "כך קרה למשל במקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החקיקה שלו ארכה כמעט שלוש שנים של דיונים בממשלה ובכנסת, ושל עמידה על כל סעיף וסעיף והופעת מומחים וכולי, ואז, במחי יד, כמעט במחטף באמצעות חוקי ההסדרים השנתיים וללא דיון ראוי, ניתן היה לפגוע קשות ברוחו וכתבו של החוק ולשנות את אופיה של מערכת הבריאות בישראל. "עד היום יש שחיקה מתמדת במקורות המימון הציבוריים של מערכת הבריאות. התקציב כמקור מימון נעשה קטן ומצומצם יותר, ומצד שני, התשלומים עבור שירותים נעשים למקור מימון שגדל והולך. העלייה בתשלומים הפרטיים פירושה ירידה במימון מתוך תקציב המדינה, ויש לזה השלכות על אופיה השוויוני של מערכת הבריאות. המגמה הזאת מדאיגה. "חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא היה עובר היום, ולא רק משום שהאוצר נעשה הרבה יותר אגרסיבי, אלא גם משום שהחברה הישראלית הפנימה את הערכים המשתמעים מעקרונות השוק חפשי: הפרטה וצמצום התקציב הממשלתי. במסגרת השפה הכלכלית החדשה הזאת, לדבר על 'זכות האזרח' ועל 'אוניברסליות' ו'סולידריות' זה פשוט לא עובד. אם צריך הוכחה לכך, הרי עובדה היא שקצב הצמיחה הוא 4 אחוזים בשנה, ואילו תקציב המדינה גדל רק ב-1 עד 1.5 אחוזים בשנה. כלומר, המשק צומח והתקציב לשירותים החברתיים צונח. הפער הזה פירושו שחיקת השירותים החברתיים, והם אכן נשחקים".

רוני אבולעפיה היא בימאית

המאמר פורסם בגיליון מספר 43 של "ארץ אחרת"-"מדינה בצלמם – פקידי האוצר מעצבים מחדש את הישראלים".לחצו כאן להזמנת הגיליון

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה